עין הציפור 3 - אייברי

פרק 1

אייברי

הפרידות היו קלות יותר בשנות התשעים

אני חווה חוויה חוץ־גופית, אבל היא לא דומה למה שאנשים מתארים.

הנשמה שלי לא מרחפת מגופי אל התקרה. אני לא מביט על עצמי בחוסר אונים וצופה בהתרחשויות. שהתיאור הנכון הוא מין שילוב בין חוויה חוץ־גופית לבין המלאך והשטן על הכתפיים שלי.

הבעיה היא שאין שום מלאך מזוין.

ההרגשה היא כאילו אני יושב ממש לידי, צוחק על עצמי ושוקל אם לשפוך את המשקה שלי רק בשביל הצחוקים.

נטשה יושבת מולי בשולחן. היא הדבר האמיתי היחיד שעיניי מצליחות להתמקד בו במסעדה. האנשים והצלילים כולם דועכים ומיטשטשים בזמן שהיא נפרדת ממני.

היא עושה את זה כי היא חושבת שאנחנו במערכת יחסים, אבל אין לי לב להגיד לה שאנחנו פשוט מזדיינים. אולי אין לי לב בכלל.

"אני פשוט לא חושבת שאנחנו מתאימים זה לזה," היא מסבירה. "אני לא בטוחה שאנחנו גורמים זה לזה את האושר שמגיע לשנינו."

המילים שלה אדיבות עד כמה שאפשר בזמן פרידה. היא מדברת עליי בנדיבות רבה מדי, ואני חושב ששנינו יודעים זאת. נטשה מתוקה, כנראה מתוקה מדי בשביל מישהו כמוני. אני לא חושב שיש טיפה אחת של רוע בגופה, ואין לי שום כוונה להחמיר את המצב בכך שאתנהג כמו מניאק עכשיו.

"אני מבין," אני אומר ולוגם ממי הלימון שמולי. לא הזמנתי אלכוהול כשהתיישבנו. נטשה לא אוהבת את זה שאני שותה, ואני מכבד את זה, אבל עכשיו כל מה שעובר לי בראש זה 'הלוואי שהיה לי קצת אלכוהול במשקה'.

"אולי אנחנו פשוט שונים מדי," היא מוסיפה.

"כנראה," אני מסכים. "ומגיע לך הרבה יותר טוב ממני."

עיניה מתחילות להתמלא בדמעות, ואני מסיט את מבטי ממנה. אני לא רוצה לראות את זה.

"אל תהיי עצובה," אני מושיט יד מעבר לשולחן כדי לאחוז בידה. "יהיה בסדר, את תראי."

פגשתי את נטשה בסטודיו לפני כשלושה חודשים.

האם יש לי מוניטין של מקעקע ששוכב עם הלקוחות שלו? התשובה, למרבה הצער, היא כן. אני לא עושה את זה בכוונה. הן פשוט הופכות את זה לקל כל כך...

אוקיי, זה נורא להגיד. אפילו בשבילי. הכוונה שלי היא שאני מגשים עבורן פנטזיה, ואין לי בעיה עם זה.

היא טופחת על היד שלי, נפרדת לשלום ועוזבת בזריזות את השולחן.

טוב, נראה שפשוט אשב כאן ואוכל לבד כמו איזה תימהוני. אה, וגם אשלם את החשבון. איזו חוצפה... למרות שזה כנראה מגיע לי.

בשלושת החודשים האחרונים נטשה ואני יצאנו לשלושה דייטים בקושי. מעולם לא קראתי להם ככה, אבל היא כן. בשאר הפעמים שבהן נפגשנו, הגעתי לדירה שלה ל'ערבי סרטים' מאוחר אחרי העבודה.

היא ניסתה להתגבר על איזו אהבת נעורים מהקולג', ספורטאי עם עור עדין יותר משלה. ואני? אני הייתי הבחור המקועקע והמחוספס עם הזקן הארוך שלא הייתה לו שום בעיה לזיין אותה עד שהזיכרונות שלה ממנו ייעלמו. אני לא חושב שיש משטח אחד בדירה שלה בלי טביעות תחת שלנו.

נו, טוב. ממשיכים הלאה.

אני מסיים את הארוחה שלי ומזמין פרוסת עוגת גבינה עם תותים לדרך. בטח אוכל אותה מתישהו בסביבות שתיים בלילה כשאתעורר והדחף הפתאומי לנשנש משהו יצוץ. זה קורה ברוב הלילות.

כשאני עומד במדרכה מחוץ למסעדה, רגע לפני שאני פונה לכיוון הטנדר שלי, הטלפון שלי מזמזם לי בכיס.

הוק: אני צריך אותך מחר.

אני: בשביל מה?

הוק: בשביל הדבר האהוב עליך.

הדבר האהוב עליי בעבודה? ביום החופשי שלי? אני חושב על זה לרגע, וכששום דבר לא עולה במוחי, אני שולח לו הודעה בחזרה.

אני: פשוט תספר לי, אידיוט.

הוק: מסיבת רווקות.

תזמון מושלם.

זה בדיוק סוג הדברים שאני צריך אחרי הערב הזה. לעזאזל, זאת הזדמנות לעשות צרות, והלוואי שהייתי זוכה לעשות שטויות כאלה לפחות פעם בשבוע, אבל אסתפק במה שיש.

אחרי שהוק שולח לי את השעה המדויקת שבה אצטרך להגיע, אני מתניע את לורטה הזקנה. כן, אני מסוג הבחורים האלה.

קראתי לטנדר החלוד שלי לורטה. קניתי אותה לפני עשר שנים, והיא הייתה שייכת למישהו אחר במשך עשר שנים לפני כן. היא זקנה, מושלמת ומשמשת עבורי כמבחן ראשון לנשים. אם הן לא אוהבות אותה, אני לא מתעסק איתן.

אני יודע מה אתם חושבים: בחור טיפוסי עם טנדר ישן שלא רוצה אהבה, ואולי אתם צודקים. אבל יש לי שכבות. הרבה שכבות. ונדרש יותר מסתם אישה פלרטטנית בחצאית פרחונית וקיצית שעושה קעקוע בירך כדי למשוך את תשומת ליבי. מה אני יכול להגיד? הן הפכו אותי למפלצת שאני.

שביל החצץ מתפצח מתחת לצמיגי הרכב כשאני מאט ומכבה את המנוע. חוץ מהנביחות של הכלבה, כל מה שאני שומע זה את מקהלת הציקדות באזור העצים. אני אולי עובד במרכז העיר באזור הומה אדם בכל שעות היום והלילה, אבל כשאני חוזר הביתה, כל מה שאני רוצה זה את הפצפוץ השקט בבור האש בחצר האחורית, ואת הביטחון המנחם של הכלבה שלי כשהיא שוכבת לרגליי.

"היי, ילדה," אני אומר, מוציא את המפתח מהמנעול ורוכן כדי לברך אותה לשלום.

וֵגה מניחה את ראשה בכף ידי, ואני מתעלם מהרגש שמציף אותי בכל הקשור להזדקנות שלה. נראה שרק אתמול היא הייתה גורה מלאת אנרגיה. עכשיו השערות האפורות הראשונות מתחילות להופיע על החוטם שלה.

אני מדליק את האור במטבח, שולף חטיף עצם מהצנצנת שעל השיש וזורק אותה לילדה שלי. לאחר מכן, אני מוציא בקבוק בירה מהמקרר, מסובב את הפקק ומעיף אותו לפח בדרכי החוצה למרפסת האחורית.

וגה הולכת לצידי, מאושרת מהפינוק שלה. נאמנותה אליי לעולם לא מוטלת בספק. כלבים הם יצורים קלים. הם רוצים אהבה, פינוקים וקצת פעילות גופנית. לא משנה כמה זמן אתה נעדר, הם תמיד אוהבים אותך כשאתה חוזר. הבעיות שלי הן רק עם נשים... כל כך הרבה רגשות ומחשבות.

לא חונכתי ככה.

לא התחבקנו או נתנו נשיקות בבית שלי. לא היו סיפורים לפני השינה, לא היו ארוחות ערב משפחתיות, ובטח שלא דנו ברגשות שלנו.

למעשה, היה לי מזל אם שרדתי את היום בלי שאבא שלי לימד אותי 'לקחים בסגנון גברי' — או במילים אחרות, השתמש בי כשק חבטות — כך שלמען האמת, זה לא שאני לא רוצה למצוא אהבה ולהיות עם אישה שתמלא את הבית הקטן שלי במשהו שהוא לא דממה. אני פשוט לא חושב שאני בנוי לדברים מהסוג הזה.

מה כבר יש לי להציע?

שום דבר טוב, אני השני שלי צוחק לצידי. שום דבר טוב בכלל.

פרק 2

הלנה

בלחץ

אף אחד מהאנשים שאני מכירה לא עושה דברים בפשטות.

אין להם 'מפגשים קטנים', אין דבר כזה 'ארוחה שקטה', והם בהחלט לא מחליטים על מהלך חייהם במידה מסוימת של צניעות.

אז כשאחותי, בליית', אמרה 'כן' להצעת הנישואים של החבר שלה, ידעתי שצפויים לי כמה וכמה אירועים לקראת החתונה.

בסוף השבוע הזה מתקיימת מסיבת הרווקות שכוללת נסיעה של כמה שעות צפונה כדי להתקעקע.

למה היינו צריכות לעזוב את נאשוויל, לנסוע כמעט שלוש שעות ללואיוויל ולהצטופף בלימוזינה בשביל זה? כי בליית' לא יכולה פשוט להזמין תור קבוצתי לקעקועים שלנו. לא. היא התעקשה שנשלם לבעלים כדי שיסגור את כל הסטודיו רק בשבילנו.

מוגזם, נכון? ומכיוון שאנחנו בדרך להתקעקע, אף אחת בלימוזינה לא שתתה עדיין אלכוהול. מארז שלם של שמפניה ממתין לנו לאחר כך, ולאחותי יש כמות של מים מוגזים שיכולה להטביע שור. היא לא שותה אלכוהול — כבר לא — ואני גאה בה. עם זאת, היא לא מונעת מאחרים ליהנות.

מיותר לציין שהשהייה בחברת כל הנשים האלה בלי האלכוהול שיקהה את חושיי ויגרום להן להיראות מעניינות יותר בהחלט מתחילה להשפיע עליי.

"אני חושבת שאשכב עם אחד החשפנים," סנדרה מצחקקת.

"אלוהים אדירים. איכס," ויקטוריה נוזפת.

הקשקשת הזאת נמשכת כבר שעתיים, אבל כמעט הגענו, תודה לאל. אני אוהבת את בליית' עד מוות, אבל החברות שלה מעצבנות בטירוף. הן איתה עוד מתקופת המסיבות שלה. למען האמת, הרבה חברויות מאז לא שרדו, אז אני משתדלת לא להעביר ביקורת על אלה שכן.

כשושבינה הראשית שלה נדרש ממני להשתלט על כל מי שחוצֵה גבולות ולוודא שבליית' לא עושה שום דבר טיפשי. התפקיד הזה הוטל עליי מסיבה אחת פשוטה — הבעת הפנים המאיימת שלי היא יוצאת מן הכלל. מונרו, הארוס של אחותי שהוא גם מומחה לאבטחה, בכלל לא מודאג.

כעבור חצי שעה אנחנו עומדות מול הכניסה לבית המלון שבמרכז העיר, ואני מרגישה הקלה כשהאוויר הצח מצנן את פניי. ענן הבושם היקר בתוך הרכב כבר התחיל לטשטש אותי.

אנחנו שמונה בנות, כולל הכלה, ואני לא מכירה את רובן. חלקן מכירות אותי בשמי הפרטי או שאנחנו פשוט מודעות זו לזו בגלל המעגלים החברתיים שלנו.

לפי האופן שבו הן מתנהגות, אדאג לוודא שטיב היחסים בינינו יישאר ממש ככה.

"אוקיי, בנות," בליית' קוראת. "כולנו עולות לפנטהאוז כדי להתרענן. אנחנו אמורות להגיע לסטודיו בעוד שעה."

ההתרגשות שלה משמחת אותי היום. וגם העובדה שאני עומדת לעשות קעקוע חדש. עשיתי את הקעקוע האחרון שלי זמן מה לפני שאבא שלנו מת, ואשמח להוסיף עוד ציור לאוסף הקטן שלי.

סוף־סוף, אחרי מה שנראה כמו תור אין סופי של התעסקות בשיער מול המראה, אנחנו מוכנות לצאת לדרך, ולמען האמת, אחרי שהקשבתי לנשים האלה דנות בקעקועים שהן רוצות לעשות, אני די מבועתת.

לא נראה לי שמישהי מהן הקדישה לזה הרבה מחשבה. חוץ מאחותי.

אחת מהן מתכננת לבקש מהמקעקע לבחור ציור בשבילה, אחרת אומרת שהיא תכסה את העיניים כדי לבחור ציור באופן ארעי... מתברר שהן קוראות לזה 'לחיות את הרגע', ומתברר שאני לא בנויה לדבר כזה בכלל.

אנחנו מגיעות לכניסה של הסטודיו עשר דקות מאוחר יותר. על השלט מעל הדלת כתוב עין הציפור — סטודיו לקעקועים, והלוגו הוא גולגולת של ציפור, אז הוא די מתאים.

כולנו עוצרות מייד כשגבר יוצא לברך אותנו, וכשאני אומרת גבר, אני מתכוונת לאל שמחופש לגבר. לעזאזל, זה חתיכת גבר.

נוכחותו משתיקה את עדר התרנגולות כמו במעשה קסם.

אוקיי, שיקרתי. הוא לא אל. הוא השטן עם שק מלא בתחבולות.

"ברוכות הבאות, גבירותיי," הוא אומר. "שמי הוק, ואני הבעלים של עין ציפור. מתוכנן לנו ערב ממש כיפי."

הכלה לעתיד צועדת קדימה כדי ללחוץ את ידו ומודה לו על נכונותו לארח את הקבוצה שלנו. הוא מחייך, ושיניו הלבנות מסנוורות ומהפנטות את כולנו לפני שאישה בלונדינית וקטנה נעמדת לצידו, והוא מציג אותה כאשתו, דרו.

אנחה משותפת נשמעת כשכולנו נכנסות לסטודיו. מובן שגבר כזה נשוי.

אם לומר את האמת, לא בחנתי אותו בשבילי.

לדעתי, העובדה שאנשים מאמינים שאי אפשר לבחון בהערכה אדם מושך באופן סתמי היא מטופשת לחלוטין. זה שאת בוחנת מישהו לעומק לא אומר שאת רוצה לקפוץ עליו, אלא רק אומר שיש לך עיניים.

כל הבנות מתחילות להתבונן בסקיצות הקעקועים שעל הקירות ומדפדפות בקטלוגים. נאמר לנו שיש בסטודיו ארבעה מקעקעים שיעבדו איתנו — שלושה קבועים ומקעקע אורח שהגיע לעזור.

ארבעה מקעקעים לשמונה בנות אומר שיהיו שני סבבים של קעקועים. לא נורא כל כך. הם דאגו להביא שמפניה כדי שנחגוג קצת לאחר שנסיים את התור שלנו.

אחרי שאנחנו משכנעות את בליית' לא לקעקע על עצמה את שמו של מונרו, ואחת הבנות עוצמת את עיניה ובוחרת קעקוע של ארנבת באקראי, ארבעת הבנות הראשונות יושבות בעמדות ומוכנות לצאת לדרך.

אני בוחרת להתקעקע בסבב השני כדי לחשוב לעומק על הבחירה שלי. קשה להחליט, אבל לא בגלל חוסר אפשרויות. אני תמיד עורכת רשימה של הדברים שאני רוצה בראש שלי, אבל כשמגיע הזמן להחליט מה לעשות, אני נתקעת.

הזמזום המוכר של מכונת הקעקועים ממלא את החדר ומעביר צמרמורת בעמוד השדרה שלי. אני אוהבת את הרעש הזה. הוא כמעט משכר. לאחר כמה רגעים אני מחליטה לשוטט בין עמדות המקעקעים בתקווה לקבל הצצה לשיטת העבודה שלהם. באופן הזה אוכל לבחור את המקעקע שאני מתחברת אליו הכי הרבה.

הבעלים, הוק, שקט וממוקד בזמן שהאישה שהוא מקעקע מדברת ומדברת ללא הפסקה. היא גם מסובבת קווצת שערה סביב אצבעה כל כמה דקות. דרו עומדת בצד השני של החדר ונראית לא מושפעת כלל. רואים בבירור שהם בטוחים במערכת היחסים שלהם וללא ספק רגילים לתשומת הלב שהוא מושך.

הבחור הבא הוא כנראה האורח מכיוון שחלל העבודה שלו נראה פחות עמוס. אין בו פריטים אישיים כמו אצל האחרים. שמו מקושקש על פיסת נייר ולא על שלט אומנותי כמו בעמדות האחרות. ג'ריקו. לפי השם שלו נשמע כאילו הוא אמור לחבוש כובע בוקרים ולהסתובב עם אבזם חגורה מוזהב וגדול על מכנסיו. עיניו הירוקות ושערו השחור והמבריק הם די מרתקים.

בחור בשם הנסון הוא הבא בתור. שערו הפרוע מגיע עד לסנטרו, והחלק הקדמי אסוף בקוקו קטן. הזקן שלו קצר אך עבה. מבין כל האומנים, הוא הפטפטן והחברותי ביותר. הצחוק שלו מחשמל, מידבק.

הבחור האחרון... טוב, אני בקושי רואה את הפנים שלו. הזקן שלו די מלא, הרבה יותר מזה של הנסון. כובע הבייסבול שלו הפוך והוא רוכן קדימה בריכוז. נראה שהוא בכלל לא מדבר עם ויקטוריה. אני סורקת את העמדה שלו ומבחינה בשלט שמציין ששמו הוא ספיידר. מוזר. הוא לא נראה כמו ספיידר. כשמביטים בהוק, השם נראה הגיוני. זאת לפחות דעתי. אבל אני בוהה בבחור הזה, והשם שלו לא מתאים לו.

עם זאת, אני אוהבת את העמדה שלו. כמה מיצירות האומנות שלו מוצגות בה, והן מרשימות. נוסף לזה, העובדה שהוא לא מתקשר בכלל עם הלקוחה שלו מסקרנת אותי.

נראה שבחרתי באלוף שלי.

פרק 3

אייברי

רק רגע!

למרות שלא דיברתי במשך כל הזמן שבו קעקעתי את האישה הזאת, היא עדיין כתבה את מספר הטלפון שלה על שטר של דולר שהיא הוסיפה לטיפ שלי. היא דחפה אותו לכיס מכנסי הג'ינס שלי די באגרסיביות. נועז, אני יודע. אני אפילו לא זוכר את שמה, אבל יש לה ביטחון עצמי מטורף, ואני מכבד את זה.

אנחנו יוצאים להפסקה קטנה אחרי סבב הבנות הראשון כדי לארגן את העמדות לסבב הבא, אז אני מנצל את ההזדמנות, נמלט למשרד, גומע חצי בקבוק מים ועוצם עיניים למשך עשר דקות מקסימות.

אין לי מצב רוח או רצון לפלרטט עם הנשים האלה היום. חשבתי שיהיה לי. באמת.

אל תבינו אותי לא נכון, הן די יפות בסך הכול, ואני בטוח שיכולתי לשכנע כל אחת מהן לחזור איתי הביתה.

טוב, חוץ מהכלה.

דרו דופקת בדלת. "צא מהמחבוא שלך," היא אומרת. "הגיע הזמן לדקור את הבאה בתור."

אני שואף שאיפה עמוקה דרך האף כשאני יוצא, ומשחרר אותה כשאני מתקרב לעמדה שלי. האישה הבלונדינית שמחכה לי שם מעבירה את אצבעותיה העדינות על ציור שציירתי לפני כשנתיים.

"אהבת?" אני שואל. היא מסתובבת לעברי במהירות, מבוהלת בבירור מהנוכחות שלי. "סליחה, לא התכוונתי להבהיל אותך," אני אומר.

"לא, הכול בסדר גמור," היא אומרת. "וכן, אהבתי אותו. מאוד."

אני מעיף מבט נוסף בציור — גוונים בהירים של אדום וכחול מעורבבים עם מעט סגול שמרכיבים משהו שמזכיר לב אנטומי — אבל כאומן, אני לא מצליח שלא להבחין בכל הפגמים שלו ולציין לעצמי את כל מה שהייתי עושה אחרת אם הייתי מצייר אותו עכשיו.

"תודה..." אני עוצר ומחכה שהיא תגיד את שמה.

"הלנה."

"תודה לך, הלנה," אני מחייך. "שבי, בבקשה."

היא יושבת, נשענת לאחור על כיסא הקעקועים ומתנועעת כמה פעמים עד שנוח לה.

"אז... מה אנחנו עושים היום?"

אני מתבונן בה בזמן שהיא נושכת את שפתה, ולא בצורה מינית. היא נושכת ממש את זווית שפתה כך שכל החצי התחתון של פניה מתעוות. זה לא סקסי אבל בהחלט חמוד. לעיתים קרובות מדי נשים מנסות לוודא שהתנועות שלהן נראות מושכות מבחינה ויזואלית, אבל הרגעים שאני באמת נהנה מהם קורים כשהן לא.

"אני רוצה לקעקע פרח לבנדר. גבעול פורח קטן," היא אומרת.

"אוקיי, איפה?" אני שואל.

היא מביטה בזרועה לרגע בערגה ואז קובעת שהקעקוע יהיה על הגב, מתחת לשכמה. האגביות שבה היא אומרת את זה גורמת לי לחשוב שזה לא המקום שבו היא רוצה את הקעקוע, אבל אני לא לוחץ.

רק לעיתים רחוקות אני מנסה לשכנע לקוחות לשנות החלטות מסוג זה. אלא אם כן בחור נכנס לסטודיו ורוצה קרן של חד־קרן על ראשו הקירח... במקרה הזה? כן, אנחנו ננהל שיחה קטנה.

האישה הזאת נראית אלגנטית בחולצה מכופתרת לבנה ורכה. היא לבושה באופן שונה מאוד משאר הנשים בחבורה.

ידיה מתרוממות באיטיות לפני שהיא פותחת את כפתור הפנינה הראשון בחולצתה, ואז את הבא אחריו. אני צופה באצבעותיה כמו מהופנט ומנסה כמיטב יכולתי לשמור על הבעת פנים אטומה ומקצועית, אבל מופתע כל כך ממה שאני רואה מתחת לקצוות הלבנים והנקיים של החולצה שלה, עד שהלסת שלי כמעט נשמטת לרצפה.

היא מכוסה בקעקועים שונים שמתחילים מתחת לשדיה ועד לחגורת המכנסיים, ואפשר לראות עוד כמה קעקועים מפוזרים בגופה.

"וואו," אני אומר. "לא ציפיתי לזה."

היא צוחקת. "כן, יש לי קעקועים בכל מקום אפשרי."

"למה הכוונה?"

"הכוונה היא שלמען הקריירה שלי, אני לא יכולה להתקעקע באזורים שיהיו מוצגים לעיני אנשים שלא קרובים אליי באופן אינטימי," היא עונה.

"אני מבין," אני מהנהנן בהבנה. "הרבה אנשים נכנסים לסטודיו ומוותרים על קעקועים בגלל העבודה שלהם."

אחרי שהיא מתיישבת על קצה המושב השטוח של הכיסא ומסובבת את גבה לעברי, היא נאנחת. "בקושי הייתי קוראת לזה עבודה. או אפילו קריירה."

"למה את מתכוונת?" אני שואל.

"בשלב הזה, זאת דרך חיים, מי שאני, הגורל שלי."

וואו. עמוק.

דממה משתררת בינינו בזמן שאני מדביק את הסטנסיל ומקבל את אישורה על המיקום. בגב שלה יש פחות קעקועים מאשר בחלק הקדמי של גופה. נראה שהיא רק התחילה את הקעקועים שלה כאן.

בדיוק שהמחט נוגעת בעורה, אחת מהבנות האחרות מציצה לעבר העמדה שלי.

"אלוהים אדירים," האישה מצחקקת, "אני לא מאמינה. להלנה דבנפורט המפורסמת יש קעקועים."

הלנה דבנפורט המפורסמת? המשפט נשמע כמו הקנטה מכוונת, אז אני נובר בזיכרון שלי כדי לבדוק אם שמה מוכר לי. מוחי הוא ארכיון של מאמרי חדשות, עובדות אקראיות ושאר פריטי טריוויה חסרי תועלת.

דבנפורט... דבנפורט.

אני די בטוח שהשם מוכר לי, אבל אין לי מושג מאיפה או למה.

"כן, כן," הלנה צוחקת. "צלמו את תמונות הפפראצי שלכן ולכו. תוכלו לקבל עליהן תשלום לא רע."

האישה השנייה צוחקת, וניכר שזו בדיחה. אני חושב.

אבל, פפראצי? את מי אני מקעקע עכשיו, לעזאזל?

אני מצייר עוד כמה קווים על הסטנסיל שעל העור שלה לפני שמגיע הזמן לעבור לדיו סגול. רגע. רק רגע!

התשובה מתפוצצת לי במוח, ואני נזכר.

"דבנפורט?" אני שואל, או יותר נכון מאשר.

"כן," היא אומרת כאילו מבינה שקלטתי מי היא.

"כמו ג'פרי דבנפורט? המשקיע?" אני שואל.

"כן, זה אבא שלי," היא מאשרת.

עכשיו אני זוכר. קראתי כתבה על מותו, ושם סופר על כך ששתי בנותיו יטפלו בעסק שלו וייקחו את המושכות לידיים.

לכל הרוחות המזוינות. האישה הזו היא אחת מהאנשים העשירים ביותר בארצות הברית. ובכל העולם, לצורך העניין.

אני דואג לכך שידי תהיה יציבה בזמן שאני מצייר את ההצללות של הלבנדר שלה. המעמד שלה לא משנה דבר בעולם שלי. אני עדיין צריך לקעקע אותה באופן מדהים... אבל אשקר אם אגיד שלא נוסף לי עוד קצת לחץ.

"אני משתתף בצערך," אני לוחש.

"תודה," היא ממלמלת, וקולה נשמע מעט רועד.

אני מקווה שלא הכעסתי אותה. אולי הייתי צריך לשמור את ההבנה של מי היא לעצמי.

הנסון קוטע את הרגע. "היי, אייב, אתה ונטשה רוצים לצאת לשתות אחרי זה?"

אה, נכון. לא הייתה לי הזדמנות לספר לו.

"לא, אחי. נטשה ואני נפרדנו. אבל אצטרף לבד בשמחה."

"באסה, אחי."

אני מושך בכתפיי. זה לא אובדן גדול. "הכול בסדר, אחי."

הלנה ממלמלת מייד, "משתתפת בצערך," ואילו יכולתי לראות את הפנים שלה, הייתי מוכן להישבע שהיא אמרה את זה בחיוך, או אפילו בצחקוק.

"תאמיני לי, הכול בסדר," אני צוחק.

"למה זה נגמר?" היא שואלת. ולמרות שאני לא יכול לדעת אם היא באמת מעוניינת או סתם נואשת לשנות את הנושא מאביה, אני משתף איתה פעולה.

"שום דבר רציני," אני אומר לה. "היינו במקומות שונים."

"למה הכוונה?" היא שואלת.

"הכוונה היא שנטשה הייתה במערכת יחסים ואני לא. לא התייחסתי למה שעשינו ברצינות כמוה," אני מודה.

"אז מה עשיתם, בעצם?" היא שואלת ומייד מנידה בראשה. "במחשבה שנייה, לא משנה. אני בטוחה שאני יכולה לנחש מה עשיתם."

"היי, אל תשפטי אותי."

הלנה צוחקת חזק יותר הפעם, וזה צחוק יפה, אמיתי ונעים. "תאמין לי, אני לא שופטת אותך בכלל."

"טוב, בכל מקרה... אני די בטוח שאני מתפקד טוב יותר כידיד מאשר כמאהב," אני מצהיר. "כידיד אני נאמן מאוד, תמיד אפשר להתקשר אליי בשעת צרה ותמיד אפנה עבורך זמן. כמאהב? אני שוכח דייטים, אני לא מתייחס ליחסים ברצינות וכמעט תמיד מאכזב בצורה כזו או אחרת."

נראה שהיא חושבת על זה לשנייה.

"טוב, אז אנחנו יכולים להיות ידידים?"

אני צוחק. "בטח, למה לא? נהיה 'אשת החברה הגבוהה והאיש הפשוט'. לא ממש צמד שנלחם בפשע, אבל נוכל לפתור את כל התשבץ של הניו יורק טיימס בלי לרמות לפעמים."

היא שוב צוחקת. "מושלם."