עין הציפור 2 - וויל

פרק 1

וויל
לקפוץ לאש

היום, כשהבחורה הצעירה השלישית הגיעה לסטודיו וביקשה קעקוע של מולד הלבנה, באמת הרגשתי שאני מאבדת את שפיותי. אין לי מושג איך סבלתי את זה במשך כל כך הרבה זמן או איך דרו מצליחה לעמוד כאן בדלפק הקדמי כל היום ומקשיבה לאנשים האלה מדברים על הקעקועים המטופשים שהם עושים. הם בחרו אותם מתוך תצוגה שעל הקיר, לעזאזל. לפחות תהיו נועזים מספיק כדי לעשות עיצוב מקורי ואישי כלשהו.

אוקיי, אני מודה. יש כמה קעקועים על הגוף שלי שנחשבים למשעממים או לחסרי מקוריות, אבל קעקעתי אותם מסיבה מסוימת. חוץ מזה, רובם הם עיצובים אישיים, כך שיש הבדל גדול.

אני כמעט מתחרטת על כך שהסכמתי להחליף את דרו בזמן שהיא בחופש בימים הקרובים.

"היי," הוק אומר בטון קצת שונה.

נכון, הוא הבעלים של הסטודיו, אבל כולם יודעים שאני בעצם מנהלת את המקום.

הסטודיו לקעקועים עין הציפור הוא יותר מסתם מקום עבודה עבורי. זה הבית שלי. זה המקום שבו נמצאת המשפחה שלי, וזאת כנראה הסיבה לכך שלמרות הידיעה שזה רעיון רע, הסכמתי לאייש את הדלפק הקדמי בזמן שדרו לא נמצאת כאן.

אני סומכת על מעט מאוד אנשים שיבצעו את העבודה כמו שאני רוצה, בכל מקרה.

לעזאזל עם הנוירוטיות הזאת שלי.

"מה קורה?" אני שואלת ומסתובבת לעבר הוק כשהוא מנקה את מכונת הקעקועים שלו.

אנחנו החברים הכי טובים מכיתה ד'. כששיחקנו תופסת, אחד מהילדים החליט להתעלם מהחוקים והתנהג בתוקפנות בזמן המשחק. בתוך כמה רגעים, הוק רץ לעברנו והכה אותו בזרוע חזק ככל האפשר. מאז, הפכנו לבלתי נפרדים. חשוב לציין שווידאתי שהוא לא יסתבך בגלל האגרוף שהוא נתן לאידיוט הקטן.

לעולם לא אצליח לספור את כמות הפעמים שהחברות בינינו גרמה לבעיות במערכות היחסים שלנו. אבל לעזאזל עם סקס, שנינו נאמנים יותר מדי בשביל השטויות האלה. חוץ מזה, אנחנו מסרבים לגעת זה בזה באופן מיני, גם לא עם מוט באורך עשרה מטרים.

למרות המאמצים שלנו להסביר את זה לאנשים שיצאנו איתם, נראה שהם מעולם לא האמינו לנו. תודה לאל שעכשיו, כשהוא עם דרו, היא מבינה את זה. היא שהתה בחברתנו לא מעט זמן ומעולם לא הייתה צריכה לתהות יותר מדי לגבי היחסים בינינו.

"איך היו הראיונות?" הוא שואל ומפנה אליי את גבו בזמן שהוא מסדר את בקבוקי הדיו שלו.

"די טובים," אני אומרת. "בשבוע הבא אמורים להתחיל לעבוד כאן פקיד ומקעקע חדשים."

מאז שהרחבנו את הסטודיו לפני שישה חודשים, חיפשנו מקעקע רביעי ופקיד קבלה נוסף שיעזור לדרו. היא תתחיל לעבוד בתור עוזרת מנהל הסטודיו ברגע שיהיה לנו עובד שיחליף אותה בתפקיד הנוכחי שלה. גיוס עובדים הפך למשימה שניצבה בראש סדר העדיפויות שלי, כי זה אומר שלא אצטרך להחליף עובדים בדלפק הקבלה יותר.

"מעולה," הוק אומר. "נבדוק מה קורה איתם ואז נחפש אומן פירסינג כמו שרצינו."

עד לרגע זה, סטודיו עין הציפור לא העסיק אומן פירסינג או אפילו מכר תכשיטים, אבל משום שהמקום התרחב, נוכל להיכנס לתחומים חדשים. מעבר לזה, אנחנו עובדים על מילוי החלל החדש באומנות מסורתית ומוצרים אחרים. זה תהליך איטי.

"אין בעיה, בוס," אני מקניטה.

הוק שונא את זה שאני קוראת לו 'בוס', כמעט כמו שהוא שונא שקוראים לו בשמו האמצעי. השם הוא אנתוני, אם תהיתם לרגע.

הוא נאנח ברוגז. "אני צריך לאסוף את אווה. את מסתדרת כאן?"

אני מהנהנת, מסתובבת בחזרה למחשב בדלפק הקבלה ובוחנת שוב את לוח הזמנים.

יכולתי לשבת כאן ולהעמיד פנים שאני בכלל לא מקנאה בו ובדרו, אבל אני לא טובה בלזייף... שום דבר, למען האמת.

הם התחתנו לא מזמן, ועכשיו הוק הוא אביה החורג של אווה, הבת של דרו מנישואיה הראשונים. הם המשפחה הכי חמודה שראיתי אי פעם, דבר שמעלה בי בחילה רק כי נראה שהחבר הטוב שלי מקבל את כל מה שהוא רוצה בחיים בזמן שאני עדיין תקועה בקשרים עם גברים מטומטמים ש... נמנעים ממחויבות, בלשון המעטה.

אחרי שעה אני נועלת את הסטודיו והולכת אל הניסאן החבוטה שלי במגרש החנייה.

המראה שלה עצוב כל כך.

הרכב הלבן והקטן ידע ימים טובים יותר, אבל עברתי איתו הרבה חוויות.

כמות הטיולים בדרכים, מקרי החירום או הלילות שבהם ביליתי בשינה במכונית הזאת היא מטורפת. לא, אני לא חסרת בית, אבל כשבחורה רוצה לישון מתחת לכוכבים, קל יותר לעשות זאת במכונית שמתפקדת כמו אוהל מאולתר. החלון שנפתח בגג הוא בדיוק מה שאני צריכה לפעמים.

אחרי הנסיעה הקצרה הביתה, אני פותחת את הדלת לדירה שלי ונושמת לרווחה. למעשה, אני גרה בדירה הישנה של דרו. אחרי שהיחסים בינה לבין הנסיך הכובש והמקועקע שלה נעשו רציניים, לא היה לה צורך בה.

למזלי, הם בחרו לגור ביחד די מהר. חוזה השכירות בדירה שלי הסתיים בערך באותה התקופה והבעלים רצה למכור אותה, אז התזמון היה כמעט מושלם.

המקום לא ממש גדול, אבל אני בעצמי לא גדולה ואין לי הרבה רכוש. הדירה נקייה ונעימה.

דרו השאירה לי את רוב הרהיטים שלה כשעברה לגור עם הוק, אז נוסף לדירה, ירשתי את כל הרהיטים החדשים שהוק קנה לה. מבחינתי, כל העניין היה שווה ערך לזכייה בלוטו, בהתחשב בזה שהרהיטים הישנים שלי היו ברשותי במשך אותו הזמן כמו המכונית שלי.

למען האמת, אין לי הרבה כי אני לא צריכה הרבה.

אני אדם חסכני שמעדיף חנויות יד שנייה, ונהנית מהדברים הפשוטים, המסודרים והלא מסובכים.

חוץ מספרים.

יש לי הרבה ספרים, למרות שגם אותם אני קונה לרוב מחנויות יד שנייה.

אם זה היה תלוי בי, אפילו לא הייתי טורחת לקנות טלפון נייד, אבל בימינו אם אין לך טלפון נייד את נחשבת מייד למוזרה או לרוצחת סדרתית. בסופו של דבר, קניתי טלפון רק בשביל מראית עין וחוץ מזה, אני אוהבת מוזיקה ואפשר לאחסן ספריית השמעה שלמה בטלפון שלי.

עם זאת, חשוב לי לציין שאני מתגעגעת לימים שבהם הייתי קונה תקליטורים וקלטות.

העובדה שכל המוזיקה שלי נמצאת ב'ענן' כלשהו לא גורמת לי להרגיש שבאמת קניתי אותה.

איך ייתכן שמשהו שאני לא יכולה להחזיק פיזית, נמצא בבעלותי? איפה המוזיקה נמצאת בדיוק?

טוב, אני מרגישה שככה בדיוק רוצח סדרתי חושב.

אם כבר מדברים על השטן הקטן, הטלפון הארור מזמזם בכיס שלי. אני מוציאה אותו ומתכוננת להתעצבן — בלי שום סיבה מוצדקת — על מי שמפריע לי.

הוק: דרך אגב, דרק מגיע לעיר מחר. הוא יבוא לבקר בסטודיו.

.

פאק. פאק. פאק.

זה לא טוב. הוק הוא החבר הכי טוב שלי. האדם שאמות בשבילו. אבל אחיו הבכור של הוק, דרק, הוא ההידלקות הסודית, החד־צדדית הנצחית שלי, שלעולם לא תיעלם, לא משנה כמה פעמים אצא עם אנשים אחרים.

למען האמת, המונח 'הידלקות' בקושי מתאר את האהבה הנצחית שאני חשה אליו.

מאז שהיינו קטנים, הילד שהפך לנער שהפך לגבר נכנס עמוק לתוך ליבי, גם אם הוא לא יודע את זה.

אני: למה?

הוק: הוא רוצה לחפש דירה בעיר.

בלי פניקה, וויל. בלי פניקה.

אני: אה.

זה כל מה שאני יכולה לומר.

זה כל מה שאני יכולה להקליד בלי שהלב שלי יזנק מהחזה וייפול על הרצפה.

אני לא יכולה לשאול את החבר היקר שלי יותר מדי שאלות, אלא חייבת להישאר קרת רוח.

איכשהו — ואני לא יודעת איך, אבל איכשהו — הצלחתי להסתיר מהחבר הכי טוב שלי את העובדה שאני מאוהבת באחיו הגדול.

נכון, היו פעם או פעמיים שהסוד כמעט נפלט לי, אבל הצלחתי לחמוק מהגילוי עד עכשיו, ואני מתכוונת לשמור על המצב הזה.

הבעיה היא שגם דרק לא גילה את הסוד שלי.

אני לא בדיוק יכולה לגשת אליו ולספר לו על הרגשות שלי כלפיו. אני מניחה שאם דרק יחשוב עליי בתור מישהי שהיא לא רק החברה הכי טובה של אחיו הקטן, הוא יודיע על כך. עד אז, לא אהיה זאת שתסבך את החיים של כולנו.

עד עכשיו, הצלחתי להסתיר את התחושות שלי ולערוג לו מרחוק. דרק חי ועובד מחוץ לעיר כבר הרבה זמן.

לחמוק מהחשדות של כולם במשך כל ארוחות הערב המשפחתיות זה דבר אחד, ואני אפילו מסוגלת להתרחק למשך שעות ספורות כשהוא מגיע להתקעקע אצל הוק. אבל לבלות בחברתו כאן כל הזמן זה דבר אחר לגמרי.

למה עכשיו? למה הוא עובר לעיר שלנו?

אולי אשלח מחר הודעה לדרו ונראה מה אוכל לגלות.

משום שאימא של הוק גילתה את הסוד שלי לדרו כשהיא עוד הייתה חדשה במעגל החברים שלנו, היא האדם הנוסף היחיד שיודע. ואיך אימא שלהם יודעת? אין לי פאקינג מושג. אינטואיציה אימהית, אולי? סביר להניח שהיא תפסה אותי בוהה בו פעם אחת יותר מדי בזמן שהאמנתי שהסוויתי את זה טוב מאוד.

טוב, אין לי מושג, אבל היא שמרה על שתיקה בכל הנוגע לסוד שלי במשך כל הזמן הזה, שאלוהים יברך אותה.

אני זורקת את הטלפון שלי על הספה לידי ופולטת אנחה קולנית לחלל הדירה הריקה.

אולי כדאי לי לשקול לאמץ חתול או אוגר או לפחות דג זהב. החבר האחרון שלי היה אלרגי לחתולים וכלבים, אז לא אימצתי למרות שרציתי את החתול הכתום והגדול שהיה במקלט החיות המקומי.

עוד מעט, אחרי שאשב כאן מספיק זמן עד שאתעייף, אפשוט ממני את הבגדים שלי ואלך לישון. כרגע, אני שקועה במחשבות על דרק. בפעם האחרונה שבה ראיתי אותו, הוא יצא עם אישה בלונדינית, רופאה שעבדה איתו באותו בית החולים. היא הייתה מאורגנת להחריד וכל שערה בראשה הייתה במקום. יחד, הם נראו כאילו יצאו היישר ממגזין.

אני לא בחורה מאורגנת.

השיער שלי נצבע בצבע שונה בכל כמה חודשים.

יש לי קעקועים גלויים לעין, הרבה חורים באוזניים ואני אוהבת למרוח על שפתיי אודם אדום בוהק. המלתחה שלי מורכבת מבגדים שאפשר לתאר אותם רק כתלבושות של ברבי עם נשמה מעונה. או אולי ברבי שמנגנת בלהקת פאנק.

כן, אני אוהבת את התיאור הזה.

הכוונה שלי היא שגברים כמו דוקטור דרק טאנר לא יוצאים עם נשים כמוני.

הוא חכם, במחיר המכונית שלו אוכל לשכור את הדירה הזאת במשך שלוש שנים ויש לו מוניטין שהוא חייב לעמוד בו.

אז למען האמת, שום דבר לא השתנה.

בתחילת כיתה ו', כשההידלקות התמימה שלי הפכה לאובססיה רצינית, הוא היה הנער האתלטי והפופולרי שלמד שתי שכבות מעליי, והשמועות סיפרו שהוא יצא עם מישהי מכיתה ט'. התלמידים במסדרונות פינו לו את הדרך כאילו הוא חצה את ים סוף בכל פעם שהוא הלך בהם. הייתי הילדה שלמדה יותר מדי אומנות, כל הזמן ציירה על הזרועות שלה ולא ידעה להבדיל בין השער של הטאצ'דאון לחור בקיר.

בשלוש מילים, הייתי בלתי נראית.

למרות שהוק מחבר בינינו איכשהו, תמיד חיינו בעולמות נפרדים וכך כנראה זה תמיד יהיה.

פרק 2

דרק
מבול שוטף

המסדרון הארוך בבניין הדירות הזה מזכיר לי את הסצנה מהסרט הניצוץ, ואני לגמרי מצפה לכך ששתי בנות תאומות יופיעו באמצע המסדרון בכל רגע ויבקשו ממני לבוא לשחק איתן.

מיותר לציין שלא אגיש הצעה על הדירה כאן. הוא מעביר בי צמרמורת נוראה. איכס.

חיפוש הדירות בעיר הזאת הוא פשוט זוועתי. לא מצאתי משהו שמוצא חן בעיניי, ואני אמור לנסוע מאוחר יותר לביתו של אחי לארוחת ערב. הזמן שלי אוזל.

למען האמת, אני תוהה למה לא עברתי לאזור הסואן של לואיוויל מוקדם יותר ולמה אני טורח לעשות את זה בכלל בו־זמנית. טוב, הסיבה היא שאני ממש מתרגש לגור קרוב יותר לאחי הקטן. הנישואים שלו גרמו לי לחשוב על משפחה, ואני רוצה לבלות יותר זמן עם כולם.

לעזאזל, ייתכן שאני אפילו להוט למצוא משהו דומה למה שיש לו.

אף פעם לא חשבתי שהוק יתמסד לפניי, בהתחשב באורח החיים שלו. תמיד דמיינתי אותו כרווק נצחי, רגזן ומתבודד שמנהל את הסטודיו שלו ומזעיף פנים לעבר כל הלקוחות.

ואני? דוקטור דרק טאנר? ובכן, אני עומד בראש המחלקה שלי ויכול להשיג כל אישה שאי פעם ארצה.

לא, אני לא עד כדי כך שחצן, אבל בהחלט מתמקד בעובדות.

נשים זורקות את עצמן עליי. כל. הזמן.

האם אני מנצל את זה? כן, לפעמים. עם זאת, חיי החברה העמוסים שלי פשוט התאדו לאחרונה כי שני רופאים עזבו את בית החולים ואנחנו בחוסר משווע של כוח אדם. זאת הסיבה לכך שרשמתי את עצמי למשמרות נוספות כדי לעזור ולצמצם את הפער.

אז, למרות שניצלתי (מדי פעם) את הנשים שזרקו את עצמן עליי, עבר הרבה זמן מאז שמישהי בכלל נקלעה לדרכי, שלא לדבר על להתחיל משהו שהייתי מחשיב אותו כרציני.

בכנות, כל העניין הפך למשעמם ואפילו צפוי.

הסיפור חוזר על עצמו בכל פעם — אנחנו יוצאים, נהנים, היא רוצה שהיחסים יהפכו לרציניים ולי אין שום עניין.

לא נראה לי שבאמת אכפת להן ממני, ממי שאני. הן רואות בי רק חלוק לבן וכיתוב של 'דוקטור וגברת טאנר' על מעטפות דואר. הן לא רוצות אותי בגלל מי שאני. לא באמת. הן רוצות אותי בגלל המעמד שלי.

וואו, המחשבות שלי מתרוצצות בזמן שסוכנת הנדל"ן המקסימה מקשקשת על ארונות המטבח. לא אכפת לי מארונות מטבח, אפילו לא קצת. הם נפתחים ונסגרים? אוקיי, בואי נמשיך הלאה. אבל אני מנומס מדי בשביל לקטוע אותה ולהגיד לה שהמקום הזה מפחיד. הרצפות חורקות, ולא באופן מיושן ומעניין. בכל פעם שזה קורה, אני נתקף פניקה, השיער על העורף שלי סומר ואני מחכה שרוח רפאים תצוץ מולי.

אחרי חצי שעה בערך, אנחנו מסיימים את הסיור והאישה, שלמען האמת שכחתי את שמה, מובילה אותי אל המדרכה מול הבניין.

"אז," היא אומרת, "מה חשבת?"

"הדירה ממש נחמדה," אני משקר. "תני לי לחשוב על זה."

אנחנו נפרדים לשלום, הולכים איש־איש לדרכו, ורק אז אני בודק בטלפון שלי את רשימת הדירות הפוטנציאליות הנוספות שאראה היום. הן בסדר, אני מניח. מן הסתם, אלך להעיף בהן מבט, אבל אף אחת מהן לא משדרת לי שהיא הבית הנכון.

אני מושך בכתפיים ומתחיל בנסיעה לעבר היעד הבא שלי.

ברצינות, כולי תקווה שאחת הדירות האלה תתאים לי, אחרת אהיה חסר בית בעוד כמה שבועות. חוזה השכירות על הדירה שלי מסתיים החודש, ואני לא רוצה לשלם את סכום ההארכה החודשי השערורייתי שהבעלים מבקשים. נכון, אני מרוויח טוב, אבל לא ממש מתחשק לי לבזבז כסף על שטויות.

אני מניח שאם איכשל במשימה, אולי אוכל להתגורר אצל אחי ואשתו עד שמשהו יצוץ. אין לי ספק שלא יהיה לו אכפת. בכל מקרה, אשמח להכיר טוב יותר את דרו ואת אווה. אני יודע שלא הייתי מעריץ גדול של דרו בהתחלה, אבל ברגע שהבנתי שהכוונות שלה היו טהורות, לא יכולתי להיות מאושר יותר בשבילם, ואווה היא בונוס מדהים. העובדה שהפכתי לדוד יכולה להיות ממש מגניבה, ואם אגור קרוב יותר אוכל לדעת אם אני צודק.

אני נכנס לחניון של מה שאמור להיות בניין בן חמש קומות באזור ישן אבל מתפתח של העיר.

המקום הזה נראה כמו מחסן נטוש. הלבנים הן בצבע חלודה והחלונות גדולים ומלוכלכים כל כך עד שאי אפשר אפילו לראות דרכם.

אלוהים אדירים.

אני מביט סביבי על מגרש החנייה ועל הבניינים האחרים מעבר לכביש. האזור נראה כמעט נטוש. אין איש שעובר כאן, רק מכונית אחת או שתיים חונות ברחוב ואין סימני חיים בחלונות.

הרגל שלי לוחצת בעדינות על דוושת הבלם במרצדס בזמן שאני מחכה לראות אם מישהו נוסף יחנה כאן או יצא מהבניין. משהו כאן נותן לי הרגשה ממש לא טובה. אני חוזר לבחון את המודעה באתר הנדל"ן, אבל אין מספר טלפון. ממש מוזר.

"לעזאזל עם זה," אני ממלמל לתוך החלל הריק של המכונית שלי, נוסע לאחור וחוזר אל הכביש. אין לי למה לטרוח ולבדוק אם יש תנועה, בהתחשב בעובדה שלא עבר כאן אף אחד בעשר הדקות האחרונות.

זה מסוג המצבים שאדם נקלע אליהם ממש לפני שהוא נשדד או שהמכונית שלו נתקעת, ואני לא נואש למצוא מקום מגורים עד כדי כך שאסכן את החיים או את המרצדס שלי.

הפגישה הבאה שלי היא בעוד שעה וחצי מעכשיו, ולא יזיק לי לאכול ארוחת צהריים. נראה שאפילו יהיה לי זמן לעצור בסטודיו של הוק ולהגיד שלום. גם וויל תהיה שם, ככל הנראה, ומזמן לא ראיתי אותה.

החברה הכי טובה של אחי, וויל, יכולה באותה המידה להיות אחותנו. היא חלק מהמשפחה שלנו מאז שלמדתי בחטיבת הביניים, ואני מוכרח להודות, היא התבגרה ממש, ממש יפה. עשיתי כמיטב יכולתי לא לשים לב להתפתחות הקימורים הנשיים שלה במשך השנים, אבל אני גבר ולגמרי לא עיוור, אוקיי?

אני לוקח שקית מלאה בכריכים מהמעדנייה הסמוכה והולך אל הסטודיו. זה לא כאילו אני יכול להגיע לשם עם כריכים רק בשביל הוק ובשבילי. זה חצוף. היום כולם יקבלו כריך.

אני בטוח שוויל והחבר'ה יהיו מרוצים ממה שקניתי. טוב, אייברי והנסון בטוח יהיו מרוצים. מבחינתם, אוכל בחינם הוא האוכל הכי טעים. לא ביליתי הרבה זמן בחברתם, אבל במסיבת הרווקים של הוק הייתה לי הזדמנות להכיר אותם קצת יותר. הם בחורים טובים. אחי עשה עבודה נהדרת בבניית צוות חזק.

השעה היא כמעט שתים־עשרה כשאני מגיע לחנות. הפעמון שמותקן בדלת מצלצל מעל הראש שלי לפני שאני נכנס אל מה שאפשר לתאר רק ככאוס.

שכחתי לגמרי מהרחבת הסטודיו. חלקים מהאזורים החדשים עדיין עטופים בניילון בזמן שפועלי בנייה מתקינים עמדות עבודה על אחד הקירות הרחוקים.

"לא אכפת לי מה אמרת," קול מוכר מהדהד במסדרון הקטן שמוביל למשרד מאחור. "הצבע היה אמור להגיע היום, ותצטרך למצוא דרך להביא אותו לכאן כמו שהובטח לנו."

וויל מופיעה רגע לאחר מכן. הטלפון של הסטודיו צמוד לאוזן שלה וקולה נוזף באדם שנמצא בצד השני של הקו.

ברגע שהיא מבחינה בי היא נעצרת במקום. אני מחייך ומנופף בידי, אבל זה לא עוזר למחוק את ההבעה הריקה מפניה.

"אני חייבת לנתק. נתראה בקרוב עם הצבע," היא מסננת לתוך השפופרת, מנתקת את השיחה, מניחה את המכשיר על הדלפק שקרוב אליה ותוחבת קווצת שיער סוררת מאחורי אוזנה. "היי," היא ממלמלת. "לא ידעתי שתגיע לכאן מוקדם כל כך."

"נוצר לי קצת זמן פנוי בין דירה לדירה, אז הבאתי כריכים. קיוויתי להגיד שלום להוק."

"אה, אממ," היא מהססת, "הוק לא כאן. הוא יצא לכמה סידורים כדי להתכונן לארוחת הערב שלכם."

אני מהנהן וצוחק. "זה בסדר. אני בטוח שאייברי והנסון לא יניחו לכריך שלו להיזרק."

"מישהו אמר את השם שלי?" אייברי מציץ מהתא שלו ומכונת הדיו עדיין מזמזמת בידו.

"כשתסיים את העבודה, מחכה לך כריך," אני צועק לעברו.

"מגניב," הוא אומר ומרכין שוב את ראשו כדי להתרכז בלקוחה שהוא מקעקע.

"אממ, נוכל לאכול יחד במשרד אם אתה רוצה," וויל מציעה.

אני מהנהן ונותן לה להוביל אותי לחדר הפרטי והשקט יותר.

"אז... איך החיים, ווילט?" אני מקניט.

היא שונאת את השם המלא שלה, אבל אין לי מושג למה. תמיד אהבתי אותו. הוא שונה ומתאים לה.

משום מה, היא מסכימה רק לי לקרוא לה ככה.

"מחורבנים, דרק," היא נאנחת. "החיים שלי פשוט מחורבנים."