מבוא
גם תלמידי וגם ילדי יכולים להעיד על כך ששליטה עצמית איננה דבר טבעי עבורי. הסטודנטים שלי יודעים שאני מסוגל להתקשר באמצע הלילה כדי לשאול איך מתקדם ניתוח הנתונים, גם אם הוא החל רק באותו ערב. בארוחות עם חברים, למבוכתי הרבה, הצלחת שלי היא בדרך כלל הראשונה שמתרוקנת, בשעה ששאר הנוכחים עדיין רחוקים מסיום. חוסר הסבלנות שלי, והגילוי שאפשר ללמוד אסטרטגיות לשליטה עצמית, הביאו אותי לחקור את האסטרטגיות האלה במשך כל חיי.
הרעיון הבסיסי שהניע את מחקרי ושהביא אותי לכתוב את הספר הזה היה ההנחה — שאף נתמכה בממצאים — כי היכולת לדחות סיפוק מיידי לטובת השלכות עתידיות היא מיומנות קוגניטיבית נרכשת. במחקרים שהחלו לפני חצי מאה, ונמשכים עד היום, אנו מראים שאפשר לזהות את מכלול המיומנויות הללו ולמדוד אותו בשלב מוקדם בחיים, ושיש לו השלכות עמוקות וארוכות טווח על רווחתם ועל בריאותם הנפשית והפיזית של בני אדם לכל אורך חייהם. הממצא החשוב מכול — שיש לו גם משמעויות מסעירות בכל הנוגע לחינוך ילדים ולגידולם — הוא שהמיומנות הזאת ניתנת לתיקון, ושאפשר לחזק אותה באמצעות אסטרטגיות קוגניטיביות ספציפיות שכבר זוהו.
מבחן המרשמלו והניסויים שבוצעו בעקבותיו בחמישים השנים האחרונות היו אחד הגורמים לגל מרשים של מחקרים בנושא השליטה העצמית: רק בעשור הראשון של המאה הנוכחית גדל מספר הפרסומים המדעיים בנושא פי חמישה.1 בספר זה אני מספר את סיפורו של המחקר הזה, ומתאר כיצד הוא שופך אור על המנגנונים המאפשרים שליטה עצמית ואיך אנו יכולים לרתום את המנגנונים הללו לטובתנו בחיי היומיום שלנו.
התחלנו אותו בשנות השישים, בקרב ילדים בגיל טרום־חובה שביקרו בגן הילדים בינג שבאוניברסיטת סטנפורד; היה זה מחקר פשוט שהעמיד בפני הילדים דילמה קשה. תלמידי ואני נתנו לילדים אפשרות לבחור בין פרס אחד (מרשמלו אחד, למשל) שאותו יוכלו לקבל מיד, לבין פרס גדול יותר (שתי חתיכות מרשמלו), שעבורו ייאלצו לחכות, לבדם, במשך כעשרים דקות. נתנו לילדים לבחור את הפרסים הנחשקים ביותר עבורם מתוך מבחר שכלל מרשמלו, עוגיות, כעכים קטנים, סוכריות מנטה וכדומה. ״איימי״, למשל, בחרה במרשמלו.2 היא ישבה לבדה ליד שולחן כשמולה מונחות גם חתיכת המרשמלו האחת שאותה יכלה לקבל מיד, וגם שתי חתיכות המרשמלו שתוכל לקבל אם תחכה. ליד הממתקים נח פעמון שולחני, והיא יכלה לצלצל בו בכל עת כדי לקרוא לנסיין ולאכול את המרשמלו הבודד. היא יכלה גם לחכות עד שהנסיין יחזור, ואם לא קמה מכיסאה ולא החלה לאכול את המרשמלו, הורשתה איימי לאכול את שתי החתיכות כשהנסיין חזר. אם הייתם רואים, כמונו, כיצד הילדים נלחמו בעצמם כדי להתאפק ולא לצלצל בפעמון, היו עולות דמעות בעיניכם, הייתם מריעים ליצירתיות שלהם ומעודדים אותם להמשיך, והייתם גם מתמלאים תקווה לנוכח העובדה שאפילו לילדים קטנים יש פוטנציאל להתנגד לפיתויים ולהחזיק מעמד כדי לזכות בפרסים המעוכבים.
באופן בלתי צפוי התגלה כי הדברים שעשו ילדי הגן מתוך ניסיון להמשיך לחכות, והאופן שבו הצליחו או לא הצליחו לדחות את סיפוקם, היו גורם מנבא לא רע לחייהם בעתיד. ככל שהמתינו שניות רבות יותר בגיל ארבע או חמש, כך השיגו ציונים גבוהים יותר במבחני ה־SAT ובמבדקי תפקוד חברתי וקוגניטיבי בגיל ההתבגרות.3 אצל אלה שחיכו יותר במהלך מבחן המרשמלו בגן, נמדדו בגילים 32-27 מדד מסת גוף נמוכה יותר ותחושת ערך עצמי גבוהה יותר, הם חתרו אל יעדיהם בצורה אפקטיבית יותר והתמודדו טוב יותר עם תסכול ועם לחץ. בגיל המעבר נרשמו אצל אלה שהפגינו יכולת המתנה עקבית (״דחייה גבוהה״) הבדלים מובהקים בעת סריקות של אזורים במוח הקשורים להתמכרויות ולהשמנת יתר, בהשוואה לאלה שהפגינו בעקביות אי־יכולת המתנה (״דחייה נמוכה״).
מה באמת מראה לנו מבחן המרשמלו? האם היכולת לדחות סיפוקים מוטבעת מבעוד מועד בחיווט המוחי שלנו? איך אפשר ללמד אותה? מהם החסרונות שלה? הספר הזה דן בשאלות הללו, והתשובות לא פעם מפתיעות. אני מנסה לברר כאן מה נכלל בהגדרה ״כוח רצון״ ומה לא, אילו מצבים ״מכבים״ אותו, מהן המיומנויות הקוגניטיביות והמוטיבציות שמאפשרות אותו, ומהן ההשלכות של כוח הרצון ושל השימוש בו. אני בודק האם וכיצד משפיעים הממצאים הללו על היכולת שלנו לבחון מחדש מי אנחנו; מה אנחנו יכולים להיות; כיצד המוח שלנו עובד; כיצד אנחנו יכולים — ולא יכולים — לשלוט בדחפים, ברגשות ובנטיות שלנו; כיצד אנו יכולים להשתנות; וכיצד אנו יכולים לגדל ולחנך את ילדינו.
כולם להוטים לדעת איך עובד כוח הרצון, וכולם היו רוצים להשיג יותר ממנו, בפחות מאמץ — לעצמם, לילדיהם ולבני משפחתם המעשנים בשרשרת. היכולת לדחות סיפוקים ולעמוד בפיתויים היא אחד האתגרים העיקריים של התרבות האנושית משחר ימיה. היא ממלאת תפקיד מרכזי בסיפור פיתויים של אדם וחוה בגן העדן, והעסיקה גם את הפילוסופים של יוון העתיקה, שהעניקו לחולשת הרצון את השם אַקרַסיָה. לאורך אלפי שנים, כוח הרצון נחשב לתכונה שאיננה משתנה — או שניחנת בה או שלא — כך שאלה שיש להם מעט כוח רצון הם קורבנות של ההיסטוריה הביולוגית והחברתית שלהם, ושל כוחות המצב הרגעי. ללא שליטה עצמית, לא נוכל להצליח בהשגת יעדים ארוכי טווח. היא חיונית לא פחות גם לבנייתם של הריסון העצמי והאמפתיה הדרושים לצורך כינון מערכות יחסים של דאגה ושל תמיכה הדדית. היא יכולה לסייע לבני אדם שלא להיקלע למצוקות בגיל צעיר, לא לנשור מהלימודים, לא להיות עיוורים להשלכות של מעשיהם, לא להיתקע בעבודה שהם שונאים. זוהי ״כשירות העל״ שעומדת בבסיס האינטליגנציה הרגשית, ההכרחית לבניית חיים מספקים.4 ועם זאת, אף שאין עוררין על חשיבותה, היא לא נחקרה בצורה מדעית רצינית עד שתלמידי ואני פישטנו את הרעיון שעומד בבסיסה, פיתחנו שיטה לחקירתה, הוכחנו כי היא קריטית לתפקוד ההסתגלותי, וניתחנו את התהליכים הפסיכולוגיים המאפשרים אותה.
ההתעניינות הציבורית במבחן המרשמלו החלה להתגבר בראשית המאה הנוכחית, וממשיכה לגאות מאז. ב־2006 הקדיש דייוויד ברוקס למבחן המרשמלו מאמר מערכת בגיליון יום א‘ של ה"ניו יורק טיימס",5 וכעבור שנים, בריאיון שערך ברוקס עם הנשיא אובמה, שאל אותו הנשיא אם הוא רוצה לדבר על מרשמלו.6 המבחן כיכב במאמר שפורסם במדור המדע של "הניו יורקר" ב־2009,7 והמחקר זוכה להתייחסות נרחבת בתוכניות טלוויזיה, במגזינים ובעיתונים בכל רחבי העולם. הוא אפילו מסייע לעוגיפלצת מרחוב סומסום במאמציו להשתלט על הדחף לזלול עוגיות ברעבתנות, כדי שיוכל להצטרף ל״מועדון אניני העוגיות״. מחקר המרשמלו משפיע על תוכנית הלימודים בבתי ספר רבים, שבהם מתחנכים ילדים מכל שכבות האוכלוסייה — משכונות העוני ועד אקדמיות העילית הפרטיות.8 חברות השקעות בינלאומיות משתמשות בו כדי לעודד תכנון פנסיוני.9 וכמעט בכל דיון העוסק בדחיית סיפוקים יבין הקהל מיד מדוע הוא נפתח בתמונה של מרשמלו. בניו יורק אני רואה ילדים בדרך מבית הספר, שעל חולצתם מתנוסס הכיתוב אל תאכל את המרשמלו, ועל דש בגדם כפתורי מתכת גדולים שמכריזים עברתי את מבחן המרשמלו. למזלנו, ככל שגוברת ההתעניינות הציבורית בנושא כוח הרצון, כך מתרבה ומעמיק גם המידע המדעי בשאלה מה מאפשר את דחיית הסיפוקים ואת השליטה העצמית, הן ברמה הפסיכולוגית הן ברמה הביולוגית.
על מנת להבין את השליטה העצמית ואת היכולת לדחות סיפוקים, עלינו ללמוד לא רק מה מאפשר אותן אלא גם מה מכבה אותן. כמו במשל על אדם וחוה, אנחנו קוראים שוב ושוב כותרות חושפניות שמספרות לנו על עוד ידוען — נשיא, מושל, עוד מושל, שופט מכובד ואחד מעמודי התווך המוסריים של החברה, אשף פיננסים בינלאומי, ספורטאי נערץ, כוכב קולנוע — שהסתבך עם איזו מתמחה צעירה, עם עוזרת בית או עם מנת סם לא חוקי. האנשים האלה חכמים, לא רק מבחינת מנת המשכל אלא גם מבחינת האינטליגנציה הרגשית והחברתית שלהם — אחרת לא היו מגיעים למעמדם הרם. אם כך, למה הם עושים דברים טיפשיים כל כך? ומדוע יש עוד כל כך הרבה אחרים כמוהם, ששמם אינו מגיע לכותרות?
אנסה להסביר את העניין הזה בעזרת ממצאים מחזית המחקר המדעי. בלב הסיפור עומדות שתי מערכות בתוך המוח האנושי שמנהלות ביניהן אינטראקציה הדוקה,10 האחת ״חמה״ — רגשית, רפלקסיבית, לא מודעת — והשנייה ״קרה״ — קוגניטיבית, מתבוננת, אִטית ומאומצת. האופן שבו משתפות שתי המערכות האלה פעולה למול פיתויים חזקים קובע בעצם כיצד יתמודדו ילדי הגן עם המרשמלו שמולם וכיצד יפעל — או לא יפעל — כוח הרצון שלנו. מה שלמדתי שִינה אצלי הנחות ארוכות שנים לגבי השאלה ״מי אנחנו״, לגבי טיבו ודרכי ביטויו של האופי שלנו, ולגבי האפשרות לשינוי הנובע מתוך עצמנו.
חלק א‘, שנקרא ״יכולת דחייה: לאפשר שליטה עצמית״, מגולל את סיפורם של מבחן המרשמלו ושל הניסויים שהראו כי ילדי גן עושים את מה שאדם וחוה לא הצליחו לעשות בגן העדן. תוצאות הניסויים שמו את האצבע על התהליכים המנטליים ועל האסטרטגיות שמסייעים לנו לקרר פיתויים חמים, לדחות סיפוקים ולהשיג שליטה עצמית. הן שופכות אור גם על המנגנונים במוח שמאפשרים ככל הנראה את ההישגים האלה. עשרות שנים לאחר מכן, אנו מוצפים במחקרי מוח העושים שימוש בשיטות הדימוּת המתקדמות ביותר כדי לבחון את הקשרים בין המוח לבין התודעה ולעזור לנו להבין את מה שהצליח לעשות אותו ילד בגן.
ממצאי המרשמלו מובילים אותנו בהכרח אל השאלה ״האם השליטה העצמית מחווטת מראש?״ הגילויים האחרונים במדע הגנטיקה מספקים תשובות טריות לשאלה הזאת. הם חושפים את הגמישות המפתיעה של המוח שלנו ומשנים את הלך החשיבה שלנו בנושאים כמו חינוך ו־DNA, סביבה ותורשה, והמידה שבה הטבע האנושי ניתן לחישול. את ההשלכות אפשר לראות הרבה מעבר לתחומי המעבדה, והן עומדות בסתירה לאמונות רווחות הנוגעות לשאלה מי אנחנו.
חלק א‘ מותיר אותנו עם תעלומה: מדוע היכולת של הילד להמתין לממתקים נוספים, במקום לצלצל בפעמון ולהסתפק בפחות, מנבאת כל כך הרבה על הצלחתו ועל איכות חייו בעתיד? אני עונה על השאלה הזאת בחלק ב‘, ״ממרשמלו בגן טרום־חובה לקצבת פנסיה נדיבה״, שבו אני בוחן כיצד משפיעה היכולת לשליטה עצמית על המסע מגן הילדים אל תכנון הפנסיה, כיצד היא סוללת את הדרך ליצירת חוויות של הצלחה וציפיות חיוביות — לתחושת מסוגלוּת וערך עצמי. היא אמנם אינה מבטיחה הצלחה ועתיד ורוד, אך יכולת השליטה העצמית משפרת מאוד את הסיכויים, עוזרת לנו לקבל את ההחלטות הקשות ולשמר את המאמץ הדרוש להשגת מטרותינו. מידת הצלחתנו תלויה לא רק במיומנויות אלא גם בהפנמת יעדים וערכים שמכוונים את המסע, ובמוטיבציה חזקה דיה כדי להתגבר על המכשולים לאורך הדרך. כיצד אפשר להשתמש בשליטה העצמית כדי לבנות חיים כאלה, שבהם כוח הרצון הוא אוטומטי ומתגמל יותר, וכרוך בפחות מאמץ? זהו סיפורו של חלק ב‘, וכמו החיים עצמם גם הוא מתפתח בכיוונים בלתי צפויים. אינני עוסק רק בעמידה בפיתויים, אלא גם באתגרים רבים אחרים ושונים הקשורים לשליטה עצמית, החל בהרגעת רגשות כואבים, התגברות על שברון לב והימנעות מדיכאון, ועד קבלת החלטות חשובות שמביאות בחשבון השלכות עתידיות. חלק ב‘ ממחיש אמנם את יתרונותיה של השליטה העצמית, אך בה בשעה הוא גם מבהיר את גבולותיה: גם חיים שיש בהם יותר מדי שליטה עצמית עלולים להיות לא מספקים בדיוק באותה מידה.
בחלק ג‘, ״מהמעבדה למציאות״, אני בוחן את השלכותיו של המחקר על המדיניות הציבורית, ומתמקד במהלכים חינוכיים שבוצעו בשנים האחרונות, החל בגיל טרום־חובה, המשלבים בתוכם שיעורים בשליטה עצמית על מנת לתת לילדים החיים במצב של מתח הרסני הזדמנות לחיים טובים יותר. לאחר מכן אני מסכם את המושגים ואת האסטרטגיות שנבחנו לאורך כל הספר, ושיכולים לעזור לנו במאבקינו היומיומיים לשליטה עצמית. הפרק האחרון בודק כיצד ממצאים בעניין שליטה עצמית, גנטיקה וגמישות של המוח, משנים את התפיסה של טבע האדם, ואת ההבנה של מי אנחנו ומה אנחנו יכולים להיות.
במהלך כתיבת הספר הזה דמיינתי שאני מנהל שיחה נינוחה איתכם, הקוראים, דומה מאוד לשיחות הרבות שאנחנו מנהלים עם חברים ועם מכרים חדשים, בעקבות השאלה, ״אז מה חדש במחקר המרשמלו?״ עד מהרה אנחנו סוטים לקשר בין הממצאים לבין החיים שלנו, מגידול ילדים, גיוס עובדים חדשים והימנעות מהסתבכויות ומהחלטות אישיות לא חכמות, ועד החלמה מהתקפי לב, הפסקת עישון, שמירה על המשקל, עריכת רפורמות בחינוך והבנת נקודות התורפה והחוזק שלנו. כתבתי את הספר הזה עבור אנשים כמוני, שמתקשים בשליטה עצמית. כתבתי אותו גם עבור אלה מכם שפשוט רוצים להבין יותר לעומק כיצד עובד המוח שלנו. אני מקווה שהספר הזה יעזור לכם להתחיל כמה שיחות חדשות.
