לרקום אהבה מדמעות שבלב
הספר לֹא יִהְיוּ יוֹתֵר זִכְרוֹנוֹת שֶׁל הַמָּחָר הוא יצירה פואטית עוצמתית ומרגשת שנכתבה מנקודת מבט של אם שכולה. זהו מסע עמוק אל נבכי הנפש, אל חקר פנימיות ההורה השכול, במטרה למצוא את זהות ״האני החדש״ שנוצרה בעקבות היגון הבלתי נתפס לאחר אובדן ילד, ולתת מענה לשאלות:
כיצד ממשיכים את החיים בלעדיו, בלי היחד? איך מוצאים מחדש את הכוחות ואת האור?
ספר זה משמש כלי התערבותי עמוק ומעמיק המסייע בהתמודדות עם האובדן ביעילות וברגישות. הוא מיועד להורים שכולים לעבודה עצמית ויישומית וגם לאנשי מקצוע, יועצים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ותרפיסטים אשר מטפלים בהורים לאחר אובדן ילדם. הוא לא רק מנחם ומעצים, אלא גם מקשר בין תרבויות ומעודד יצירה ופעולה. דרך המילים, הדימויים והפעילויות המגוונות, הספר מזמין כל קורא למסע אישי - לכבד את העבר, לחוות את ההווה במלואו ולבנות עתיד מלא משמעות.
השיר ״לֹא יִהְיוּ יוֹתֵר זִכְרוֹנוֹת שֶׁל הַמָּחָר״ הוא לב הספר, לב אשר פועם באהבה ובערגה, ודרך שיתוף יצירה זו והרחבתה, השיר הופך את הכאב האישי לקרן אור עולמית, שמנחה, מחבקת ומעודדת הורים שכולים בתהליך הכואב והמורכב שלהם. השימוש בספר קל ומזמין ונותן מקום לתעצומות הנפש שיש בנו ולעוצמות הבלתי נדלות של אהבת הורה לילדיו. נתבונן בשיר באופן פרקטי ויישומי, תוך שימוש בדימויים ובמילות השיר כמנוף להעצמה, לחיזוק ולחיבור מחודש לחיים.
החיבור לשיר והדימויים בו יאפשרו להורים השכולים:
זה לא קל למצוא את האור שוב אחרי אובדן כה טרגי של ילד במשפחה, אבל דרך השיר והעבודה העצמית אפשר לראות שהאור הזה קיים – בזיכרונות, באהבה, בשינוי ובבחירה להמשיך.
הספר למעשה בונה גשר בין החיים שלפני האובדן לבין החיים שאחריו ומחבר בין שני העולמות בממדי זמן מקבילים.
הזמן עבור הורים שכולים מתפצל לשני ממדים מנוגדים ומקבילים. האחד, "שעון המציאות", מסמל את הזמן הלינארי המתקתק וזורם בקצב אחיד וקבוע, שועט קדימה ללא מעצורים אל תוך מרוץ החיים. האחר, שעונם ״הפנימי הביולוגי" של הורים שכולים, מייצג סובייקטיביות ומושפע עמוקות מהאובדן ומהכאב. זהו שעון הרוקד בקצב זמן שונה לחלוטין משעון המציאות. הוא תנודתי, קופץ קדימה ואחורה ואינו מסונכרן עם ריתמיקת החיים.
לעיתים ההורים השכולים נשאבים לתוך מנהרת זמן, חוזרים ברגרסיה אל העבר, אל אותם רגעי האימה שבהם התבשרו שילדם איננו עוד בחיים, והחוויה והתחושות הפיזיות והפסיכולוגיות כל כך מוחשיות, כאילו הכול נחווה שוב, ממש ברגעים אלו.
ברגע אחר הזמן עלול להתקבע, כאילו קפא באותה נקודת זמן של היום הנורא מכול, נתקע שם ולא זע ולא נע. אף על פי שהפרידה הפיזית מילדם האהוב היא סופית ובלתי הפיכה, מבחינה רגשית לא נוצר לעולם ניתוק מילדם האהוב והרגשות ההוריים ממשיכים לפעום, לבעבע ולצוף גם לאחר האובדן, אך בפורמט הורי אחר, המתגלה ונחשף אט־אט, תוך כדי תהליך העבודה בספר.
הספר מציע כלים מעשיים ומקצועיים לנווט בין הזמנים השונים הללו ולמצוא דרך לחיות בהרמוניה עם הדיסוננס בין קצבי הזמן המקבילים ועם הזיכרון והמציאות החדשה.
סיפורה של מיקה
בכל בוקר, כאשר אני פוקחת את עיניי, מילים מהסיפור של מיקה, בתי האהובה, מרצדות בראשי ומתגלות באותיות של קידוש לבנה על רקע תאי מוחי. הן מבקשות להישפך על הדף, לספר את סיפורה; סיפורה של ילדתי הקטנה והיפה, שנלקחה ממני בטרם עת. זהו אומנם סיפור של אובדן נורא, אך גם של אהבה עצומה, צמיחה מתוך כאב והמשכיות של אלומות אור בוהקות, הניבטות ומתפזרות כמו זיקוקי דינור מתוך האפלה.
מיקה הגיעה לחיינו כמתנה יקרה מפז. לאחר שני בנים – כשנולדה, תאי היה בן חמש וחצי ובן היה בן שלוש וחצי – היא הייתה הנסיכה הקטנה שלנו. מרגע לידתה פניה קרנו ביופי ובהדר, עיניה החומות נצצו בסקרנות וחיוכה המתוק היה מסוגל להמס לב של אבן ולהפשיר כל קרחון.
מיקה הייתה ילדה מיוחדת במינה, קסם טהור מהלך. היא הייתה ממש דומה לי, רק ביותר יפה וקטן. בגיל שישה חודשים, לפני שאפילו זחלה, הייתה מזמזמת בקולה המתוק שירים שנהגתי לשיר לה. היא הייתה מקפצת בשמחה ברחבי הבית ברגליים קטנטנות יחפות, מפזרת נשיקות לכל עבר. האהבה בינה לבין אחיה הגדולים פרחה באופן מופלא – היא העריצה אותם בכל ליבה ומאודה והם התנהגו אליה בחום ובאהבה מופתית, שמרו עליה מכל משמר והתייחסו אליה ברכות ובעדינות רבה, כאילו הייתה בובת פורצלן נדירה.
מיקה הייתה חכמה מאוד, מצחיקה ומלאת שמחת חיים. היה לה חוש טעם יוצא דופן, היא הייתה כמו שפית קטנה, רוקדת במטבח ושרה בין הסירים והמחבתות בזמן שבישלתי, ולא מפסיקה לשבח אותי על הניחוחות ועל התבשילים שהכנתי. טעמה באוכל היה מיוחד ובוגר לגילה – היא אהבה ברוקולי, פולי סויה, דגים ואוכמניות, שאותן הייתה ממיינת על פי הגודל בקפידה מרשימה. למעשה כמעט לא היה משהו שלא אהבה לאכול.
אחד הזיכרונות המתוקים שלי איתה הוא כשהייתה מבקשת שארים אותה ואראה לה מה מתבשל בסירים, ותמיד היה לה משהו טוב לומר. היא הייתה מחמיאה לי בחיוך רחב מאוזן לאוזן, וגומת חן קטנה הייתה פתע מבצבצת לה, במעין קסם, על לחייה הימנית. אחרי שהייתה צופה ב"מחול התבשילים שבסירים", הייתה מורה לי באצבע הקטנה שלה לעבר הארון המוגבה ודורשת: "צלחת!" וכמובן שאמלא אותה בכל הטוב והטעים שיש בסירים ושחלילה לא אפסח על דבר.
היא הייתה מצווה, ואני הייתי מצייתת, ולא הייתה מאושרת ממני ולא הייתה מאושרת ממנה.
ואז, ביום אחד שחור ונורא, הכול השתנה והתהפך. איבדנו את מיקה בגיל שנתיים וחודש, בעקבות רשלנות רפואית. זה קרה בזמן שגרנו בארצות הברית. רק חודש לפני מותה חגגנו לה את יום הולדתה השני ושרנו לה בשמחה: ״שתזכי לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה...״ קנינו לה מתנת יום הולדת, אופניים סגולים, שהיא כל כך התרגשה מהם, עד שמרוב התרגשות היא הכניסה עט שהחזיקה בידה לתוך הקצפת שעל פרוסת עוגת יום ההולדת שלה במקום את הכפית שאחזה בידה השנייה. מיקה לא זכתה ליהנות מהם, והאופניים הסגולים נותרו עריריים שנים אחרי מותה, שכבו בארון שלה לצד הבגדים שלה בשתיקה דוממת, כאילו קיוו שאולי יום אחד יקרה איזה נס והיא תחזור לרכוב עליהם ולשחק איתם.
חודשים ארוכים לאחר מותה הרגשתי מרוסקת לגמרי, כאילו עקרו את ליבי מגופי ללא הרדמה, כאילו משאית מחצה לי את הנפש. הרגשתי כי הזמן עצר מלכת, נאלמתי קפואה במקום, תקועה ברגעי ההלם הקשים ביותר של הפרידה האכזרית והבלתי נתפסת. הזהות שלי כאם התערערה לגמרי. רגע הייתי אמא לשלושה ילדים, ופתאום – אני אמא רק לשניים. המשפחה שלנו, על כל המבנה היציב והאיתן שהיה לה, התמוטטה והתנפצה לרסיסים. בן, שהיה האח האמצעי, איבד את תפקידו כאח גדול של מיקה, תפקיד שהסב לו אושר רב ושהיה כל כך גאה בו, וחזר להיות האח הקטן של תאי.
לקח לי חודשים רבים לאסוף, בקושי רב, את טפטופי הכוחות שנותרו בי. לאט ובהדרגה הבנתי שכדי לשמור את מיקה בחיים בליבי, עליי לשמור על הלב שלי בריא ובחיים. כל עוד אני חיה – מיקה ממשיכה לפעום ולחיות דרכי.
מתוך הכאב העמוק התחלתי לכתוב. המילים זרמו ברצף והיו מעין חבל הצלה עבורי, משו אותי בחזרה מהתהום אל החיים. בין סדקי הלב הכאובים החלו לבצבץ ניצני פרחים. החלטתי להמשיך ולטפח אותם למען מיקה ולפזר שובלי פרחים בכל מקום שאליו אלך, כמעין מזכרות ומתנות קטנות ממיקה אל העולם.
מתוך הצער והיגון, צמחתי. כהנצחה למיקה ובהשראתה יזמתי קהילה בפייסבוק, אשר מונה כיום למעלה מ־27,000 חברים ואליה מצטרפים מאות חברים חדשים בכל שבוע. הקהילה נקראת "בריא זה הטעים החדש", ובה אני מסייעת לאנשים לשמור על תזונה דלת פחמימות וללא סוכר וממציאה מתכונים בהתאם, שיהיו קלים להכנה ונגישים לכולם ועדיין יהיו טעימים ומושחתים בטעמם. המתכונים הפכו למותג בשם: ״המתכונים של סיג״. כמו כן, אני שומרת על מורל גבוה בקרב החברים באמצעות שירים מלאי השראה שאני כותבת, בהומור, באהבה ובתמיכה. זוהי דרכי להמשיך את מורשתה של מיקה, השפית הקטנה, אנינת הטעם, ובכך לגעת באנשים בניצוצות השמחה ובטוב הלב שהיא הביאה לעולם הזה; עולם אשר התייתם ממיקה מוקדם מדי, עולם שלא זכה להכיר אותה מספיק וליהנות מנפלאות הקסם שהיה בה.
דרך העשייה וההנצחה מצאתי בתוך השכול ערך ומשמעות, משמעות שאיבדתי באותה השנייה שבה מיקה קיפחה את חייה. לקח לי זמן רב להבין שעשייה ומציאת משמעות הן למעשה הדרך של שתינו להדליק שוב את האור שכבה ולחזור מחדש לחיים.
שנה וחצי לאחר לכתה של מיקה בחרנו להביא ילד נוסף לעולם. קראנו לו עילאי, שם המסמל את הנשגב והנעלה, כי בכל חיוך שלו ובכל מגע אני רואה את הפלא שבחיים מתחדשים. עילאי לא תפס את מקומה של מיקה בליבי, אלא לימד אותי שהאהבה בלב אינה מתמעטת כשמחלקים אותה, היא רק מתעצמת ומתרחבת, ושהחיים, כמו הלב שלנו, הם גמישים ועמידים להפליא. הם מסוגלים להכיל בעת ובעונה אחת כאב עמוק ושמחה טהורה.
לרקום אהבה מדמעות שבלב
הספר לֹא יִהְיוּ יוֹתֵר זִכְרוֹנוֹת שֶׁל הַמָּחָר הוא יצירה פואטית עוצמתית ומרגשת שנכתבה מנקודת מבט של אם שכולה. זהו מסע עמוק אל נבכי הנפש, אל חקר פנימיות ההורה השכול, במטרה למצוא את זהות ״האני החדש״ שנוצרה בעקבות היגון הבלתי נתפס לאחר אובדן ילד, ולתת מענה לשאלות:
כיצד ממשיכים את החיים בלעדיו, בלי היחד? איך מוצאים מחדש את הכוחות ואת האור?
ספר זה משמש כלי התערבותי עמוק ומעמיק המסייע בהתמודדות עם האובדן ביעילות וברגישות. הוא מיועד להורים שכולים לעבודה עצמית ויישומית וגם לאנשי מקצוע, יועצים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ותרפיסטים אשר מטפלים בהורים לאחר אובדן ילדם. הוא לא רק מנחם ומעצים, אלא גם מקשר בין תרבויות ומעודד יצירה ופעולה. דרך המילים, הדימויים והפעילויות המגוונות, הספר מזמין כל קורא למסע אישי - לכבד את העבר, לחוות את ההווה במלואו ולבנות עתיד מלא משמעות.
השיר ״לֹא יִהְיוּ יוֹתֵר זִכְרוֹנוֹת שֶׁל הַמָּחָר״ הוא לב הספר, לב אשר פועם באהבה ובערגה, ודרך שיתוף יצירה זו והרחבתה, השיר הופך את הכאב האישי לקרן אור עולמית, שמנחה, מחבקת ומעודדת הורים שכולים בתהליך הכואב והמורכב שלהם. השימוש בספר קל ומזמין ונותן מקום לתעצומות הנפש שיש בנו ולעוצמות הבלתי נדלות של אהבת הורה לילדיו. נתבונן בשיר באופן פרקטי ויישומי, תוך שימוש בדימויים ובמילות השיר כמנוף להעצמה, לחיזוק ולחיבור מחודש לחיים.
החיבור לשיר והדימויים בו יאפשרו להורים השכולים:
זה לא קל למצוא את האור שוב אחרי אובדן כה טרגי של ילד במשפחה, אבל דרך השיר והעבודה העצמית אפשר לראות שהאור הזה קיים – בזיכרונות, באהבה, בשינוי ובבחירה להמשיך.
הספר למעשה בונה גשר בין החיים שלפני האובדן לבין החיים שאחריו ומחבר בין שני העולמות בממדי זמן מקבילים.
הזמן עבור הורים שכולים מתפצל לשני ממדים מנוגדים ומקבילים. האחד, "שעון המציאות", מסמל את הזמן הלינארי המתקתק וזורם בקצב אחיד וקבוע, שועט קדימה ללא מעצורים אל תוך מרוץ החיים. האחר, שעונם ״הפנימי הביולוגי" של הורים שכולים, מייצג סובייקטיביות ומושפע עמוקות מהאובדן ומהכאב. זהו שעון הרוקד בקצב זמן שונה לחלוטין משעון המציאות. הוא תנודתי, קופץ קדימה ואחורה ואינו מסונכרן עם ריתמיקת החיים.
לעיתים ההורים השכולים נשאבים לתוך מנהרת זמן, חוזרים ברגרסיה אל העבר, אל אותם רגעי האימה שבהם התבשרו שילדם איננו עוד בחיים, והחוויה והתחושות הפיזיות והפסיכולוגיות כל כך מוחשיות, כאילו הכול נחווה שוב, ממש ברגעים אלו.
ברגע אחר הזמן עלול להתקבע, כאילו קפא באותה נקודת זמן של היום הנורא מכול, נתקע שם ולא זע ולא נע. אף על פי שהפרידה הפיזית מילדם האהוב היא סופית ובלתי הפיכה, מבחינה רגשית לא נוצר לעולם ניתוק מילדם האהוב והרגשות ההוריים ממשיכים לפעום, לבעבע ולצוף גם לאחר האובדן, אך בפורמט הורי אחר, המתגלה ונחשף אט־אט, תוך כדי תהליך העבודה בספר.
הספר מציע כלים מעשיים ומקצועיים לנווט בין הזמנים השונים הללו ולמצוא דרך לחיות בהרמוניה עם הדיסוננס בין קצבי הזמן המקבילים ועם הזיכרון והמציאות החדשה.
סיפורה של מיקה
בכל בוקר, כאשר אני פוקחת את עיניי, מילים מהסיפור של מיקה, בתי האהובה, מרצדות בראשי ומתגלות באותיות של קידוש לבנה על רקע תאי מוחי. הן מבקשות להישפך על הדף, לספר את סיפורה; סיפורה של ילדתי הקטנה והיפה, שנלקחה ממני בטרם עת. זהו אומנם סיפור של אובדן נורא, אך גם של אהבה עצומה, צמיחה מתוך כאב והמשכיות של אלומות אור בוהקות, הניבטות ומתפזרות כמו זיקוקי דינור מתוך האפלה.
מיקה הגיעה לחיינו כמתנה יקרה מפז. לאחר שני בנים – כשנולדה, תאי היה בן חמש וחצי ובן היה בן שלוש וחצי – היא הייתה הנסיכה הקטנה שלנו. מרגע לידתה פניה קרנו ביופי ובהדר, עיניה החומות נצצו בסקרנות וחיוכה המתוק היה מסוגל להמס לב של אבן ולהפשיר כל קרחון.
מיקה הייתה ילדה מיוחדת במינה, קסם טהור מהלך. היא הייתה ממש דומה לי, רק ביותר יפה וקטן. בגיל שישה חודשים, לפני שאפילו זחלה, הייתה מזמזמת בקולה המתוק שירים שנהגתי לשיר לה. היא הייתה מקפצת בשמחה ברחבי הבית ברגליים קטנטנות יחפות, מפזרת נשיקות לכל עבר. האהבה בינה לבין אחיה הגדולים פרחה באופן מופלא – היא העריצה אותם בכל ליבה ומאודה והם התנהגו אליה בחום ובאהבה מופתית, שמרו עליה מכל משמר והתייחסו אליה ברכות ובעדינות רבה, כאילו הייתה בובת פורצלן נדירה.
מיקה הייתה חכמה מאוד, מצחיקה ומלאת שמחת חיים. היה לה חוש טעם יוצא דופן, היא הייתה כמו שפית קטנה, רוקדת במטבח ושרה בין הסירים והמחבתות בזמן שבישלתי, ולא מפסיקה לשבח אותי על הניחוחות ועל התבשילים שהכנתי. טעמה באוכל היה מיוחד ובוגר לגילה – היא אהבה ברוקולי, פולי סויה, דגים ואוכמניות, שאותן הייתה ממיינת על פי הגודל בקפידה מרשימה. למעשה כמעט לא היה משהו שלא אהבה לאכול.
אחד הזיכרונות המתוקים שלי איתה הוא כשהייתה מבקשת שארים אותה ואראה לה מה מתבשל בסירים, ותמיד היה לה משהו טוב לומר. היא הייתה מחמיאה לי בחיוך רחב מאוזן לאוזן, וגומת חן קטנה הייתה פתע מבצבצת לה, במעין קסם, על לחייה הימנית. אחרי שהייתה צופה ב"מחול התבשילים שבסירים", הייתה מורה לי באצבע הקטנה שלה לעבר הארון המוגבה ודורשת: "צלחת!" וכמובן שאמלא אותה בכל הטוב והטעים שיש בסירים ושחלילה לא אפסח על דבר.
היא הייתה מצווה, ואני הייתי מצייתת, ולא הייתה מאושרת ממני ולא הייתה מאושרת ממנה.
ואז, ביום אחד שחור ונורא, הכול השתנה והתהפך. איבדנו את מיקה בגיל שנתיים וחודש, בעקבות רשלנות רפואית. זה קרה בזמן שגרנו בארצות הברית. רק חודש לפני מותה חגגנו לה את יום הולדתה השני ושרנו לה בשמחה: ״שתזכי לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה...״ קנינו לה מתנת יום הולדת, אופניים סגולים, שהיא כל כך התרגשה מהם, עד שמרוב התרגשות היא הכניסה עט שהחזיקה בידה לתוך הקצפת שעל פרוסת עוגת יום ההולדת שלה במקום את הכפית שאחזה בידה השנייה. מיקה לא זכתה ליהנות מהם, והאופניים הסגולים נותרו עריריים שנים אחרי מותה, שכבו בארון שלה לצד הבגדים שלה בשתיקה דוממת, כאילו קיוו שאולי יום אחד יקרה איזה נס והיא תחזור לרכוב עליהם ולשחק איתם.
חודשים ארוכים לאחר מותה הרגשתי מרוסקת לגמרי, כאילו עקרו את ליבי מגופי ללא הרדמה, כאילו משאית מחצה לי את הנפש. הרגשתי כי הזמן עצר מלכת, נאלמתי קפואה במקום, תקועה ברגעי ההלם הקשים ביותר של הפרידה האכזרית והבלתי נתפסת. הזהות שלי כאם התערערה לגמרי. רגע הייתי אמא לשלושה ילדים, ופתאום – אני אמא רק לשניים. המשפחה שלנו, על כל המבנה היציב והאיתן שהיה לה, התמוטטה והתנפצה לרסיסים. בן, שהיה האח האמצעי, איבד את תפקידו כאח גדול של מיקה, תפקיד שהסב לו אושר רב ושהיה כל כך גאה בו, וחזר להיות האח הקטן של תאי.
לקח לי חודשים רבים לאסוף, בקושי רב, את טפטופי הכוחות שנותרו בי. לאט ובהדרגה הבנתי שכדי לשמור את מיקה בחיים בליבי, עליי לשמור על הלב שלי בריא ובחיים. כל עוד אני חיה – מיקה ממשיכה לפעום ולחיות דרכי.
מתוך הכאב העמוק התחלתי לכתוב. המילים זרמו ברצף והיו מעין חבל הצלה עבורי, משו אותי בחזרה מהתהום אל החיים. בין סדקי הלב הכאובים החלו לבצבץ ניצני פרחים. החלטתי להמשיך ולטפח אותם למען מיקה ולפזר שובלי פרחים בכל מקום שאליו אלך, כמעין מזכרות ומתנות קטנות ממיקה אל העולם.
מתוך הצער והיגון, צמחתי. כהנצחה למיקה ובהשראתה יזמתי קהילה בפייסבוק, אשר מונה כיום למעלה מ־27,000 חברים ואליה מצטרפים מאות חברים חדשים בכל שבוע. הקהילה נקראת "בריא זה הטעים החדש", ובה אני מסייעת לאנשים לשמור על תזונה דלת פחמימות וללא סוכר וממציאה מתכונים בהתאם, שיהיו קלים להכנה ונגישים לכולם ועדיין יהיו טעימים ומושחתים בטעמם. המתכונים הפכו למותג בשם: ״המתכונים של סיג״. כמו כן, אני שומרת על מורל גבוה בקרב החברים באמצעות שירים מלאי השראה שאני כותבת, בהומור, באהבה ובתמיכה. זוהי דרכי להמשיך את מורשתה של מיקה, השפית הקטנה, אנינת הטעם, ובכך לגעת באנשים בניצוצות השמחה ובטוב הלב שהיא הביאה לעולם הזה; עולם אשר התייתם ממיקה מוקדם מדי, עולם שלא זכה להכיר אותה מספיק וליהנות מנפלאות הקסם שהיה בה.
דרך העשייה וההנצחה מצאתי בתוך השכול ערך ומשמעות, משמעות שאיבדתי באותה השנייה שבה מיקה קיפחה את חייה. לקח לי זמן רב להבין שעשייה ומציאת משמעות הן למעשה הדרך של שתינו להדליק שוב את האור שכבה ולחזור מחדש לחיים.
שנה וחצי לאחר לכתה של מיקה בחרנו להביא ילד נוסף לעולם. קראנו לו עילאי, שם המסמל את הנשגב והנעלה, כי בכל חיוך שלו ובכל מגע אני רואה את הפלא שבחיים מתחדשים. עילאי לא תפס את מקומה של מיקה בליבי, אלא לימד אותי שהאהבה בלב אינה מתמעטת כשמחלקים אותה, היא רק מתעצמת ומתרחבת, ושהחיים, כמו הלב שלנו, הם גמישים ועמידים להפליא. הם מסוגלים להכיל בעת ובעונה אחת כאב עמוק ושמחה טהורה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
