מארז אנסטסיה

אני חושבת שמה ששובה את ליבנו בסיפורה של אנסטסיה הוא החלום על מה שיכול היה להיות. המוות של אנסטסיה היה כל כך טרגי, שרציתי לתת לה חיים אחרים.

ספר זה הוא אינו חזרה על אף סיפור אחר של אנסטסיה. הוא מתרחש בשנת 1919 בעולם דומה לזה שלנו, אבל עם קסם.

זו הפנטזיה שלי על הסוף הטוב שאנסטסיה ראויה לו. לא רק מפני שהיא הייתה ממשפחת רומנוב, אלא מפני שהיא הייתה בן אדם.

אני רוצה שלכולכם יהיה את הסוף הטוב שמגיע לכם — זו הסיבה שאני אוהבת לכתוב רומנים.

סופי

מלון ג'זירה פאלאס

קהיר, מצרים

חוסייני ישב בטרקלין של מלון ג'זירה פאלאס בכיסא האהוב עליו בסוף הבר. הברמן דאג לו לאספקה סדירה של סודה ומיץ מנגו ללא תשלום, מפני שחוסייני היה באמצע העבודה. על אף שממבט מבחוץ, לא נראה שהוא עושה משהו, מעבר להישענות על מרפקיו וצפייה בתורים הארוכים של התיירים מאלביון. הם חיכו כדי לעלות לספינת הקיטור שתיקח אותם במעלה הנילוס, לראות את שרידי הפרעונים.

מדריכי התיירים היו לבושים בטוניקות לבנות ורחבות, וטורבנים, בעוד שהתיירים, שלא היו מודעים לשמש המדבר הקופחת ולחול, היו לבושים בשכבות של צמר כהה, הגברים עם מגבעות, הנשים בשמלות מרובות תחתוניות שהזכירו לחוסייני עוגות שכבות. הם נראו ורודים, מיוזעים ואומללים.

בתוך המלון היה קריר כאילו הייתה שם רוח הנושבת מתוך קבר. הקשתות המאווררות ומזרקות השיש משכו בני אצולה מכל אירופה. הם התעלמו מחוסייני, בלי לדעת עד כמה הם חייבים לו את הנוחות שלהם.

הוא היה נמוך במקצת מהממוצע, גזרתו דקה ולא מרשימה, שערו מדובלל ועורו חום כהה. המלון שילם לו מספיק כדי שייראה נקי ומסודר, יחסית למישהו שנולד בבית זונות וגדל בבית יתומים. הנזירות במנזר אחיות השלווה היו זריזות עם המקל אבל הן לימדו אותו לקרוא, ובעיניו זו הייתה המתנה הגדולה ביותר שקיבל אי פעם.

הוא העביר את השעות הארוכות במלון בקריאה של כל ספר עליו יכול היה להניח את ידו. היה לו הסכם עם החדרניות, הן יעבירו לו ספרים שננטשו על ידי אורחים שעזבו, והוא יספק להן קרח ללא הגבלה עבור המים שלהן. כרגע הוא התקרב לסיומו של סקרלט פימפרנל.

חוסייני היה שקוע בעולם של שמלות צרפתיות מקומטות וסלי פיקניק עם תחתית כפולה, כשאישה נכנסה לטרקלין.

הרבה אנשים יפים ואופנתיים ביקרו בג'זירה, אבל הנערה הזו סובבה את ראשו כאילו הכניסה את אצבעה לפיו ומשכה. זה היה משהו בדרך שבה היא זזה, מרחפת מעל הספר שלו כאילו הייתה מתחת למים וכל האחרים באוויר היבש.

חוסייני תהה אם היא הייתה רקדנית. היא לבשה סנדלים רקומים ומכנסי משי, עם כיסוי ראש מאותו בד. שערה הכהה והמבריק היה מפוזר תחתיו, שחור כשל מצרייה, על אף שעורה היה בהיר.

היא התיישבה על הבר. רק שלושה כיסאות הפרידו ביניהם. עם כל הכיסאות הפנויים, היא בקלות הייתה יכולה לשבת ליד החלון המשקיף אל המזרקות. עיניה פגשו בשלו כשהיא התיישבה בכיסאה. היא החליקה קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזנה. ידיה נראו חלקות ורכות כחמאה. חוסייני יכול היה לדמיין אותה מניעה אותן כמו רקדנית בטן.

היא ביקשה מהברמן ג'ין וטוניק. קולה היה נמוך ממה שהוא ציפה, ונשמע קרוב, כמעט בתוך אוזנו. השערות הקטנות בעורפו הזדקרו. הוא יכול היה להרגיש כל תזוזה באוויר.

אפילו מונטו, שהגיש שלושים שנה משקאות במלון, לא יכול היה שלא לנעוץ מבטים.

"על חשבון הבית," הוא מלמל.

חוסייני רצה להגיד לה שזו הפעם היחידה שהוא ראה מישהו שמצליח להוציא משקה חינם ממונטו. הוא השתוקק להגיד לה כל דבר, אבל הוא לעולם לא היה מעז אם היא לא הייתה מסתובבת ומסתכלת ישירות אליו. עיניה הקטיפתיות בחנו את כריכת הספר שלו.

"קראתי את זה."

היא אמרה את זה כממתיקה סוד, כאילו הם השניים היחידים שאי פעם קראו אותו. חוסייני רצה לענות תשובה מבריקה אבל מוחו התרוקן כמו מסננת. הוא כבר לא הבחין אפילו שהוא מחזיק בספר.

"אהבת אותו?" הוא פלט. קולו נשמע כשל ילד.

הנערה חייכה.

"מאוד. אני אוהבת תחפושת טובה."

"את שחקנית?"

הקול הזה... הוא יהיה מבוזבז על רקדנית.

"סופרת, למעשה."

באותה המידה היא הייתה יכולה להגיד שהיא האלה איזיס. סופרים היו המקור לכל מה שהוא הכי אהב.

"מה את כותבת?"

"שירה בעיקר."

"אשמח לשמוע קצת."

חיוכה עכשיו היה חם ומעודד.

"אני שמחה שאתה יודע ששירה צריכה להישמע, לא להיקרא."

חוסייני הרגיש שיכור, כאילו הוא שתה הרבה יותר מאשר רק מיץ מנגו.

"ייתכן שארצה להיות סופר. יום אחד." הוא אמר, קצת נמהר.

"האיש שמחכה ל'יום אחד' מחכה כל חייו —" היא סובבה את הקשית שלה באיטיות בציפורניה הצבועות באדום.

"כתבתי כמה דברים. רק שרבוטים למעשה. אבל לפעמים, פעם בכמה זמן, יש איזו שורה שאני חושב שיכולה להפוך להיות משהו —"

"ומה אתה עושה כשאתה לא כותב?" היא אמרה בקול מתגרה. הוא מצא את עצמו רוכן קרוב יותר אליה, כמו צמח שפונה לעבר השמש.

"את מסתכלת בזה ממש עכשיו."

היא זקפה גבה.

"שותה מיץ מנגו?"

"לא," הוא הסמיק, והצטער שלא היה יכול לשתות משקה אמיתי. הוא היה מזמין ג'ין וטוניק בעצמו, ואז היה להם אפילו יותר במשותף. "אני... ובכן, תני לי להראות לך."

הוא ניצל את ההזדמנות להחליק מכיסאו אל זה שלצידה.

"אפשר?"

הוא הניח את ידו קרוב לכוס שלה.

"בבקשה."

היא רכנה לעברו.

הוא הצמיד את כף ידו אל צד הכוס. בן רגע, המשקה התכסה בשכבת קרח, אדים עלו באוויר, כמו נשימה המסתלסלת כעשן בקור.

"יפה כל כך. כמו תחרה —" היא עקבה עם ציפורן אחת אדומה על צידה של הכוס במקום שבו הכפור יצר צורות. היא הרימה את הכוס אל שפתיה ולגמה ג'ין כל כך קר, שבוודאי היה כמו אלפי להבים קטנים היורדים במורד גרונה.

"מדהים," היא אמרה, כמעט בנהמה.

רעד עבר במורד גבו של חוסייני. משהו אחר התרחש במכנסיו שהכריח אותו להצמיד את ברכיו יחד ולהסתובב לכיוון הבר. הוא הזיע, ואוטומטית הגביר את הקור.

הנערה נאנחה, כתפיה נרגעות.

"הרבה יותר טוב. זה היית אתה?" עיניה עצומות בהנאה.

"כן," קולו היה יציב עכשיו, בטוח. "הקרח, השתייה הקפואה, וכל זה —"

הוא החווה בידו סביב כמסמן את המלון כולו, עליו הוא שומר בעשרים ושתיים מעלות קבועות בכל עת, נווה מדבר של ממש, ולא משנה מה הטמפרטורה בחוץ.

"מדהים," מלמלה הנערה. "מעולם לא ראיתי טווח כזה."

חוסייני חשב שהוא עלול לקפוץ מגשר כדי להמשיך להרשים את האישה הזו. הדרך שבה הסתכלה עליו גרמה לו להרגיש שגובהו שלושה מטרים.

"איזה מבטא זה?" הוא אמר. "את... איטלקייה?"

"רחוק יותר."

חיוכה חשף רק את קצות שיניה. חוסייני לא הצליח להפסיק להסתכל על פיה.

הוא אף פעם לא היה מאוהב, אבל הוא התחיל לחשוב שהוא היה מעוניין לנסות. ללא ספק זה היה גורל, שהנערה הזו הופיעה לגמרי לבד בדיוק כשהשמש התחילה לרדת. חוסייני היה רשאי לעזוב רק כשחום היום החל לרדת.

הוא ראה חיזיון של שניהם הולכים יד ביד סביב הכיכר, מחרוזות של דגלים צבעוניים מתנופפים מעל, שטופים בעשן נרגילה מתוק ומוזיקה מחלחלת מפתחם של בתי התה. היא תוכל לדקלם עבורו את אחד משיריה, בקול שהרגיש כמו אצבעות המלטפות את שערו, ולו אולי יהיה אומץ לקרוא לה שורות אחדות של סיפור.

"הספקת לראות קצת את העיר?" הוא שאל אותה. "שוק התבלינים או הגנים התלויים? אני יכול להראות לך, אני גר כאן כל חיי —"

"באמת תוכל? לא ראיתי עדיין כלום."

חיוכה היה כמו זיקוקים בראשו.

מוחו דהר קדימה במהירות ללא קשר לכל מציאות סבירה, ורץ דרך נשיקה או אפילו לילה אחד יחד, ועד לכך ששניהם מכורבלים יחד בדירה קטנה בחלק הצפוני של העיר, כותבים כל היום, אוכלים תאנים חמימות משמש, שרועים על כריות, ורגליהם היחפות שלובות.

החיזיון היה ברור כל כך שנדמה היה לו שהוא כמעט מרחף באוויר לפניו. כשהוא התעורר חזרה, נראה היה שהיא לא הבחינה בכלום.

הוא מיהר לרדת מהשרפרף.

עד שהם יצאו מהמלון, השמיים החשיכו לגמרי. חוסייני היה רגיל כל כך לשמי המדבר המהממים שהוא אפילו לא הסתכל למעלה, אבל הנערה עמדה ובהתה בשמיים, אור הכוכבים מכסיף את לחייה. כשפנתה אליו היא נראתה כמתעוררת לחיים באופן לגמרי שונה.

"כל דבר מקסים באור יום הוא אפילו יפה יותר בלילה."

"כמוך," התנשם חוסייני.

היא חייכה עכשיו חיוך מלא, שיניה נוצצות.

"אני רוצה לראות את אור הירח מעל הנהר."

היא הובילה אותו לכיוון המים. חוסייני חשב להגיד לה לא להתקרב כל כך — הנהר שרץ תנינים. אבל הוא הרגיש חמימות מוזרה וחולמנית שלא אפשרה לו להאמין שבאמת יכולים להיות תנינים הלילה.

"קדימה." היא הושיטה לו את כף ידה החיוורת.

נדמה היה לו שהוא נופל, במקום ללכת אליה.

פניה התקרבו לשלו. הוא טבע בעיניים כל כך כהות עד שנדמה היה שכולן אישונים.

אפילו בתוך ההזיה הזו הוא נאחז בשמץ מהזהירות הישנה שלמד בבית היתומים. הוא עצם את עיניו רק באופן חלקי. כששפתיהם נפגשו הוא ראה, ממש לשבריר שנייה, את האופן שבו עיניה הבהבו ופניה השתנו בצורה בלתי מובנת כלשהי, כאילו מישהו אחז בציצית שערה ומשך בחוזקה, מותח את העור לאחור.

קרח ניתז מכפות ידיו, מתנפץ אל החזה שלה.

הקרח לא הגיע ממנו בדיוק, אלא מהאוויר שמול ידיו. הוא טס החוצה, צורתו לא מושלמת, קר בצורה אכזרית, והכה בה בעוצמה שהייתה אמורה להקפיא את ליבה.

היא התנודדה, משמיעה איזה קול בלתי אנושי. שערו סמר לכל אורך זרועותיו. היא נעה במהירות והוא ניסה לפגוע בה שוב ושוב, זורק קרח בשתי ידיו, משתמש בכל גרם מהכוח יוצא הדופן שהיה לו. היא החליקה וזינקה כמו צלופח, כמו הבזק בחושך שהוא בקושי יכול היה לעקוב אחריו.

ציפורניה נשלפו, חותכות אותו לרוחב פניו, צווארו, בטנו. זה היה חום מלובן וכאב מייסר. הבשר הקרוע דימם בכבדות, במיוחד בצווארו. הוא הידק את ידו על הפצע, חמימות נוזלת בין אצבעותיו.

"עצרי!"

קול גברי צלצל באוזניו.

חוסייני הרגיש שהוא קופא במקום כאילו הוא היה זה שנעטף בקרח. הוא לא יכול היה לזוז. לא לדבר. אפילו לא לנשום. חזהו היה נוקשה כברזל, לא מאפשר לריאות לבצע את פעילותן האוטומטית.

"אמרתי לך לחכות לי," אמר הגבר בשקט.

לקולו הייתה אותה איכות של קולה של האישה, מילותיו היו כמו מגע פיזי על עורו. אבל כעסו העביר קור בעצמותיו של חוסייני.

האישה לא נראתה כאילו היא מושפעת ממנו. בקול נמוך וכועס היא אמרה, "חיכיתי."

חוסייני יכול היה להרגיש בזעמם כמו הייתה זו סערה מאחוריו, שני כוחות מתנגשים בדממה באוויר, אבל הוא לא יכול היה אפילו להסתובב ולהביט. ראשו הסתחרר. הוא היה כבר יותר מדקה בלי אוויר.

היה קול רשרוש קל, ודמותו הגבוהה של האדם הנוסף נתגלתה לעיניו.

"בזהירות," הנערה הופיעה מצידו השני. "הוא חזק יותר ממה שהוא נראה. הוא מקרר את המלון כולו."

היא אמרה זאת כמו דייג מרוצה, המציג את שללו.

"זה לא משנה," אמר הגבר. כשהוא התנשף, נשימתו נצצה לרגע סגלגלה באוויר. כוח ניצת בקצות אצבעותיו. חוסייני חשב שהוא כמו הנערה, איזה סוג של יצור, אבל לא... הוא היה מכשף.

עיניו הכחולות והבהירות היו עיוורות כמו מסכה, בוהות בריכוז אך עדיין ריקות.

הוא לבש גלימה של נזיר.

הוא תפס את חוסייני בצווארו והרים אותו. ניצוצות שחורים התעופפו מול עיניו של חוסייני. הוא עדיין לא נשם אפילו נשימה אחת. מוצף בתחושת קלסטרופוביה, לכוד בגופו שלו, במוחו שלו.

בכל זאת, הוא נאבק ונלחם בדרך היחידה שיכול היה — להפציץ את כל הקור שנותר בו כלפי חוץ אל תוך היד שאחזה בגרונו.

המכשף משך את זרועו לאחור, מאוחר מדי — כתמים שחורים כבר פרחו כמו עובש על כף ידו. חוסייני נפל ארצה. האישה זינקה עליו כשהגבר נהם, "לא!"

מאוחר מדי. היא כבר הכתה את חוסייני חזק כל כך שהוא הרגיש כאילו ראשו הסתובב סביב עצמו. הוא שכב על האדמה, ממוטט, מתעוות.

"הרגת אותו," אמר המכשף, בזעם קר.

"עדיין לא," היא התנשפה.

רק אז נזכר חוסייני שהוא לא יודע את שמה. היא לא אמרה אותו, ואיכשהו הוא לא חשב לשאול.

"הוא לא יועיל לי אם הוא ימות."

מורת רוחו של המכשף הייתה כמו משהו מחוספס על העור. משהו ששרט אותך והשאיר אותך חשוף.

כעסו היה מופנה אל הנערה, אבל אפילו חוסייני רעד תחתיו.

הנערה איבדה את חינניותה והפכה לנוקשה, מתחפרת בעצמה. היא הפנתה את פניה ונאטמה.

היא הסתכלה מטה אל חוסייני. כל החיבור שהוא הרגיש שהיה ביניהם נעלם. באותה המידה הוא יכול היה להיות בשר על צלחת.

"הוא עדיין נושם."

המכשף חלף על פניה. הוא הרים את חוסייני בקלילות. גופו של חוסייני היה כמו בור של כאב, מעוות, שבור, צורח אליו. קולות חנוקים פעפעו משפתיו.

הוא הציץ אל פניו של חוסייני. לא היה שום דבר אנושי במבט הזה — זה היה מבט קר של אל הבוחן משהו מעניין.

בקול נמוך ומאשר הוא אמר, "עבודה טובה, קטיה."

היא הרימה את ראשה, סומק עלה בלחייה החיוורות.

"אתה יכול להוציא את זה?"

המכשף חייך.

כאב מלובן קרע את צווארו של חוסייני, היו אלו ייסורים שהפכו את כל מה שהיה קודם לסתמי. זו הייתה רמה בלתי אפשרית, שלא ניתן לחלום עליה אפילו, של אותות עצביים צורחים בכאב, עד אין קץ, בכל העוצמה.

בלי לדעת מה הוא אומר, הוא הפציר, התחנן, בכה כתינוק. לא הייתה לו שום תוכנית, שום שליטה, שום כבוד עצמי — רק תשוקה עזה להפסיק את הכאב הקורע את מוחו לגזרים.

"תפסיק, בבקשה, אני מתחנן! עצור, בבקשה, בבקשה! לא עשיתי לך דבר מעולם — למה אתה עושה את זה? אתה לא צריך! אני אעזור לך, בבקשה, אני אעזור לך! מה שאתה צריך, אני אעשה, בבקשה אני מתחנן, רחם עליי —"

המכשף השתהה מספיק כדי לענות, קולו הרך ממלא את ההפסקה מהכאב.

"אני מצטער ידידי, אני באמת מצטער... אבל זה הכרחי."

גופו של חוסייני נזרק לאחור כשעמוד השדרה שלו נשבר. משהו בתוכו נתלש החוצה — משהו שהיה כרוך בחוזקה סביב שרירים, עצבים ועצמות. הכול התפרק כשהוא השתחרר.

המכשף זרק הצידה את הגופה הריקה. והיא התגלגלה בין הצמחים.

הוא צעד לעבר שפת הנהר בלי להביט אם משהו אחר אורב בסביבה. הוא ניצב על הגדה הבוצית, והושיט את ידיו אל המים.

הנילוס הרחב, השטוח, הכהה כשמיים שמעליו, הלבין בן רגע, קרח זרם החוצה מתוך ידו של המכשף. תנינים התהפכו על גבם, כפור נוצר בסחף סביב ראשיהם, מזגג את פיותיהם הפתוחים, שיניהם מכוסות קרח.

המכשף והנערה הביטו זה בזה, טעונים מכדי לדבר.

היא פתחה את פיה אבל הוא כבר קם, וניגב את ידו בגלימתו.

"בואי נלך. אני רוצה לצאת מהחום הלא אנושי הזה."

הנערה עברה על פני גופתו של חוסייני בלי להעיף מבט, ממהרת ללכת אחרי המכשף.

אנסטסיה

היה מיסטיקן חדש בסנט פטרסבורג. אנשים סיפרו שהוא יכול לגלות את העתיד שלך בענן של עשן, ולקרוא את עברך עם טיפה של דם מאצבעך. הוא היה מרפא. הוא ריפא את מדאם דובואה מדלקת ריאות והעלים את הצלקת מלחייה של ליזה טאניבה. היו כאלו שסיפרו בלחש שהוא אפילו העיר בן איכרים מקברו.

אולי צחקה עליי ואמרה שאני פרחחית פתייה.

"כשאת מתה, את מתה. זה חוק של קסם שלא ניתן לשינוי."

"אני יודעת את זה," תלשתי פרח שן הארי בזעם. "ליזה אומרת שהיא לא ראתה משהו כזה. הוא איש קדוש מסיביר."

"ליזה נוטה להתרשם בקלות."

אולי הניפה את המקל שבו אחזה, וערפה שורה שלמה של פרחי אדמונית של אימא. שוטטנו בגנים בצידו הדרומי של הארמון. מרגרטה צעקה עלינו שנצא לשחק בחוץ, אחרי שאלכסיי רכב על אופניו היישר לתוך הכד במבואה המעוגלת.

הכד נפל, והתנפץ חזק כל כך עד שפיסות חרס התפזרו על פני המבואה כולה והמשרתים באו בריצה. אלכסיי היה מופתע מכדי להתחבא. הוא רק עמד שם, עיניו פקוחות לרווחה, אופניו בין רגליו, עד שמרגרטה תפסה אותו באוזנו.

"זו הייתה מתנה מקיסר יפן!" היא נזפה.

"לאף אחד לא אכפת מאיזה כד ישן ומעופש," אמר אלכסיי. "הוא היה צריך לשלוח לנו חליפת שריון של סמוראי!"

מרגרטה זרקה את כולנו החוצה, כולל את מריה וטטיאנה.

טטיאנה זעמה שנכללה בפינוי הכללי על אף שבעצם רק ישבה בשקט בספרייה וקראה. היא לא הסכימה לדבר עם אף אחד מאיתנו, רק צעדה בכעס אל עץ המייפל והתיישבה על הנדנדה להמשיך לקרוא בספרה.

אלכסיי רכב על אופניו דרך העמודים כדי שיוכל לחלוף על פני שומרי הארמון ולגרום להם להצדיע לו.

מריה הלכה אחרי אולי ואחריי, רק הרבה יותר באיטיות מפני שהיא כל הזמן עצרה לקטוף פרחים. היא הניחה אותם בזהירות בסל כדי שתוכל לסדר אותם על שולחן ארוחת הערב.

"אני רוצה לדעת את העתיד שלי," אמרתי לאולי בעקשנות.

"בשביל מה? הוא בטח אפילו לא נביא אמיתי."

מתנת הראייה הנבואית הייתה נדירה. הרבה יותר נפוצים היו השרלטנים שנדדו עם הירידים או הקימו בתי תה בסנט פטרסבורג, גובים שתי מטבעות נחושת כדי לקרוא בכף היד שלך, או מטבע כסף כדי לקרוא בעלי התה.

"גם אם הוא נביא אמיתי," המשיכה אולי בדרכה המעשית, "כל מה שהם רואים כל כך מעורפל שזה לא אומר הרבה בכל מקרה. אבא אומר שראיית העתיד היא בדיחה של האלים. אנשים הרסו את חייהם בניסיון להתחמק מנבואה קשה כלשהי, שבסוף התבררה כמשהו שונה לגמרי."

"אני לא הייתי רוצה לראות את העתיד שלי," אמרה מריה מהמקום שבו כרעה על האדמה, כדי לקטוף את ורדי האביב המוקדמים, האהובים על אימא. הם מחזיקים מעמד רק שבוע. כשמריה חתכה את הגבעולים, קצות אצבעותיה אחזו בין הקוצים, ועלי כותרת נפלו מהראשים הרכים והנפולים.

"אני גם ככה יכולה להגיד לך מה יקרה איתך," צחקה אולי. "את תתחתני עם חייל יפה תואר ויהיו לך תריסר תינוקות. את תערכי את ארוחות הערב הטעימות ביותר, והמשרתים שלך יגנבו את כלי הכסף אבל את אף פעם לא תענישי אותם."

מריה הסמיקה ונראתה מרוצה. יכולתי לראות שהיא אהבה את עניין החייל — היא התאהבה בתריסר קצינים לפחות, מאז שהם התחילו להתאמן במגרש המצעדים מאחורי הארמון.

"היא לא יכולה להתחתן עם פשוטי עם," נחרתי.

"דוד מיכאיל עשה זאת."

"ותראי אותו — הוא הוגלה לצרפת."

"לא אכפת לי עם מי אתחתן, העיקר שיהיה רוסי." מריה קטפה את הוורד האחרון והניחה אותו על האחרים. "אני לא רוצה לעבור מכאן."

אולי העיפה מבט במריה אבל לא אמרה כלום.

אם הייתי שואלת, היא הייתה אומרת לי שהורינו יחתנו אותנו עם מי שהם ירצו, סביר להניח שעם איזה בן דוד מקריח בגרמניה או באלביון. לא היה כמעט שום סיכוי שמריה תישאר ברוסיה.

אולי היא הייתה עדינה יותר עם מריה. כולנו היינו, אפילו אלכסיי.

יכולתי לשמוע אותו צוהל וקורא קריאות שמחה. הקול הגיע אלינו בגלים, מה שאמר שהוא בטח רכב על אופניו סביב המזרקה בחצר.

במשך זמן רב לא הרשו לאלכסיי לרכוב על אופניים או אפילו לשבת על החמור הזקן שלו.

אבל הוא נהיה כל כך פרוע כשהוא כלוא בבית, כל כך חסר שליטה, שמרגרטה איימה להתפטר ואבא אמר שאלכסיי חייב לפחות לשחק.

זה היה ויתור לא קטן. עבור אלכסיי, אף מדמם הפך לשבוע שלם של סבל, וזרוע שבורה הייתה עלולה להרוג אותו. הוא סבל ממחלת הדימום, מה שדוקטור אטיקוס כינה המופיליה, ומרגרטה כינתה המחלה המלכותית, כי נראה שרק בני אצולה חלו בה.

אלכסיי היה חולה בה מהיום שנולד. ברגע שהמיילדת חתכה את חבל הטבור שלו, הגדם החל לדמם והמשיך כך במשך שבועיים. אלכסיי היה כל כך רזה וחיוור. כבר אז הוא כמעט מת.

מאז, הוא עשה כמיטב יכולתו להשלים את המשימה. הוא הסתבך בצרות יותר מכולנו יחד וכמעט מעולם לא נענש, כי מה כבר אפשר לעשות לו? אי אפשר להצליף בו, ואם לקחו ממנו משהו שהוא אהב, הוא היה נכנס להתקף זעם שעלול היה להרוג אותו.

הוא היה אלכסיי האיום, וכולנו היינו צריכים לשמור עליו בחיים.

טטיאנה הזדקפה מישיבתה על הנדנדה, גבה ישר, עיניה לא ממוקדות.

"דוד ניקולאשה כאן."

"איך את יודעת?"

"הכלבים נובחים."

הייתי צריכה לאמץ את אוזני כדי לשמוע את מקהלת היללות מהכלבייה, קלושות ורחוקות.

"אני מתפלאת שלא שמעת את הסוס שלו עולה במעלה הדרך," הקניטה אותה אולי.

"בטח הייתי שומעת אם לא הייתן מדברות בקול כל כך רם."

טטיאנה קמה מהנדנדה, שערה הכהה והמשיי גולש על כתפה. שמלת המוסלין שלה הייתה ללא רבב, וכך גם גרביה. לעיתים קרובות, כשעמדתי ליד טטיאנה נעשיתי מודעת למראה הפרוע שלי. התחלתי את המשחק בחוץ בהתגלגלות בדשא הלא גזום במורד הגבעה, וסיימתי בבעיטת גושי עפר מסביב לגינה.

אולי ראתה אותי מעיפה מבט בגרביים הלבנים כשלג של טטיאנה ומשווה אותן לשוקיים החבוטות שלי. היא חייכה. "כדאי שתתרחצי, אנסטסיה."

במקום זה, פתחתי בריצה מהירה לכיוון הבית, יודעת היטב שהיא פשוט רצתה להגיע לפניי לדוד ניקולאשה.

אולי רצה אחריי, מנצלת את העובדה שרגליה ארוכות יותר כדי לקפוץ מעל הגדר החיה.

אני הייתי קטנה יותר, מוצקה יותר, אבל חדורת מוטיבציה. הורדתי את הראש והשגתי אותה, נכנסתי בריצה לתוך הבית.

רצתי דרך חדר האורחים מהשיש ואולם הדיוקנאות, נעליה של אולי הרעישו אחריי על הרצפה המבריקה.

כמעט הגעתי לכניסה הגדולה כשמרגרטה התערבה, וחסמה את המעבר בגופה.

"אל תעזי להגיד לי שאת מתכננת לפגוש את הדוד שלך כשאת נראית ככה!"

היא תפסה אותי במרפקי וסחבה אותי לכיור הקרוב, ואילו אולי, כולה חיוכים, חלפה לה על פניי. בעטתי וייללתי כמו חתול שנלכד.

מרגרטה הכריחה אותי לרחוץ את פניי, ואז שפשפה אותן שוב עם מטלית גסה. היא סירקה את שערי, קשרה אותו בסרט כחול, קשרה שוב את חגורת המותניים שלי, והכריחה אותי להחליף גרביים ורק אז הניחה לי ללכת אל דודי.

כשהיא סוף־סוף שחררה אותי, הייתי נקייה, כואבת ולגמרי זועמת, תכננתי כל מיני סוגי נקמות.

"את יכולה למחוק את המבט הזה מהפנים שלך," אמרה מרגרטה בחמיצות. "הדוכס הגדול מצפה לדוכסית הגדולה, לא לשדון."

"אני לא יודעת מה זה אומר!" צעקתי, על אף שהבנתי.

זה זמן רב שמרגרטה ואני היינו מסוכסכות. המטרות שלנו היו מנוגדות לחלוטין — היא רצתה שאתלבש ואתנהג כמו גברת, ואילו אני האמנתי שהייתי יכולה להיות קפטן של ספינת פיראטים משלי אילו היא רק הייתה מפסיקה להתערב.

חודשים שלא ראיתי את ניקולאשה. הוא יצא להילחם בקוזאקים בערבות.

אם הוא חזר, אולי זה אומר שגם אבא יחזור הביתה בקרוב.

מיהרתי אל הכניסה הגדולה.

אולי, טטיאנה, מריה ואלכסיי כבר קיבלו את החיבוקים שלהם. אלכסיי כבר נבר בתיקי האוכף של ניקולאשה וחיפש מתנות. אימי חצתה את המבואה בידיים מושטות כדי לברך את דודי.

ליזה טאניבה הלכה אחריה, משתהה מאחור, כי ניקולאשה לא אהב אותה והיה עלול פשוט להגיד זאת.

ניקולאשה הרים את ידיה של אימי ונשק להן, אומר, "עוד נסיכה? חשבתי שיש רק ארבע —"

"האלים יענישו אותך על ששיקרת." אימי כל כך שמחה לראותו שהיא באמת נראתה כמו אחת מאיתנו. כל קמטי הדאגה נעלמו, שערה היה מפוזר מפני שלא ציפתה לאיש, והיא הייתה לבושה באחת משמלות הבוקר הנחמדות מכותנה, ולא אחת מהשמלות הארוכות והנוקשות שהייתה בוודאי לובשת כדי לקדם את פניו.

היא חיפשה בפניו של ניקולאשה ידיעות על אבא, או שאולי התבוננה רק לשם ההנאה בתווי פנים שהיו דומים לשל אבי.

אבא וניקולאשה היו אומנם בני דודים מדרגה שנייה, אבל הם היו כל כך דומים עד שדודי זכה יותר מפעם אחת לכינוי הוד מלכותך הקיסרי על ידי אצילים אחרים.

שניהם היו רחבי כתפיים, והדרך הטובה ביותר להבדיל ביניהם הייתה לפי אורך זקנו של ניקולאשה, שמעולם לא נגזז, ושבאירועים רשמיים היה קושר אותו בטבעות זהב.

מפני שניקולאשה היה גבוה מאבי בשניים וחצי סנטימטרים בדיוק, הוא לפעמים היה מכונה ניקולאי הגדול, בעוד אבא, אומנם גבוה יותר מכל אחד אחר בחדר, היה ידוע כניקולאי הקטן. זו הייתה הבדיחה האהובה עליהם.

חיכיתי עד שאימא תסיים לברך את ניקולאשה, ואז קפצתי קדימה והשלכתי את עצמי אל בין זרועותיו. הוא סובב אותי פעמיים לפני שהוריד אותי חזרה, ואמר, "לא יכול להיות שזו סטאסי הקטנה שלי! נעשית כל כך גדולה! או שיש לך אבנים בכיסים."

באותו רגע נזכרתי שמצאתי קודם קרפדה מתחת עלה של ריבס, והכנסתי אותה לכיסי למשמרת. היא בטח קפצה לחופשי, מפני שכאשר הכנסתי את ידי לכיס לבדוק, היא לא הייתה שם.

"זה בשבילי?" אלכסיי הוציא פגיון מתיקו של הדוד שלנו, שחרר את הלהב מהנדן ונופף בו סביב.

"אלכסיי!" זה היה הטון הכי חד של אימא וגם הוא לא היה כל כך חד.

"בוודאי שזה בשבילך," צחק ניקולאשה. "לבנות הבאתי צעיפים."

השתדלתי לא להראות איך הרגשתי כשדודי הוציא את המתנות מהתיק שלו והסיר את נייר העטיפה. את הצעיף האדום הוא נתן לאולי, את הירוק לטטיאנה, ואת הצהוב למריה.

אלכסיי תמיד קיבל את המתנות הכי טובות — חרבות ואקדחים ומדי צבא קטנים. בעוד שאני קיבלתי מהקרובים שלנו אוסף שלם של בובות שמעולם לא נגעתי בהן, שמלות מגרדות, מטרים של תחרה, ולפחות שני עותקים של המדריך להתנהגות נאותה של נערה צעירה בחברה.

ציפיתי מדוד שלי ליותר מזה.

הוא פנה אליי בידיים ריקות, זוויות פיו מרקדות.

"אני יכול לתת לך צעיף חדש, שובבה קטנה, אבל חשבתי שאולי תעדיפי משהו שמצאתי במהלך המסע שלי —"

הלב שלי התאושש. צהלתי כל כך חזק שאימא נתנה בי את המבט שאומר שעוד שלוש פעמים כאלה, ואולי היא באמת תעשה משהו בנושא.

ניקולאשה הוציא ממעיל המסע שלו קופסה מעץ. הקופסה הייתה ארוכה עם חורים שנקדחו בצידה.

לקחתי אותה בזהירות, כבר מנחשת שהיא מכילה משהו חי.

משהו זז בפנים כשהרמתי את המכסה.

זוג עיניים כהות ננעצו בי, שחורות כפחם. הציפור שכבה דוממת בקן של צמר גפן, הכנף שלה שבורה וגופה עטוף בתחבושת כדי למנוע ממנה לזוז. ובכל זאת, לא היה לי ספק שהיא תנקר אותי עם המקור המרושע הזה אם אעז לקרב את אצבעי.

"בז ארקטי," התנשפתי.

"מצאתי אותה ביער הכפור. היה לה חץ בכנף."

"היא תשוב לעוף?"

דודי משך בכתפיו. "היא אמורה. החץ עבר בין העצמות."

"היא קטנה."

"היא עוד לא גדלה. הייתה סערה, אולי היא הועפה מהקן שלה. תצטרכי להאכיל אותה ולדאוג לה עד שהיא תחלים."

ליזה טאניבה כיווצה את אפה. אימא הצמידה את שפתיה זו לזו. היו לנו הרבה שיחות על הכנסת בעלי חיים הביתה.

התעלמתי משתיהן, ושאלתי, "אם היא תוכל לעוף שוב, תעזור לי לאמן אותה לצוד?"

"זה קשה," הזהיר אותי ניקולאשה. "בז אינו חתלתול. במיוחד לא בז ארקטי. הוא יכול לשבור את גבו של כלב כשהוא תוקף. ראיתי אותם מבריחים דובים ממקום מרבצם."

זה היה יותר מדי בשביל אלכסיי.

"איך זה שאנסטסיה מקבלת בז ומריה קיבלה כלב?"

"כי אנשים ממשיכים לתת לנו חיות," אמרה אימא ברוגז. "עיכבנו את ניקולאשה יותר מדי. תנו לו ללכת להתרחץ בזמן שאני מזמינה את התה."

המשך הפרק בספר המלא