מוח הילד, מדריך להורים

מבוא לקורא הישראלי

ד"ר רונית רם־צור¹

גישתו של ד"ר אלווארו בילבאו, המוצגת ב"מוח הילד" ומשלבת את הידע והניסיון המקצועי שלו כנוירופסיכולוג בשיקום של פגועי ראש, היא גישה חדשנית שלפני כעשור כמעט לא היתה מדוברת, ודאי שלא כהסבר להורים ו/או לילדים. בילבאו אומר בפשטות: מוחו של הילד שלכם תופס את העולם בעיקר באמצעות רגשות, משחק וחיבה, ואלה משמשים בסיס להתפתחות הרגשית והקוגניטיבית שלו. הקריאה בספרו של בילבאו היא הזמנה לקחת חלק ולשבת בשורה ראשונה של חיי ילדיכם, ולראות את העולם מעיניהם.

כשבני היה בן שש מצאתי את עצמי מציירת לו סקיצה זריזה של פרופיל המוח, עם התמקדות באזור מוח הביניים וקליפת המוח. זה קרה לאחר שאחד מילדי כיתתו פעל בחוסר צדק (לדעת בני), דבר שעורר בו תסכול והביא אותו לידי בכי. בחרתי באותה סיטואציה כדי להרחיב את הגישה הפסיכולוגית־חינוכית של "תספור עד עשר לפני שתגיב" או "סוף מעשה במחשבה תחילה", ולשלב בה מעט נוירופסיכולוגיה. הצגתי לבני מה מתרחש במוחו בזמן התסכול, תוך הדגשה של אזור האמיגדלה, שהיא חלק מהמערכת הלימבית (מערכת הרגש, המכונה בספר המוח הרגשי), ושל המידע הזורם ברשתות העצביות בקליפת המוח (בעיקר בקליפת המוח הקדם־מצחית המכונה בספר המוח הרציונלי) המשפיעה על עיכוב תגובות לא רצויות ועל קבלת החלטות. הראיתי לו את ה"צומת" הנוירופיזיולוגי במוח של קבלת החלטה אמוציונלית (באזור קדום יותר הנמצא במרכז המוח) מול הרציונלית (הנמצאת באזור מודרני יותר). מובן שמדובר ברשתות עצביות הפועלות חלקן במקביל וחלקן בהיררכיה של זמנים. לא ארחיב עוד, אך עצם ההסבר המדעי הפשוט והקצר, תוך סרטוט האזורים הרלוונטיים במוח, הבהירה לבני שהמוח הוא מערכת שנשלטת על ידינו, ולפיכך מסוגלת כל העת להשתנות (תפיסה הקרויה Growth mindset ומנוגדת לתפיסת ה-Fix mindset הגורסת שרק הגנטיקה הטבועה ב-DNA של כל אחד היא שקובעת). זו רק הדגמה קטנה לחשיבות הבנת ה"קופסה השחורה" שהיתה פעם אפופת מסתורין, וכיום, לאחר שלושה עשורי מחקר, מספקת להורה ולילד מידע חשוב ומשפיע. כהורים, אנו רוצים לדאוג לילדינו, להגן עליהם, לכוון אותם ולסייע להם לממש את עצמם ולחיות חיים שלמים, טובים ומספקים. הידע הזה מסייע לנו להבין שהמוח גמיש ושניתן לעצב תהליכים המתרחשים בו.

אריסטו, הפילוסוף הנודע מהעת העתיקה, חקר את המוח באמצעות ניתוח פילוסופי של התודעה. הוא השווה את המחשבות הפוטנציאליות, שרק חלקן מגיע לתודעה, למכתבים המונחים על שולחן נקי מכל סימן. כלומר, התודעה הנָה ה"חוויה" שאנו מודעים לה, אך היא ניזונה רבות גם מהלא מודע.

ג'ון ווטסון, הידוע כאבי הפסיכולוגיה הביהביוריסטית,² טבע בניסוייו השנויים במחלוקת את הפרדיגמה שכל ילד הוא טאבולה ראסה (בדומה לגישה של אריסטו), ולפיכך ניתן להשפיע עליו ולכוון את התפתחותו החברתית והקוגניטיבית. לפי גישתו של ג'ון ווטסון, הורה המעוניין לכוון ולקדם את ילדו בתחום הכדורסל או המתמטיקה צריך לייצר את הסביבה המתאימה ולפעול בהתאם למטרה. ווטסון גרס שאם יתבצעו פעולות בתדירות מספקת ובתנאים הנדרשים, המטרה תושג.

בספרו המרתק "מוח הילד", מציג אלווארו בילבאו דרכים מעשיות לפיתוח וקידום הילד, אך בד בבד מדגיש את הצורך לשלב את הפעולות הללו בהתאמה התפתחותית להיבטים אישיותיים, רגשיים וחברתיים של הילד. הפעולות המומלצות אינן פרוטוקול, אלא הדגמות לדרכי ביצוע, כגון ניהול משחק משפחתי כדי לקדם יכולות קוגניטיביות של חשיבה, תקשורת חברתית ותהליכים רגשיים.

בילבאו מקדיש פרק שלם להסברים מילוליים המשולבים באיורים ובהשוואות על מבנה המוח ועל המתרחש בו. אין כוונתו להפוך את קוראיו לנוירולוגים או לנוירופסיכולוגים, אבל בתפיסתו החדשנית והייחודית, הוא מוצא לנכון להקדיש פרק לסקירת חלקי המוח ופעולותיו הקשורים להיבטים של חינוך ונוירופסיכולוגיה התפתחותית. בפרק הזה מתאר בילבאו שלוש מערכות נוירוביולוגיות מרכזיות בהתפתחות המוח, בעיקר לאורך הילדות. ההבנה של תהליך התפתחותי זה, מאפשרת להורה להבין מתי ניתן לצפות מהילד לשיקול דעת המבוסס על כללים חברתיים, ומתי ההשפעה על פיתוח מודעות כזאת תהיה משמעותית יותר. ההתמקדות של בילבאו בסוגיות הללו והשיטות שהוא מציע מאפשרות להצמיח ילדים בטוחים ומאושרים יותר.

מרכזי מחקר למדעי המוח ותוכניות לימודים מיוחדות במוסדות אקדמיים התגבשו רק לקראת סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. בשנים שקדמו לכך התמקדה ההכשרה למורים ולהורים בהקשרים הפסיכולוגיים בעיקר. את הקמתם של המרכזים לחקר המוח בארץ ובעולם ניתן לייחס בעיקר להתפתחות המהירה של עזרים טכנולוגיים המאפשרים בדיקות של פעילות חשמלית או דימות של אזורים פעילים בזמן אמת, תוך ביצוע מטלות קוגניטיביות שונות, ללא פעולות רפואיות חודרניות. כמובן, שהתפתחות כזאת אפשרה להרחיב ולהעמיק לאין שיעור את תחום מחקרי המוח.

כעת, לאחר שאנו מבינים טוב יותר את התפקודים של מערכת העצבים המרכזית (שחלקה נמצא במוח), מתעוררות שאלות הנוגעות להבדלים בין המחשב המתקדם ביותר למוח.

סרטון קצר ומרתק ביוטיוב בשם: BRAIN POWER – From Neurons to Networks, דן בהשפעות של הטכנולוגיה על מוחנו ובשאלה כיצד אנחנו מעוניינים ליצור שינוי במוחנו בעקבות החשיפה לטכנולוגיה.

לאורך ההיסטוריה נערכה השוואה בין ביצועי המוח לביצועי הטכנולוגיה המתקדמת ביותר של אותה תקופה: בתחילה זה היה השעון, אחר כך המכונה, ולאחר עוד מספר השוואות נבחר האינטרנט. ההשוואות בוצעו כדי להבין טוב יותר את המוח האנושי. בסרטון הנ"ל, כאשר משווים בין כמות הדפים באינטרנט לכמות תאי העצב, מתברר שיש פי עשרה יותר דפי אינטרנט. אבל כאשר משווים את מספר הסינפסות במוח (האזור שדרכו "מתקשרים" תאי העצב זה עם זה) לכמות הקישורים החמים (היפר לינק) באינטרנט, מוצאים שבמוח הילד, למשל, יש פי עשרה יותר קשרים לעומת הקישורים באינטרנט.

נוכח המידע הזה והידע שיש לנו כיום על גמישות המוח, אנו יכולים להבין עד כמה הסביבה והתקשורת ההורית יכולים להשפיע על תפקודים מנטליים רבים, בשל התקשורת הענפה – ולא רק על מוח "רגיל" אלא גם על מוח שיש בו לקויות.

לקות למידה, למשל, מוגדרת כקושי קבוע שיבוא לידי ביטוי בפער של שנתיים לפחות. האם מנקודת המבט של חקר המוח חייבת הלקות הזאת להישאר לאורך כל חיי הילד? לא בטוח. ייתכן והדבר תלוי בכמות התקשורת בין תאי העצב ובתהליכי השינוי של אותה מערכת עצבים. החיבורים החשובים שמייצר ד"ר בילבאו בספרו מעוררים מחשבות בנוגע לטווח הנרחב של השפעות הסביבה.

הכלים שמציע בילבאו ליישום מתבססים על תובנות מתוך המחקרים, ויכולים לבוא לידי ביטוי, בדוגמה הניתנת בספר, כאשר ההורה מבין את ההבדל בין היכולות הקוגניטיביות שמפעיל ילדו כשהוא הולך בפארק, ובין אלה שהוא מפעיל תוך כדי שיטוט בסוּפרמרקט. הבנה זו של מאפייני הפעילות המוחית של ילדו תאפשר לו להגיב באופן שונה להתנהגות ילדו. כשילד הולך בפארק (כפי שמתואר בספר) הוא חופשי וחוקר בסקרנות את סביבתו. אבל כשהוא משוטט בסופרמרקט, עליו להיות קשוב וממושמע ולהתמיד בזה לאורך זמן. "שלא כמו בפארק, הילד חייב לכבוש את התשוקה לחקור כדי להתרכז במעקב אחרי אמו או אביו. מבחינת המוח, זאת פעילות הרבה יותר מורכבת ומתישה," כותב בילבאו.

בספר מוצג תמהיל חשוב של התפיסה ההוליסטית־אינטגרטיבית של הילד, המקדמת את ההבנה שבסופו של דבר המערכת הרגשית, החברתית והקוגניטיבית מזינות זו את זו. כמובן שכדי לגדל ילד לפי תפיסה כזאת, חשוב שגם ההורים יהיו מודעים לה.

בילבאו מציג בספרו תחום נוסף שמשתלב בחינוך בעשור האחרון, תחום שנקרא לעתים נוירופדגוגיה. הנוירופדגוגיה מציעה לשלב בין הניסיון המצטבר, לאינטואיציות ולמדע המתפתח בתחום הלמידה וההוראה, וזאת מתוך מחשבה שככל שנדע יותר כך נוכל לקדם תהליכים ויכולות, כמו גם להתמודד טוב יותר עם לקויות שונות. הידע שנאסף מחזק בנו את ההבנה שנוכל להשפיע על עיצוב אופיו, התנהגותו ויכולותיו של הילד, מעניק לנו ביטחון ומקל את ההתמודדות עם אתגרים במהלך הגידול, ומאפשר ליצור כלים חינוכיים חדשים ומיטיבים בדרך המשותפת של בני המשפחה.

הקדמה

"התקופה החשובה ביותר בחיים אינה שנות הלימודים באוניברסיטה אלא השנים הראשונות, מן הלידה ועד גיל שש."

מריה מונטֶסוֹרי

ילדים מעוררים רגשות מיוחדים במינם בלבו של כל מבוגר. שום חוויה בחיים אינה מרגשת אותנו כמו המחוות שלהם, השמחה האמיתית שלהם ותמימותם. הילד מתחבר במישרין לחלק מיוחד מאוד בנפשנו: אל הילד שהיינו, ושעודנו חלק מאיתנו. אולי התחשק לכם לאחרונה לשיר ברחוב, להתווכח עם הבוס שלכם או לקפוץ לתוך שלולית ביום גשם, אבל בחרתם לא לעשות זאת בגלל האחריות המוטלת עליכם או בגלל מבוכה. להיות בחברת ילדים זו חוויה נהדרת, כי כשאנחנו איתם אנחנו מתחברים אל חלק מאוד מיוחד בנו: הילד האבוד שאנחנו זקוקים לקשר איתו ברגעים כה רבים של חיינו, והוא כנראה החלק הטוב ביותר שבכל אחד מאיתנו.

אם אתם קוראים את הספר הזה סימן שבתור אבות, אמהות או מחנכים יש ילד בחייכם. משום כך יש לכם הזדמנות להתחבר לחלק במוחכם שצוחק, שמשחק וחולם בקרבכם. חינוך ילד הוא גם אחריות גדולה, ואולי המעשה החשוב ביותר בחייהם של רבים. הרגשת ההתעלות שבהורות נוגעת בכל רמות הקיום האנושי. ברמה הביולוגית, ילדים הם הזרע שמפיץ את הגנים שלנו ומבטיח את קיומנו בדורות הבאים. מן הבחינה הפסיכולוגית, רבים רואים בה את מימושו של אינסטינקט שאין לנו שליטה עליו. ומן הבחינה הרוחנית, היא מייצגת את האפשרות להגיע לכלל סיפוק למראה ילדים מאושרים גדלים.

כמו שכל אב ואם מבינים מהרגע שהם נושאים את ילדם בזרועותיהם בפעם הראשונה, ההורות משמעה גם אחריות מכמה סוגים. קודם כול, האחריות משמעה טיפול בילד, לרבות הזנתו, טיפוחו והגנתו הבסיסית. למרבה המזל, המיילדות בבתי החולים והסבתות השמחות לעזור נתנו לכם מן הסתם שיעורים תיאורטיים ומעשיים בכל הקשור לטיפול עצמו. שנית, הורות כרוכה באחריות כלכלית. גידול ילדים מחייב הוצאות בלתי נמנעות, לשמחתם של חנויות כולבו, בתי מרקחת, גני ילדים ומרכולים. למזלנו השקיעה בנו מערכת החינוך שתים־עשרה שנות הוראה בממוצע, ולכן אנחנו אמורים להיות מסוגלים להתפרנס. אנחנו יודעים קרוא וכתוב; אנחנו מסוגלים להפעיל מחשב; אנחנו יכולים לדבר – או לנסות לדבר – בשפה אחרת; אנחנו מסוגלים לשבת כמעט שמונה שעות ביום; אנחנו יודעים לעבוד בצוות וקיבלנו הכשרה מיוחדת לעסוק בתחום שאנחנו עוסקים בו. האחריות השלישית המוטלת על ההורים, והחשובה מכולן, היא חינוך הילדים. החינוך, מבחינתי, משמעו תמיכה בהתפתחות מוחו של הילד, כדי שיום אחד יאפשר לו המוח הזה להיות עצמאי, להגשים את מטרותיו ולהיות מרוצה מעצמו. כשמסבירים זאת כך, הדבר נשמע פשוט, אבל חינוך הוא עניין מורכב, ורוב האבות והאמהות אינם מקבלים שום הכשרה לעזור לילדיהם בתהליך הזה. ביסודו של דבר אין הם מבינים מהו תפקוד מוחי בסיסי, איך המוח גדל ואיך הם יכולים לתמוך בהתפתחותו. כל הורה עלול לפעמים להרגיש אבוד או חסר ביטחון בשאלה איך עליו לסייע לילדיו בהיבטים השונים של התפתחותם השכלית והרגשית. בפעמים אחרות הוא עשוי לנהוג בביטחון, אבל לפעול בניגוד למה שמוח הילד זקוק לו באותו רגע.

איני רוצה להטעות אתכם ולהציג רעיונות מסולפים על השפעתם של ההורים על ההתפתחות השכלית והרגשית של ילדיהם. בנכם או בתכם באים לעולם עם אופי שעתיד להשפיע על הווייתם עד סוף ימיהם. יש ילדים מופנמים ויש מוחצנים; יש ילדים קרי מזג מטבעם ויש מהם שנוחים להתרגש. ידוע לנו גם שלפחות 50 אחוז מן האינטליגנציה של ילדינו נקבעת על ידי הגנים שלהם. לפי מחקרים אחדים, ייתכן שעוד 25 אחוז תלויים בבני כיתתם ובחברים שאנחנו מקיימים איתם קשרים חברתיים. נוכח העובדות האלה יש מומחים שטוענים שההורים כמעט אינם משפיעים על התפתחות ילדיהם. אבל המסקנה הזאת איננה נכונה. הילד, בייחוד בשנות חייו הראשונות, זקוק להוריו כדי להתפתח. בלי חלב אם, בלי טיפול, בלי המילים והידיים, שתפקידן לתמוך בו ולהרגיע אותו, יגדל ילד שלוקה בחסכים רגשיים ושכליים חסרי תקנה. התפתחות מוחו של הילד תלויה כולה בביטחון, בטיפול ובגרייה שמעניקה לו המשפחה. בימינו, יותר מבכל זמן אחר בהיסטוריה, יש להורים הזדמנויות רבות יותר לחנך את ילדיהם כהלכה. יש לנו יותר מידע, ומחקרים על המוח מספקים לנו את הידע ואת הכלים המעשיים שיכולים לסייע להתפתחות השלמה של ילדינו. אבל לצערנו יש לנו גם הזדמנויות רבות יותר לשגות. בשני עשורים בלבד גדל פי שבעה מספר הילדים שנוטלים תרופות נוירולוגיות או פסיכיאטריות בארצות הברית. המגמה הזאת נמשכת ונראה שהיא מתפשטת כאש בשדה קוצים ברחבי העולם ה"מפותח", ואחד מכל תשעה ילדים בימינו נתון להשפעת תרופות פסיכוטרופיות בחלק משנות לימודיו בבית הספר. המציאות היא שאיבדנו את הערכים של חינוך הילדים, שלדעת המדע הם הערכים הבסיסיים הנחוצים להתפתחות מאוזנת של המוח. התוצאה היא שבתחומי החינוך והתפתחות הילד יש עלייה מתמדת במספר התאגידים המבקשים להפיק רווחים מתוכניות מורכבות של גריית המוח, במספר גני הילדים המתיימרים לייצר גאונים, ובתרופות לחיזוק יכולת הריכוז ולשיפור ההתנהגות. מה שמניע את החברות האלה הוא האמונה הפופולרית שתוכניות אלה לגריית המוח וטיפולים למיניהם משפיעים השפעה חיובית על התפתחות המוח. לעומת זאת יש תיאוריות אחרות, של הורים הדוגלים בחינוך טבעי קיצוני, ולפיהן על הילד לגדול חופשי מכללים ומתסכולים. ההורים הללו ניזונים ממחקרים המראים שתינוק מתוסכל עלול לפתח בעיות רגשיות, שהגבלות פוגמות בפוטנציאל היצירתיות של הילד ושעודף גמולים ופרסים עלול לערער את ביטחונו. שתי הגישות, זו הגורסת שאפשר לשפר את מוח הילד באמצעות שימוש בטכנולוגיה, וזו הטוענת שהתפתחות שלמה של האדם אינה מושגת אלא באמצעות חקירה והתנסות חופשית, התבררו כשגויות. המציאות היא שהמוח אינו פועל כמו שהיינו רוצים שיפעל, ולפעמים אף לא כמו שאנחנו חושבים שהוא פועל. המוח פועל כמו שהוא פועל.

זה עשרות שנים מומחים למדעי המוח ברחבי העולם מנסים לפענח את העקרונות המסייעים להתפתחות המוח, ולמצוא את הדרכים היעילות ביותר לעזור לילדים להיות מאושרים יותר וליהנות ממלוא יכולותיהם השכליות. מחקרים בתחומי האבולוציה והגנטיקה מראים שבני האדם רחוקים מלהיות התגלמות של טוב טהור, ושיש להם אינסטינקטים מנוגדים. אין לנו אלא לצאת למגרש המשחקים בבית הספר כדי לראות איך, הרחק מעיני המורים, אינסטינקטים של נדיבות באים לידי ביטוי באלטרואיזם ובשיתוף פעולה, ובה בשעה מתגלים גם אינסטינקטים שליליים כגון תוקפנות ושתלטנות. בלי תמיכתם של הורים ומורים שנועדה להדריך את הילד, לסייע לו לספק את צרכיו שלו במסגרת המגבלות הנובעות מן הצורך לכבד את הזולת, הילד יהיה אבוד. ידוע לנו שיכולתנו להעביר ערכים ותרבות מדור לדור הועילה מאוד בהתפתחותו של המין שלנו ועשתה אותנו בני תרבות – גם אם בימינו לא תמיד הדברים נראים כך – אבל זאת משימה שהמוח אינו מסוגל לעשות לבדו, והיא מצריכה עבודה מסורה של הורים ומורים.

מחקרים אחרים על התפתחות המוח מספקים נתונים המראים שגרייה מוקדמת של המוח אינה משפיעה על האינטליגנציה של ילד בריא. במובן הזה הדבר היחיד שמוכח כמדומה הוא שבשנות החיים הראשונות יש לילד יכולת רבה יותר לפתח את מה שנקרא בפינו "שמיעה אבסולוטית", או את היכולת ללמוד מוזיקה או לקלוט שפה כאילו היא שפת אם. אין בכך כדי לומר שבית ספר דו־לשוני עדיף מבית ספר שאינו כזה, בייחוד אם לשון הדיבור של המורים איננה שפת אמם, כי אז ילמד הילד לדבר בשפה השנייה במבטא זר. מן הבחינה הזאת אולי מוטב שהילדים יצפו בסרטים בגרסתם המקורית, כמו שנעשה בכמה ארצות, או שילמדו שפה זרה – סינית, למשל – כמה שעות בשבוע, אבל מפי מורים שזו שפת אמם. יתר על כן, ידוע לנו שתוכניות כמו "בייבי אינשטיין" והאזנה למוזיקה של מוצרט אף הן אינן תורמות להתפתחותו האינטלקטואלית של הילד. ילד שמאזין למוזיקה קלסית אולי יהיה רגוע יותר, וכעבור זמן מה אולי יהיה מסוגל לבצע תרגילי ריכוז מסוימים ביתר יעילות, אבל לא יותר מזה. דקות אחדות לאחר מכן השפעת המוזיקה פגה. יש בידינו גם נתונים כבדי משקל המראים שחשיפה לטלפון סלולרי, טאבלט ושאר מכשירים אלקטרוניים מגבירה את הסיכון לפתח בעיות התנהגות או הפרעות ריכוז. הנתונים האלה אף מלמדים שהפרעות הריכוז בלי ספק מאובחנות יתר על המידה; כלומר, יש אחוז גבוה יחסית של ילדים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות אף על פי שלמעשה אין הם זקוקים להן. הנטייה הזאת לאבחון מוגזם של הפרעות קשב וריכוז היא קצה הקרחון בלבד. לא זו בלבד שחברות התרופות אינן מקבלות על עצמן את האחריות, אלא שהן מנצלות את מצב החינוך בבתים רבים. שעות העבודה הארוכות, הורים שאינם מסורים די הצורך, קוצר רוח והיעדר מגבלות, וכמו שכבר ציינתי, הטלפון הסלולרי והטאבלט, אלה כנראה הגורמים לעלייה האדירה במספר הילדים הלוקים בהפרעות ריכוז ובדיכאון.

ישנן אינספור תוכניות קסם שמבטיחות לפתח את האינטליגנציה של הילד, אבל כמו שאפשר לראות, בבחינה מדעית מעמיקה אין התוכניות האלה מראות שום סימנים של יעילות. ייתכן שהסיבה לכישלונן של כה רבות מהן היא שהחברות האלה מעוניינות בעיקר להאיץ את התהליך הטבעי של התפתחות המוח, מתוך מחשבה שהתפתחות מוקדמת מאפשרת עוד התפתחות. אבל התפתחות המוח אינה תהליך שאפשר להאיצו בלי לאבד כמה מתכונותיו. כמו עגבנייה שמבשילה בתוך ימים מעטים בעקבות שינויים גנטיים ומגיעה לגודל וצבע "אידיאליים", אבל מאבדת את המהות של טעמה, כך עלול גם מוח לאבד ממהותו, אם יתפתח תחת לחץ וימהר לדלג על שלבים. אמפתיה, היכולת להמתין, רגשות של רוגע ואהבה, את אלה אי־אפשר לגדל במהירות בתנאי חממה. הם זקוקים לצמיחה אטית ולהורים סבלנים שיודעים איך להמתין עד שהילד יניב פירות טובים בדיוק ברגע שהוא מוכן לכך. זאת הסיבה שהממצאים החשובים ביותר של המדע הקשורים בהתפתחות מוח הילד מסתפקים בתשובות על שאלות פשוטות לכאורה – כגון מהי השפעתם החיובית של צריכת פירות ודגים במהלך ההיריון ובשנים הראשונות לחיי הילד; מהם היתרונות הפסיכולוגיים שבערסול התינוק בזרועות ההורה; מה תפקידה של החיבה בהתפתחותו האינטלקטואלית של הילד; ומה חשיבותן של השיחות בין אם לילד בהתפתחות הזיכרון והשפה – מתוך הכרה ברורה בעובדה שבהתפתחות המוח יש יסודות שנחיצותם הכרחית.

האמת היא שאנו יודעים דברים רבים על המוח שיש בהם כדי לסייע לאמהות ולאבות, אבל אלה, למרבה הצער, אינם יודעים אותם. אני מבקש לעזור לכם להבין איך תוכלו להשפיע על התפתחות המוח של ילדכם בדרך חיובית מאוד. יש מאות מחקרים המלמדים שהמוח ניחן בגמישות עצומה, והורים שנוקטים את השיטות הנכונות יכולים לסייע להתפתחות המאוזנת של מוח ילדיהם. משום כך קיבצתי כאן טכניקות וכלים יסודיים שיסייעו לכם להשפיע בדרך הטובה ביותר על ההתפתחות השכלית והרגשית של ילדכם. בעזרת אלה לא זו בלבד שתוכלו לעזור לו לפתח כישורים שכליים ורגשיים טובים, אלא גם תתרמו למניעת קשיים בהתפתחותו כגון הפרעות קשב, דיכאון ובעיות התנהגות. אני משוכנע שידע בסיסי על דרכי התפתחותו ובנייתו של מוח הילד יש בו משום עזרה רבה להורים שירצו להיעזר בו. אני סמוך ובטוח שבזכות הידע, השיטות והניסיון שתמצאו בספר תפיקו סיפוק עמוק בעבודתכם בתור אם או אב. אבל יותר מכול, אני מקווה שאם תצללו אל חקר העולם המופלא של מוח הילד תהיו מסוגלים להתחבר עם הילד האבוד שבתוככם ולהיטיב להבין את ילדיכם, כדי להפיק את הטוב ביותר מכל אחד ואחת מכם.