עין הציפור 4 - הנסון

פרק 1

הנסון

עצבות חייזרית

אני אוהב את הפסיכולוג שלי, באמת, אבל האופן שבו הוא מקיש בעט על צד המחברת שלו בזמן שהוא מקשיב לי מרגיז אותי בטירוף.

אם הוא לא היה טוב כל כך בהקשבה, כנראה כבר הייתי חוטף את העט ודוקר אותו בצוואר.

סתם, אני צוחק.

אבל הייתי זורק את כלי הכתיבה דרך החלון הפתוח שמאחוריו בוודאות.

במקום זאת, אני פונה אל ההיגיון שלי ושוקל את האפשרות שמקור יכולות ההקשבה המדהימים שלו נובעים מהאופן שבו הוא מקיש בעט הארור הזה, ואם הוא יפסיק, הוא יהפוך לחסר תועלת... ואני מעדיף לא להתחיל את הכול מחדש עם פסיכולוג אחר.

מעולם לא טענתי שההיגיון שלי הוא הגיוני.

"אתה מוכן לדבר על אבא שלך?" הוא שואל.

דוקטור ראסל הוא הפסיכולוג שלי כבר שנתיים, ובכל מפגש קורה אותו דבר.

אנחנו מגיעים לנקודה טבעית שבה הוא שואל את אותה שאלה, ואני עונה את אותה תשובה.

"אולי בפעם הבאה, דוק."

"יום אחד תצטרך לדבר עליו," הוא אומר.

"אני יודע," אני עונה.

"תן לי משהו," הוא מתעקש. "דבר אחד קטן."

מחשבותיי נודדות חזרה לילדותי בברזיל והדבר היחיד שאני זוכר זה את אימא שלי בוכה. והרבה צרחות. אני מנסה לחזור אחורה יותר בזיכרוני.

"הידיים שלו היו רכות כשהוא החזיק את הידיים שלי למרות כל הפעמים שבהן פרקי האצבעות שלו דיממו," אני אומר.

דוקטור ראסל משרבט משהו במחברת שלו במהירות, וזה עוצר את צליל ההקשה של העט. ההערה שלי עוררה את הסקרנות שלו. זה כנראה הדבר הכי גדול שסיפרתי לו על אבא שלי.

אני מדבר על אימא שלי כל הזמן: על האדיבות והאינטליגנציה שלה, על הסיפורים שהיא סיפרה לי לפני השינה — שכללו קולות שונים לכל דמות ואביזרים — על הכאב שלה, על החבלות שאבא שלי גרם לה ועל כמה אני מתגעגע אליה... אבל אבא שלי? סלבדור חואן סראנו הוא לא אדם שאני מתגעגע אליו או שחשוב לי לדבר עליו.

"למה פרקי האצבעות שלו דיממו בדרך כלל?" שואל הרופא.

אני מותח את הצוואר. הכיסא הזה ממש לא נוח. קצות האצבעות שלי אוחזות במשענות היד הנוקשות בזמן שאני מהרהר בשאלה שלו.

"אולי בפעם הבאה, דוקטור," אני פוסק.

הדבר שאני הכי אוהב בדוקטור ראסל הוא שכשאני אומר שסיימתי, הוא לא לוחץ. הוא רק מהנהן בהבנה ומתחיל שוב להקיש בעט שלו.

"תצטרך לבטוח במישהו בסופו של דבר, הנסון," הוא אומר.

"למה?"

"כי אתה לא יכול לשאת את כל העבר האפל שלך לבד על כתפיך," הוא מטה את ראשו. "בסופו של דבר תזדקק למישהו שיעזור לך לשאת אותו."

אולי הוא צודק, ואולי לא.

אני נושא את עול הזיכרון על אבא שלי כל חיי בהצלחה, ואף אחד לא עזר לי עד עכשיו.

טוב, זה לא לגמרי נכון.

אימא שלי הגנה עליי מפני הזיכרון הזה עד שהיא לא יכלה יותר.

הפסיכולוג ואני לוחצים ידיים ונפרדים בתום הפגישה, ולאחר מכן אני חולף על פני פקידת הקבלה שלו בדיוק כמו בכל יום רביעי. הפגישה השבועית שלנו מתקיימת באופן קבוע בשעה עשר. למרבה המזל, הבוס שלי גמיש בעניין שעות העבודה. טוב, למען האמת, הרעיון שאתחיל טיפול היה שלו מלכתחילה.

אני מודה שיש לי תחושה שלא התקדמתי הרבה בפגישותיי עם דוקטור ראסל כי הדבר היחיד שהוא רוצה שאדבר עליו הוא הדבר היחיד שאני נמנע ממנו כמו מאש, ובכל זאת, הוא מאלץ אותי לחשוב אחרת על הרבה דברים.

בדרך כלל אני פשוט מדבר על העבודה, על הדייטים שכמעט לא קיימים ועל חמישים תרחישים שונים לעתיד שלי.

הוא שואל שאלות ומציע נקודת מבט שחסרה לי.

 

ברגע שאני מגיע לעבודה בסטודיו לקעקועים עין הציפור, אני שם לב לכך שכולם קצת בפניקה.

וויל מתרוצצת ממקום למקום, דרו איננה, הוק רץ החוצה מהדלת האחורית, ובכיסא של ג'ריקו יושב לקוח, אבל אקדח הקעקועים לא עובד.

"מה קורה?" אני שואל לעבר הכיוון הכללי שבו נמצאת וויל.

"אימא של הוק נפלה ושברה את הירך!" וויל צועקת בחזרה.

"אוי, שיט. היא בסדר?"

"נראה לי שכן, אבל דרו והוק נוסעים לבית החולים עכשיו ונראה מה יגידו שם. אני צריכה להתקשר לכל הלקוחות של הוק ולבטל את התורים שלהם, לאסוף את אווה מבית הספר בעוד שעתיים ולראיין שני מועמדים שאמורים להגיע בקרוב למשרות הפִּירְסרים," היא נושפת.

היא עומדת להשתגע. פאק, אולי גם אני, אבל אשמור את זה בפנים בינתיים.

אני מניח שגם החבר שלה, דרק, ממהר לבית החולים. לא רק שדרק הוא רופא ובן הזוג של וויל, אלא הוא גם אחיו של הוק.

בכנות, קורים כאן כל כך הרבה דברים, שלפעמים קשה לעמוד בקצב.

"תירגעי," אני אומר. "תני לי חצי מרשימת האנשים שאת צריכה להתקשר אליהם, וגם אאסוף את אווה מבית הספר ואשמור עליה בדירה למעלה עד שכולכם תחזרו. עדיף שתלכי לבית החולים אחרי הראיונות ותהיי שם עם כולם."

מכיוון שבימי רביעי יש לי את הפגישות עם הפסיכולוג, אני אף פעם לא קובע תורים מראש אלא מקבל רק לקוחות ספונטניים כדי שיהיה לי זמן לעזור לאחרים. וויל הייתה בחייהם של משפחת טאנר מילדות, אז אני יודע שהיא תרצה להיות איתם.

"אתה בטוח?" היא שואלת ומביטה בי בייאוש.

"כמובן," אני מחייך. "האישה הזאת היא יותר אימא בשבילך מאשר אימא שלך. לכי להיות שם בשבילה ובשביל הוק ודרק."

אחרי שהיא מסכימה בהיסוס קל, אנחנו חוזרים למשרד ומחלקים את רשימת הלקוחות של הוק להיום בינינו. הוא היה אמור לעבוד משעת הפתיחה ועד לשעת הסגירה על הרבה קעקועים קטנים, ולמזלנו, אנחנו מצליחים לדבר עם כל אחד ברשימה ולא לחטוף צעקות. אומנם אנשים עלולים להיות בלתי צפויים, אבל כמעט כל מי שקעקענו בסטודיו היה רגוע לגמרי.

"טוב, אצור קשר עם הפירסרים, אבקש מהם להגיע מוקדם ככל האפשר, ואחר כך אלך," וויל אומרת. "אתה בטוח שתוכל לאסוף את אווה?"

"כן, ברור," אני מושך בכתפיי. "אני יודע שדרו הכניסה את כולנו לרשימת האיסוף שלה כשהיא הייתה בהיריון עם נוקס, אז יהיה בסדר. רגע, אצל מי התינוק?"

"הוא במעון," היא אומרת. "הוא יכול להישאר קצת מעבר לרגיל, והם יאספו אותו בדרך הביתה. אם שניהם ייאלצו להישאר בבית החולים, אאסוף אותו בעצמי."

"מעולה. נשמע שבאופן כללי, יש לנו תוכנית," אני צוחק ויוצא מהמשרד לעבר אזור הקבלה בזמן שהיא מתקשרת למרואיינים. אין איש שיכול לאייש עכשיו את הדלפק הקדמי, אז אני מתיישב על השרפרף הגבוה, עונה לטלפון ובודק את לוח התורים של כל המקעקעים.

"היי, אחי," ג'ריקו קורא מהעמדה שלו. "זה התור היחיד שיש לי היום, אז אסתדר כשכולם ילכו."

"אוקיי, מעולה," אני קורא חזרה. "אני לא דואג."

אני יודע שהוא אומר את זה כי הוא עובד אצלנו רק כמה חודשים, אבל אני סומך עליו כי אני מכיר אותו הרבה זמן.

המלצתי עליו לעבודה כשהמשרה נפתחה.

אייברי, הבחור שג'ריקו מחליף, הוא אחד החברים הכי טובים שלי, אבל הוא פשוט הלך והתאהב במיליארדרית.

לא, אני לא צוחק.

עכשיו הוא מנהל את הסניף השני של עין הציפור בנאשוויל.

נכון, אייברי גר במרחק של כמה שעות נסיעה מכאן, בלואיוויל, וברור שג'ריקו הוא בחור מגניב... אבל אהיה הראשון להודות שאני מתגעגע לבחור הזה — למרות שאנחנו מדברים בהודעות בכל יום.

פרק 2

ת'יאה

מסכנה קטנה שכמותי

מעניין כמה פעמים עוד אזכיר לעצמי שהיום יום רביעי — מה שאומר שסוף השבוע מתקרב.

אני גם תוהה כמה פעמים הכיתה הזאת תגרום לי לחזור על אותם השלבים לאותה בעיה מתמטית שנכתבה על הלוח לפני עשרים דקות.

"מיס ג'יימס," אית'ן שואל. "איפה מחסירים שוב?"

לפי הספירה שלי, חמש־עשרה. חמש־עשרה פעמים שבהן הסברתי חלקים שונים של הבעיה.

"בואו פשוט נפתור את התרגיל יחד," אני אומרת, נכנעת לטירוף וצועדת אל הלוח.

אני מרימה טוש ומראה לילדים כדי שנוכל לפתור את הבעיה כקבוצה צעד אחר צעד. ברגע שאנחנו מסיימים, נראה שכולם מבינים. תלמידי כיתה ו' הם מתסכלים כל כך.

"טוב, כולם להוציא את שיעורי הבית שלכם ולהתחיל ללמוד למבחן שיתקיים ביום שישי הקרוב," אני אומרת.

"מיס ג'יימס?" אווה שואלת. "הבעיה הזאת תהיה במבחן?"

"לא בדיוק, אבל יהיו כמה דומות," אני מהנהנת. "תתאמני על סעיף שש בספר הלימוד שלך, ואני בטוחה שתצליחי."

אווה היא לא תלמידה שאני צריכה לדאוג לגביה. היא מוציאה ציונים מעולים בכל המקצועות. הבן שלי, אית'ן, לעומת זאת... טוב, בואו נגיד שרק בנס אצליח לתת לו ציון 'עובר' במתמטיקה. אל תבינו אותי לא נכון, הבן שלי חכם. הוא אוהב לקרוא ולכתוב, ויש לו ציונים מצוינים גם בהיסטוריה. העניין הוא שמתמטיקה ומדעים הם לא המקצועות החזקים שלו, ואנחנו עובדים קשה בלמידה בבית כדי לוודא שהוא מצליח לשמור על ציונים טובים.

בימי רביעי אית'ן הולך לישון אצל אבא שלו. אני אוהבת את הבן שלי, אבל ההפסקה באמצע השבוע היא לפעמים נחוצה מאוד. לעיתים קרובות אני מנצלת את הזמן שלי לבד כדי לפגוש חברים, לצאת לדייטים, ולעשות עוד כמה דברים שאני לא עושה כשהוא איתי.

רק שיהיה ברור, הוא איתי תשעים וחמישה אחוזים מהזמן.

שיין — האקס שלי ואבא של אית'ן — הוא לא ממש אדם שאפשר לסמוך עליו. למרות שתנאי המשמורת כתובים באופן מסודר לגמרי, הוא עדיין מפספס הרבה ימים.

בכנות, בחלק מהלילות שבהם אית'ן נמצא עם שיין, אני פשוט שותה כוס יין ונרדמת על הספה בסביבות השעה שבע.

אבל לא הערב. הערב יש לי דייט.

הפסקתי לנסות לזמן מה, אבל עכשיו אני עולה חזרה על הסוס. או על הגל. או מה שאנשים אומרים. שימו לב שלא אמרתי שאני עולה על 'סוס פרא'. הימים הפראיים שלי מאחוריי. היו לי מספיק מהם עם שיין.

"מיס ג'יימס," ילד בשם תיאודור שיושב מאחור מחזיר אותי למציאות.

"כן?"

"הבעיה שעשינו עכשיו תהיה במבחן?" הוא שואל.

אלוהים, תעזור לי. אני מנחה את התלמידים להתחיל את דפי העבודה שלהם ומתיישבת ליד השולחן שלי כדי לעבור על תוכניות השיעורים לשבוע הבא. תוך כדי, אני בודקת את הטלפון ומגלה שיש לי הודעה משיין ושתי הודעות מקלינט, הדייט שלי הערב.

 

שיין: אגיע בסוף יום הלימודים.

 

אין לי מושג למה הוא הרגיש צורך לכתוב לי את זה כי זאת השעה שהוא אמור להגיע לכאן בכל מקרה. ההסכם הוא שהוא אוסף את אית'ן מבית הספר בסוף היום.

אני עוברת להודעות מקלינט בלי לענות לשיין.

 

קלינט: אנחנו עדיין יוצאים בשש? עדיין מתאים לך שנצא ל'ריזו'?

קלינט: אני מחכה כל כך לפגוש אותך.

 

ליבי מחסיר פעימה כשגל ההתלהבות שחשים לפני הדייט הראשון עובר בי. אני מקלידה תשובה, מאשרת ואומרת לו שהתחושה היא הדדית לפני שאני מכניסה את הטלפון שלי בחזרה למגירה בשולחן. קלינט הוא בדיוק הבחור שאני צריכה בחיי. הוא יציב ויש לו קריירה אמיתית, גם אם היא נשמעת משעממת להחריד. אני אפילו לא ממש בטוחה מה היא, אבל נראה שהוא אוהב את מה שהוא עושה, אז מי אני שאשפוט? הנקודה היא שהוא לא דומה לאקס שלי שקפץ מעבודה חסרת תכלית אחת להופעות עם הלהקה וחוזר חלילה, ופעם השקיע את הכסף שנועד לשכר הדירה שלנו בהונאת פירמידה.

האשם העיקרי בכך שהתאהבתי בו הוא הקול שלו, כי למרות ששיין נהג לעשן סיגריה אחר סיגריה, הקול שלו המס אותי. אני די בטוחה שהוא הגרסה הגברית של הסירנה שמפתה נשים תמימות ולא בוגרות אל מותן עם צליל מתוק אחד בכל פעם. בזכות הקול, סגנון לבוש הגרנג' והקעקועים, התאהבתי בו עד מעל הראש בגיל עשרים ושלוש.

לאחר אחת־עשרה שנים אני לא מוכנה לחזור על אותן הטעויות.

"מיס ג'יימס?" מישהו קורא, ועוברות עשר שניות שלמות עד שאני מצליחה להתרכז בכיתה.

"סליחה, חברים. דעתי מוסחת קצת," אני אומרת. "כולם סיימו את דף העבודה שלהם?"

"את בסדר?" ילדה בשם שרה שואלת.

"אני בסדר, כן."

כל הילדים בוהים בי כאילו הצמחתי ראש נוסף. לא שאני מאשימה אותם. המורה שלהם הרגע כבתה כמו רובוט ליד השולחן שלה, ואבדה במחשבות על ימי הצעירוּת המבולגנים שלה.

בדיוק ארבע שניות לאחר מכן, פעמון בית הספר מצלצל. תודה לאל על הצלצול הגואל.

פרק 3

הנסון

בום, טראח

אני מבחין בהומלס שיושב בפינת הרחוב ליד הסטודיו.

כשהולכים לבית הספר של אווה מהכיוון הזה, חולפים על פניו. קוראים לו אנתוני, ואני כנראה האדם היחיד ברדיוס של שני קילומטרים שיודע את זה. אני מכניס כמה דולרים לכוס שמונחת מולו והוא מהנהן בשקט. למען האמת, אני לא משתמש בכסף מזומן בכלל, אלא רק מחזיק כמה דולרים בכיס כדי שאוכל לתת לו אותם כשאני רואה אותו. דיברנו בעבר, אבל לא הפעם, ולא ברוב הפעמים. יש בינינו רק הבנה שקטה ורגע של הכרת תודה. מצד שנינו. כשהייתי ילד בברזיל, אימא שלי הייתה לוקחת אותי ללב האזורים העניים, והיינו מחלקים שם מים ומזון. אבא שלי קרא לה 'אימא תרזה' כעלבון, אבל לא הבנתי את זה באותו הזמן.

בדרכי לבית הספר אני רואה תור ארוך של מכוניות ובתוכן הורים חסרי סבלנות ועצבניים מההמתנה לילדים, כאילו יש להם אפשרות אחרת.

תחושת הקלה מציפה אותי על כך שהגעתי לכאן ברגל. אני מחכה בדלת שדרכה יצאו התלמידים, ומבחין בשני מבוגרים נוספים בלבד מחכים שם. כמובן, שניהם מביטים בי כאילו אני מצורע. האישה שעומדת קרוב יותר אליי אפילו מסדרת את רצועת התיק שלה ומצמידה אותו אליה כאילו אני עלול לשדוד אותה.

לפעמים לעולם הזה יש תפיסה מעוותת של האדם שמתחת לקעקועים.

אל תדאגי, גברת, אני לא רוצה את התיק שהוא בבירור זיוף של 'מייקל קורס'.

במצבים כאלה אני בדרך כלל מנסה להפיג את המתח עם בדיחה או איזשהו נושא קליל כדי שכולם יוכלו לראות שאני בן אדם אמיתי ורגיל, אבל אין לי חשק לזה היום.

הצלצול הכי חזק בעולם נשמע מרמקול שממוקם ממש מעל ראשי ושולח גל של זעם בעמוד השדרה שלי, אז אני מציין לעצמי לא לעמוד שוב במקום המסוים הזה. כמו בכוריאוגרפיה מושלמת, ילדים מתחילים לנהור החוצה מכל היציאות: חלקם עולים לאוטובוסים, אחרים עולים למכוניות הממתינות, ועוד כמה יוצאים דרך הדלת שאני עומד לידה ומתהלכים על המדרכה לכיוונים שונים.

אווה וילד נוסף יוצאים יחד. הם מדברים וצוחקים לפני שהיא מזהה אותי.

"הנסון!" היא רצה לעברי, והילד רץ אחריה.

"אולָה, פרינססה," אני מחייך. היא מעולם לא אהבה את זה שקראתי לה נסיכה, אבל אחרי כמה זמן הכינוי הפך למין בדיחה פרטית שלנו. היא לנצח תהיה הנסיכה של עין הציפור, וזה לא נתון לוויכוח.

"זה החבר שלי, אית'ן," היא אומרת ומצביעה על הילד.

"אולה, אית'ן," אני אומר.

"וואו," הוא פוער את פיו. "אני אוהב את המבטא שלך."

"הנסון מברזיל," אווה מציינת.

אית'ן מביט בי כמו בחיה אקזוטית. אם הוא היה אדם מבוגר, זה היה מעצבן, אבל התמימות הטהורה של ילדים סקרניים גורמת לי להדגיש את ה'אני האמיתי' שלי.

"אֶסְפֶּרוֹ קֶה ווֹסֵה טֶוֶוה אוּם בּוֹם דִיה," אני אומר, ועיניו של אית'ן נפערות בהלם מוחלט.

"זה אומר שהוא מקווה שהיה לנו יום טוב," אווה מתרגמת.

היא התחילה לקלוט מילים וביטויים נפוצים, ואני אומר לה את המשפט הזה בכל יום כשהיא מגיעה לסטודיו. נכון, היא עדיין לא מצליחה לנהל שיחה שלמה, אבל יש לנו זמן. אם זה תלוי בי, היא תדע לדבר בשתי שפות לפני שהיא תגיע לקולג'.

"מגניב," הוא אומר בהתלהבות. "אה, הנה אימא שלי."

הוא מצביע מאחוריי, אז אני מסתובב בתנועה חדה בלי להבין שאימא שלו עומדת קרוב הרבה יותר ממה שחשבתי. התנועה הפתאומית שלי מוציאה אותה מאיזון, והיא נופלת לאחור אל הקרקע. הלוואי שיכולתי לומר שזה היה אחד מהרגעים האלה שרואים בהילוך איטי, שבו אני קולט את המצב ומושיט לה יד באינסטינקט כדי לתפוס אותה בזמן, אבל זה ממש לא מה שקורה. במקום זאת אני רואה רק הבזק של זרועות מתנופפות, שיער אדום כאש והתרסקות. נראה לי שהדבר היחיד שנקלט אצלי במצב הוא ההלם הדומם שמופיע על פניי.

"אוי, אלוהים," אני קורא. "אני מצטער כל כך."

"לעזאזל," היא צועקת ומנסה לנגב את האדמה מרגליה. האם ציינתי שהיא נפלה לתוך שיח מטופח מוקף באדמה? "תגיד לי, האם יש לך קמצוץ של מודעות?"

קמצוץ? לא שומעים את המילה הזאת לעיתים קרובות.

"תני לי לעזור לך," אני אומר ומושיט יד. פניה מוסתרות בגלל שערה האדום והגלי שעכשיו נראה פרוע ומזדקר לכל כיוון.

"אני מסתדרת לבד," היא נושפת בטון שמרמז על כך שהיא יותר ממתוסכלת.

כל מה שנותר לי לעשות זה לעמוד ולחכות בסבלנות שהיא תסיים לארגן את עצמה ותרים את ראשה כדי ליצור קשר עין. היא מניחה את ידיה על הרצפה משני צידי גופה ומתרוממת על רגליה. מבטה עדיין מושפל אל הלכלוך שנצמד לגרביים שלה. אני מודה לאלים שהחצאית שלה ארוכה מספיק כך שכל העניין לא חשף דברים לא רצויים בפני האנשים שמסביב.

"אני יכול להביא לך משהו?" אני שואל.

"לא, אני חושבת שעשית מספיק." כשהמילה האחרונה יוצאת מפיה, היא סוף־סוף מביטה בי ומסיטה את שערה מאחורי אוזניה. וואו. עצמות הלחיים הגבוהות שלה וגשר אפה מכוסים בנמשים שיוצרים מין ניגוד על רקע עורה החיוור ומדגישים את החלקיקים הירוקים בעיניה החומות. אני מוצא את עצמי בולע רוק בלי שום סיבה.

"אולה," אני אומר. "זאת אומרת, שלום."

"אה, אממ... היי," היא ממלמלת, ונראה שהיא המומה בדיוק כמוני. עיניה ממצמצות במהירות במשך כמה שניות לפני שהיא פונה אל הילדים. "אית'ן," היא אומרת, וזאת לא שאלה ולא התחלה של משפט, אלא רק הבנה שהוא הסיבה לכך שהיא הלכה לכיווננו מלכתחילה. או לפחות כך זה נראה. "סליחה, מי אתה?" היא מסתובבת אליי בחזרה.

"זה הנסון," אווה אומרת.

"אני בערך הדוד שלה," אני מסביר.

"לא, הנסון," אווה מנידה בראשה. "אתה לגמרי הדוד שלי."

הלב שלי מחסיר פעימה קטנה בתגובה לתיקון שלה. לאווה יש דרך עדינה לרכך את כל האנשים שעובדים בסטודיו, ולגרום לנו להבין שאנחנו הרבה יותר מצעצועים ישנים וזרוקים — כמו שלעיתים אנו רואים את עצמנו.

אני מחייך לעבר האישה חצי חיוך ומושיט את ידי. "נעים להכיר."

"זאת מיס ג'יימס," אווה מציגה אותה. "המורה שלי למתמטיקה."

"ואימא של אית'ן," מוסיפה מיס ג'יימס.

"אה, אוקיי," אני מהנהן. "אני עובד עם הוק ודרו בסטודיו לקעקועים."

רמז של הקלה מופיע בעיניה של מיס ג'יימס כשהיא מתחילה לחבר את הנקודות. "נעים להכיר," היא מחייכת ולוחצת את ידי, ולמרות שאני מופתע מהקבלה שלה — בהתחשב בעובדה שהרגע הפלתי אותה — אני גם אסיר תודה על כך שהיא מתייחסת אליי כמו אל בן אדם ולא כאל מפלצת.

"שוב, אני מצטער שהפלתי אותך. לא ידעתי שאת קרובה כל כך," אני אומר.

"הכול בסדר, זה לא סיפור גדול."

כשאני מבחין בצלקת הקטנה מעל זווית הפה שלה, אני מסוקרן לדעת עליה יותר. "אולי אוכל לפצות אותך," אני מציע.

"למה אתה מתכוון?" היא שואלת בטון מהוסס.

"תרשי לי להזמין אותך לארוחת ערב מתישהו? הערב, אולי?" אני שואל.

אם היא חשה לרגע מבולבלת בנוגע לכוונה שלי לפני כמה רגעים, ההבנה מופיעה עכשיו על פניה בבירור, והיא לא נראית ממש נרגשת כמו שקיוויתי. "אה, אממ... תודה על ההצעה, אבל אני לא יכולה. יש לי תוכניות הערב," היא אומרת.

"יש לה דייט," אית'ן פולט.

"אית'ן," היא מסננת ומסובבת אליו את ראשה בחדות. מיס ג'יימס מדברת בטון ששומעים רק כשאימא נוזפת בילד שלה, טון שמשתיק ומזהיר בו־זמנית.

אני לא יכול שלא לחייך בתגובה. "טוב, אז אולי בערב אחר?"

"לא, באמת. אני לא חושבת," היא אומרת.

"היי," קול של גבר קוטע אותנו, ומיס ג'יימס מסתובבת ראשונה.

"אבא!" אית'ן צועק ורץ לעבר האיש.

אהה, האבא. אוקיי, מגניב. השניים מתחבקים לרגע לפני שהוא מתקרב, והמבט שלו נע ביני לבין מיס ג'יימס.

"היי," היא אומרת לו. "התיק שלו במכונית שלי."

"מי זה?" הוא שואל ומביט בי. "הדייט שלך?"

הטון שלו לא גס רוח, אבל יש בו שמץ של דאגה. לבחור יש כמה קעקועים גלויים על זרועותיו. אומנם הוא לא מקועקע כמוני, אבל אין ספק שהוא הרגיש את המחט על עורו יותר מכמה פעמים בודדות.

"זאת אווה," היא אומרת. "התלמידה שלי וחברה של אית'ן. וזה הנסון, הדוד של אווה."

היא מתעלמת מהשאלה על הדייט ועונה רק על מה שרלוונטי. אני אוהב את זה.

"היי, אחי," אני אומר ומושיט לו יד.

הוא לוחץ אותה בחוזקה. "קעקועים יפים."

"תודה, גבר," אני אומר. "אני מקעקע בסטודיו בהמשך הרחוב, אז אפשר להגיד שיש לי הרבה חברים מוכשרים."

"באמת?" הוא זוקר גבה. "חיפשתי אומן חדש להתקעקע אצלו. יש לך כרטיס ביקור?"

בתגובה אני שולף כרטיס מהכיס הקדמי שלי. תמיד יש לי כמה בכיס בדיוק מהסיבה הזאת. נראה שחילופי הדברים בינינו גורמים חוסר נוחות למיס ג'יימס, אבל היא שותקת עד שאנחנו מסיימים.

"הדלת של המכונית שלי לא נעולה," היא מציינת כאילו כדי לגרש אותו. "אית'ן, נתראה מחר, בסדר?"

אית'ן מהנהן, הולך לכיוון מגרש החנייה עם אבא שלו, ומשאיר מאחור את שנינו ואת אווה.

"סליחה על זה," היא אומרת כאילו יש לה על מה להתנצל. "מה התכוונתי לומר? אה, כן. אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לצאת איתך. אני לא חושבת שזה הולם."

"זאת הסיבה האמיתית?" אני מקניט אותה וצוחק.

משהו בשפת גופה ובהופעה הפתאומית של האקס שלה גורם לי לחשוב שהתשובה לכך היא 'לא', ולמרות חוסר הרצון שלה, היא עונה בכנות. "לא," היא אומרת ומשפילה את עיניה אל אווה. היא ילדה חטטנית באופן טבעי, ואני מבין את הרמז.

"אווה, את יכולה לתת לנו רק דקה?" אני שואל.

הילדונת מוציאה את האוזניות שלה מהתיק, מניחה אותן על אוזניה ומתרחקת כמה צעדים מאיתנו. לאחר מכן היא מוציאה את הטלפון שלה מהתיק ומתיישבת כך שגבה נשען על קיר המבנה. אין לי ספק שאחרי שהיא תבחר שיר ותשלוף את מחברת הציור שלה, שום דבר ממה שקורה סביבה לא יעניין אותה.

מיס ג'יימס מהדקת את שפתיה, ולאחר מכן מלקקת את השפה העליונה.

"אני לא חושבת שזה יהיה רעיון טוב," היא חוזרת. "חוץ מזה, זה נכון. אני יוצאת לדייט הערב. ולמרות שזה יהיה הדייט הראשון, הבחור נראה מבטיח, אז כנראה אצא איתו לדייטים נוספים."

"איך קוראים לו?" אני שואל.

השאלה שלי מפתיעה אותה, ואני מודה שזאת לא שאלה שמצפים לה בשיחה מהסוג הזה.

"קלינט," היא אומרת.

אני מקמט את האף. "אני לא יודע. לא נראה שמתאים לך לצאת עם מישהו בשם קלינט."

"מה זה אומר?" היא מכווצת את גבותיה.

"זה אומר שאני פשוט לא רואה אותך עם 'קלינט', זה הכול," אני מושך בכתפיי.

"טוב, זה קצת יומרני מצידך, אתה לא חושב?" היא זוקרת את סנטרה בהתרסה.

"איך קוראים לאקס שלך?"

"מה?" היא שואלת. "למה?"

"רק כדי להוכיח טענה."

"שיין."

"אה, כן," אני מגחך. "הוא היה פרוע, אה?"

"כן," היא מדגישה את המילה ואת כל המשתמע ממנה.

"וזה אומר לי שאת צריכה קצת יותר ממה שקלינט יכול לספק לך," אני קובע. "אבל גם יותר אמינות ממה ששיין סיפק לך." מיס ג'יימס משלבת את זרועותיה על החזה כסימן ברור לכך שדבריי פוגעים בנקודה רגישה. "ובשביל זה אני כאן," אני מסכם ומחייך.

"יצא לי לצאת עם מספיק גברים שנחשבו לילדים רעים," היא אומרת. "אני חושבת שאוותר הפעם."

"מה לא בסדר בילדים רעים?" אני זוקר גבה בשאלה.

"במה אתחיל?" היא אומרת ומשליכה את זרועותיה באוויר. "קודם כול, הם כובשים אותך בטירוף רק כדי לשכב איתך, מביאים לך פרחים ולוקחים אותך לדייטים נחמדים. אולי את אפילו מקבלת מהם שוקולדים ואיזה דובון מטופש, ואת חושבת לעצמך, וואו, זה נהדר. לגמרי לא צפוי, רק כדי לגלות שמתישהו הם משתנים לגמרי והופכים בדיוק לאדם שחששת שהם מלכתחילה — לא מחזיקים מעמד בשום עבודה, נעלמים לנגן בהופעות בערים שונות בסופי השבוע, ונשבעים שהבחורות שכרוכות אחריהם הן רק מעריצות של הלהקה."

אני מקשיב בלי להפריע, כי החוויות שלה מובנות ואני בסך הכול גבר שלא חי אותן. המילים שלה מתנגנות במוחי כמו סרט בזמן שהיא ממשיכה לדבר וללא ספק לספר את הסיפור שלה ושל שיין, ואת הסיבות לכך שעכשיו היא אם חד־הורית. אני מבין.

היא מסיימת לדבר בנשיפה, ומנסה להסדיר את קצב נשימותיה אחרי הנאום הארוך.

"טוב," אני אומר. "אני לא יכול להתווכח עם זה."

"בדיוק," היא אומרת. "זה לא אישי, אני פשוט צריכה לחשוב על מה שהכי טוב בשבילי בשלב הזה של חיי."

"זה מובן," אני מסכים. "אחרי הכול, יש לך ילד."

"נכון," היא מהנהנת ונראית מופתעת שוב, הפעם בגלל שהיא קולטת שאני באמת מבין. מעולם לא נהגתי לדחוק בנשים, לפחות לא כמו רוב הגברים. מבטה בוחן את פניי כאילו היא מחכה שאגיד עוד משהו. "בכל מקרה, אני חושבת שאתה גם ככה צעיר מדי בשבילי," היא אומרת לבסוף. "אתה נראה כמו מישהו שאפילו לא מתקרב לגיל שלושים."

"נכון," אני אומר בפשטות.

"וואו. כן, אתה בהחלט צעיר מדי. עוד דגל אדום."

"הגיל חשוב לך?"

"בהתחשב בעובדה שאני אם חד־הורית בת שלושים ושלוש, אז כן. זה חשוב," היא אומרת.

אני מכניס את כל פיסות המידע האלה לקובץ חדש בראש שלי. אפשר לדעת הרבה על מישהו בלי לדעת עליו הרבה בכלל. כל מה שצריך זה לשים לב. אבל יש דבר אחד שאני עדיין לא יודע.

"אפשר לשאול עוד שאלה אחת?"

"מה?" היא מטה את ראשה לעברי.

"יש לך שם פרטי או שאני צריך להמשיך לקרוא לך מיס ג'יימס?" אני צוחק.

היא עוצמת את עיניה לרגע, ורמז של חיוך מופיע על פניה. "ת'יאה," היא עונה. "קוראים לי ת'יאה."

"אולה, ת'יאה," אני אומר ומושיט את ידי בפעם האחרונה. "נחמד להכיר אותך."

עורה המנומש מסמיק בגוון ורוד עדין ביותר בזמן שהיא מחייכת.

"נחמד להכיר גם אותך, הנסון," היא לוחצת את ידי. "ואני מאחלת לך הצלחה במציאת מישהי בגילך, או מישהי שתתעניין במה שיש לך להציע."

אני מהנהן ותוהה ברצינות אם היא באמת מתכוונת למה שהיא אומרת. על פני השטח נראה שכן, אבל אני חושב שעמוק בפנים התשובה עשויה להיות שונה.

"טוב, אני מקווה שהדייט שלך עם קלינט יהיה טוב ותגלי שהוא האדם שאת מחפשת," אני אומר. "אולי נתראה שוב."

אני מנופף לאווה, שנעמדת ומתחילה ללכת לעברנו, מביט פעם אחת אחרונה בעיניה של ת'יאה ג'יימס, ולאחר מכן פונה לכיוון הסטודיו כשאווה לצידי.

אולי אני צריך להניח לכל העניין. אולי אני לא אמור להתעניין באם חד־הורית עם דעה קדומה שגם מבוגרת ממני.

האריה לא יכול להצטרף ללהקה עד שהלביאות מקבלות אותו.

הן מחליטות אם הוא ראוי, והוא חייב להוכיח את עצמו. אני לא חושב שהוא עושה את זה בעזרת כוחניות. הוא חייב להתאמץ כדי לזכות בחסדיה של הלביאה.

ואני אוהב אתגר טוב.