קינגמייקרס 1 - היורש

פרולוג

ילנה גאלו

אני חוזרת הביתה מחנות המכולת ומוצאת מכתב על השולחן במסדרון.

זה המקום שבו סב ואני שומרים את כל הדואר שלנו, או לפחות, את המכתבים שאנחנו רוצים ששנינו נראה. עלונים ופרסומות הולכים לפח, את המכתבים החשובים אנחנו מניחים על השולחן.

כמובן שאנחנו לא מקבלים הרבה מכתבים, ואם כן כמעט תמיד אלו כרטיסי ברכה לימי הולדת או כרטיסי תודה. לפעמים הזמנות רשמיות למסיבה או לאירוע צדקה.

זה הדבר שאני מצפה לראות כשאני מרימה את המעטפה הכבדה עם נייר המכתבים היקר בצבע אפור. רק כשאני הופכת אותה אני רואה את החתימה.

על המעטפה מוטבע כתר מיושן, בתוך קשת עם שני ענפי זית. הוא מוטבע בתוך שעווה בצבע ארגמן עמוק כצבעו של דם קרוש.

אני נבהלת וכמעט שומטת את המעטפה על השולחן. אבל אני מכריחה את עצמי להחליק את אגודלי מתחת לקפל ולשבור את החותמת. אני פותחת את המעטפה ומוציאה מתוכה שני גיליונות נייר.

המכתב כתוב בכתב יד רהוט ונקי.

ליאו גאלו,

הריני להודיע לך שהתקבלת לאקדמיית קינגמייקרס. בנוסף לכך התקבלת אוטומטית לחטיבת היורשים, מתוקף זכותך כיורש הבלתי מעורער של אימפריית גאלו.

הלימודים יחלו באחד בספטמבר. עליך להתייצב בגראנד וילה בדוברובניק, לא יאוחר מהשלושים באוגוסט. משם תועבר לקמפוס המאובטח שלנו.

כפי שאתה בוודאי יודע, הכניסה לקמפוס היא חד־פעמית ובלתי ניתנת לביטול. אם תחליט לעזוב מכל סיבה שהיא, לא תורשה לחזור.

לכן, אנא הקפד להביא את כל שתידרש לו בשנת הלימודים.

מצורפת בזאת רשימה של הכללים והתקנות שלנו. חתום והשב לנו את אישורך לחוזה, לרבות הנכונות לציית לבוררות שלנו ולמערכת הענישה. כמו כן, נדרשת גם חתימתם של הוריך.

אנו מצפים לראותך. אתה מצטרף למוסד בעל היסטוריה ארוכה ומעניינת. אולי יום אחד תזכה ששמך יופיע על קיר המצטיינים.

לעת עתה, מסור דרישת שלום להוריך.

בכבוד רב,

לותר הוגו

'נססיטס נון האבט לגם — בשעת הצורך מתבטלים החוקים'.

למכתב מצורפת רשימת הכללים והתקנות המוזכרת. גם אלה כתובים בכתב יד מקושט, אך קריא מאוד.

1. אסורה אלימות כלפי סטודנטים עמיתים. כל אלימות תיענה כגמולה — מכה תחת מכה. פציעה תחת פציעה. מוות תחת מוות.

2. על הסטודנטים חל איסור לעזוב את האי, מכל סיבה שהיא, פרט לביקורים בעיר דוברובניק בימים המותרים.

3. אסור לסטודנטים לעבור בין החטיבות. מהרגע שמוקצית חטיבה אסור...

אני משליכה את המכתב ולא רוצה להמשיך לקרוא בו.

תודה לאל שליאו עדיין בבית הספר ובטח עוד לא ראה את המכתב.

אני מתפרצת למשרד של סב, דוחפת את הדלת מבלי לדפוק. הוא מרים את מבטו מהמחשב, שמח לראות אותי ולא ממש מפריע לו שהתפרצתי למשרד.

מאוד לא נוח שבעלי נשאר מושך כל כך כל השנים האלה, קשה לי לכעוס עליו כשהמראה שלו עדיין מרגש אותי כל פעם מחדש.

שערו האפיר מעט והוא מרכיב משקפי קריאה עם מסגרת שחורה, אבל אלה הדברים שרק הופכים אותו לאינטליגנטי ורציני יותר, במקום המראה הנערי שהיה לו. הוא עדיין גבוה ובכושר שיא, עם פנים רזות ונאות ועיניים חומות, מתחת לגבות הישרות והכהות שלו.

"הנה את," הוא מחייך אליי.

"למה יש מכתב קבלה לקינגמייקרס במסדרון?" אני שואלת בתקיפות.

"אני מניח שזה מפני שליאו התקבל לשם," הוא אומר בשלווה.

"למה הוא ניסה להתקבל מלכתחילה?" אני צועקת. "למה הוא בכלל יודע שקיים מקום כזה?"

סבסטיאן מסיר את משקפיו, מקפל אותם וקם מהשולחן. הוא נעמד לידי, מתנשא מעליי כמו שרק הוא יכול.

הוא לא עושה זאת כדי להפחיד אותי. הוא רוצה לנחם אותי, אבל שום דבר שקשור למכתב הזה לא יכול להרגיע אותי.

"הוא לא הולך," אני אומרת.

סבסטיאן נאנח. הוא לא רוצה להתווכח איתי. הוא אף פעם לא רוצה להתווכח איתי. אבל הוא גם לא משקר לי אף פעם. זו הבטחה שהבטחנו זה לזה. תמיד לומר את האמת. גם אם היא קשה, גם אם היא כואבת.

"בשבוע הבא ימלאו לו שמונה־עשרה," אומר סבסטיאן. "זו לא הבחירה שלנו, ילנה."

אני מסתכלת עליו כדי שיוכל לראות את הסבל בעיניי.

"זה לא בטוח," אני אומרת לו. "המקום הזה מלא בילדים של הפושעים הכי מסוכנים מכל קצוות העולם..."

"כן," מסכים סבסטיאן. "אבל זה לא אומר שלא בטוח שם. זה המקום היחיד שבו הוא יהיה בטוח, ילנה. המקום היחיד שהוא יקבל בו מקלט."

הוא אומר את האמת, אבל אני לא רוצה להודות בזה. אם ליאו ילך לבית ספר רגיל, יש אפשרות שיותקף וייהרג, בידי כל אחד מהאויבים שלנו. רק בקינגמייקרס יש כלל מקודש, שאוסר לתקוף את הסטודנטים בזמן הלימודים.

אבל כלל או לא כלל... ליאו ילמד יחד עם אנשים ששונאים אותנו מאוד. או לפחות עם מישהו אחד מסוים במיוחד.

"גם דין יהיה שם..." אני לוחשת.

סבסטיאן נאנח. "אני יודע." הוא אומר.

דין, בנו של אדריאן, צעיר מליאו רק בחצי שנה. הם ילמדו יחד באותה שנה. באותה חטיבה. שני היורשים.

"אני לא רוצה לדמיין מה אדריאן סיפר לו," אני אומרת.

מעולם לא התפייסתי עם אחי. הוא לא רצה. הוא שונא אותי כבר שמונה־עשרה שנה, הוא שונא את סבסטיאן עוד יותר. הבן שלו יתעב וישנא את ליאו, אני בטוחה בזה. אני לא יכולה לדמיין איך הם יוכלו לחיות זה לצד זה בלי להרוג אחד את השני.

אדריאן חזר למוסקבה זמן קצר אחרי שהבן שלו נולד. זו הסיבה היחידה שהטינה בינינו נשמרה ברמה נמוכה של מלחמה קרה, ולא התפתחה למלחמה כוללת.

"גם אנה תלמד שם," אומר סבסטיאן.

אנה, בתם של מיקולאי ונסה, היא החברה הטובה ביותר של ליאו. הם בלתי נפרדים עוד מאז שהיו ילדים קטנים. אני תוהה אם זו הסיבה שבגללה רצה ליאו ללכת לקינגמייקרס מלכתחילה — כדי שיוכל להיות קרוב אליה.

"אני מופתעת שלנסה אין עם זה בעיה. אנה לא התקבלה לג'וליארד?"

"היא בחרה בקינגמייקרס," אומר סבסטיאן בפשטות.

המשמעות ברורה. נסה ומיקולאי הרשו לאנה להחליט בעצמה — עלינו להתנהג כמותם.

"זה רחוק כל כך..." אני אומרת לסבסטיאן. "ואסור להם לחזור הביתה..."

"רק ארבע שנים," אומר סב. "הם יוכלו לבקר בקיץ — רק לא בשנת הלימודים."

החרדה שמתפשטת בי היא בלתי נסבלת. ליאו הוא בננו היחיד. הוא מרכז עולמנו. אם משהו יקרה לו...

"הוא יהיה בסדר," אומר סבסטיאן, כמו קורא את מחשבותיי. הוא מקרב אותי אל החזה שלו כדי שאוכל להרגיש את זרועותיו החזקות שעוטפות אותי ואת פעימות הלב היציבות שלו. "את יודעת כמה הוא חכם. וכמה הוא מוכשר."

"הוא יותר מדי חכם." אני אומרת.

אני מרגישה את החזה של סבסטיאן רועד כשהוא צוחק בשקט.

"כן, זה נכון," הוא אומר. "אבל בסופו של דבר... מתי הצלחנו למנוע ממנו לעשות את מה שהוא רוצה?"

"אף פעם," אני אומרת.

"הוא לוחם כמוך. מבריק כמוך. אם הייתי רוצה ילד רגיל עם חיים רגילים," סבסטיאן מחייך. "הייתי מתחתן עם כל הבנות ההן שרצו אותי."

אני נוחרת בבוז ומנערת את ראשי. "נזכר בימי הזוהר שלך, מה?"

הוא מנשק אותי בעדינות על השפתיים. "רק יום אחד היה זוהר. היום שפגשתי אותך."

נכנסתי לחדר שלו נחושה לא להיות מנוחמת. ובכל זאת, אני מנוחמת נגד רצוני. אני מרגישה שלווה כשסבסטיאן מחזיק אותי.

"הלוואי שהחיים תמיד היו פשוטים," אני אומרת.

סבסטיאן שוב מנשק אותי.

"אם הם היו פשוטים הם לא היו החיים שלנו." הוא אומר.

פרק 1

ליאו

כבר עברו עשרים ושלוש דקות מתחילת משחק אליפות המדינה.

אנחנו משחקים נגד קבוצת סמיון, מעצמה אתלטית שרירית וחזקה, שנראה ששחקניה התחילו להתגלח כבר בכיתה ב' וייתכן שנולדו עם כדורסל ביד.

כל אחד מהשחקנים שלהם טוב יותר מכל ילד בקבוצה שלי.

חוץ ממני.

אבל הם לא צריכים אף אחד כי יש להם אותי.

הצמידו אותי לג'ונסון בל, שמשחק בעמדת הפאוור פורוורד¹. גובהו שני מטרים וארבעה סנטימטרים, מה שאומר שהוא גבוה ממני בחמישה סנטימטרים שלמים. לא אשקר, הוא מהיר וחזק. ויותר מכול, הוא משתמש בשיטות בזויות כדי לנצח.

הבן זונה הזה היה תוקפן אליי כל המשחק. חבט בידיי כשניסיתי לקלוע לסל, התקיף וחתך אותי עם ציפורניו הארוכות. ממש התגלמות קמע הוולברינס שמרוח על החזה שלו.

הוא יודע בדיוק כמוני שהמאמן הראשי של קנטקי ווידלקאטס יושב בשורה הראשונה במרכז האולם ובוחן את שנינו. קנטקי הוסיפה יותר שחקנים לסגל האן־בי־איי, מכל קולג' אחר.

הם מכנים זאת One and done — משחקים שנה אחת בנבחרת בית הספר, ואם אתה טוב אתה עובר לשחק באופן מקצועי, בקבוצה טובה יותר.

בל רוצה להיות כוכב.

אני כבר כוכב.

הכדור בידיים של בל והוא מנסה לעקוף אותי. הוא מבצע ריקוד עם נעלי הג'ורדן הענקיות שלו. הוא לא מעצבן אותי, אפילו לשנייה. מבטי מרוכז בטבור שלו. כמו שאבא שלי תמיד אומר, אתה לא יכול ללכת לשום מקום בלי הטבור שלך.

בלי להביט על הכדור, אני מרחיק אותו ממנו בחבטה ביד שמאל ותופס אותו ביד ימין שלי. אני נכנס בו תוך כדי ריצה אל הכיוון הנגדי ושועט אל הסל. השומר שלהם מנסה לחסום אותי, אבל אני נעצר בפתאומיות וזורק את הכדור בזריקת קשת מדהימה, מעל לאצבעותיו המתוחות. אני נמצא שני מטרים מאחורי קו שלוש הנקודות, אבל זה ממש לא משנה. הכדור עובר דרך הרשת, בלי לשפשף את הטבעת.

שאגות הקהל מהדהדות באוזניי. עור התוף שלי רוטט. ליבי פועם בחזה.

שום תחושה לא תשתווה להערצה של אלף אנשים בו־זמנית.

קול הזמזם המבשר על סיום המחצית הראשונה נשמע. אני חוצה את המגרש בריצה לאחור, בעוד חברי קבוצתי טופחים על גבי. אנחנו מובילים בשש נקודות.

בזמן שהקבוצה שלי ממהרת אל המנהרה המוליכה אל חדר ההלבשה, מגיחה מהכיוון הנגדי קבוצת הרקדניות שעולה על המגרש. אנה ואני חולפים זה על פני זה, במסדרון החשוך.

היא נראית טוב בבגדי הריקוד שלה. שערה הבלונדיני אסוף לקוקו גבוה, פניה מאופרות והיא מכוסה כולה בנצנצים. תמיד מצחיק אותי לראות אותה בבגדי הריקוד הצמודים והזוהרים שלה, שהם ההפך הגמור מהבגדים שהיא לובשת בדרך כלל.

היא מרימה את ידה לכיף אגרוף ולוחשת, "ליאו, אתה תנצח."

"אני יודע," אני מחייך אליה.

אנה היא החברה הכי טובה שלי. גדלנו יחד ואנחנו קרובים יותר מאחים. האבות שלנו מנהלים ביחד את העיר. האימהות שלנו היו בהיריון באותו הזמן, ונולדנו בהפרש של חודשיים זה מזה. היא גדולה ממני ואוהבת להזכיר לי את זה, בכל הזדמנות.

אנה היא האדם היחיד שפגשתי שהוא מלא רגש ותשוקה יותר ממני. לפעמים היא מפחידה אותי קצת. אבל היא בעיקר מאזנת אותי ונותנת לי תחושת יציבות.

כאן בפרסטון הייטס, אני הגבר.

כולם רוצים בחברתי. כולם רוצים לשבת לידי או לדבר איתי. כל הבנות רוצות לצאת איתי.

הם חושבים שהם מכירים את ליאו גאלו.

אנה היא האדם היחיד שמכיר אותי באמת.

היא יודעת בדיוק מי אני והיא, שלא כמו ההורים שלי, לא מנסה לשנות בי דבר.

ראיתי את ההורים שלי יושבים שתי שורות מאחורי המאמן של קנטקי, מצד ימין שלו. הם מעולם לא החמיצו אף משחק. הם תמיד שם, מעודדים אותי. חוגגים את הניצחונות אפילו יותר ממני.

אבא שלי לימד אותי לשחק. הוא בעצמו היה כוכב בקולג', לפני שהוא ודוד קאל נקלעו לסכסוך כלשהו והברך שלו נדפקה.

אבל זה לא אומר שהוא לא יכול לאמן אותי על המגרש. אבא שלי לימד אותי את כל מה שאני יודע. הוא התאמן איתי, תרגל ולימד אותי לקרוא את המהלכים של היריב, ולזהות את זרימת השחקנים על המגרש. הוא לימד אותי להערים על כל שחקן שעומד בדרכי, וגם הסביר איך לפגוע בו מבחינה מנטלית ופיזית ולנצח עוד לפני שעשיתי את הצעד הראשון.

אבא שלי חכם מאוד. אין דרך אחרת, אם אתה רוצה להיות הדון של שיקגו. ובטח שלא נשארים בעמדה הזאת לאורך זמן, אם מתנהגים בטיפשות.

הוא לימד אותי לשחק כדורסל. אבל בעצם, הכי הייתי רוצה שהוא ילמד אותי לנהל את העולם.

אני לא מנסה להיות ספורטאי.

אני מנסה להיות מלך.

אבל אני בכל זאת מתכוון לנצח במשחק הזה. כי אני תמיד מנצח.

אנחנו יורדים לחדר ההלבשה, כדי שהמאמן יוכל להגיד לנו כמה אנחנו דפוקים ואיך אנחנו אמורים לתקן את המצב במחצית השנייה. אני בקושי מקשיב לו, מאז שנולדתי צפיתי ביותר משחקים מוקלטים ממה שהבחור הזה ראה אי פעם. הוא רק מאמן שבמקרה השחקן הטוב ביותר במדינה נמצא בקבוצה שלו.

אני לוגם ממשקה האנרגיה הפושר ומקשיב לקצב השיר Billie Jean הבוקע מהאולם. ראיתי את אנה מתאמנת על הריקוד הזה עשרות פעמים, אבל אני עדיין מצטער שאני לא יכול לראות אותה מבצעת אותו עכשיו, בבגדי הריקוד, מול כל האנשים האלה.

ההורים שלה יושבים ליד ההורים שלי. מיקולאי ונסה וילק, הבוס של המאפיה הפולנית והנסיכה של המאפיה האירית. בהתחלה, ההורים של אנה היו אויבים, בדומה מאוד להורים שלי. ובדיוק כמו ההורים שלי, באופן משונה, הפכו לבלתי נפרדים. אני מניח שאנה ואני צריכים להיות שמחים ששנינו באים ממשפחות עם הורים שאוהבים זה את זה. אבל באמת, אני לא צריך להגיע למצב שבו צריך להגיד לאנשים בוגרים לא להימרח זה על זה בציבור.

אנה טובה בריקוד כמו שאני בכדורסל. לעומתה, נראה שהבנות האחרות בקבוצה שלה רוקדות עם נעליים של ליצן קשורות לרגליהן. היא תמיד נמצאת במרכז השורה הראשונה, תופסת את העין מהשנייה שהיא מתחילה לרקוד ואי אפשר להפסיק להסתכל עליה, גם הרבה אחרי שהמוזיקה נגמרת.

אני מרגיש צורך ללכת אליה, על אף שאני יודע שהמאמן יכעס אם לא אישאר עד סוף נאום המוטיבציה שלו. אני מחכה עד שיגיע לרגע מרגש במיוחד, מעמיד פנים שאני חושב שהוא הגיע לסוף הנאום, קופץ על רגליי וצועק, "בדיוק, המאמן, הבנו אותך! בואו נצא לשם וננצח את המשחק המחורבן הזה!"

חדר ההלבשה מתמלא בצפצופים וביללות, כולם רוקעים ברגליהם על הרצפה וקוראים בקול, כמו ספרטנים רגע לפני היציאה למלחמה.

הקבוצה חוזרת למגרש בריצה ואני בראשה, רוצה להספיק לראות את סוף הריקוד של אנה.

הרקדניות לבושות בתחפושת מוזרה, שנראית לקוחה מצעדת יום המתים. הפנים שלהן צבועות כמו גולגולות ומשובצות באבני חן, ופרחים שזורים בשערן.

אנה היא הקפטן של קבוצת הריקוד והכוריאוגרפית הראשית. כשמסתכלים על הריקודים שלה יש הרגשה שנמצאים בפנטזיה. הם פראיים, עוצמתיים, ישירים וכנים. הלמות הבס בשיר מרעידה את היציעים, והבנות נראות כאחוזות דיבוק. אבל לאף אחת מהן אין את העוצמות של אנה.

אפשר לחשוב שאין לה שום עצם בגוף. היא מסתחררת על המגרש חזקה ומדויקת, מהודקת כמו שוט.

אני חוזר בי ממה שאמרתי על שאר הבנות. אנה היא מפקדת חסרת רחמים והן, ללא ספק, עומדות בסטנדרטים שלה. פשוט אף אחת לא מרגשת כמו אנה. היא נראית על־טבעית כשהיא מבצעת פירואט משולש ומסיימת בשפגט. הקהל מריע באותה עוצמה שהריע לי.

נבחרת הריקוד אלופה בזכות עצמה. היא זכתה באליפות בכל שלוש השנים שבהן אנה הייתה הקפטן. הן אפילו הביסו את הכלבות ההן מיוטה, עם השיער הבלונדיני המחומצן והחיוכים הרחבים שלהן, שהיו בלתי מנוצחות באופן רשמי.

כמעט שכחתי שאנחנו באמצע המשחק.

שכחתי הכול, פרט לאור המהבהב, לפעימות הקצב ולרקדניות המבריקות והפראיות. התפקיד שלהן הוא לשלהב את הקהל ולשמור על האנרגיות הגבוהות שלו בזמן ההפסקה. הן עשו הרבה יותר מזה. הן התייחסו למצב ברצינות רבה וגרמו לתחושה שהמשחק הוא באמת עניין של חיים ומוות.

השיר מסתיים והאורות נדלקים. אני נזכר שאני באולם הספורט של בית הספר. אני שוב מריח את הזיעה ואת הגומי ואת הרצפה המצוחצחת. אני רואה את ההורים שלי והם נראים גאים ומרוגשים ואת דוד מיקו ודודה נסה שנראים כמו תמיד. מיקו קודר ומרוכז ונסה עם עיניים בורקות ומלאות התלהבות.

אנה עוזבת את הרחבה ומנופפת לי לשלום בדרכה החוצה. בחור בז'קט בית ספר משיג אותה. אני לא מזהה אותו, הוא בטח מסמיון. הוא חוסם את דרכה ומנסה להתחיל בשיחה. אני לא שומע את מה שהם אומרים, אבל מהחיוך על פניו ומהדרך שבה הוא אוחז בזרועה ללא רשותה, אני מנחש שזה משהו בסגנון, 'היי מותק, את די גמישה, הייתי רוצה לראות את הרגליים האלה מסביב לראש שלי'.

זה סוג הדברים שבחורים נהגו לומר לאנה בבית הספר שלנו, עד שלמדו את הלקח שלהם.

אני מחייך, כי אני יודע בדיוק מה עומד לקרות.

כמו שחשבתי, אנה מעיפה את ידו מעל זרועה, מכופפת את כף ידו לאחור ולוחצת על הזרת שלו בכל הכוח. גם מעברו השני של המגרש, אני שומע את הדפוק צועק כמו ילדה קטנה. אנה דוחפת אותו, מצליפה עם הקוקו שלה על פניו ומתרחקת. הבחור אוחז בידו הכואבת וממלמל משהו בעודה מתרחקת.

אני מעיף מבט חטוף לעבר דוד מיקו.

הוא צפה כמוני בחילופי הדברים. עכשיו הוא מצמצם את עיני הקרח הכחולות שלו לשני חריצים והלסת שלו קפוצה וזועמת.

הדבר היחיד שאני יודע הוא שלבחור הזה יש מזל שיצא עם לא יותר מנקע בכף היד. אם יניח עוד אצבע אחת על אנה, סביר להניח שבכלל לא יחזור היום הביתה.

מחויך, אני רץ אל הספסל כדי ללגום לגימה אחרונה של מים, לפני שתישמע שוב שריקת השופט.

רגעים אחר כך, מתחדש המשחק במלוא המרץ ואנחנו לא מפסיקים ללחוץ על היריב. הקבוצה שלי מלאת אנרגיה, אבל כך גם הוולברינס. הם מפעילים לחץ על כל המגרש, זועמים שהמשחק צמוד בזמן שהם היו אמורים להיות הקבוצה הכי טובה במדינה.

הם באמת הקבוצה הכי טובה. אבל אין להם את השחקן הכי טוב.

ג'ונסון בל נלחם חזק כדי להשיג את התואר הזה.

הוא בחור מגודל ושרירי וזיעה נוטפת מפניו, רק שתי דקות אל תוך הרבע השלישי. ייאמר לזכותו, שהוא היריב הכי קשוח שהתמודדתי מולו השנה. אבל הוא פשוט לא טוב מספיק.

בכל זאת, קשה לי להתמודד עם הדפוקים האלה לגמרי לבד. קלי בארט מפספס קליעה פשוטה וכריס פלי מאבד פעמיים את הכדור. אני חייב לקלוע עוד ארבעה סלים, רק כדי לשמור על שוויון.

לקראת סוף הרבע השלישי, הקבוצה שלי מובילה בשלוש נקודות. אני שועט קדימה אל הסל, כשהמזדיין הזה, בל, מתקרב אליי מאחור. אני קופץ לקלוע לסל. אני כבר באוויר כשהוא פוגע ברגל שלי ומפיל אותי. אני מתגלגל ומשתטח על הרצפה, בצורה מוזרה שמרוקנת את האוויר מריאותיי.

הקהל משתנק ופוצח בקריאות בוז, לפחות זה שנמצא בצד של הקבוצה הביתית. אוהדי הוולברינס צוחקים ולועגים לי.

אני מתרגז מאוד. אני שונא שלועגים לי.

לבל נרשמת עבירה, אבל אני רוצה שהוא יעוף מהמשחק. לא פוגעים במכוון ברגל של מישהו. זה מסוכן וממש לא מכובד. אני מרים את עצמי מהרצפה, מחרחר ומסתובב אליו. חיוך מלגלג נפרש על פניו הגדולות והמטומטמות שמשדרות גאווה.

אני רוצה לרצוח אותו.

אבל אין לי מה לעשות, חוץ מלקלוע לסל.

אני קולע בשתי הזריקות, אבל לא נרגע בכלל. הדם הולם ברקותיי. אני רואה רק את מבטו הזחוח של בל.

הוולברינס חוזרים למגרש. הרכז שלהם מכניס את הכדור ומוסר אותו לבל. אני שומר עליו שמירה צמודה. הוא מכדרר בזהירות, בידיעה שאני מהיר ואוהב לגנוב כדורים כנקמה.

הוא לא יודע שיש לי תוכנית טובה יותר.

אם הוא רוצה לשחק בצורה מלוכלכת, אני אשמח להתפלש בבוץ.

אני מעמיד פנים שבכוונתי לגנוב לו את הכדור, אבל במקום זה, אני חובט בו עם הכתף חזק בפנים. הכתף שלי פוגעת באף שלו ואני יכול לשמוע את החבטה והגניחה שלו ולראות את הדם שמייד מטפטף על הקרשים.

"אופס," אני אומר.

נרשמת לי כמובן עבירה, אבל זה לא מזיז לי. העיניים של בל מתחילות להתנפח, בזמן שהוא נעמד על קו שלוש הזריקות. לרוע המזל, שתי הקבוצות נמצאות עכשיו במצב עונשין ופירוש הדבר שהעבירה שלי מובילה לשתי זריקות חופשיות.

בל קולע את הראשונה, אבל מחטיא את השנייה, מושפע מהכאב בפניו. אני צוחק לעצמי בשקט.

הזמזם מצלצל כאות לסיום הרבע השלישי.

המאמן גורר אותי מייד הצידה ונוזף בי על הפגיעה בבל.

"כמה פעמים אמרתי לך לא לאבד את העשתונות?" הוא צועק. "אתה לא יודע שהמאמן של קנטקי נמצא ביציע וצופה בך? נראה לך שהוא ירצה חמום מוח בקבוצה שלו?"

"אני חושב שהוא רוצה את השחקן הטוב ביותר," אני משיב ומסתלק בהפגנתיות, כדי שאוכל לנגב את הזיעה מהפנים ומהחזה שלי.

הרבע האחרון הוא חתיכת התקוטטות מתמשכת. הקבוצה שלי מעוצבנת, והוולברינס כועסים אפילו יותר. הכדור עובר מקבוצה לקבוצה ואנחנו נלחמים על כל נקודה.

אני מטביע שלישייה נפלאה, רק כדי שאליסטר בראון, הרכז שלנו, יפסיד את הכדור לקבוצה השנייה. הם קולעים פעמיים ברציפות וכמעט מדביקים את התוצאה שלנו.

במהלך הבא השופט מכריז שוב על עבירה שלי וזה דפוק לגמרי, כי אפילו לא נגעתי בבל. הוא קולע את שתי קליעות העונשין שלו והוולברינס עוברים להוביל בנקודה.

נותרו שמונה שניות לסיום המשחק.

המאמן מכריז על פסק זמן, כדי שיוכל לתכנן את המהלך הבא.

הוא אוסף אותנו ומנחה, "בארט, אתה תחסום את השחקן ששומר על בראון, ופלי ימסור לבראון את הכדור. בראון יוביל את הכדור וכשיעבור את חצי המגרש, גאלו יגיע ויחסום את ההגנה שלהם. בראון, אתה תחתור לסל ואם תוכל לקלוע, תעשה את זה. אם תהיה שמירה חזקה, תמסור את הכדור למילר."

אני מתאפק בקושי לא להעיר על השטויות המטופשות האלה.

שאני אבצע חסימה הגנתית? הוא בטח צוחק.

סחבתי את הקבוצה הזאת לאליפות המדינה על הגב שלי. לא אתן שבראון יהרוס הכול ואני ממש לא מתכוון לתת לג'ואי מילר המזדיין לקלוע לסל שנייה לפני צפירת הזמזם.

אני אפילו לא טורח להתווכח עם המאמן. הוא התרגש מהעבירה ועכשיו הוא לא חושב בהיגיון.

במקום זה, אני מחכה שכריס פלי יניח את ידיו על הכדור ולוחש לו, "תשכח מהדברים של המאמן. אתה מעביר אליי את הכדור."

עיניו של פלי מתרחבות והוא נראה כמו ילד קטן.

"מ — מה?" הוא ממלמל.

"שמעת אותי. זרוק לי את הכדור, או שאשבור לך את כל האצבעות."

פלי משתנק.

הוא נעמד מאחורי הקו.

הרכז והקלע שלנו, בארט ובראון, מוכנים למהלך שהם חושבים שהם עומדים לבצע.

הם הבחורים הכי מהירים בקבוצה. מכיוון שהוולברינס לוחצים על כל המגרש, גם הרכז והקלע שלהם מחכים במגרש, בצד שלנו. אלו הם הבחורים הכי מהירים בקבוצה שלהם. היחידים שיש להם סיכוי לעצור אותי.

בדיוק כמו לברון ג'יימס, יש לי מיומנות של רכז, אבל אני הגדול והחזק ביותר, אז אני משחק בעמדת פאוור פורוורד.

ובדיוק כמו לברון, אני לא איזה פיתיון. אני זוכה באליפויות, נקודה.

השחקנים האחרים מסתדרים במקומותיהם ואני מהנהן לפלי.

כולם מסודרים, הכדור עדיין אצל השופט. אני צועד לאט, כאילו כלום, עומד זקוף כאילו אני בקושי מתכוון לשחק.

נשמעת השריקה. בשיניים חשוקות ובעיניים מבועתות, פלי זורק לי את הכדור. ברגע שהוא פוגע בידי, אני יורד לתנוחת צ'יטה. כמו אצן, כל משקל גופי מונח על רגלי האחורית. אני משגר את עצמי קדימה כמו טיל.

אם הרכזים היריבים היו חוזרים לעמדת הגנה, אולי יכלו לנסות ולחסום אותי. המהירות שלהם סבירה. אבל אין להם מושג מה קורה. אני עוקף אותם, עוד לפני שהם מספיקים למצמץ.

השחקנים היחידים שיכולים לעצור אותי עכשיו רחוקים ממני. הוולברינס כבר הפסידו והם אפילו לא יודעים את זה.

שינוי קצב בכדורסל הוא דבר מתעתע מאוד.

שינוי אסטרטגיה, גרוע עוד יותר.

רק שלושה שחקנים עומדים ביני לבין הסל. הם מסתובבים סביב עצמם בניסיון להתארגן להגנה, אבל הם לא מבינים מה אני עושה. הם לא ציפו לדבר כזה.

נותרו חמש שניות. ארבע.

אני שומע את המאמן צורח ורואה אותו מנופף בידיו מהצד, אדום מכעס על שהמריתי את פיו בצורה כזאת. אבל זה רק מצחיק אותי. זה מה שקורה כשמנסים לבלום אותי.

אני עובר מצד אחד של המגרש לצד השני, כמו דני איינג' במשחק השמונים ואחד שלו. אני חוצה את הרחבה בשישה צעדים, עם הרגליים הארוכות האלה שנועדו בדיוק לדבר הזה.

הוולברינס לא יודעים מה לעשות. אני לא אמור להשתלט על המשחק. לא כשנשארו ארבע שניות. לא באליפות המדינה. זה לא מהלך שמבצעים ברגע האחרון. לא היה לנו זמן לתכנן מהלך, ואין ספק שהם לא ציפו לזה.

זה פזיז, מזעזע. וגאוני.

הסמול פורוורד שלהם מחכה לי במרכז המגרש. שחקן הסנטר ובל, הפאוור פורוורד, מאגפים את הסל.

אני לא מאט לשנייה. אסור לי לאבד את התנופה. אני מתקיף את הסמול פורוורד ובשנייה האחרונה מתעתע בו ועוצר. עכשיו אני צריך להחליט אם אני זז ימינה או שמאלה.

כדאי שאפנה לימין. זו היד הדומיננטית שלי ושם גם עומד הסנטר. הוא גדול וטיפש והשחקן הכי איטי בקבוצה. אני יכול לגבור עליו בקלות.

אבל בל עומד בצידו השמאלי של הסל. הבן זונה שדחף אותי וחתך לי את הידיים לחתיכות כמו חתלתול ואז הפיל אותי מהרגליים.

הוא ישלם על כך.

אני מתקיף אותו כמו שור.

אם יסרב לזוז, אהיה חייב לעקוף אותו. אבל הוא לא נשאר במקומו. הוא מפחד ומאבד את הריכוז, וזז לאחור.

אני מכופף את ברכיי ומזנק למעלה בכל הכוח, בקפיצה הכי גבוהה שקפצתי אי פעם. מלא באדרנלין ובכעס, אני קופץ מעל שני המטרים של הבן זונה הזה, מנתר מעליו כמו מעל מכשול, הרגליים שלי עוברות את הכתפיים שלו והמפשעה שלי מלטפת את פניו. הוא נופל לאחור ונוחת על הישבן.

אתם יודעים למה מתכוונים כשאומרים, 'הטבעה שווה מסגור'?

תחשבו על כל פוסטר שעליו מככבים מייקל ג'ורדן או קובי בריאנט, שמטביעים את ההטבעה הכי יפה בחיים.

על כל הטבעה שווה כזאת, תמיד יש איזה אידיוט שמנסה לשמור על השחקן הטוב בכל הזמנים — בידיים מתוחות ובפנים מעוותות בבהלה — בזמן שאליל הכדורסל מתרומם ומזנק מעליהם.

אני מבצע הטבעה שווה מסגור ומצמיד את הביצים שלי לפניו של ג'ונסון בל.

המהלך יפה כל כך שבא לי לבכות.

אני מטיח את הכדור לתוך החישוק בהטבעה מהסרטים, תוך שאגת אריה קולנית ואגרסיבית.

בדיוק ברגע שהכדור קופץ על הקרקע, נשמע קול הזמזם הצווח.

אני בקושי שומע אותו מבעד לצרחות הקהל. כל האנשים באולם מזנקים על הרגליים, חובטים באגרופיהם באוויר ומייללים.

כל חברי הקבוצה שלי מסתערים עליי, צועקים וטופחים על גבי. אני מוריד את מבטי אל בל השרוע על הקרשים ואומר, "כשייתנו לי את הטבעת, אחרוט בפנים את השם שלך כדי לזכור את מי שליקק לי את הביצים, בזמן שקלעתי את סל הניצחון."

בל נעמד על רגליו ומסתער עליי באגרופים מונפים. חברי הקבוצה שלי דוחפים אותו לאחור ואילו אני צוחק לו בפנים.

אני שיכור מניצחון. הוא זורם בעורקיי, ממסטל יותר מכל סם.

אני מביט סביב, אבל לא מחפש את ההורים שלי, כי כבר ראיתי אותם מריעים לי. אני רוצה לראות אם אנה ראתה.

בלתי אפשרי למצוא אותה. האוהדים מכסים את המגרש. אבא שלי טופח לי על הכתף ומקרב אותי לחיבוק.

"אתה יודע שהמאמן של קנטקי היה כאן וראה את המשחק," הוא מעדכן.

אני מגלגל את עיניי. "כן, אבא, אני יודע."

אימא שלי מנשקת אותי על הלחי ובכלל לא אכפת לה שאני מזיע.

"כל הכבוד," היא אומרת בדרכה המאופקת. עדיין אפשר להבחין במבטא הרוסי הקל שלה ובשליטה העצמית המאפיינת את העם הרוסי, שהביאה לניצחונות רבים באולימפיאדה, ובהנהון הראש הקל שפירושו, 'יכולת להיות טוב יותר', שנחשב למחמאה.

אני פשוט מחייך, כי אני יודע שההורים שלי מעריצים אותי. אני בנם היחיד ומרכז עולמם.

"לא רע," קול לוחש מאחוריי.

אני מסתובב.

אנה עומדת שם, לבושה במכנסי הג'ינס הקרועים שלה ובז'קט עור. היא הסירה חלק מהאיפור מפניה, אז היא כבר לא נראית כמו כלה מהסרט חתונת הרפאים, אבל קו שחור עדיין מרוח מתחת לעיניה הכחולות החיוורות.

"היי, דוד סב. היי, דודה ילנה," היא אומרת בנימוס.

"אנה, את אחראית לכוריאוגרפיה של הריקוד?" שואל אבא. "הוא היה מדהים!"

"תכננתי את רובו," עונה אנה. "השתמשתי בכמה מהתבניות מריקוד הברולסק של אימא ועשיתי כמה שינויים."

דודה נסה מחייכת. "באמת היה לי מוכר. אני לא מאמינה שזכרת את זה. זה היה מזמן, היית בקושי בת... שש?"

"אנה זוכרת הכול," אומר דוד מיקו. ואז הוא שואל אותה בפנים זעופות, "מי היה הבחור הזה?"

"איזה בחור?" שואלת דודה נסה.

"אף אחד," עונה אנה ומסובבת את ראשה בבוז.

"בפעם הבאה תשברי לו את היד," מורה דוד מיקו, בשפתיים חיוורות וצרות מזעם.

"כוח לא מתבטא רק במה שעושים, אלא גם במה שלא עושים," היא עונה לו בשלווה.

"אל תשתמשי במילים שלי נגדי," רוטן דוד מיקו, אבל אני מבחין בחיוך מרומז על פניו.

"הייתה בעיה?" שואל אבא במבט זועף.

"לא," אנה מרגיעה אותו. "אלא אם אבא שמגן על הבת שלו יותר מדי, נחשב בעיניך לבעיה."

אבא שלי מחייך ואומר לדוד מיקו, "לא היית צריך להתחתן עם אישה יפה כל כך, אם לא רצית שיהיו לך בנות יפות."

"אני יודע," משיב דוד מיקו. "טעות אסטרטגית חמורה."

"אל תיתן לסב להקניט אותך," מתערבת אימא. "הוא היה מתנהג גרוע יותר, אם היו לו בנות."

היא מתבדחת, אבל אני יכול לשמוע את העצבות בקולה. ההורים שלי רצו עוד ילדים. שנים הם ניסו להיכנס להיריון ועברו ארבעה סבבים של טיפולי הפריה. בסופו של דבר הם קיבלו אבחנה מועילה ביותר של 'חוסר פוריות לא מוסברת'.

הם נאלצו להסתפק בי. היריון לא מתוכנן, שלאחריו לא הגיע היריון נוסף.

"איך נחגוג?" אבא שלי משנה את הנושא במהירות ובצורה מתחשבת.

אנה ואני מחליפים מבט מהיר.

היינו שמחים ללכת לארוחת ערב עם ההורים שלנו, אבל יהיו עוד עשר הזדמנויות שונות לחגוג את האליפות ואת סוף שנת הלימודים.

אימא שלי מבחינה במבט שלנו ומציעה, "אולי נלך לאכול גלידה ואחר כך תוכלו להיפגש עם החברים שלכם?"

"מעולה," מסכימה אנה. "תודה, דודה ילנה."

"היית כבר בפאי קון?" אימא משלבת את ידיה עם דודה נסה. "לכל הגלידות יש טעם של פאי. פאי לימון, פאי דלעת, פאי אוכמניות."

"אוי, אלוהים," צוחקת נסה. "כבר קנית אותי במילה גלידה."

1 עמדה בכדורסל, לרוב אחד משני הגבוהים מצידיו של שחקן הסנטר: שחקן התוקף המרכזי.