פרא אישה

2021

מלכה

זו לא רק האדמה שרועדת

את נוגעת בי וצמרמורות עוברות לי מהעורף עד כפות הרגליים. זה רוך שמתפשט בתוכי, חם ורחב כמו הקיץ. את נכנסת אליי ומזיינת חזק, צובעת את קירות נפשי מבפנים. בשקט שלך את מקימה לנו בית תפילה בין מצעים כחולים כהים עם רקמת זהב.

אנחנו מתפלשות בזיעה, ויסקי וכוס. נושמות ונושפות זו את זו. התשוקה מתממשת דַּרְכֵּנוּ ונהיית, לכמה שעות, בשר־אישה.

איך את יודעת אותי, איך את שומעת את כל הסודות שטמנתי. אני חוגגת את התנועה הבוטחת שלך בתוכי, וסומכת על הידיים החזקות שלך ועל העיניים שלך שיודעות להחליף צבעים.

את מצמידה כאפייה וטלית וטובלת אותן בצבע, בודקת אם אפשרי להן לנשום ביחד. אמנית טרוריסטית הם קראו לך, והרי שלום את עושה. הטרור שהכי מפחיד אותם זה אהבה. וגר זאב עם כבש, אישה עם אישה.

אנחנו נלקק פה כוס עד שנמגר את המלחמה, את האזעקות, את השומרים של כל החומות. אנחנו נאנחות וגונחות פיס אנד לאב על המיטה שלך, בפה שלנו, בין כפות הידיים שלנו. הקדוּשה נהיית אנחנו. אנחנו — קדוּשה.

אני משירה שערות ומשאירה לך אותן בבית בכל פינה, כמו חוטים שמבקשים לקשור אותך אליי. את משפריצה עליי מי פרחים, אגווה דה פלורס, שנספגים לי בצוואר ובבטן. כשאני הולכת אני מריחה ממך עדיין, ממשיכה להיגנב עלייך גם שעות אחרי. הגוף שלי מהדהד אותך, הנחיריים מזכירים למוח את הסערות שחוללנו במיטתך, את כל הגלים שגלשנו ביחד.

"מה את עושה לחוש הריח שלי?" אני שואלת.

"זה הריח והרוח", את עונה.

את והמילים שלך, את והצבעים שלך. לצייר בתוך כנסייה את אומרת לי? בתוך בת אדם את שואפת ונושפת פה.

כשאני יוצאת ממך והדלת נסגרת מאחוריי, אני כבר יודעת. אין אישה אחרת, אף פעם לא הייתה. אַת הכול. נִכְנַסְתְּ לשכבות הפריכות ביותר, היכן שכל תנועה משפיעה. אַת המקום אליו הגעתי ואַת המקום ממנו אני מתחילה.

ידעתי, אַת תחילת הספירה.

2017

פורטל
ראשון

נוגה

איך שזה עובד

חם לי. חם בי. הלב מתפקע, האגן רוקד, הבטן גועשת. אנחנו שואפות, אנחנו נושפות, אנחנו נוטפות חסד. היא נושכת אותי בזרוע. "יותר חזק", אני מבקשת, סמני אותי, תטביעי בי חותם. הווגינה שלה מתהדקת סביב היד שלי כמו חיבוק חזק, ואני מרגישה את האורגזמה שלה מטפסת מהדגדגן לפופיק לחזה לקנה הנשימה. אני מתרגשת כל כך ועולה איתה למעלה, אורגזמת כוכבים מטלטלת אותה ומתנפצת על היד שלי. אנחנו מתחבקות, נרגעות, נושמות יחד ודמעות מטפסות לי לגרון.

השעון מצלצל בחצות לשתי הסינדרלות שצריכות לחזור הביתה. פעם בשבוע אנחנו נפגשות בדירה של חברה באמצע הדרך בין הבית שלה לשלי. בין בעלה לבעלי. בין הילדים שלה לילדים שלי.

פעם בשבוע אני מנסה לגמוע אותה, לבלוע אותה. פעם אחת רוצה לרוות אבל תמיד, תמיד הוא מצלצל השעון הזה והצליל שלו, סינתטי ואדיש, לא מרחם עלינו. אני אף פעם לא שבעה.

אנחנו קמות. מתלבשות ומתנשקות. מסדרות את המזרן והכריות ומתנשקות. מכבות מזגן ואורות ומתנשקות. עד אחת בלילה כבר מצליחות להיפרד. אנחנו נקרעות זו מזו, כל אחת לאוטו שלה. החום של הגוף שלה עוד מחמם אותי בקור של הלילה. הריח שלה עמוק בנחיריי. זו מתנת פרידה, הריח שנשאר. טריק ביולוגי גאוני שמקל על המעבר לארץ שבלעדיה.

אני נוהגת לאט הביתה. אורות, מכוניות, העיניים שלי מצומצמות מעייפות, הגוף מסדיר את הנשימה. ריח של כּוּס ושל השמפו שלה ממלא לי את האוטו. אני מסניפה את יד ימין כמו ג'אנקי שחייב את המנה.

עוד חצי שעה ואתקרקע, עד אז אני מרשה לעצמי לעוף עוד קצת. להזות את הלק האדום שלי על העור הלבן שלה. להרגיש את הטעם שלה בשפתיים שלי. את ידיי המכשפה־פיה־קוסמת שלה בווגינה שלי, בעומק עומקי לבבי.

אני נכנסת הביתה בשקט. כולם ישנים חוץ מהכלב שניגש אליי. הוא תמיד כל כך שמח כשאני חוזרת, בחוסר הלימה מוחלט לשעה ולנסיבות. בשקט אני מתארגנת. שוטפת ידיים עם סבון. מצחצחת שיניים. לא מתקלחת. זקוקה לריח הגוף שלה שיישאר עליי עוד קצת. בשקט אני נכנסת למיטה. הנשימות שלו יציבות, תופסות את המרחב. הוא מסתובב מתוך שינה לחבק אותי ואני נרדמת בין הזרועות הגדולות שלו.

בבוקר המולת ילדים ממלאת את הבית. סנדוויצ'ים. שרוכי נעליים. לא לשכוח את הכדורסל ומחברת חשבון. ישנתי מעט מדי אבל אני מעוררת לגמרי. "איך היה?" הוא שואל אותי מעל הראשים של הילדים שאוכלים קורנפלקס. "מהמם", אני עונה. זה כל מה שהוא שואל. זה כל מה שאני מספרת.

עשינו הסכם. "תאהבי אותה", הוא אמר "תעשי מה שתרצי אבל אל תשתפי אותי, אני לא רוצה לדעת פרטים".

זה מסתדר מצוין כי אין בי שום רצון לשתף אותו. היא האוטונומיה במרחב חיי. אי קטן ופרטי, מתוק וטעים ונדיר ביופיו. פעם בשבוע, חופש לאהוב איך שנרצה. מעבר לזה אני שלו. מעבר לזה היא איתו.

הוא הגבר שלי. בעיניים שלו הסתכלתי כשילדתי, כשבאו חיים. הוא רב איתי ומכאיב לי. הוא האדמה והדם שלי. העוגן והמהוגנות. היא החברה שלי, האהובה שלי. היא השקט והסוד הכמוס שלי. כשאנחנו נפגשות היא משקיטה בי שדים עתיקים. בעדינות אוורירית היא נוגעת, וכל התאים שלי מתרככים. היא ונוס שלי שעולה מן הים, היא שמש ליבי.

לרוב זה טוב. לרוב אני מצליחה לתמרן בין הכול וכולם. אני חיה עם שעון חול פנימי שמתהפך על הראש בכל שבוע, אבל הלב הזה שלי לא מבין זמן ומרחב ולפעמים אני רוצה אותה כל כך. לפעמים היעדרה, האַיִן העז, תופס אותי כמו קרס מעוקם בסרעפת ואני טובעת בכמיהה נואשת, בלתי נסבלת. אני מוכנה לתת כל כך הרבה בשביל הסנפה אחת של הצוואר שלה, בשביל אצבע אחת על העור החשוף.

פרידה כפויה מבחירה, זה הקונספט המשונה שיצרנו והוא שומר עלינו שלא נתפרק, שלא נפרק את כל מה שבנינו ואת אלו שנשענים עלינו.

צורב לי בחזה מגעגוע, אני כותבת לה. הבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה. שלא אפיל עליה את הלב הצבוט שלי. שלא אֶתָּלֶה עליה בכובד סמיך של נזקקות. הנה אני מפרה את הבטחותיי.

אני משפשפת את הסימן שהשאירה לי בזרוע. אני רוצה לשאוג ולנשוך ולהשתולל את המרחק בינינו, אבל אני אוספת את עצמי. מקפלת את הכביסה בערימות יפות בסלון. חותכת סלט קטן קטן, כמו שהם אוהבים, עם האבוקדו בצד. עוזרת בחילוק ארוך. מחלקת גם אותי לעוד ועוד חתיכות, שיספיק לכולם.

אחותי הלא ביולוגית

זה יום רביעי וכל אחת מאיתנו פונה לדרכה. "כוסרביעי שמח", היא מברכת אותי. "כוסרביעי שמח", אני עונה לה. יום רביעי זה היום בו דנה נוסעת למאהב שלה, ראסטפארי שגר בקרוואן בקצה של יער בגליל המערבי ואני נוסעת לאהובה שלי היפה. ככה זה אחיות. מסונכרנות. גם את המחזור אנחנו מקבלות ביחד, למרות שגרות במרחק שעתיים של נסיעה זו מזו.

דנה היא החברה הכי טובה שלי, אחותי הלא ביולוגית. פגשתי אותה במעגל שירה מקודשת, מסוג הטקסים בהם מתכנסים, שרים ומנגנים יחד. מייד נדבקנו אחת לשנייה. פוני חד ומוח חריף יש לה, והיא משוגעת על כל הראש. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים. אחות מיילדת במקצועה, יש אומרים אחות חרמנייה. גולשת גלים. אמא לשניים.

אז יש לי אחות שהיא אחות ובעלה היינץ הוא גרמני, מה שמספק לנו שעות של הנאה.

haven't the Jewish people suffered enough בכל פעם שהוא לא רוחץ כלים, קריאות הייל כשנפרדות לשלום.

זמן קצר אחרי שדנה ואני הכרנו, יזמנו את פרויקט "כּוּסָמֵחַ מעל הכול". פרויקט משמח לב, כוס ותחת בו אנחנו קוטפות אורגזמות, מְדָרגות, מודדות ומדווחות עליהן זו לזו. החרמנות היא נר לרגלינו והמימוש הוא צו השעה.

דנה והיינץ פוליאמורים. יש לה ילדה בכורה מבעלה וילד שני שאנחנו מכנות "ממזרצ'יק" שנולד ממאהב לשעבר. היינץ, חסיד אומות עולם שלנו, אימץ את הילד כבנו, והם מגדלים את שני הילדים יחד כמשפחה אחת, קדושה ושמחה.

היינץ (כשהם רבים אנחנו מכנות אותו "היינאצי") מעביר סדנאות יוגה ברחבי אירופה ולכן נוכחותו בארץ היא און ואוף, עם דגש על אוף. בשנים האחרונות הוא ניהל שלוש מערכות יחסים במקביל לדנה, גם הן און ואוף, עם דגש על און.

את לילי אנחנו אוהבות. היא במקור פרואנית אבל חיה באוסטריה. היא צאצאית לשבט אינדיאנים ויש לה שתי צמות שחורות ארוכות וחיוך כובש. שַׁקְטִי־פְּרָמָה, גם היא מורה ליוגה, גרה בפרדס חנה. פעם קראו לה הילה אבל אז היא ראתה את האור, או שמא זה היה שרביט הקסמים של היינץ. דונה לואיזה היא השלישית, גרמניה שחיה בדיסלדורף, מורה לפילאטיס ומנחת מעגלי נשים להעצמה אישית. אותה אנחנו לא אוהבות כי היא רוצה את היינץ רק לעצמה, להוליד איתו ניאו־נאצים קטנים.

מאז שהכרתי את דנה היו לה כמה מאהבים: איש עסקים תל אביבי מלא בעצמו, מתכנת מחשבים בלונדי צעיר, ונגר עם רסטות שחי בגליל. מכולם רק אותו היא שמרה, כי הדברים שהוא עושה עם הזין הקטן שלו הם אלוהיים. אחרי שנים של טעויות בהערכה, בזכותו גילינו שקטן זה הכי, אחותי. זו הזווית שמשמעותית, לא האורך. דנה ואני מגדירות את תחום הגיאומטריה הביולוגית.

במעגל השירה האחרון שהיינו בו, ישבה גם איזבל, טרנסג'נדרית קצוצת זין ובעלת שדיים שבוחרים מקטלוג ושום ילד לא יפנצ'ר לעולם. היה לה שיער רפונזל ארוך ומוזהב והיא דיברה כמו אישה והלכה כמו אישה אבל הפליצה בדיוק כמו גבר.

בתוך האוהל, מול המדורה, איזבל שרה בקול גבוה ורועד: "מי האיש החפץ חיים. מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים, אוהב ימים, אוהב ימים לראות טוב".

תהיתי בקול: "מה עם האישה? מה קורה אם האישה חֲפֵצָה חיים? אין מילים לשיר כזה?"

"את כזו ילדה", דנה אמרה לי בשקט. "אישה לא חֲפֵצָה, אישה עושה".

"עושה מה חֲפֵצָה?" שאלתי,

"חֲפֵצָה חיים? עושה חיים!" ענתה לי,

"ואם מחופצנת?" הקשתי,

"גם אז עושה. לא חֲפֵצָה — לא עושה".

יש לי עוד מה ללמוד. כשאהיה בגילה של דנה אולי אחפוץ פחות ואעשה יותר.

ביום ההולדת האחרון של דנה, לילי המאהבת של היינאצי שלחה לה במתנה צנצנת פטריות הזיה שקטפה עבורה ביער באוסטריה. הראסטפארי, דנה ואני התכנסנו ביער שהוא גר בו כדי לזלול ביחד פטריות. אחרי שסיימנו להתפעל מהפילה שהופיעה מולנו על השביל ואחרי שטיפסנו על הקשת שנוצרה בין העצים — חזרנו לקרוואן שלו. הוא חשב שנעשה שלישייה אבל זה לא בית זונות פה ואני אישה שמרנית. כל הילדים שלי מאותו גבר ואני שוכבת רק עם נשים אחרות. שישכח מזה.

כשבעלי ואני במקום נמוך, דנה דואגת להזכיר לי שהוא מטורט ומחופף וכשהיינאצי לא רואה אותה, למרות שהיא בדיוק מולו, אני שם כדי להזכיר לה כמה שהיא קיימת.

לפעמים טועים לחשוב שאנחנו זוג כי אנחנו קרובות כל כך. אני הרי ידועה בנטיותיי, אבל גילוי עריות זה לא הקטע שלנו. אהובות אפשר למצוא בשפע, אחות לא ביולוגית יש רק אחת.