על סף תהום הצער

פתח דבר

מאת מייקל לרנר^I

״עלינו לשרוד את החיים ואת האובדן״, כתב מישל דה מונטן, המסאי הצרפתי הגדול. המוטו שלו לחיים דוחס את מהותה של הדילמה האנושית לשש מילים.

קל יותר לומר זאת מלבצע, מכיוון שאובדן הוא צידו השני של מטבע האהבה, וכגודל האהבה, כך גודל האובדן. ועם זאת, אנשים שונים מגיבים בדרכים שונות לאובדן. כשזה נוגע להתמודדות עם אובדן, ישנן יכולות שלמידתן כרוכה במאמץ, ושעשויות לסייע לנו לשרוד את המפגש עם המרחבים הבלתי מוכרים שבהם נמצא את עצמנו. ישנם כישורי הישרדות, ישנן מפות וישנם מורי־דרך.

פרנסיס ולר הוא מורה־דרך מנוסה בארץ האובדן. הוא יכול ללמד אותנו את כישורי ההישרדות הדרושים. הוא יכול להראות לנו את המפה. הוא מחזיק בידע על תהליכי הצער בעצמותיו. הוא כותב כמי שחייו נפרמו, משום שאובדנים פורמים אותנו.

והוא אינו מפחד לומר לנו זאת:

״אני לא יודע איך או מתי התחלתי את החניכה שלי לצער. אני כן יודע שמדובר בשער שמשיב אותי אל עולם חי ונושם. באמצעות המים האפלים של האבל יכולתי לשוב ולהזיל דמעות שמעולם לא נבכו על אובדנים בעולמי, וחזרתי לגעת בחיים שלא חייתי... חַיּוּת ואבל שלובים זה בזה באינטימיות מוזרה, בחליפין קדושים בין מה שנדמה כבלתי נסבל לבין מה שחי בצורה יוצאת מן הכלל. באופן זה פיתחתי אמונה חזקה באבל״.

וולר הוא שותף בהובלה של ריטריטים בתוכנית התמיכה למתמודדים עם סרטן בקומונוויל. יחד אנו יושבים ערב־ערב בריטריטים הללו ומאזינים לסיפורים על אהבה ואובדן.

אנחנו יודעים שהקשבה ומתן מקום של כבוד לסיפורים האלה מחוללים שינוי. וולר גם מוביל ריטריטים משלו על אבל ואובדן. אני מכיר אנשים שהשתתפו בריטריטים הללו, ומסיפוריהם אני יודע שגם הריטריטים האלה מחוללים שינוי.

הספר ״על סף תהום הצער: חיים לצד אֵבֶל וטקסים של התחדשות״ מקבץ בתוכו את חוכמתו של וולר שהתגבשה בעקבות עשורים של עבודה עם אבל ואובדן:

״על כולנו לעבור חניכה עם הצער. עלינו ללמוד את האמנות והמלאכה של האבל, ולגלות את הדרכים שבהן הוא מאפשר לנו להעמיק ולהבשיל. בזמן שאבל הוא רגש עוצמתי, הוא גם כלי שמתפתח באמצעות הליכה ממושכת לצד אובדן. התמודדות עם אבל היא עבודה קשה... נדרש אומץ כביר כדי להתמודד עם אובדן כביר. זה מה שאנחנו נקראים לעשות״.

אחת מתרומותיו המקוריות ביותר של וולר היא ההמשגה של ״חמשת שערי האבל״. בכך אתמקד בעמודים הבאים.

השער הראשון מתאר בפשטות כי כל מה שאנו אוהבים — יאבד לנו. הספר עשיר בציטוטים מחכימים, וכאן הוא מצטט שיר שכתב רבי חיים שטרן:

זהו דבר מפחיד לאהוב,

את מה שהמוות יכול לקחת.

לאהוב, לקוות, לחלום,

וכן! לאבד.

מדובר בדבר המיועד לטיפשים,

לאהוב,

אבל דבר קדוש הוא,

לאהוב את מה שהמוות יכול לקחת.

השער הראשון מוכר לכולנו. השער השני מפתיע אותנו: ״המקומות שמעולם לא ידעו אהבה״. בעיניי מדובר בעניין מקורי וחשוב. וולר כותב:

״ישנם מקומות בתוכנו שנכרכו בבושה והוגלו לחופים המרוחקים ביותר של חיינו… המקומות הזנוחים הללו של נפשנו חיים בייאוש מוחלט… התגובה הראויה לכל אובדן היא אֵבֶל, אך איננו יכולים להתאבל על משהו שאנחנו תופסים כבלתי־ראוי״.

השער השלישי הוא ״צער העולם״. השער הזה מוכר לנו מעט יותר. בתוכנית תמיכה למתמודדי סרטן, אנו מבקשים מאנשים למנות אובדנים משמעותיים שחוו בטרם אובחנו עם סרטן. אנשים רבים מציינים באופן מפתיע שהם חווים במשך זמן רב אבל על מה שמתרחש בעולם. ואמנם, אבל על סבלו של העולם עמד מאז ומעולם בלב הקיום האנושי. קיומו של הסבל הוא האמיתה הנאצלת הראשונה של הבודהה. השאלה כיצד להתמודד עם הסבל עומדת בלב דתות ומסורות פילוסופיות גדולות. ״הצער המצטבר של העולם הוא בלתי נתפס… איך נוכל להמשיך ולספוג את המתקפות הבלתי פוסקות על הביוספרה?״ שואל וולר. הוא מצטט ממילותיה היפות של נעמי שהאב נאי:

לפני שתכיר את טוב־הלב כדבר העמוק ביותר,

עליך להכיר את הצער כדבר העמוק האחר,

עליך להתעורר עם הצער,

עליך לדבר עימו עד שקולך

יתפוס את החוט המחבר בין כל פיסות הצער

ותראה את גודלו של האריג.

השער הרביעי של וולר הוא ״הדבר שלו ציפינו, ושמעולם לא קיבלנו״. גם כאן מדובר בעיניי בתובנה מקורית. ״בעומק עצמותינו שוכנת הידיעה שהגענו לעולם כשאנו נושאים סל של מתנות להעניק לקהילה... במובן מסוים מדובר בתעסוקה רוחנית... בין האובדנים של שער זה חבויה חוויית הצמצום של מי שאנחנו באמת״.

וולר קורא לשער החמישי אבל בין־דורי. ״האבל שאנו נושאים בגופנו בשל הצער שחוו אבותינו... הטיפול באבל הלא מעובד של אבותינו, לא רק משחרר אותנו לחיות את חיינו, אלא גם מקל על הסבל של אבותינו בעולם הבא״.

שערי האבל הללו מעניקים לנו אפשרות להכיר את הדרכים הרבות שבהן הצער חודר אל חיינו. כך נהיה מסוגלים לכבד ולרפא את עצמנו בתקופות בלתי נמנעות של אובדן שכל אחד מאיתנו יפגוש. וולר מעניק לנו מתנה כשהוא מזמין את הנשמה ואת הקהילה אל מקומות שלעיתים קרובות מעוררים פחד ורתיעה. הזמנה זו מסייעת לנו להימנע מלפגוש את האובדן בשל בידוד חברתי.

התוכנית לסיוע למתמודדי סרטן מבוססת על אמת עמוקה זו: אנו נרפאים בתוך קהילה.

בכל מקום שבו תצעדו עם צער, וולר יהיה שותף ראוי לדרך. זאת משום שאובדן גדול עלול להיות מבוזבז אם לא משתמשים בו לאורך זמן כדי לגלות את מה שמעבר לו. לשם כך מצטט וולר את חוקר הטבע וכותב המאמרים הידוע טרי טמפסט ויליאמס: ״האבל מזמין אותנו לאהוב פעם נוספת״.

הערות

I מייקל לרנר הוא נשיא ומייסד ארגון קומונוויל (Commonweal) בבולינס, קליפורניה. הארגון, שנוסד בשנת 1976, מוביל תוכניות בתחומי בריאות וריפוי, חינוך ואמנויות, סביבה וצדק חברתי. בין יוזמותיו הבולטות: תוכנית התמיכה למתמודדים עם סרטן, היוזמה השיתופית לבריאות וסביבה, ותוכנית הניו סקול של קומונוויל.

פתח דבר

מאת ד״ר לייה נאור^II

הספר הזה רואה אור בזמן מלחמה, כשרבים מאיתנו מתמודדים עם צער האובדן והשבר, לעיתים קרובות ללא הדרכה כיצד לצעוד בתוכם. פרנסיס וולר מאיר את הדרך החשוכה הזו באור מיוחד, ומוביל אותנו דרך סבך הכאב והאובדן כאמן העוסק במלאכת קודש. בצניעות ובסבלנות, הוא מזכיר לנו את מקומם הטבעי של האבל והאובדן במחזוריות הטבע והחיים, ואת הדרכים שידענו ושכחנו — איך להתקרב דרכם אל החיים עצמם.

צער ואובדן הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום, ואף על פי ש״כל דבר שנאהב נאבד״, מעטים מאיתנו למדו איך לפגוש את החלקים הללו באופן מיטיב. ללא מפת דרכים וללא הדרכה, הנטייה הטבעית היא להימנע מהמפגש עם האובדן, להדחיק, להתגבר, להתבייש ולטשטש. אך ההימנעות הזו רק מעמיקה את הכאב, ובמקום שהאבל יהפוך לגשר המחבר אותנו לעצמנו ולאחרים, הוא יוצר ניתוק ובדידות.

את עבודתו של פרנסיס פגשתי לראשונה לפני כמה שנים, הן כאישה שחוותה אובדנים אישיים והן כמטפלת שהובילה אחרים דרך שבילי המדבר אל מסתרי הנפש, כאבי הגדילה והריפוי. מעולם לא שמעתי שפה שכזו — שפה המדברת על הצער כעל אגלי טל שיכולים להרוות חיים, או על שברון לב כהזמנה לאהוב. מילותיו נגעו בעצם קיומי, לימדו אותי משהו מהותי כל כך על החיים ועל הדרך שבה הצער מחבר אותנו לאנושיות שלנו וליכולת שלנו לקיים מערכות יחסים עמוקות ומיטיבות.

כבת לעם שעבר שואה, מלחמות ואובדנים — עם שיודע ״להיות חזק״, ״להתגבר״ ולהמשיך הלאה — מצאתי בגישתו של פרנסיס מענה שונה. תפיסת הגבורה שעליה גדלנו מלווה לעיתים קרובות בבדידות, בהדחקה ובנוקשות של הלב. עבורי, היה זה חיוני להביא את הספר הזה בשפה העברית, ולהציע נתיב אחר בתוואי השטח של הצער — נתיב המאפשר להרגיש, לבטא ולהתקרב, דווקא במקומות שבהם אנו זקוקים יותר מכל לקהילה, לקדושה ולהדרכה.

בתקופה הנוכחית כבר אי אפשר להתעלם: הצער העמוק שכולנו חווים יצר סדק בהדחקה הקולקטיבית, וכשזו נסדקת — הלב נשבר. אך הלבבות השבורים הם אלו שיכולים להגיב לכאב העולם. מתוך ההסכמה להרגיש ולהשאיר את הלב פתוח, נולד ריפוי. במסע הזה, לקהילה יש חשיבות מרכזית — היא יכולה להיות הכוח שמחזיק ותומך ביחיד ובחברה במסע משותף של ריפוי אישי וקולקטיבי.

הספר הזה הוא הזמנה להיענות לקריאה דחופה ומתמדת — למצוא מזור וריפוי לתקופה הזו שאותה פרנסיס מכנה ״החושך הגדול״. הוא אינו מספק תשובות מוחלטות, אלא מציע מענה לצער העמוק ומזמין אותנו להיות יחד, לשתף בכאב באופן מקודש ומאחד — כפי שעשו קהילות לאורך ההיסטוריה.

פרנסיס מספר לנו את מה שלא לומדים בשום מקום אחר — שמפגש אמיתי עם האבל והאובדן מהווים שער לעומק הקיום ולמקורות היצירה שחבויים בתוך היגון. בדרך זו אנו לומדים את אומנות האלכימיה, איך להפוך צער ויגון למזון עבור הקהילה. כמו בטבע כשמה שקמל הופך לדשן לאדמה, וכשהשמיים בוכים הם ממטירים מים שמרווים ומחיים.

מהפרספקטיבה הזו, היכולת להרגיש כאב ואובדן נוגעת ביכולת שלנו לאהוב. וכפי שאומר פרנסיס — אנו עושים את העבודה הזו כדי להתאהב מחדש בעולם.

זו זכות גדולה עבורי לשתף אתכם בחומרים הללו, שהם מים חיים.

הערות

II ד״ר לייה נאור היא חוקרת טרנספורמציה חיובית ודרכי טיפול המתקיימות בטבע. לייה מכשירה אנשי טיפול וחינוך להובלת תהליכי חניכה והתפתחות בטבע דרך ״דרכים לדעת״ — מרכז לתרפיה בטבע ומסעות ריפוי שהקימה. ב־9.10.23 הקימה את מרחב מרפא בחוות רונית והיום מייעצת ומלווה מרחבים מרפאים בארץ ובעולם כמענה נפשי מתקדם ואינטגרטיבי שמבוסס טבע וקהילה. לייה הביאה את עבודתו של פרנסיס לישראל ומקדמת הכשרות שלו בארץ.

הקדמת המתרגמת

מאת רוני גרוס^III

״אֵבֶל מעולם לא היה עניין פרטי, הוא תמיד היה סוגיה קהילתית… אלו מאיתנו החיים במערב, למדו לקבל את הרעיון של כאב פרטי. ההתניה התרבותית הזו גורמת לנו לנעול במנעול את האבל שלנו, ולכלוא אותו במקום קטן ונסתר בנשמתנו. בבדידותנו אנחנו מונעים מעצמנו את הדברים שלהם אנו זקוקים כדי לשמור על חיוּת רגשית: קהילה, טקס, טבע, חמלה, התבוננות, יופי ואהבה".

מתוך על סף תהום הצער, פרק 4

אם מישהו היה אומר לי לפני שנים שיום אחד נפשי תינצל באמצעות אובדנים חוזרים ונשנים, הייתי מסרבת להאמין. במשך זמן רב הייתי עלה נידף שכל רוח מפילה אותו מהענף שבו הוא מנסה לאחוז. כל עלה סופו ליפול, ואף עלה אינו מתנגד לנפילה. אבל במשך שנים רבות אני התנגדתי לנפילה, בעוצמה ובנחישות. אך היה זה אֵבֶל, כן, אֵבֶל, אובדן וצער שמילאו או האוקיינוסים של ליבי ושלימדו אותי על אפשרויות החיים האמיתיות: ״קהילה, טקס, טבע, חמלה, התבוננות, יופי ואהבה״.

הגעתי אל עבודת האֵבֶל בזמן אפל במיוחד בחיי לפני שלוש שנים. לשמחתי בשלב הזה כבר הנחתי יסודות נפשיים ורוחניים רבים שתמכו בי. אחרי שנים רבות שבהן נשאתי את סוד הפצעים המדממים שלי בדממה שתוקה, הצלחתי לחזור ולפלס לי דרך ללבבות הפועמים של אנשים בחיי, ולאורך שנים של טיפולים נפשיים והתמסרות לתרגול בודהיסטי, למדתי טיפין טיפין דרך חוויה אישית את מה שעכשיו מצאתי מנוסח בבהירות, בשחור על גבי לבן, במשנתו של וולר: כאב פרטי תמיד מתקיים כחלק מכאב קהילתי. ולכן, על מנת לרפאו, עלינו לרפאו יחד כקהילה.

פרנסיס וולר מדגיש כיצד תרבויות אנושיות בנות אלפי שנים הבינו זאת: כל אובדן של בן או בת הכפר, היה אובדן של הכפר כולו. וכל כאב של הכפר, היה כאב של כל אדם המשתייך אליו והיוצר אותו. נדמה שבתקופה הנוכחית, לראשונה מזה זמן רב, אנחנו מתעוררים מחדש אל האמת הזו, שגורלנו כרוך זה בזו, ולכן עלינו לשקם ולהשתקם יחד: לא מתוך אלימות והשחתה של אחרים, אלא מתוך כאב על האובדנים הכבירים שכולנו חווינו, והכנת הקרקע לריפוי משותף.

תרגום הספר הזה היה חשוב ודוחק בעיניי. לפיכך, גייסתי את כל הידע שצברתי כמתרגלת רוחנית, כמשוררת, כמלווה של אנשים במצבי קצה וכחוקרת תרבות בחברה שבה אני חיה, כדי להביא את הידע המתועד בו לקוראי וקוראות העברית. אני מאמינה שהוא יביא מרפא, תועלת ודרך לקוראים וקוראות רבים, כפי שהוא נתן זאת לי.

הספר הזה עשיר בעולמות מושגים ובסגנונות לשוניים מגוונים ורבים. מחברו, פרנסיס וולר, לא עשה חיים קלים לאנשים המעוניינים לתרגמו. אמנם מדובר בספר הכתוב בסגנון קולח, המרתק את קוראיו, אך מטבע הדברים בחירות תרגומיות מסוימות שעשיתי דורשות הסבר נוסף. אתעכב כאן על אחדות מהן.

הסוגיה הראשונה נוגעת למספר מילים ומושגים מרכזיים בספר, הנמתחים לאורכו כחוט השני. המושגים Sacred Earth, ו־Soul הם הבולטים שבהם. Sacred הוא קדוש, מקודש. בעברית, מדובר במילים הנושאות מטען תרבותי נפיץ ורב, ועל אף שניתן למצוא אותן לאורך הספר, בחרתי להשמיטן משם הספר — The Wild Edge of Sorrow Rituals of Renewal and the Sacred Work of Grief. ״קדושה״ בישראל היא בעלת הקשר דתי, ועלה החשש להרתיע קוראים הרוצים להכיר את עבודתו של וולר, המתייחס לאבל כקדוש, אך צריך להבין זאת מתוך קריאה של הטקסט. המילים Earth ו־Soul, יכולות להיות מתורגמות למילים עבריות שונות, ובסוגיה זו הכרעתי לפי ההקשר המתואר בכל אזכור.

תרגום של ז'רגון מעולמות הגוף־נפש והרוח, שהתפתח בשנים האחרונות בזריזות מפוארת אמנם, אך אינו מופיע באופן זהה באנגלית ובעברית, הוא סוגיה תרגומית נוספת שהתמודדתי איתה. מושגים באנגלית, כמו Embodiment ו־Felt Sense, או Soul Activism ו־Sudden Village, אינם מיתרגמים היטב לעברית. לכן, פעמים רבות, השימוש השגור בעברית הוא במושג המקורי באנגלית, מבלי לחפש לה חלופה בעברית. כך, כשפניתי למצוא מילים מתאימות בעברית, הסתמכתי על משמעותן גם בהתאם לקונטקסט התרבותי והשפתי. ישנן מילים שרק התחילו להתבסס בעברית, ובהן נטיתי להשתמש, אך ייתכן שבעוד מספר שנים המילים הללו לא יתבססו בשפה השגורה. Felt Sense תורגם כ״תחושה מורגשת״, ואילו Sudden Village תורגם ל״כפר זמני״. אלה הן דוגמאות ספורות מתוך הספר, המלא בפנייה אל מושגים חדשים הנולדים בימים אלה ממש.

סוגיה נוספת קשורה בתרגום קולו של וולר, המגולל גם סיפורים אישיים מחייו־שלו ושל מטופליו, תלמידיו ובני־קהילתו לאורך השנים. קול זה מכתיב את הטון הכללי של הספר, והוא קול־מספר יציב ובוטח אך גם פגיע וחשוף. וולר שומר על יציבות שלווה — אך לעולם לא אדישה ומרוחקת, כשהוא מספר על מסע האבל הפרטי שלו, ושומר על מרחק מכבד־אך־נוכח כשהוא מציע לנו סיפורים של אחרים שפגש בהם לאורך השנים, ושחלקו עמו את קורותיהם וכאבם. במקרים מסוימים, בחרתי בצער לוותר על הטון הפיוטי של וולר, על מנת לשמר טיעון בהיר ונגיש לקורא בעברית. במקרים מעטים אחרים, השמטתי מטאפורה סבוכה יתר על המידה כדי להגיע למטרה דומה. שמירה על חוויית קריאה סוחפת ומעמיקה הייתה עקרון מוביל עבורי.

לסיום, אני רוצה להודות לאנשים שתמכו בפרויקט זה מן הרגע הראשון: לחבריי לדרך החיים והרוח, אשר זיהו את חשיבות פרסום מהדורה עברית של הספר ועודדו אותי לתרגמו. להוצאת חדקרן, טליה חלמיש ואסף פרסיה, אשר לקחו על עצמם את עבודת המו״לות הכה־מורכבת של ספר מסוג זה ונתנו בי אמון מלא. לד״ר לייה נאור, אשר בזכות החזון שלה, רואה כעת הספר אור. לאמה שם־בה איילון, שערכה במקצועיות ורגישות. ולקוראים נאמנים אשר נחשפו לגרסאות ראשונות של התרגום ואשר דרבנו אותי להשלים את המלאכה.

מי ייתן שספר זה יביא את השינוי לו אנו מייחלים.

הערות

III רוני גרוס היא משוררת ומלווה רוחנית המעמיקה בפוסט טראומה ואֵבֶל ואובדן. עובדת בארגוני שינוי חברתי ועורכת טקסי־אֵבֶל קהילתיים.