פרק 1
הוק
קנאת פין
אני מתבונן בנערה בלונדינית שמפתלת את השיער שלה סביב אצבעה ומפוצצת בלון מסטיק. היא מצביעה על זין קטן עם פרצוף מחייך ומהנהנת בהתלהבות לעבר החברה הברונטית שלה. החברה, שנראית מעצבנת באותה המידה, צוחקת ומצביעה על שק אשכים בצורת לב.
"זה מושלם," הבלונדינית אומרת בין צחקוק לצחקוק.
היא פאקינג צוחקת עליי, נכון?
אני מסתובב בחזרה אל הסקיצה שלי כי זה לא תפקידי להעביר ביקורת על מה שהנערה הזאת — שעדיין לא בגיל החוקי בכלל — מקעקעת לנצח על הגוף שלה. הסיבה שבגללה היא תבחר בזין מחייך ובשק אשכים בלתי נתפסת, ואני רוצה להאמין שאופן החשיבה שלי הוא פחות שיפוטי ויותר הגיוני.
לא מקעקעים איברי מין על הגוף שלך. פשוט לא.
בזמן שאני שקוע במחשבות על שק אשכים קטן ומצויר, ומוסיף הצללות בעיניים של אישה מסתורית שאני מצייר, וויל קוטעת לי את חוט המחשבה.
"היי, גבר. מצטערת, אבל אני צריכה אותך בשביל זה," היא אומרת.
וויל הוא קיצור של ווִילֵט. היא החברה הכי טובה שלי מכיתה ד', ומנהלת את הסטודיו לקעקועים עין הציפור.
אני מביט מעבר לכתפה אל הדלפק, שם הבלונדינית המדוברת עומדת ובוהה בהתלהבות על הסקיצה של הזין, ומייד מניד בראשי.
"אין סיכוי. זאת עבודה בשביל הנסון," אני אומר.
"כן, אני יודעת. אבל הוא מאחר." היא מביטה בי בתקווה ותחינה.
אם זה היה כל אחד אחר, הייתי אומר לו שילך להזדיין. אבל זאת וויל, אז אני זורק את העיפרון שבידי וסוגר את מחברת הסקיצות שלי.
"בסדר."
"יופי. אשלח אותה לכאן," היא אומרת.
וויל חושבת רק על העסק. בגלל זה היא מנהלת הסטודיו שלי.
אני מוזג דיו ומסדר את המחטים כשהלקוחה שלי מכחכחת בגרון מאחוריי.
"היי!" היא אומרת בהתלהבות רבה מדי לטעמי.
"שבי כאן," אני אומר ומחכה שתתיישב.
היא מתבוננת בשלט שמעל הראש שלי שבו מצוין שמי.
"וואו, הוק כמו הציפור נץ? זה השם האמיתי שלך?" היא שואלת ומשחקת שוב בשיער שלה.
אני שומע אותה מפוצצת עוד בלון מסטיק בסוף השאלה שלה ורוצה להגיד לה שתירק אותו החוצה, אבל אני לא אומר את זה.
"כן," אני אומר בפעם העשרים השבוע. והיום רק יום רביעי, דרך אגב.
"שם מגניב כל כך. קוראים לי רבקה. החברים שלי קוראים לי בקי." היא רוכנת קדימה לעברי ומצמידה את הזרועות שלה יחד כדי שהשדיים שלה ייראו גדולים ובולטים יותר.
זה לא שאני לא אוהב שדיים. מי לא אוהב שדיים? אני פשוט לא אוהב את השדיים של רבקה.
"איפה את רוצה את הזין?"
"מה?" היא שואלת ונראית נבוכה.
אני מרים את הסְטֵנְסיל עשוי השעווה שעליו משורטטת הסקיצה של שק האשכים המחייך שהיא בחרה לפני כמה רגעים. נראה שהניסיון שלה לפלרטט והשם המגניב כל כך שלי הסיחו את דעתה.
"אה, כן! ממש כאן," היא אומרת, פותחת את כפתורי המכנסיים שלה ומושכת את הבד כלפי מטה מעט. היא מסתובבת הצידה כדי להראות לי את המותן שלה.
הבחורה הזאת עומדת לעשות קעקוע של זין מחייך עם ביצים על המותן שלה. זאת לא הסיבה שבגללה הפכתי להיות מקעקע.
אני מכניס את האוזניות שלי לאוזניים ומבטיח לרבקה שאני עושה את העבודה הכי טובה שלי כשאני מרוכז.
עם הזמן למדתי שלקוחות לא נוטים להתווכח כשהם מסכנים את העור שלהם, וזאת דרך קלה עבורי להתחמק מהפטפוטים המשעממים שהם מנסים לנהל איתי.
אני עוטה את כפפות הגומי השחורות שלי, מבחין ברבקה שבוהה בשרירי הזרועות שלי מתכווצים ומתחיל בעבודה.
לאחר שאני מדביק את הסטנסיל, אני טובל את המחט, לוחץ על הדוושה ונותן לזמזום המוכר של המכונה שלי למלא את רגעי הדממה שהמוזיקה לא ממלאת.
היד שלי רוטטת בזמן שאני מקעקע את קווי המתאר של הזין המצויר. אני בוחן את שפת הגוף בין רבקה וחברתה חסרת השם ותוהה מה הוביל אותה לרגע הזה. איך היא הגיעה לכאן ובחרה לעשות את הקעקוע הזה.
איזו בחירת חיים הובילה אותך לכאן, רבקה? למה את הורסת את חיי המין העתידיים שלך עם בולבול קטן ומחייך?
אומנם אני רק מדבר בשם עצמי, אבל אין סיכוי שאשכב עם אישה שיש לה קעקוע של זין וביצים.
אני עובד במהירות על הקעקוע, כי הוא פשוט למדי, ומוציא את האוזניות שלי בסיום, בדיוק בזמן כדי לשמוע את החברה שלה אומרת לה עד כמה זה מצחיק ואיך הן יצחקו על זה עוד שנים רבות בעתיד.
לא, רבקה. את לא תצחקי.
לא אשקר, החברה שלה היא חברה די מחורבנת. אנחנו אמורים לשכנע את החברים שלנו לא לעשות בחירות נוראיות בחיים ולא לעודד אותם להרוס לגמרי את חיי המין שלהם. הניחוש שלי הוא, שהיא תקבע תור כדי לכסות או להסיר את הקעקוע בעוד שמונה־עשר חודשים או פחות.
אני מוביל את הבנות אל קדמת הסטודיו אחרי שאני עוטף את הקעקוע, נותן לרבקה דף הוראות טיפול ומעביר אותה לוויל בדלפק הקבלה כדי שתגבה ממנה תשלום.
רבקה רוכנת קדימה ומושיטה לי כמה שטרות.
"טיפ קטן ממני," היא אומרת וקורצת אליי באופן די בולט.
אני מודה לה ומסתובב בחזרה אל העמדה שלי, נזהר לא לתת לה שום סימן שהקריצה שלה התקבלה בשמחה. כשאני פותח את השטרות המקופלים ומכניס אותם אל הארנק שלי, מציצה מתוכם פיסת נייר שעליה כתוב מספר הטלפון של רבקה. אני מפריד אותה מהשטרות ובוהה בה לרגע. לבחורה הזאת יש ביצים, ואני מתכוון לכך בשני המובנים עכשיו.
"נראה שקיבלת עוד אחד," אייברי אומר.
"רוצה אותו?" אני הופך את הפתק ומראה אותו למקעקע שיושב מולי. הראש המגולח שלו הוא הדבר היחיד שנראה כמעט מאיים בו. זה, והעובדה שהוא מנסה בכל כוחו לגרום לכולם לקרוא לו ספיידר. אני מניח שהוא חושב שהשם אייברי לא מספיק קשוח בשביל התחום שלנו.
"לא תודה. אני מעדיף שהזין שלי יהיה היחיד במיטה," הוא מושך בכתפיו.
רבקה המסכנה. יש לי הרגשה שאייברי לא יהיה הגבר האחרון שתהיה לו דעה כזאת. אני מקמט את הפתק הקטן וזורק אותו לפח האשפה. אין לי זמן לזה.
אני מנקה את העמדה שלי ומפנה את תשומת ליבי בחזרה לסקיצה שלי. לאישה שאני מצייר יש עיניים נעימות ושיער בהיר. השפתיים שלה הן קו שטרם החלטתי אם הוא עצוב או לא. אני ממשיך לחלום עליה. בחלום שלי, אני אף פעם לא מגיע אליה בזמן כדי לגלות. אני קרוב כל כך ואז אני מתעורר ונשאר בלי תשובות.
"סליחה על האיחור!" הנסון נכנס מהדלת האחורית ואני מפנה אליו מבט נוקב. הנסון הוא עדיין לא מקעקע במשרה מלאה, אלא רק מתלמד. הוא גם צעיר כל כך, עד שאין לו מושג מיהי להקת הבנים הנסון, דבר שהופך אותו למטרה קלה לבדיחות ועקיצות.
"אתה צריך להתמודד עם זה מול וויל," אני אומר וזוקר גבה לעברו.
הוא בולע את הרוק.
הנסון מפחד פחד מוות מוויל כמו שילדים קתולים מפחדים מנזירות עם סרגלים. הוא מניח את התיק בעמדה שלו, מרכין את הראש, מזעיף פנים והולך לחפש אותה. אחרי שגבתה תשלום מרבקה, וויל ברחה למקום כלשהו בסטודיו, ככל הנראה אל המשרד.
הפחד שלו מוצדק. היא תגרום לו לחדש את המלאי במדפים כל היום בגלל האיחור הזה. וויל לא מתעסקת בשטויות. יש לי יתרון קטן בגלל העובדה שאני מכיר אותה כל כך הרבה זמן, אז היא לא משפיעה עליי כמו על הנסון ואייברי.
כשאתה חבר של מישהי מספיק זמן, ואפילו היית לצידה כשהיא קיבלה את המחזור הראשון שלה — בעיקר כי זה קרה בבית שלך רגע לפני שהכתף שלך נספגה מהדמעות שלה — היא פשוט לא מעוררת בך יותר מדי פחד.
עיניי מציצות אל השעון. היום עוד מעט נגמר. אני מתמתח בכיסא ומסובב את הכתפיים והצוואר שלי. הגב שלי כפוף כל היום, וזה בהחלט משפיע על הגוף. אני מסיים עוד כמה קווים בציור שלי ומניח אותו בצד כדי שאוכל לסיים לנקות את שאר העמדה שלי. אחרי שאני לוקח את המעיל והמפתחות שלי, אני מתחיל ללכת לכיוון היציאה האחורית.
"היי, הוק?" הקול של וויל קורא לי ממקום כלשהו במחסן.
אני מעביר את המשקל שלי מרגל אחת לשנייה כדי לשנות מסלול, חומק פנימה ומביט סביבי. שערה הסגול שמגיע עד כתפיה מבצבץ מאחורי אחד המדפים כשאני מתקדם לעברה.
"מה קורה?" אני שואל.
"אל תשכח שמחר מגיע בחור כדי להתראיין לתפקיד פקיד הקבלה. אתה רוצה לפגוש אותו? לראיין אותו?" היא שואלת.
"זה לא מעניין אותי. אני סומך עלייך," אני אומר. היא מתנשפת, שונאת את זה שלא אכפת לי. "תראי, אם אהיה פנוי, אגיע להגיד שלום. אם אני לא, אז לא."
"בסדר," היא מגלגלת את עיניה.
אנחנו מהנהנים זה לזה, כי זאת הדרך שלנו להיפרד.
"נתראה מחר." אני יוצא דרך הדלת האחורית ועולה במדרגות.
כן, אני חי את החלום הנדוש של בעל סטודיו לקעקועים שגר בלופט מעל הסטודיו שלו.
כשאני מנסח את זה ככה זה נשמע נורא, אבל כשאני אומר שאני בעלים של עסק קטן וגם הבעלים של הבניין שבו העסק שלו נמצא וגר בדירת לופט מרווחת מעליו, זה נשמע טוב יותר.
אני פותח את הדלת, נכנס לבית הבטוח והמנחם שלי ומתקבל בברכה על ידי אהבת חיי. הכלבה היחידה שאכפת לי ממנה. טוב, בערך.
"היי, ילדה. התגעגעת אליי?" אני אומר בטון רך ושובב.
כלבת הפיטבול השחורה בת השנתיים שלי, רייבן, מתמתחת ומזנקת בנחת מהספה.
זאת אולי ברכת שלום לא ממש מתלהבת, אבל אסתפק במה שאני יכול לקבל.
פרק 2
דרו
אין מנוחה למותשים
אני עומדת להקיא. אני עומדת להקיא כי בסוף אאחר, ואני שונאת לאחר. אני רצה לאורך המדרכה הצפופה מהר ככל יכולתי. לא חישבתי נכון את עומסי התנועה של שעות הבוקר המוקדמות, את כמות הולכי הרגל או את הזמן שייקח לי לנווט בתוך כל הבלגן הזה כמו שצריך.
העיר לואיוויל שבקנטקי לא גדולה בכלל בהשוואה לפילדלפיה, אבל האזור הזה יותר הומה אדם ממה שציפיתי.
"אימא, לאט יותר!" אווה אומרת.
"הלוואי שיכולתי, מותק!" אני קוראת אליה. בשלב הזה אפשר להגיד שאני גוררת אותה מאחוריי.
אני שומעת את הרגליים שלה רצות כדי לעמוד בקצב שלי, ודי בטוחה שאם אגביר את המהירות עוד קצת, היא תמעד ותיפול.
אנחנו עוברות את פינת הרחוב ועיניי נתקלות בשלט של המקום.
כמעט הגענו. רק עוד קצת.
אין לי מושג מה לעשות עם אווה בזמן שאהיה בריאיון. אני יודעת שלא הכי מקצועי מצידי להביא את הבת שלי למשהו כזה, אבל אין לי ממש ברירה.
היא מתחילה ללמוד רק ביום שני, כי מסמכי הרישום שלה מתעכבים. בהתחשב בעובדה שהיא רק בת שמונה, היא צעירה מכדי להישאר בבית לבד. לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת להביא אותה איתי.
כשאנחנו מגיעות לכניסה, אני מאיטה ומרימה מבטי אל השלט.
לסטודיו עין הציפור יש לוגו מעוצב בצורת גולגולת של ציפור מאיימת, וההבעה על פניה של אווה אומרת הכול.
את באמת עומדת לעבוד כאן?
השלט דרושים עובדים עדיין תלוי על החלון, אבל אני מקווה שלא לעוד הרבה זמן. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני מורידה את המבט ורואה שלט נוסף שעליו כתוב אין כניסה לקטינים.
זה לא אמור להפתיע אותי, כמובן. שלט כזה הוא דבר די נורמלי בסטודיו לקעקועים, אבל עכשיו אני נכנסת לפניקה. מבטי עובר אל אווה שמתנשפת בכבדות. החזה שלה עולה ויורד בזמן שהיא מנסה להסדיר את הנשימה.
בצד הבניין יש מגרש חנייה, אז אני מקיפה את הבניין לעבר הכניסה האחורית כפי שנאמר לי. שם אני רואה חצר קטנה, שקטה ומבודדת עם כמה ספסלים ושולחן פיקניק מתחת לגגון. הם עומדים ממש מול החלונות הגדולים.
אין לי ברירה.
אני מסתובבת אל אווה.
"אוקיי, שבי כאן ואל תזוזי. אל תדברי עם אף אחד. אהיה ממש שם בפנים ואדאג להשגיח עלייך כל הזמן."
"אוקיי." היא צונחת על הספסל לפני שמחברת הציור והעיפרון שלה נשלפים מהתיק. היא ממש לא מוטרדת מהמצב.
"תאחלי לי בהצלחה!" אני אומרת והולכת לעבר הדלת, אבל היא לא עושה זאת. אווה לא שומעת אותי. כשהמחברת והעיפרון בידיה, היא לא רואה או שומעת שום דבר.
אני נכנסת והולכת בתוך הסטודיו לעבר המקום שאני מנחשת שהוא דלפק הקבלה. אני מעיפה מבט לאחור ומרגישה הקלה שאווה עדיין נמצאת בטווח הראייה שלי דרך החלון הקדמי.
"איך אני יכולה לעזור לך?" אישה עם שיער סגול דהוי ועיניים חומות וחודרות שואלת מאחורי הדלפק.
"קוראים לי דרו אשבי. יש לי ריאיון לתפקיד פקידת הקבלה. אני חושבת שאני אמורה לחפש את וויל," אני אומרת והכתפיים שלי מתיישרות עם כל מילה.
"אה, טוב. זאת אני," האישה הקטנטנה אומרת.
אוקיי, וויל זאת אישה.
"אה, שלום," אני אומרת ומושיטה את היד כדי ללחוץ את ידה.
"אז דרו היא אישה?" היא שואלת.
"גם וויל היא אישה," אני עונה בציניות.
"אחת־אפס," היא צוחקת ומהנהנת. נראה ששתינו התבלבלנו בגלל השמות הייחודיים וחסרי המגדר שלנו. אני מניחה שזה מה שקורה אחרי שמתכתבים רק בהודעות מייל.
"בואי, ניכנס אל המשרד," היא אומרת.
"אני מצטערת, אני ממש לא רוצה להקשות, אבל יש אפשרות שנערוך את הריאיון בחדר האחורי שלכם?" אני שואלת.
"כן, בטח," היא אומרת בלי לשאול שאלות.
הייתי בטוחה שאצטרך להסביר את המצב המורכב שלי, אבל היא נענית לבקשה שלי בלי בעיות, ואני מרגישה פרץ של הקלה בזמן שאנחנו הולכות לחלק האחורי של הסטודיו.
אחרי שאנחנו מגיעות לחדר, שתינו מתיישבות על ספה, ואני נמצאת במרחק של מטר מאווה.
אני מצליחה לנשום בקלות יותר עכשיו כי אפשר לערוך את הריאיון הזה כשהיא נמצאת בטווח הראייה שלי.
"אז... למה את רוצה את המשרה הזאת?" וויל שואלת.
"טוב, לפני זמן ממש קצר עברתי לגור כאן מפילדלפיה. התגרשתי לאחרונה. קרובת המשפחה היחידה שנשארה לי גרה כאן, אבל היא החליטה לפני שבוע, ממש לפני שעברתי, שמתחשק לה לטייל קצת. אז עכשיו נשארנו רק אני והבת שלי," אני מצביעה בחלון לעבר העורף של אווה ורואה את עיניה של וויל נפערות כשהיא מתחילה להבין את המצב שלי.
"עבדת בסטודיו לקעקועים בעבר?" היא שואלת.
"לא, אבל עבדתי במשרות משרדיות אחרות, ואני בטוחה שאוכל להבין את העבודה במהירות," אני מציינת ומשתדלת לא לתת לקול שלי להישבר. "ואם להיות ממש כנה, המקום הזה נמצא במרחק הליכה מהבית שלי. הגרוש שלי לקח לי את המכונית."
וויל בוחנת אותי, המבט שלה סוקר את כולי מלמעלה למטה.
"יש לך קעקועים?" היא זוקרת גבה לעברי וחיוך מתפשט על שפתיה.
השאלה מפתיעה אותי. "אממ, רק אחד." התשובה שלי נשמעת יותר כמו הודאה באשמה.
"איזה?" היא שואלת.
"רק קווי מתאר של ציפור," אני מושכת בכתפיי. היא מהנהנת כאילו התשובה הזאת חשובה יותר מכל תשובה אחרת שנתתי. "תראי, אני זקוקה למשרה הזאת. אני צריכה לפרנס את הבת שלי. יש לי תחושה שאבא שלה לא ממש יעזור לי, ואני פשוט עושה כמיטב יכולתי. אולצתי להיות אם חד־הורית לפני כמה חודשים באופן די לא צפוי. לא הגעתי לכאן כדי לעשות בלגן או שינויים דרסטיים או אפילו למצוא חברים, אם לא תרצי בכך. באתי רק להרוויח כסף כדי שאוכל לפרנס אותה," אני מודה, מודעת לחלוטין לייאוש בקול שלי, ומפנה מבט אוהב אל אווה, שעדיין משרבטת במחברת הציור שלה.
וויל מהנהנת. "הבנתי. טוב, המשרה שלך אם את רוצה אותה. תוכלי להתחיל ביום שני. למה שלא תבקשי ממנה להיכנס פנימה ולשבת כאן כדי שאוכל להראות לך את המקום?"
העיניים שלי נפערות בשמחה, ואני מייד מתחילה לדמוע.
"תודה. באמת, תודה," אני מהנהנת, בולעת את הרוק שלי והודפת את הרגש שמתפרץ מתוכי בגלל מעשה החסד הפשוט שהיא עשתה. לאחר מכן, אני הולכת להביא את אווה.
אנחנו משאירות את אווה על אותה הספה שעליה דיברנו בזמן שוויל לוקחת אותי למלא כמה טפסים ולערוך לי סיור בסטודיו.
זה טוב. המצב הולך ומשתפר. סוף־סוף.
לעבור ממצב שבו אין לי כלום לעובדת במשרה מסודרת בתוך שבוע זה לא רע בכלל. אם רק אצליח לשמור על החיוביות הזאת, אולי אוכל לספק לאווה חיים טובים.
בהחלט נראה כאילו לאבא שלה אין שום עניין לדאוג לזה.
זה תלוי בי.
רק בי.
ואני יכולה לעשות את זה.
נראה לי.
פרק 1
הוק
קנאת פין
אני מתבונן בנערה בלונדינית שמפתלת את השיער שלה סביב אצבעה ומפוצצת בלון מסטיק. היא מצביעה על זין קטן עם פרצוף מחייך ומהנהנת בהתלהבות לעבר החברה הברונטית שלה. החברה, שנראית מעצבנת באותה המידה, צוחקת ומצביעה על שק אשכים בצורת לב.
"זה מושלם," הבלונדינית אומרת בין צחקוק לצחקוק.
היא פאקינג צוחקת עליי, נכון?
אני מסתובב בחזרה אל הסקיצה שלי כי זה לא תפקידי להעביר ביקורת על מה שהנערה הזאת — שעדיין לא בגיל החוקי בכלל — מקעקעת לנצח על הגוף שלה. הסיבה שבגללה היא תבחר בזין מחייך ובשק אשכים בלתי נתפסת, ואני רוצה להאמין שאופן החשיבה שלי הוא פחות שיפוטי ויותר הגיוני.
לא מקעקעים איברי מין על הגוף שלך. פשוט לא.
בזמן שאני שקוע במחשבות על שק אשכים קטן ומצויר, ומוסיף הצללות בעיניים של אישה מסתורית שאני מצייר, וויל קוטעת לי את חוט המחשבה.
"היי, גבר. מצטערת, אבל אני צריכה אותך בשביל זה," היא אומרת.
וויל הוא קיצור של ווִילֵט. היא החברה הכי טובה שלי מכיתה ד', ומנהלת את הסטודיו לקעקועים עין הציפור.
אני מביט מעבר לכתפה אל הדלפק, שם הבלונדינית המדוברת עומדת ובוהה בהתלהבות על הסקיצה של הזין, ומייד מניד בראשי.
"אין סיכוי. זאת עבודה בשביל הנסון," אני אומר.
"כן, אני יודעת. אבל הוא מאחר." היא מביטה בי בתקווה ותחינה.
אם זה היה כל אחד אחר, הייתי אומר לו שילך להזדיין. אבל זאת וויל, אז אני זורק את העיפרון שבידי וסוגר את מחברת הסקיצות שלי.
"בסדר."
"יופי. אשלח אותה לכאן," היא אומרת.
וויל חושבת רק על העסק. בגלל זה היא מנהלת הסטודיו שלי.
אני מוזג דיו ומסדר את המחטים כשהלקוחה שלי מכחכחת בגרון מאחוריי.
"היי!" היא אומרת בהתלהבות רבה מדי לטעמי.
"שבי כאן," אני אומר ומחכה שתתיישב.
היא מתבוננת בשלט שמעל הראש שלי שבו מצוין שמי.
"וואו, הוק כמו הציפור נץ? זה השם האמיתי שלך?" היא שואלת ומשחקת שוב בשיער שלה.
אני שומע אותה מפוצצת עוד בלון מסטיק בסוף השאלה שלה ורוצה להגיד לה שתירק אותו החוצה, אבל אני לא אומר את זה.
"כן," אני אומר בפעם העשרים השבוע. והיום רק יום רביעי, דרך אגב.
"שם מגניב כל כך. קוראים לי רבקה. החברים שלי קוראים לי בקי." היא רוכנת קדימה לעברי ומצמידה את הזרועות שלה יחד כדי שהשדיים שלה ייראו גדולים ובולטים יותר.
זה לא שאני לא אוהב שדיים. מי לא אוהב שדיים? אני פשוט לא אוהב את השדיים של רבקה.
"איפה את רוצה את הזין?"
"מה?" היא שואלת ונראית נבוכה.
אני מרים את הסְטֵנְסיל עשוי השעווה שעליו משורטטת הסקיצה של שק האשכים המחייך שהיא בחרה לפני כמה רגעים. נראה שהניסיון שלה לפלרטט והשם המגניב כל כך שלי הסיחו את דעתה.
"אה, כן! ממש כאן," היא אומרת, פותחת את כפתורי המכנסיים שלה ומושכת את הבד כלפי מטה מעט. היא מסתובבת הצידה כדי להראות לי את המותן שלה.
הבחורה הזאת עומדת לעשות קעקוע של זין מחייך עם ביצים על המותן שלה. זאת לא הסיבה שבגללה הפכתי להיות מקעקע.
אני מכניס את האוזניות שלי לאוזניים ומבטיח לרבקה שאני עושה את העבודה הכי טובה שלי כשאני מרוכז.
עם הזמן למדתי שלקוחות לא נוטים להתווכח כשהם מסכנים את העור שלהם, וזאת דרך קלה עבורי להתחמק מהפטפוטים המשעממים שהם מנסים לנהל איתי.
אני עוטה את כפפות הגומי השחורות שלי, מבחין ברבקה שבוהה בשרירי הזרועות שלי מתכווצים ומתחיל בעבודה.
לאחר שאני מדביק את הסטנסיל, אני טובל את המחט, לוחץ על הדוושה ונותן לזמזום המוכר של המכונה שלי למלא את רגעי הדממה שהמוזיקה לא ממלאת.
היד שלי רוטטת בזמן שאני מקעקע את קווי המתאר של הזין המצויר. אני בוחן את שפת הגוף בין רבקה וחברתה חסרת השם ותוהה מה הוביל אותה לרגע הזה. איך היא הגיעה לכאן ובחרה לעשות את הקעקוע הזה.
איזו בחירת חיים הובילה אותך לכאן, רבקה? למה את הורסת את חיי המין העתידיים שלך עם בולבול קטן ומחייך?
אומנם אני רק מדבר בשם עצמי, אבל אין סיכוי שאשכב עם אישה שיש לה קעקוע של זין וביצים.
אני עובד במהירות על הקעקוע, כי הוא פשוט למדי, ומוציא את האוזניות שלי בסיום, בדיוק בזמן כדי לשמוע את החברה שלה אומרת לה עד כמה זה מצחיק ואיך הן יצחקו על זה עוד שנים רבות בעתיד.
לא, רבקה. את לא תצחקי.
לא אשקר, החברה שלה היא חברה די מחורבנת. אנחנו אמורים לשכנע את החברים שלנו לא לעשות בחירות נוראיות בחיים ולא לעודד אותם להרוס לגמרי את חיי המין שלהם. הניחוש שלי הוא, שהיא תקבע תור כדי לכסות או להסיר את הקעקוע בעוד שמונה־עשר חודשים או פחות.
אני מוביל את הבנות אל קדמת הסטודיו אחרי שאני עוטף את הקעקוע, נותן לרבקה דף הוראות טיפול ומעביר אותה לוויל בדלפק הקבלה כדי שתגבה ממנה תשלום.
רבקה רוכנת קדימה ומושיטה לי כמה שטרות.
"טיפ קטן ממני," היא אומרת וקורצת אליי באופן די בולט.
אני מודה לה ומסתובב בחזרה אל העמדה שלי, נזהר לא לתת לה שום סימן שהקריצה שלה התקבלה בשמחה. כשאני פותח את השטרות המקופלים ומכניס אותם אל הארנק שלי, מציצה מתוכם פיסת נייר שעליה כתוב מספר הטלפון של רבקה. אני מפריד אותה מהשטרות ובוהה בה לרגע. לבחורה הזאת יש ביצים, ואני מתכוון לכך בשני המובנים עכשיו.
"נראה שקיבלת עוד אחד," אייברי אומר.
"רוצה אותו?" אני הופך את הפתק ומראה אותו למקעקע שיושב מולי. הראש המגולח שלו הוא הדבר היחיד שנראה כמעט מאיים בו. זה, והעובדה שהוא מנסה בכל כוחו לגרום לכולם לקרוא לו ספיידר. אני מניח שהוא חושב שהשם אייברי לא מספיק קשוח בשביל התחום שלנו.
"לא תודה. אני מעדיף שהזין שלי יהיה היחיד במיטה," הוא מושך בכתפיו.
רבקה המסכנה. יש לי הרגשה שאייברי לא יהיה הגבר האחרון שתהיה לו דעה כזאת. אני מקמט את הפתק הקטן וזורק אותו לפח האשפה. אין לי זמן לזה.
אני מנקה את העמדה שלי ומפנה את תשומת ליבי בחזרה לסקיצה שלי. לאישה שאני מצייר יש עיניים נעימות ושיער בהיר. השפתיים שלה הן קו שטרם החלטתי אם הוא עצוב או לא. אני ממשיך לחלום עליה. בחלום שלי, אני אף פעם לא מגיע אליה בזמן כדי לגלות. אני קרוב כל כך ואז אני מתעורר ונשאר בלי תשובות.
"סליחה על האיחור!" הנסון נכנס מהדלת האחורית ואני מפנה אליו מבט נוקב. הנסון הוא עדיין לא מקעקע במשרה מלאה, אלא רק מתלמד. הוא גם צעיר כל כך, עד שאין לו מושג מיהי להקת הבנים הנסון, דבר שהופך אותו למטרה קלה לבדיחות ועקיצות.
"אתה צריך להתמודד עם זה מול וויל," אני אומר וזוקר גבה לעברו.
הוא בולע את הרוק.
הנסון מפחד פחד מוות מוויל כמו שילדים קתולים מפחדים מנזירות עם סרגלים. הוא מניח את התיק בעמדה שלו, מרכין את הראש, מזעיף פנים והולך לחפש אותה. אחרי שגבתה תשלום מרבקה, וויל ברחה למקום כלשהו בסטודיו, ככל הנראה אל המשרד.
הפחד שלו מוצדק. היא תגרום לו לחדש את המלאי במדפים כל היום בגלל האיחור הזה. וויל לא מתעסקת בשטויות. יש לי יתרון קטן בגלל העובדה שאני מכיר אותה כל כך הרבה זמן, אז היא לא משפיעה עליי כמו על הנסון ואייברי.
כשאתה חבר של מישהי מספיק זמן, ואפילו היית לצידה כשהיא קיבלה את המחזור הראשון שלה — בעיקר כי זה קרה בבית שלך רגע לפני שהכתף שלך נספגה מהדמעות שלה — היא פשוט לא מעוררת בך יותר מדי פחד.
עיניי מציצות אל השעון. היום עוד מעט נגמר. אני מתמתח בכיסא ומסובב את הכתפיים והצוואר שלי. הגב שלי כפוף כל היום, וזה בהחלט משפיע על הגוף. אני מסיים עוד כמה קווים בציור שלי ומניח אותו בצד כדי שאוכל לסיים לנקות את שאר העמדה שלי. אחרי שאני לוקח את המעיל והמפתחות שלי, אני מתחיל ללכת לכיוון היציאה האחורית.
"היי, הוק?" הקול של וויל קורא לי ממקום כלשהו במחסן.
אני מעביר את המשקל שלי מרגל אחת לשנייה כדי לשנות מסלול, חומק פנימה ומביט סביבי. שערה הסגול שמגיע עד כתפיה מבצבץ מאחורי אחד המדפים כשאני מתקדם לעברה.
"מה קורה?" אני שואל.
"אל תשכח שמחר מגיע בחור כדי להתראיין לתפקיד פקיד הקבלה. אתה רוצה לפגוש אותו? לראיין אותו?" היא שואלת.
"זה לא מעניין אותי. אני סומך עלייך," אני אומר. היא מתנשפת, שונאת את זה שלא אכפת לי. "תראי, אם אהיה פנוי, אגיע להגיד שלום. אם אני לא, אז לא."
"בסדר," היא מגלגלת את עיניה.
אנחנו מהנהנים זה לזה, כי זאת הדרך שלנו להיפרד.
"נתראה מחר." אני יוצא דרך הדלת האחורית ועולה במדרגות.
כן, אני חי את החלום הנדוש של בעל סטודיו לקעקועים שגר בלופט מעל הסטודיו שלו.
כשאני מנסח את זה ככה זה נשמע נורא, אבל כשאני אומר שאני בעלים של עסק קטן וגם הבעלים של הבניין שבו העסק שלו נמצא וגר בדירת לופט מרווחת מעליו, זה נשמע טוב יותר.
אני פותח את הדלת, נכנס לבית הבטוח והמנחם שלי ומתקבל בברכה על ידי אהבת חיי. הכלבה היחידה שאכפת לי ממנה. טוב, בערך.
"היי, ילדה. התגעגעת אליי?" אני אומר בטון רך ושובב.
כלבת הפיטבול השחורה בת השנתיים שלי, רייבן, מתמתחת ומזנקת בנחת מהספה.
זאת אולי ברכת שלום לא ממש מתלהבת, אבל אסתפק במה שאני יכול לקבל.
פרק 2
דרו
אין מנוחה למותשים
אני עומדת להקיא. אני עומדת להקיא כי בסוף אאחר, ואני שונאת לאחר. אני רצה לאורך המדרכה הצפופה מהר ככל יכולתי. לא חישבתי נכון את עומסי התנועה של שעות הבוקר המוקדמות, את כמות הולכי הרגל או את הזמן שייקח לי לנווט בתוך כל הבלגן הזה כמו שצריך.
העיר לואיוויל שבקנטקי לא גדולה בכלל בהשוואה לפילדלפיה, אבל האזור הזה יותר הומה אדם ממה שציפיתי.
"אימא, לאט יותר!" אווה אומרת.
"הלוואי שיכולתי, מותק!" אני קוראת אליה. בשלב הזה אפשר להגיד שאני גוררת אותה מאחוריי.
אני שומעת את הרגליים שלה רצות כדי לעמוד בקצב שלי, ודי בטוחה שאם אגביר את המהירות עוד קצת, היא תמעד ותיפול.
אנחנו עוברות את פינת הרחוב ועיניי נתקלות בשלט של המקום.
כמעט הגענו. רק עוד קצת.
אין לי מושג מה לעשות עם אווה בזמן שאהיה בריאיון. אני יודעת שלא הכי מקצועי מצידי להביא את הבת שלי למשהו כזה, אבל אין לי ממש ברירה.
היא מתחילה ללמוד רק ביום שני, כי מסמכי הרישום שלה מתעכבים. בהתחשב בעובדה שהיא רק בת שמונה, היא צעירה מכדי להישאר בבית לבד. לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת להביא אותה איתי.
כשאנחנו מגיעות לכניסה, אני מאיטה ומרימה מבטי אל השלט.
לסטודיו עין הציפור יש לוגו מעוצב בצורת גולגולת של ציפור מאיימת, וההבעה על פניה של אווה אומרת הכול.
את באמת עומדת לעבוד כאן?
השלט דרושים עובדים עדיין תלוי על החלון, אבל אני מקווה שלא לעוד הרבה זמן. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני מורידה את המבט ורואה שלט נוסף שעליו כתוב אין כניסה לקטינים.
זה לא אמור להפתיע אותי, כמובן. שלט כזה הוא דבר די נורמלי בסטודיו לקעקועים, אבל עכשיו אני נכנסת לפניקה. מבטי עובר אל אווה שמתנשפת בכבדות. החזה שלה עולה ויורד בזמן שהיא מנסה להסדיר את הנשימה.
בצד הבניין יש מגרש חנייה, אז אני מקיפה את הבניין לעבר הכניסה האחורית כפי שנאמר לי. שם אני רואה חצר קטנה, שקטה ומבודדת עם כמה ספסלים ושולחן פיקניק מתחת לגגון. הם עומדים ממש מול החלונות הגדולים.
אין לי ברירה.
אני מסתובבת אל אווה.
"אוקיי, שבי כאן ואל תזוזי. אל תדברי עם אף אחד. אהיה ממש שם בפנים ואדאג להשגיח עלייך כל הזמן."
"אוקיי." היא צונחת על הספסל לפני שמחברת הציור והעיפרון שלה נשלפים מהתיק. היא ממש לא מוטרדת מהמצב.
"תאחלי לי בהצלחה!" אני אומרת והולכת לעבר הדלת, אבל היא לא עושה זאת. אווה לא שומעת אותי. כשהמחברת והעיפרון בידיה, היא לא רואה או שומעת שום דבר.
אני נכנסת והולכת בתוך הסטודיו לעבר המקום שאני מנחשת שהוא דלפק הקבלה. אני מעיפה מבט לאחור ומרגישה הקלה שאווה עדיין נמצאת בטווח הראייה שלי דרך החלון הקדמי.
"איך אני יכולה לעזור לך?" אישה עם שיער סגול דהוי ועיניים חומות וחודרות שואלת מאחורי הדלפק.
"קוראים לי דרו אשבי. יש לי ריאיון לתפקיד פקידת הקבלה. אני חושבת שאני אמורה לחפש את וויל," אני אומרת והכתפיים שלי מתיישרות עם כל מילה.
"אה, טוב. זאת אני," האישה הקטנטנה אומרת.
אוקיי, וויל זאת אישה.
"אה, שלום," אני אומרת ומושיטה את היד כדי ללחוץ את ידה.
"אז דרו היא אישה?" היא שואלת.
"גם וויל היא אישה," אני עונה בציניות.
"אחת־אפס," היא צוחקת ומהנהנת. נראה ששתינו התבלבלנו בגלל השמות הייחודיים וחסרי המגדר שלנו. אני מניחה שזה מה שקורה אחרי שמתכתבים רק בהודעות מייל.
"בואי, ניכנס אל המשרד," היא אומרת.
"אני מצטערת, אני ממש לא רוצה להקשות, אבל יש אפשרות שנערוך את הריאיון בחדר האחורי שלכם?" אני שואלת.
"כן, בטח," היא אומרת בלי לשאול שאלות.
הייתי בטוחה שאצטרך להסביר את המצב המורכב שלי, אבל היא נענית לבקשה שלי בלי בעיות, ואני מרגישה פרץ של הקלה בזמן שאנחנו הולכות לחלק האחורי של הסטודיו.
אחרי שאנחנו מגיעות לחדר, שתינו מתיישבות על ספה, ואני נמצאת במרחק של מטר מאווה.
אני מצליחה לנשום בקלות יותר עכשיו כי אפשר לערוך את הריאיון הזה כשהיא נמצאת בטווח הראייה שלי.
"אז... למה את רוצה את המשרה הזאת?" וויל שואלת.
"טוב, לפני זמן ממש קצר עברתי לגור כאן מפילדלפיה. התגרשתי לאחרונה. קרובת המשפחה היחידה שנשארה לי גרה כאן, אבל היא החליטה לפני שבוע, ממש לפני שעברתי, שמתחשק לה לטייל קצת. אז עכשיו נשארנו רק אני והבת שלי," אני מצביעה בחלון לעבר העורף של אווה ורואה את עיניה של וויל נפערות כשהיא מתחילה להבין את המצב שלי.
"עבדת בסטודיו לקעקועים בעבר?" היא שואלת.
"לא, אבל עבדתי במשרות משרדיות אחרות, ואני בטוחה שאוכל להבין את העבודה במהירות," אני מציינת ומשתדלת לא לתת לקול שלי להישבר. "ואם להיות ממש כנה, המקום הזה נמצא במרחק הליכה מהבית שלי. הגרוש שלי לקח לי את המכונית."
וויל בוחנת אותי, המבט שלה סוקר את כולי מלמעלה למטה.
"יש לך קעקועים?" היא זוקרת גבה לעברי וחיוך מתפשט על שפתיה.
השאלה מפתיעה אותי. "אממ, רק אחד." התשובה שלי נשמעת יותר כמו הודאה באשמה.
"איזה?" היא שואלת.
"רק קווי מתאר של ציפור," אני מושכת בכתפיי. היא מהנהנת כאילו התשובה הזאת חשובה יותר מכל תשובה אחרת שנתתי. "תראי, אני זקוקה למשרה הזאת. אני צריכה לפרנס את הבת שלי. יש לי תחושה שאבא שלה לא ממש יעזור לי, ואני פשוט עושה כמיטב יכולתי. אולצתי להיות אם חד־הורית לפני כמה חודשים באופן די לא צפוי. לא הגעתי לכאן כדי לעשות בלגן או שינויים דרסטיים או אפילו למצוא חברים, אם לא תרצי בכך. באתי רק להרוויח כסף כדי שאוכל לפרנס אותה," אני מודה, מודעת לחלוטין לייאוש בקול שלי, ומפנה מבט אוהב אל אווה, שעדיין משרבטת במחברת הציור שלה.
וויל מהנהנת. "הבנתי. טוב, המשרה שלך אם את רוצה אותה. תוכלי להתחיל ביום שני. למה שלא תבקשי ממנה להיכנס פנימה ולשבת כאן כדי שאוכל להראות לך את המקום?"
העיניים שלי נפערות בשמחה, ואני מייד מתחילה לדמוע.
"תודה. באמת, תודה," אני מהנהנת, בולעת את הרוק שלי והודפת את הרגש שמתפרץ מתוכי בגלל מעשה החסד הפשוט שהיא עשתה. לאחר מכן, אני הולכת להביא את אווה.
אנחנו משאירות את אווה על אותה הספה שעליה דיברנו בזמן שוויל לוקחת אותי למלא כמה טפסים ולערוך לי סיור בסטודיו.
זה טוב. המצב הולך ומשתפר. סוף־סוף.
לעבור ממצב שבו אין לי כלום לעובדת במשרה מסודרת בתוך שבוע זה לא רע בכלל. אם רק אצליח לשמור על החיוביות הזאת, אולי אוכל לספק לאווה חיים טובים.
בהחלט נראה כאילו לאבא שלה אין שום עניין לדאוג לזה.
זה תלוי בי.
רק בי.
ואני יכולה לעשות את זה.
נראה לי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
