כל הציפורים

1

הנה רבע מפניי. פיסת מצח. גבה מכווצת. עין. צדודית אף מאדימה. פסגת לחי. הסטתי את המראה הקדמית ממני והחזרתי מבט לפנים. מכוניות הזדחלו בכביש המתפתל מירושלים. בפקק המשתרך הייתה לי שהות להביט בבתים המתפוררים של ליפתא. לאסוף בעיניי אבנים שנפלו ולהשיב לכתלים, להרים גגות שקרסו, לפרוש מחצלת, להבעיר אש בְּתנור לבנים מפויחות. מתחת לשקד, על שולחן עץ, מישהו פעם הטיל קוביות. צליל פעמוני כבשים הגיע עד אליי, גם פסיעות אתון במעלה השביל ואבן מידרדרת. ליד הדרך הלבנה — בריכת המעיין, צחוק ילדים עירומים, קופצים, שוחים, משתינים במים. ״גברת, רעש עולה למעלה,״ אמר לפני שנים בעל בית לסבתא שלי כשהמליץ לה לרכוש את דירתו השקטה בקומה הראשונה. גם צלילים ישנים, חשבתי לעצמי, עולים וצפים, מטפסים מהוואדי, מתגברים על השנים, על מחצבות וכבישים, על צפירות רכבים, ומתגנבים למחשבותיי.

בשמיים, שמוסגרו בחלון הקדמי, חג עוף דורס גדול. נקודות שחורות נימשו את אברותיו הבהירות וזנבו נפרש כמניפה. זיהיתי את החוויאי בזכות הפוחלצים של מר סמילנסקי. בכנפיים חזקות חתר באוויר של שעת עומס, דחס שמיים צמיגיים תחת כנפיו והתקדם. פתאום צלל ועלה שוב כשממקורו המאונקל משתלשל נחש ארוך. הנחש משך כלפי מטה בכל כוחו, התלפף סביב החוויאי, טלטל את מעופו, התפתל על חייו. בתנועות נחושות ניסה להיחלץ מהמקור ומהטפרים שסגרו עליו. הדורס והנחש נעו יחד, מעורבבים בצל אחד, נאמנים למאבק עתיק בין מעלה ומטה. הבטתי דרוכה עד שצווחה קרעה את הרקיע. ואז חבטה. גופי נהדף. ראשי הוטח לפנים, נזרק לאחור, נחת על ההגה. שברי התנפצויות הסתעפו, רישתו את השמשה, סדקו את אוזניי, הרעישו את כולי, עד שכל העולם נמלא דממה. ידיי נשלחו לקדמת ראשי, מגששות. הנה רבע מפניי. הנה גופו הנחשי, מרוסק. עיניו הקרות. מבטו הפעור. פעימות מואצות אגרפו את רקותיי. הנחש החליק באיטיות על השמשה המנופצת, מושך עקבת דם סגלגלה, ולרגע היה נדמה שחזר לחיים.

בין המבט המנופץ של הנחש להדהוד צווחת הדורס, הכול היטשטש, עפעפיי נעשו כבדים ודמותה של סבתא חמורת הסבר הבליחה. ״צאי!״ ציוותה עליי, "התרחקי. הכול כאן זכוכיות. גם את," סימנה לאמא שהופיעה בעקבותיה, כתמיד נמשכת לשמשות, פניה שקופות.

נמלטתי. כמו שנמלטתי כשהייתי בת עשר מהאישה המוזרה ברחוב שהציעה לי לבוא איתה לראות מטוסים קטנים וכמו שנמלטתי מהמורה לשחייה שהתעקש שאקפוץ לעמוקים. נמלטתי, כמו אמא שנמלטה מאמיל כי היה לה טוב והיא פחדה. נמלטתי, אך לא לפני שהשחלתי את ידי דרך החלון הפתוח והצלחתי, רק בקושי, לשלוף את המפתח שנתקע בסוויץ' ולנעול. המפתח נטול הצרור שסבתא הפקידה בידיי.

"מהיום הוא שלך," הודיעה ללא הכנה מוקדמת. זמן רב עמד אוטו (כך קראה לו) ללא שימוש. שתי האבנים שתמכו בגלגליו כבר הוריקו מטחב, ונמלים קבעו את קינן תחת אחת מהן. סבתא בעטה בהחלטיות באבנים עד שהשתחררו מאחיזתן. אלפי נמלים מסונוורות מאור השמש הפתאומי נסו וביעילות נטולת נוסטלגיה חיפשו להן בית אחר. "נהגי בו בכבוד, ברוגע," אמרה והוסיפה ששמשת החלון הימני תקועה, שהאיתות מקולקל, אבל אפשר לסמן ביד שמאל כשרוצים לפנות שמאלה, וששתי מכות קטנות מעל שעון הדלק מעלות את המחוג ולפעמים גם מדליקות את הרדיו, שלא איבהל. וכשחונים בעלייה כדאי להניח שתי אבנים כבדות מאחורי הגלגלים האחוריים, על כל מקרה. ושלא אשכח שבתא הכפפות יש סוכריות מקליפות הדרים שבישלה והמתיקה. כשנשארות שלוש אחרונות בקופסה, סימן שצריך למלא עוד.

חצי קילו קליפות הדרים, קילו סוכר חום, שלוש כפות קינמון, חמישה עלי נענע טריים. היחס בין המרכיבים הוא הסוד. וגם הערבוב. תמיד יש לערבב לכיוון אחד, גילתה לי סבתא כשעוד הייתי קטנה.

"למה?" הסתקרנתי.

"ככה. רק כך המר הופך למתוק."

גררתי כיסא מפינת האוכל וטיפסתי עליו כדי לראות איך זה כשהמר הופך למתוק.

"קחי," הגישה לי כף עץ גדולה, "תערבבי."

״לכיוון הזה?״ התחלתי לערבב בהיסוס.

היא הכניסה כפית קטנה לסיר והוציאה אותה כשעליה מעט מהמרקחת. ״תעשי פו,״ אמרה ושתינו נשפנו. ביקשתי בלב שהכיוון שבחרתי יהיה המתוק. סבתא טבלה אצבע בנוזל הצמיגי שבכפית וטעמה בריכוז, ממצמצת בשפתיה ועוצמת את עיניה. היא לקחה את ידי שאחזה בכף העץ והניעה אותה מעגלים מעגלים. ריח נעים עלה בנחיריי כשהקליפות והסוכר התלכדו למרקם אחיד מבעבע וצבעם השקוף התגבש ללבה רותחת.

התקדמתי בצד הכביש בצעדים כושלים. חבולה ומבולבלת ירדתי במדרון אל הוואדי. הרחק מהאנשים הזרים שהתקבצו נסערים, נושאים מבט לשמיים וזרועותיהם מופנות מעלה ואחר כך מטה כאילו השתתפו בטקס תפילה קדום. הרחק מאיש הגרר ששמט את הסיגריה, מעך אותה וקבע "לא מעלה שום אוטו עם נחש!" ומהשוטר שבחן את פניי הלא־מעודכנות בתעודת הזהות שנותרה ברכב וניסה לפתור את תעלומת היעלמותי. התרחקתי מכל אלה עד שהפכו לנקודות זעירות. במורדות הטרסות, בין הבוסתנים, הותרתי סימני דרך. טיפות בודדות נשרו מבין רגליי, בזרם הדק, פילסו לעצמן נתיב.

בתי הכפר המתפוררים המתינו פעורי פתחים, נטולי דלתות ובריחים, קראו לי פנימה. ירדתי במדרגות לתוך מבנה נטוש וכרעתי, נשענת על קיר אבן, לחיי סופגת את קרירות האריחים שצבעם דהה. ערמת לבנים וטיח במרכז החדר הסגירה תקרה שהתמוטטה ויכולתי לראות את הדורס חג מעליי, בוחן אותי. כשהגביה עוף חשתי את הרחם מתכווץ בכאב שטיפס ועלה. משהנמיך הכאב התפוגג באיטיות למספר שניות וחזר.

הן שוב הופיעו לצידי. סבתא הניחה את כף ידה על בטני, מדדה ומיששה. ״בקרוב מאוד,״ קבעה בביטחון. אמא כיווצה את הגבות וארובות עיניה התהדקו כמו חומה. היא מלמלה משהו לעצמה וליטפה את בטני. שתי הידיים, זו של אמא וזו של סבתא, בחשו לכאן ולכאן, היו בכל מקום ולא זכרו שתמיד יש לערבב רק לכיוון אחד. ״איך נקרא לה?״ תהתה אמא בקול וחרצה שתהיה זו בת, כאילו אין אפשרות אחרת. המשוואה ידועה, אותו רצף נשי, וכל המשתנים מובילים לתוצאה אחת.

מכונית יוצאת מירושלים במהירות X. עוף דורס יוצא לשחר לטרף במהירות Y, תופס תרמיקה, נישא במעלה הרוח החמה בקצב של שלושים קמ"ש. במרחק של קילומטר וחצי מבחין בתנועת זחילה תחתיו. הוא צולל במהירות כפולה, תופס את הנחש בטפריו ובמקורו, נוסק מעלה. בשלב זה מהירות הדורס היא פונקציה של תנועות הכנפיים ביחס למסת הגוף של הנחש. כמה זמן יצליח הדורס לאחוז בטרפו לפני שהנחש יישמט, יזעזע, יסדוק, ינפץ את השמשה והרצף ייפסק.

אלומת אור בהירה חדרה דרך עפעפיי הסגורים והכריחה אותם להיפקח. שום ואדי או ליפתא או בית נטוש. המיטה שלי. מעליי ראיתי את הנקודות השחורות. הן הופיעו לפני שבוע, עם הגשם הראשון, פריחת חורף על התקרה. נח אמר שצריך לבדוק את המרזבים, אולי נסתמו בעלים. כל יום בצבצו עוד נקודות שחורות. משכתי קו דמיוני ביניהן והנה מקור, גוף, כנפיים. שעה תמימה חג מעליי, פרש כנפיו, סוכך עליי החוויאי, עד שהתקרה הפכה לשמיים ולא ידעתי איפה אני.

במקרים כאלה הייתה סבתא ממליצה לערוך רשימה ולבדוק מה ידוע ומה נעלם. לברר מהו הדבר האחרון שאני זוכרת בביטחון שהוא אמת ומהו הזיכרון הראשון.

2

"אילו ציוצים אתן מעדיפות? אם אני לא טועה, בשנה שעברה לקחתן קנרית."

על ארון עץ צהבהב ליד המוכר עמד תוכי ג'קו גדול ובירך אותנו בקול גרוני מאונפף ב"בוקר טוב". כמחנך חזר שוב ושוב על ברכת השלום, מנסה לעורר בנו כללי נימוס רדומים. סבתא הייתה הראשונה שהשיבה לו בבלי דעת. היא חלפה על פניו ופנתה בענייניות למוכר. הפעם חיקה התוכי את המבטא היקי שלה, ״בּוֹקֶ טוֹף, בּוֹקֵֶ טוֹף.״ אמא הצטרפה למשחק. היא אמרה ,"בוקר," והדגישה את הרי"ש ואז, "טוב," ומשכה את הבי"ת, אבל הג׳קו אימץ את המבטא של סבתא, שגון קולה כבר נצרב בתיבת התהודה שבגרונו. ״בוקר, ברי"ש,״ התעקשה אמא ותוכי אחר בטורקיז וכתום זוהרים הדהד את דבריה, ״בוקר ברי"ש, בוקר ברי"ש.״ היא צחקה, גם אני הוספתי "שלום" משלי, והמוכר החזיר, ״שלום חמודה.״ רגעים ארוכים התמסרנו בחילופי הברכות, אמא, אני, הג'קו, התוכי האחר והמוֹכר. הברכות הושלכו מעל ראשה של סבתא והיא הפנתה את מבטה ימינה ושמאלה ושוב לימין ושוב לשמאל, עד שחשה סחרחורת ונתמכה בפינת השולחן, והמוכר שהבחין במצוקתה הכניס את הג'קו לכלוב וכיסה אותו בבד.

רק אז שמתי לב ששתי דררות ירוקות חוללו במעוף סחרחר בחלל החנות. מדי פעם בפעם ביצעו להטוטים והתנדנדו על ענף עץ שהשתלשל מהתקרה. סבתא הסירה את כובע הקש מראשה ונופפה בו כדי להרחיקן ממנה, אבל אני פשטתי את הידיים לצדדים, אולי ינחתו עליי. הן נחתו על אמא. אחת על הראש, אחת על הכתף. אמא סימנה לי במבטה להתקרב ובתנועה שקטה הושיטה לי את ידה. כמו על גשר קיפצה הדררה מכתפה של אמא דרך זרועה אל זו שלי ומשם לראשי. כך עמדנו שתינו בשקט עם שתי דררות על הראש.

"לא מפסיקות לפטפט," ציין המוכר, "תמיד יש להן מה לספר אחת לשנייה."

התפלאתי, הרי ניצבנו כל כך שקטות. באוויר עמד ריח דחוס של פירות מרקיבים וזירעונים יבשים. המולת ציוצים התפטפטה באוזניי.

"אולי השנה תרצו ציפורי אהבה? תראו כמה הן יפות, אני יכול להסתכל עליהן שעות. שתי אלה כבר מאולפות. הן יודעות לתת נשיקה, לנפנף ברגל, להתחיל ללכת כשאומרים להן 'קדימה צעד'..."

סבתא, מעשית וחדורת מטרה, קטעה את דבריו, "טוב, ניקח אחת."

"לא, לא, גברת, אני מתנצל אבל זה לא אפשרי. ציפורי אהבה נמכרות רק בזוגות. ככה הן, זה הטבע שלהן. חייבות להיות בשתיים. תופתעי לגלות שיש ציפורים שצריכות יותר. שקנאים למשל. הם מתרבים רק כשכל הלהקה סביבם, ידעתן?"

"כן, אנחנו יודעות. סיפרת לנו את זה גם לפני שנה וגם לפני שנתיים." קוצר הרוח של סבתא לא הפריע למוכר לחזור ולספר שבגני חיות משתמשים במראות כדי לייצר את אפקט הלהקה ולספק לשקנאים תנאים אופטימליים להזדווגות. "אז אלה, הן לא צריכות להקה אבל צריכות אחת את השנייה, ולא משנה כמה תשעשעו אותן."

"מצטערת," הבהירה סבתא, "אנחנו תמיד לוקחות רק אחת."

"אז אולי תוכּוֹן או תוכּוֹנית? מה את אומרת, בובה'לה?" לא באמת היה אכפת לי איזו ציפור נקנה, אבל שמחתי שהמוכר פנה אליי והפך אותי לשותפה שווה. "טוב," משכתי בכתפיי, והדררה, שירדה בינתיים מהראש לכתף, התעופפה לה.

"את נהדרת," הנמיך את קולו כשהגיש למקור המושט של התוכּוֹנית פלח תפוח ואת השארית השליך לפיו. "אז מה? גם אתן תפנקו את בובה'לה שלי? אתן לא תצטערו. בובה'לה היא בחירה מעולה." החשד שניעור בי כבר קודם אושש ונחתם כשאמא גיחכה ופלטה שלא היה עולה על דעתה שם יותר מתאים לתוכּוֹנית. גופה החל לרטוט בפרצי צחוק והדררה השנייה, שעד אותו רגע הביטה במתרחש בשלווה מגוֹבה ראשה של אמא, נבהלה. היא פרשה כנפיים אך רגליה הסתבכו בשיער הסמיך, פרמו את הפקעת שהייתה מהודקת תמיד לראשה של אמא ושיוו לה מראה של דחליל עם שער קש מזדקר. צחוקה שהתגבר העיר את הג׳קו וממחשכי הכלוב הוא חידש את ה״בּוֹקֶ טוֹף, בּוֹקֵֶ טוֹף״, עד שסבתא אמרה ״די!״ וכולם השתתקו.

בתנועות שקטות פתח המוכר את הפתח הקבוע בכלוב, הוציא את התוכּוֹנית וחפן אותה באגרופו. באצבע ארוכה ליטף את נוצותיה וביצע בדיקת ראווה: "המקור שלם, אין בו שברים, הרגליים ללא קשקשים, הנוצות שלמות ומבריקות, אין קרחות, אין סימני מריטה. מגיבה, ערנית, מלאת שמחת חיים..." נראה שהיה יכול להמשיך למנות בלי סוף אותות בריאוּת לולא אמירתה החותכת של סבתא, "אדון מר מוכר, העיקר שתעוף!"

יצאנו מחנות החיות עם חבילת זירעונים, כלוב ברזל מעוגל, מכוסה בד כחול, ובתוכו הציפור. צעדנו בשורה עורפית לגבעת החצבים, שפעם היו גבוהים ממני, עם השנים התנמכו ומאוחר יותר נעלמו והוחלפו במתנ"ס השכונתי. במעלה הגבעה ידה של סבתא נשלחה אליי לאחור. היא הידקה את אצבעותיה סביב שורש כף ידי, שומרת על מתח קבוע ועל קצב אחיד. אמא הלכה מאחוריי, בקצב ובזמן משלה, ידה על ידית כיפת הכלוב והוא מתנופף בזרועותיה לפנים ולאחור. מפעם לפעם השיגה כף ידה החמה את כף ידי. היינו שלובות זו בזו למשך כמה צעדים. כריות אצבעותיה ניגנו על מפרקי אצבעותיי מזרת עד אגודל ולרגעים הייתי תיבת תהודה למנגינה לא נשמעת.

כשהגענו לסלע במעלה הגבעה התיישבה סבתא, הסדירה את נשימתה והטיבה את המטפחת הקשורה לצווארה. אחר כך הניחה על ברכיה את התיק שהיה תלוי על כתפה, הוציאה מתוכו בקבוק מים ולגמה שלוש לגימות מדודות ולכמה דקות עוד נשאר הבקבוק פתוח בידה. אמא העבירה לה את הכלוב שציוצים חרישיים בקעו מתוכו. סבתא השיבה את הבקבוק לתיקה ואספה את הכלוב לחיקה. זרועותיה חבקו את הסורגים ומבטה נדד אל מעבר לגבעה. גופה נע קדימה ואחורה בתנועות זעירות, מערסלות, והיא שרה שיר קטן.

קַוֹמְט אַיְן פוֹגֶל גֶּפְלוֹגֶן ,

זֵצְט זִיכ נִידֵר אַאוּף מַיְן פוּס,

הַאט אַיְן צֵטְל אִים שְׁנַבְֶּל,

פוֹן דֵּר מוּטֵר אַיְן גְּרוּס.

לִיבֶּר פוֹגֶל, פְלִיג וַיְטֵר,

בְּרִינְג אַיְן גְּרוּס מִיט אוּנְד אַיְן קוּס

דֵּן אִיך קַן דִּיך נִיכְט בֶּגְלַיְטֵן

וַיְל אִיך הִיֵר בְּלַיְבֵּן מוּס.¹

סבתא הסירה את הכיסוי שעטף את הכלוב ופתחה את הצוהר. המומה מגורלה הטוב השתהתה הציפור לרגע ואז, מבולבלת ומסונוורת, נשאבה לעולם שבחוץ ועשתה בדיוק כמילות השיר, עפה. זמן רב אחרי שנעלמה סבתא עוד המשיכה לעוף, עיניה עצומות. נישאת עם עפעפיה שרפרפו למקומות רחוקים. לבדה, ללא להקה. ציפור בודדה.

סבתא הניחה בצד את הכלוב ופרשה על ברכיה מפית בד, הוציאה מהתיק תפוח ובתנועות מדויקות חתכה אותו לארבעה פלחים. היא ואמא נגסו בתפוח ולעסו את כולו, את הקליפה והליבה והגרעינים, עד שלא נותר להם זכר. אני שמרתי את הגרעינים בפה וירקתי אותם הכי רחוק שהצלחתי.

"רוֹצה?" הציעה סבתא את הרבע האחרון לי ואז לאמא, ובסוף הכניסה אותו לשקית ולתיק, עם הסכין ועם המפית שקיפלה. אחר כך הגישה לי סוכרייה שהוציאה מקופסת פח. "תיזהרי עם השקד." לעסתי לאט, שלא ייתקע לי בגרון, ובלעתי רק כשסבתא התעצבנה ואמרה "נו!"

גם בדרכנו חזרה סבתא הובילה. אצבעותיה הקרות לפתו שוב את שורש כף ידי. כף ידה החמה של אמא שבה אל אצבעותיי ואני — חום וקור, אגן היקוות.

1 שיר ילדים עממי בגרמנית.