סדרת המלכים של איטליה 5 - בתולת המאפיה

הקדמה

אמיצ'י!

חלקכם כבר מכירים את העולם הזה ויודעים למה לצפות, אבל למקרה שנתקלתם בספר במקרה, כדאי שתדעו שמדובר ברומן מאפיה אפל. תחזיקו חזק!

אני מצרפת רשימת אזהרות תוכן לספר, כדי לוודא שכולנו באותו ראש:

קינק התעברות

פירסינג איברי מין

הפלקות/הצלפות

רצח ועינויים

סרטן/מחלה סופנית של הורה

חשוב לציין גם שבספר שזורים הרבה מילים וביטויים באיטלקית ובסיציליאנית.

סיציליאנית היא ניב של איטלקית, אבל ניסיתי לשמור דווקא על האיטלקית במקרים של המילים והביטויים שרוב הקוראים שלי כבר מכירים מהספרים הקודמים. אז למרות שג'אקומו סיציליאני, הוא עדיין משתמש באותן המילים המלוכלכות שכולנו מכירים ואוהבים (ועוד כמה חדשות שתלמדו לאהוב!)

אני כל כך גאה במה שהתפתח מהסדרה הזאת.

מילה

פרולוג

ג'אקומו

אוקטובר

מקום לא ידוע בקלבריה, איטליה

הישיבה הזאת הייתה בלבול מוח.

היו לי אלף דברים יותר חשובים לעשות מאשר לשבת עם הדפוקים האלה. אבל מתברר שלהיות בוס אומר שאני צריך לעשות הרבה דברים שאני שונא.

אז ישבתי איתם. אבל היו לי חדשות בשבילם — אם הם קיוו להשכין שלום בין המשפחות שלנו, הם בזבזו את הזמן שלהם. התוכניות שלי להחזיר לעצמי את מה שחייבים לי כבר יצאו לדרך.

בצידו השני של השולחן ישבו שלושה בני רוואצאני. פאוסטו, המבוגר ביניהם ומי שעומד בראש אימפריית הפשע העצומה, מרקו, הקוֹנסיליֵירי שלו ובן דודו, וג'וליו, היורש. היו איתם שני גברים נוספים, ועל פי הדרך המגוננת שבה הגבוה מבין השניים השגיח על ג'וליו, הנחתי שהוא המאהב שלו, הצלף המפורסם אלסנדרו ריצ'י. הוא היה מרשים בדיוק כמו שהשמועות עליו סיפרו.

הייתי אמור לשנוא את השניים האלה. בכל זאת, ג'וליו ואלסנדרו רצחו את אחי ואת אבא שלי רק לפני ארבעה חודשים.

במקום זה רציתי ללחוץ לשניהם את היד.

תיעבתי את אבא שלי ואת אחי. מאז ומעולם. קיוויתי שמזיינים את שניהם בתחת על יבש בגיהינום. שוב ושוב.

לא, הבעיה שלי עם רוואצאני הייתה עסקית, לא אישית.

תופפתי באצבעותיי על השולחן בקוצר רוח. ברנרדו וירגה, ראש הקוזה נוסטרה הסיציליאנית, איל קאפּוֹ די טוּטי קאפי — הבוס של כל הבוסים — נעץ בי מבט זועם כאילו הוא גוער בי להפסיק. שילך להזדיין. הוא דרש ממני להשתתף בישיבה הזאת, לא להתנהג יפה. נופפתי בידי לסמן לו שיתחיל.

המפגש התחיל בהיכרויות. לחצתי ידיים לכולם וניסיתי להיראות רגוע. זה החלק בעבודה הזאת שאני שונא — ישיבות ועוד ישיבות, שעות על גבי שעות של דיבורים. אני לא דיפלומט. אני לוחם. אני תמיד אעדיף ליישב כל ויכוח באגרופים.

אבל וירגה דרש את נוכחותי כאן, אז לא באמת הייתה לי ברירה. כולם חששו שאני מתכנן פעולת תגמול על שרצחו לי את המשפחה, וקיוו לפייס ולהרגיע אותי כדי שאוותר על הרעיון של נקמה.

כמו שאמרתי, בזבוז זמן.

הכרזתי את שמות האנשים שלי בזריזות וסיימתי עם איש סודי הקרוב ביותר. ״זה יד ימיני, פרנצ'סקו זָניוֹלוֹ.״ זני ואני הכרנו זה את זה שנים, והוא היה בשבילי יותר אח מהאח שהיה לי.

כשהגיע תורו של רוואצאני, הוא הצביע על בנו. ״וזה בני הבכור, ג'וליו. הוא מנהל את הנְדרינָה שלנו במלגה עכשיו.״

הנהנתי, לא מתרשם, ואז הסתכלתי על ריצ'י. ״וזה הרָגאצוֹ שלך, נכון? הצלף המפורסם.״

הגבר הגבוה לא הגיב, רק המשיך לנעוץ בי מבט. העיניים שלו היו ריקות, קרות. חייל מוכן לקרב. יכולתי להעריך את זה.

ג'וליו הוא זה שענה. ״כן.״

״אני מעריץ גדול של העבודה שלך,״ אמרתי לריצ'י, שבתגובה רק הרכין ראש.

רוואצאני התערב ואמר, ״תנחומיי על המוות של אביך ואחיך.״

חכם מצידו להזכיר את זה מייד. התזכורת על רצח המשפחה שלי הייתה אמורה להרגיז אותי אם היה אכפת לי ממישהו מהם. שילבתי ידיים על השולחן. ״הם היו חארות. שנאתי אותם.״

דממה נפלה בחדר. כשהוא לא קיבל את התגובה שהוא כנראה קיווה לקבל, רוואצאני הצביע על פסקואלה בורגזה, קאפו קרימינה וראש הנְדראנגֵטָה הקלברזית. ״בואו נתחיל.״

בורגזה חייך כמו סבא חביב שמסתכל על הנכדים השובבים שלו. ״המצב הלא נעים בין המשפחות שלכם נמשך יותר מדי זמן. התכנסנו כאן היום כדי ליישב את העניינים.״

״לא נעים?״ סינן רוואצאני בבוז. ״אתה מתכוון לדרך שבה דון בושטה המנוח העמיד פנים שהוא בעל ברית שלי בזמן שהוא שיתף פעולה עם מומו ועם ד'אגוסטינו כדי לחסל אותי? או לדרך שבה נינו בושטה שלח אנשים לכל רחבי אירופה לצוד ולחסל את הבן שלי כמו כלב? זאת האי־נעימות שאתה מדבר עליה?״

הוא באמת משחק אותה קדוש מעונה? מתייחס אליי כמו אל קוֹליוֹנֶה, טיפש? לא תמיד הסכמתי עם אבא שלי ואחי — ממש לא — אבל זה לא שרוואצאני היה נקי מאשמה כאן.

הקשחתי את הטון שלי. ״אתה לא הפסקת לכרסם ברווחים שלנו מהחומר שהגיע מהדרום. והאנשים שלך רצחו את אבא שלי ואת אחי.״

ההבעה של דון רוואצאני לא השתנתה. ״זה ממש לא מאזן את מצב העניינים בינינו. אפילו לא קרוב.״

וירגה כחכח בגרונו. ״אנחנו חייבים ליישב את המחלוקת הזאת כי היא פוגעת בעסקים.״

״אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד גופות ברחובות,״ הסכים בורגזה. ״מכוניות מתפוצצות וירי. זה מושך תשומת לב לא רצויה אל כולנו. כל המוות הזה מלחיץ את השוטרים והם מתחילים לבצע מעצרים. מחפשים את מי להאשים.״

״זה באמת מצער,״ אמר רוואצאני בטון שאין בו שום צער. הקונסיליירי שלו גיחך והידיים שלי עקצצו להחטיף לכל אחד מהם אגרוף בפרצוף.

״זה עושה לי בעיות,״ אמרתי, ״מה שבתמורה עלול לעשות גם לכם בעיות.״

השעשוע בצד השני של השולחן נמוג. דון רוואצאני שאל בשקט, ״זה איום?״

הוא רציני איתי? ברור שזה איום. בניגוד לאבא שלי ולאחי המנוחים, אני אף פעם לא אמרתי דברים שלא התכוונתי אליהם.

״סיניורי,״ אמר בורגזה. ״בואו נישאר רגועים.״

קור רוח? הוא באמת חשב שהישיבה הזאת היא רעיון טוב? ״למה אנחנו כאן? זה בזבוז זמן של כולנו.״

״אנחנו חייבים ליישב את זה,״ אמר וירגה. ״לעשות שלום. אחרת כולנו נגיע לעיתונים, עם הגוּאַרדִיָה די פינַנצָה — הסוכנות לפשעים פיננסיים — תקועה לנו בווריד.״

״ומה אתה מציע?״ פאוסטו נשען אחורה בכיסאו. ״כי אני לא מתכוון לשנות את הדרך שאני עושה עסקים.״

כלומר, הוא לא מתכוון לתת לי נתח מעסקי הסמים שלו, הפֵּצוֹ די מֶרדָה, חתיכת החרא הזה.

רוואצאני לקח את מה שהיה נתח השוק העיקרי של הסיציליאנים וניכס אותו לעצמו. הקוזה נוסטרה עדיין שלטו בעסקי הנשק, אבל אני רציתי גם את זה וגם את זה. והייתי נחוש להחזיר לעצמי את הכול.

״דון וירגה ואני דיברנו על זה,״ אמר בורגזה. ״ואנחנו רוצים לאחד את המשפחות בקשר נישואים.״

״אין מצב.״

״שום פאקינג סיכוי.״ רוואצאני ואני ענינו ביחד.

לפחות על זה הייתה בינינו הסכמה.

״אנחנו לא מבקשים,״ אמר בורגזה בקול פריך כמו קרח. ״העבודה שלנו היא לפתור את זה, וזה מה שהחלטנו. לאף אחד מכם אין ברירה. תהיה חתונה בין המשפחות.״ הוא נשען אחורה בחיוך חלקלק על הפנים. ״ואנחנו יודעים בדיוק מי תהיה הכלה.״

כלה... זה אומר שאני החתן? קֶה קאצוֹ? לא רציתי להתחתן עם אף אחת, לא משנה מי החליט על זה. זין על יורשים, זין על המסורת. לא הייתה לי שום כוונה להקים משפחה משלי. הייתה לי מלוא הכוונה לשמש כבוס בתנאים שלי, ולא על פי ההחלטות והצווים של אף אחד אחר.

״יש בך יותר מדי כעס, ג'אקומו.״

המילים של אימא שלי כשהייתי ילד עדיין רדפו אותי, אבל הייתה בהן אמת. עוד דוגמה לסיבה שבגללה לא רציתי להמשיך את שושלת בושטה. מצידי, שאחד מהממזרים הרבים של אחי ייקח לעצמו את הכתר אחרי שאני אמות.

רוואצאני היה הראשון שדיבר. ״אין אף אישה במשפחה שלי, חוץ מבתי בת השנתיים. כיוון שאתם בוודאי לא מתכוונים אליה, אין לי מושג את מי אתם מציעים.״

״לאשתך יש שתי אחיות, לא?״ אמר וירגה. ״אני חושב ששתיהן לא נשואות, אבל בגיל המתאים.״

כמעט כולם בחדר קפאו. התאומות מנציני, אחיותיה הצעירות של פרנצ'סקה רוואצאני, היו מוכרות היטב בחוגים שלנו. אימא שלהן הייתה דוגמנית איטלקייה מפורסמת שנישאה למאפיונר קנדי. מסוג הדברים שגברים כמונו לא שוכחים בקלות.

אבל להתחתן עם מנציני? מא דֵאי. ״אתה מתכוון לזאת שגרה עם ד'אגוסטינו מאז הקיץ שעבר?״ שאלתי בבוז. ״אני די בטוח שהוא לא יאהב את זה שתחתנו אותה עם מישהו אחר.״

״לא,״ אמר בורגזה. ״אני מתכוון לאחות השנייה. אמה.״

״זה לא בא בחשבון,״ אמר רוואצאני בקור רוח. ״אני לא אסכים לזה.״

וירגה המשיך כאילו רוואצאני בכלל לא דיבר. ״בושטה יתחתן עם מנציני הצעירה ויקבל חלק מהעסקים בטורונטו. ואז כולכם תתנהגו כמו משפחה אחת גדולה ופאקינג מאושרת, קפישֶה?״

העסקים בטורונטו? אחרי שרוואצאני גנב מאיתנו את הקולומביאנים? מא דאי, איזה עלבון דוחה.

שילבתי ידיים על השולחן והקפדתי על טון שקול ולא מתלהם. ״אני לא מתחתן עם אף אחת — לא משנה מי נותן את ההוראה ואילו עסקים אני אוכל להרוויח מזה. רוואצאני ואני ניישב את העניינים בינינו בעצמנו, בלי שום צורך בחתונה.״

וירגה ובורגזה החליפו ביניהם מבטים, אבל לא הצלחתי לפענח את המשמעות שלהם.

״סוף־סוף, קצת היגיון.״ רוואצאני קם וכפתר את ז'קט החליפה שלו. ״אז נראה לי שסיימנו כאן. אני צריך לחזור לסידרנו.״

גם אני קמתי. ״ואני חייב לחזור לפלרמו.״

״אנחנו מצפים שהחתונה הזאת תתקיים,״ אמר בורגזה. ״אל תאכזב אותי, רוואצאני.״

״וזה נכון גם לגביך, בושטה.״ וירגה נעץ בי מבט, העיניים הממוקדות והחדות שלו כמו שני כדורים שחורים.

״אתם מבקשים משהו בלתי אפשרי,״ אמר רוואצאני. ״ובושטה ואני מסכימים בינינו שזה לא הולך לקרות.״

שני הגברים המבוגרים נראו כאילו הם רוצים להגיד משהו, אבל איזו זכות הייתה להם להתלונן? רוואצאני היה המקור של רוב כספי הנדראנגטה ואני של חלק גדול מעושרה של הקוזה נוסטרה. לא היינו גברים שקל ללחוץ או לאיים עליהם, לא אם הם רצו להמשיך להחזיק בבתים הגדולים שלהם, במכוניות היוקרה ובמאהבות הנוצצות.

יצאתי ראשון, כי לא רציתי לתת לרוואצאני את הסיפוק. זני והאחרים יצאו בעקבותיי אל השמש הקלברזית החמה. ״בואו נעוף מכאן,״ אמרתי ונכנסתי למכונית.

1

אמה

ינואר

טורונטו, קנדה

מאז שיכולתי לזכור את עצמי, רציתי להיות רופאה.

אבל כרגע נראה שהחלום הולך ומתרחק ממני. נאבקתי רק לצלוח את שנה ב' באוניברסיטה, שאחריה יבואו עוד שנים של בית ספר לרפואה והתמחות.

אבל לא הייתה לי כוונה להרים ידיים. יום אחד כל זה ישתלם.

נופפתי למאבטחים ועברתי בשערי הכניסה לבית. הקור בטורונטו בעונה הזאת של השנה מקפיא, ותמיד ריחמתי על האנשים של אבא שלי שהיו תקועים בחוץ. נסעתי במכונית החשמלית בשביל הגישה אל החניה המקורה שהיה בה מקום לארבעה כלי רכב. שתי המכוניות של אבא שלי — רכב שטח גדול וזולל דלק ומכונית ספורט אלגנטית — עמדו שם בלי לזוז, כמו בכל החודשים האחרונים.

חיברתי את המכונית למטען, הוצאתי את התיקים שלי ונכנסתי פנימה. הייתי חייבת לאכול משהו, ואז להתיישב לסיים את ערמות שיעורי הבית שהיו לי. אבל כל זה יצטרך לחכות, כי קודם כול הייתי חייבת ללכת לבדוק מה שלום פאפא.

זרקתי את הדברים שלי במטבח והלכתי בבית השקט. הבית הזה שפעם שקק חיים היה עכשיו אוסף מטריד של חדרים ריקים. היו ימים שהבדידות הפריעה לי, אבל בתקופה האחרונה הייתי עסוקה מכדי לשים לב.

הכול השתנה בארבע השנים האחרונות. נוסף לעובדה ששתי האחיות שלי גרו בצד השני של העולם, מאושרות עם בני הזוג שלהן, אבא שלי גילה לי לפני ארבעה חודשים שיש לו סרטן שלב ארבע. זה התחיל בבלוטת הערמונית, אבל מהר מאוד התפשט לכל הגוף. הסיבה היחידה שהוא סיפר לי על זה הייתה שהוא נאלץ לעבור טיפולי כימותרפיה והקרנות כדי להילחם בגידול. כיוון שגרנו ביחד, הוא ידע שלא יצליח להסתיר ממני את הטיפולים.

אבל הוא הכריח אותי להישבע שלא אספר כלום לאחיות שלי. מערכת היחסים של פרנקי וג'יה עם אבא שלנו הייתה מורכבת, אז ניסיתי לא להרגיש אשמה על כך שאני מסתירה את זה מפניהן. זה לא שמישהי מהן הגיעה לבקר בזמן האחרון. אף אחת מהן אפילו לא התקשרה אליו בימים אלו.

קולות חלשים של טלוויזיה הגיעו לאוזניי כשעליתי במדרגות. פאפא בטח שוב צופה בסרט ישן. אולי יתחשק לו לשחק שחמט היום. למרבה הצער, הסבב האחרון של טיפולי הכימותרפיה באמת גזל ממנו כל טיפת אנרגיה. ייקח כמה שבועות עד שהוא יתחזק שוב.

גלוריה, האחות המטפלת שלו שהתגוררה איתנו בבית, הייתה בחדר שלו. היא ישבה וקראה בזמן שאבא שלי ישן, הגוף שלו נראה דומם לגמרי פרט לחזה שעלה וירד. ציוד רפואי היה מפוזר בחלל הגדול של החדר ומסביב למיטה שלו. דאגנו שכל הטיפולים שהוא נזקק להם יתבצעו כאן, בבית, מוסתרים מפני שאר העולם.

גלוריה הרימה אצבע לשפתיים וסימנה לי לצאת איתה למסדרון.

״היי,״ אמרתי אחרי שסגרתי את הדלת. ״מה שלומו היום?״

״טוב. הוא אכל קצת מרק והתלונן שחסר לו מלח.״

״ברור שהוא התלונן. הוא ישן כבר הרבה זמן?״

״רבע שעה בערך.״

פעמון הכניסה צלצל, והצליל שכבר לא הייתי מורגלת לשמוע הבהיל אותי.

גלוריה ואני החלפנו מבטים. זה לא יכול להיות אורח, לא עם כל המאבטחים שיש בחוץ. הם בחיים לא היו נותנים לאדם זר להגיע עד לדלת. אולי דוד רג'י איבד את המפתח שלו? הוא היה בן המשפחה היחיד הנוסף שידע על המחלה של אבא, וגם זה רק כי דוד רג'י היה צריך לפקח על העסקים עד שאבא יתאושש.

״אני ארד,״ אמרתי לאחות. ״אני כבר חוזרת.״

״אין צורך״ גלוריה טפחה לי על הכתף. ״את בטח רעבה וצריכה ללמוד. אני אשב עם אבא שלך עוד קצת.״

״תודה. זה ממש יעזור.״

הפעמון צלצל שוב. וואו, איזה חסר סבלנות!

ירדתי לקומת הכניסה בריצה. עד שהגעתי לדלת כבר התנשמתי. פתחתי אותה בתנופה ומצאתי שלושה גברים לבושים בקפידה עומדים מולי ועיניהם נעוצות בי. ״אפשר לעזור לכם?״

הזרים פסעו קדימה, הלכו מסביבי ונכנסו לתוך הבית.

זזתי אחורה, מתרחקת מהם, ותחושה מבשרת רעות עקצצה לי בעור. ״מי אתם? מה אתם עושים כאן?״

״סיניורינה מנציני,״ פתח המבוגר שבהם במבטא איטלקי כבד. ״אנחנו יכולים לשבת?״

תודות לחינוך שקיבלתי, ידעתי לזהות גברים מסוכנים כשפגשתי כאלה. והשלושה האלה בהחלט ענו להגדרה. מבטים חתומים נטולי רגש? יש. אקדחים בולטים מתחת לז'קט החליפה? יש. חוסר כבוד למרחב אישי? יש.

הכרחתי את עצמי לשמור על קור רוח. ״קודם תגידו לי מי אתם.״

האיש התעלם ממני. במקום זה הוא נכנס לסלון הרשמי והתיישב בכיסא. שני הגברים האחרים הלכו בעקבותיו ונעמדו מאחורי הכיסא שלו. הם נראו משועממים, אבל זה לא הצליח לבלבל אותי. מדובר ברוצחים.

המאבטחים נתנו להם להיכנס. המאבטחים בחיים לא היו נותנים לאף איום להתקרב לבית.

זה עזר להפיג מעט את החששות שלי, עד שחשבתי על פאפא בחדרו למעלה. הייתי חייבת להיפטר מהגברים האלה לפני שהם יגלו את הסוד שלנו. אם השמועה שפאפא חולה תתפשט, האויבים שלו יגזלו את כל מה שהיה לנו. הבית, המכוניות. ההגנה והכסף. נישאר בלי כלום — ולא תהיה לנו דרך להרשות לעצמנו את הטיפול הרפואי של פאפא.

התיישבתי הכי רחוק מהגבר בכיסא. הוא ענד שעון זהב יוקרתי והיו לו את השיניים הכי ישרות ולבנות שראיתי בחיים. שערו הכהה היה משוך לאחור על מצחו הרחב. הוא היה בן חמישים בערך, אם הייתי צריכה לנחש.

״הנה, אנחנו יושבים,״ אמרתי. ״עכשיו תענה בבקשה על השאלות שלי.״

״קוראים לי ברנרדו וירגה. שמעת עליי?״

בלעתי במאמץ ונדתי בראשי.

הוא הזעיף פנים, כאילו התשובה אכזבה אותו. ״אם ככה, המשפחה שלך חסכה ממך מידע חשוב, סיניורינה מנציני.״

״למה? על מה אתה מדבר? ואיך הצלחתם לעבור את המאבטחים בחוץ?״

״את יודעת משהו על ישיבה מסוימת שנערכה לפני שלושה חודשים בין הגיס שלך ובין דון בושטה?״

הוא התכוון לפאוסטו? למה לעזאזל האיש הזה חושב שאני יודעת משהו על האימפריה של רוואצאני? ניגבתי את כפות הידיים המיוזעות שלי בג'ינס. ״לא.״

״תביני, סיניורינה, אני אחראי על כל סיציליה, קפישה? ודון בושטה עומד בראש הקוֹסקֶה הכי חשובה שלי.״ הוא נופף באצבעותיו. ״משפחות.״

ידעתי איך המאפיה עובדת. אם מה שווירגה אמר נכון, זה אומר שהוא היה איל קאפו די טוטי קאפי. הבוס של כל הבוסים. והוא ישב כאן בטורונטו. בסלון שלי.

זה היה סימן רע מאוד.

״תביני, דון רוואצאני ודון בושטה ביחסים לא טובים. מדובר ברצף של חילוקי דעות, אני לא אלאה אותך בפרטים, אבל את חילוקי הדעות האלה חייבים ליישב בדרך ידידותית. הדרך שבה הדברים מתנהלים כרגע מזיקה מאוד לכולנו. הכול פומבי מדי. מסוכן מדי.״

״ואתה רוצה לדבר על זה עם אבא שלי?״ זאת הייתה המסקנה ההגיונית היחידה שיכולתי להגיע אליה.

״לא. באתי לדבר איתך.״

הבטן שלי קרסה לתוך עצמה כמו בלון מפוצץ. זה לא יכול להיות טוב. ״איתי?״

״סי, סיניורינה. תביני, מצאנו פתרון פשוט לדם הרע בין שניהם. הבעיה היא שאף אחד מהצדדים לא עשה שום צעד לקבל את הפתרון שלנו. אני כאן כדי להניע את התהליך.״

זה נשמע מבשר רעות. אבל לא היה לי מושג איך חילוקי הדעות בין פאוסטו ובין הבושטה הזה קשורים אליי. ״באיזה אופן?״

״בזה שבאתי לקחת אותך. אני מציע שתלכי לארוז תיק, סיניורינה.״

״לארוז תי —״

אה. המילים התנפצו לי בראש והחידה התחילה לפתור את עצמה. סיציליה... דם רע... פתרון... לארוז.

אלוהים אדירים.

ידעתי איך הדברים עבדו במולדת הישנה. הם התכוונו לאחד את שתי המשפחות בברית נישואים כדי ליישב מחלוקת עסקית בין פאוסטו ובין הגבר השני, בושטה. אני הייתי הפתרון.

״לא,״ פלטתי.

וירגה הטה ראש. ״פֶּרדוֹנָמי?״

למרות שזה כנראה לא היה הכי חכם מצידי, ניסיתי להסביר. ״אתה מקווה לחתן אותי עם הדון בושטה הזה, אבל אני לא חלק מהעולם הזה. אני בשנה השנייה באוניברסיטה. אני מתכננת להיות רופאה.״

״את אמה, בת הזקונים של רוברטו מנציני. את חלק מהעולם שלנו, גם אם זה לא מוצא חן בעינייך.״

שפשפתי את המצח וניסיתי לחשוב על הדברים לרגע. אין מצב שפרנקי הסכימה לזה. מה שהסביר למה אף אחד לא סיפר לי על זה — פאוסטו לא התכוון להשיא אותי לזר מוחלט.

הרמתי מבט ואמרתי בביטחון מלא, ״הגיס שלי בחיים לא יסכים לזה.״

״לגיס שלך אין ברירה. אנחנו משרתים את טובת הכלל, וטובת הכלל היא האחווה. בין אם זה בסיציליה, ובין אם בקלבריה, בין אם מדובר בנדראנגטה או בקוזה נוסטרה, זה הכול אותו הדבר.״

לא האמנתי לו. פאוסטו לא ציית לאף אדם, חוץ מאשר לאחותי. ״התשובה שלי היא עדיין לא. תצטרכו למצוא דרך אחרת להשכין שלום.״

״אין שום דרך אחרת, סיניורינה. והדבר כבר הוחלט.״

הוצאתי את הטלפון מהכיס האחורי שלי ופתחתי אותו. אם האיש הזה לא מוכן להקשיב לי, אני צריכה להתקשר לפאוסטו.

״לא הייתי עושה את זה במקומך,״ אמר וירגה. ״זה ייגמר רע מאוד עבור האבא החולה שלך.״

האצבעות שלי השתהו על הצג. ״מה אמרת?״

״האבא החולה שלך, למעלה. חשבת שאנחנו לא יודעים? אבא שלך גוסס, סיניורינה, ואם לא תבואי איתי היום, אני אשלח את האנשים שלי למעלה להרוג אותו. זה מה שאת רוצה?״

הדם שלי הפך לקרח בוורידים. שאפתי אוויר בחדות. ״אתה לא תעשה את זה.״

אבל עמוק בתוכי ידעתי שהוא בהחלט יעשה את זה.

החיוך של וירגה נהיה מאיים. ״אם את רוצה שאבא שלך יחיה, את לא תערבי את רוואצאני. את תיגשי לארוז תיק ותבואי איתי לסיציליה.״

חשבתי על פאפא, חלש אבל עדיין מלא חיים. אני יכולה להציל את עצמי ולתת שירצחו אותו? ידעתי שאני לא מסוגלת. זה אבא שלי, האיש שחיבק אותי ועזר לי להכין שיעורי בית. קנה לי עוגת גבינה־לימון כשהייתי במצב רוח רע. לימד אותי שחמט. אפשר לי ללמוד להיות רופאה.

״ואנחנו נירה גם במטפלת שלו.״

אימה התפשטה בתוכי. לא הגיע לגלוריה למות, בדיוק כמו שזה לא הגיע לאבא שלי. ידעתי שאני לא אוכל לחיות עם עצמי אם מישהו מהם ייפגע בגללי.

המשך הפרק בספר המלא