ה”פ לאבקרפט: נגד העולם, נגד החיים

פתח דבר: הכרית של לאבקרפט

מאת סטיבן קינג
 

הכרית של לאבקרפט

חיבורו הארוך של מישל וולבק, ה״פ לאבקרפט: נגד העולם, נגד החיים, הוא שילוב מרשים של תובנות ביקורתיות, נקיטת עמדה בלתי־מתפשרת וביוגרפיה אוהדת — מעין מכתב אהבה מלומד, אולי אפילו מכתב האהבה הראשון שהוא באמת שכלתני. השאלה היא אם הנושא ראוי או לא ראוי לפרץ כה שופע ובלתי־צפוי של יצירתיות, בסוגת כתיבה שעל פי רוב היא משמימה ושורצת הערות שוליים. האם הג'ונסון הזה של הספרות הזולה, שמת כבר מזמן, ראוי לבּוֹזוֶול שכזה?¹ וולבק טוען שה״פ לאבקרפט ראוי גם ראוי, ושנודעת לו חשיבות רבה גם במאה ה-21.

ובכן, אני לגמרי מסכים איתו.

האם אי־פעם הפחדת את עצמך?

זו שאלה שכל סופר שכתיבתו נוגעת במוזר, בעל־טבעי או במקאברי נשאל לא פעם ולא פעמיים. אין לי ספק שגם ה״פ לאבקרפט נאלץ לענות עליה, ושהוא השיב ברצינות ובנימוס האופייניים לו, גם אם נשאל אותה שוב ושוב. לבטח לא היה עושה מה שעשה סופר אחד, בכנס סופרי אימה בו השתתפתי לפני כמה שנים, שענה על השאלה בשאלה אחרת: האם אי־פעם השתנת?

תשובה גסה, אבל לא רעה. כי כל סופר שפעל בתחום הספרותי הזה הפחיד את עצמו. אנשים שהעבירו את חייהם במכרות פחם משתעלים. לגיטריסטים יש יבלות בקצות האצבעות. רוב הפקידים הולכים כפופים כשהם מגיעים לגיל העמידה. אלה סיכונים שנלווים למקצוע. אצל סופר האימה, סיכון כזה הוא תבהלה שתוקפת אותו לפעמים כשהדמיון עובד טוב במיוחד. זה חלק מהעבודה, ורוב מי שעובדים בעבודה הזאת מתרגשים מצמרמורת חולפת לא יותר מכורה שמתרגש מהשיעול שלו או גיטריסטית מהיבלת בקצה האצבע.

יש, עם זאת, שאלה קשורה ורלוונטית. תשאלו חבורת כותבים שהתמחו בסיפורי אימה על־טבעיים אם חשבו פעם על רעיון שהוא מפחיד מכדי לכתוב עליו, והעיניים שלהם יידלקו. אז אתם כבר לא מדברים על סיכוני המקצוע, שזה נושא משעמם, אלא על המקצוע עצמו, וזה תמיד מעניין.

היה לי לפחות רעיון אחד כזה. הוא עלה בי כשבאתי לכנס הפנטזיה העולמי הראשון שלי, בשנת 1979 המצועפת בערפילי הזמן. הוועידה התקיימה במקרה בפרובידנס, עירו של הפ״ל. באחר צהריים אחד של יום שבת, כששוטטתי לי בחוסר מטרה ברחובות (ותהיתי כמובן אם גם לאבקרפט שוטט בהם בשעתו), עברתי ליד חנות משכון. חלון הראווה היה גדוש בערב־רב הרגיל והססגוני של גיטרות חשמליות, שעוני רדיו, תערי גילוח, סקסופונים, טבעות, תליונים והרבה, הרבה אקדחים.

בעודי מתבונן בכל הערבוביה הזאת, ״אדון רעיון״ פצה פתאום את פיו ודיבר מכיסא הנוח שלו שבירכתי ראשי, כפי שהוא עושה לפעמים מסיבות ששום סופר לא לגמרי מבין.² וכך אמר אדון רעיון: ״מה אם היתה בחלון כרית? סתם כרית רגילה וישנה, בציפית כותנה לא מאוד נקייה? ונגיד שמישהו — אולי סופר כמוך — היה מבקש לדעת למה חפץ כזה מוצג בחלון הראווה, ונכנס ושואל, והבחור בחנות היה עונה שזאת הכרית של ה״פ לאבקרפט, זו שעליה הוא ישן מדי לילה, זו שעליה הוא חלם את החלומות הפנטסטיים שלו,³ אולי אפילו זו שעליה הוא מת.״

קורא יקר, אני לא מצליח להיזכר — אפילו היום, כעבור רבע מאה — ברעיון שהעביר בי כזאת צמרמורת. הכרית של לאבקרפט! זו שחַבקה את ראשו הצר כשהשאיר את התודעה מאחור! וברור שכותרת הסיפור תהיה ״הכרית של לאבקרפט״. מיהרתי למלון כשבדעתי לדלג על כל התוכניות האחרות שלי, שני פאנלים וארוחת ערב, כדי להתיישב ולכתוב אותו. עד שהגעתי כבר התבהרו לי הרבה פרטים בנוגע לכרית. ראיתי את המרקם הצהבהב של הבד; ראיתי טבעת רפאים בצבע חום קלוש שמקורה אולי בקצת רוק שזרזף מזוויות פיו הישֵן וקפוץ השפתיים; ראיתי נקודה בצבע כהה יותר שהיתה ודאי דם שטפטף מאחד הנחיריים.

ויכולתי לשמוע את צווחתם החנוקה של החלומות הלכודים בפנים. כן כן. את קרקוש הסיוטים של ה״פ לאבקרפט.

אילו התיישבתי לכתוב את הסיפור מיד, כפי שתכננתי, אני כמעט בטוח שהוא היה נכתב. אבל כשהלכתי במסדרון הקומה השתים־עשרה אל חדרי צץ פתאום מאחד החדרים האחרים איזה בחור צוהל, דחף לי כוס בירה ליד ומשך אותי אל חבורה של סופרים עליזים שדיברו על דא ועל הא. אחר כך היו הדיונים בפאנל (בכל זאת), וארוחת הערב (איך לא), ואחריה עוד הרבה שתייה (ברור) ודיבורים (כמובן). חלק לא קטן מהשיחות היו על הפ״ל, והשתתפתי בהן בשמחה, אבל את הסיפור מעולם לא כתבתי.

מאוחר בלילה, במיטה, שבה מחשבתי ונדדה אליו, ומה שנראה נפלא באורו של אחר־הצהריים נהיה מבעית למחשבה בחושך. תבינו: חשבתי על הסיפורים שלו, אלה ששכנו שם בתוך הראש הצר שלו, זוועות שבינן לבין הכרית הפרידה רק מחיצת עצם דקיקה. הטובים שבהם — אלה שמישל וולבק מכנה ״הטקסטים הגדולים״ — הם מבעיתים באופן שאין לו אח ורע בכל הספרות האמריקאית, ועוצמתם לא התעמעמה כהוא־זה. המתחרה היחיד של לאבקרפט בתחום הסגנון באמצע המאה ה-20 היה אולי, למרבה האירוניה, סופר המתח דייוויד גודיס. השפה שלו שונה לגמרי אבל כמו לאבקרפט גם הוא חסר כל יכולת לעצור, לומר מפעם לפעם שדי, והיה לו אותו צורך נוירוטי להמשיך ולקדוח עוד ועוד בעמוד המציאות. אלא שגודיס נשכח, ולאבקרפט לא. למה? לדעתי כי אצל לאבקרפט, בניגוד לגודיס, הצליל הצווחני של הכפייתיות אוּזן במעין שירתיות גולמנית, וטווח דמיון וחזון שלא־מן־העולם־הזה. צרחות האימה שלו הן צלולות.

והאם, תהיתי והתהפכתי מצד לצד על כריתי שלי, האם אני באמת מתכוון לנסות להכניס את כל זה לסיפור? זה הרי מופרך. אם אנסה ואכשל, זה יהיה עלוב. ובשביל לנסות ולהצליח, יהיה עלי להשקיע — שלא לדבר על עזות המצח — אנרגיה נפשית מעל ומעבר למה שסיפור קצר כלשהו ראוי לו (אולי חוץ מסיפור של גוגול... או של לאבקרפט עצמו). המחשבה שאנסה למתוח רעיון כה יהיר וכה מבעית על פני רומן שלם, אפילו רומן קצר, היתה מרתיעה מכדי שאשקול אותה ברצינות. הרגשתי כמו חובבן שבא לקפוץ לים ממרומי הצוקים באקפולקו, וכנראה היה מצליח אם היה פשוט מעיף מבט חפוז לוודא שהוא בצד הנכון של הסלעים וקופץ. במקום זה השתהיתי זמן רב מדי ובחנתי את מסלול הנפילה והשלכותיה האפשריות. וזה חרץ את דיני.

״הכרית של לאבקרפט״ לא נכתב בסוף־השבוע ההוא בפרובידנס, וגם לא נכתב מאז. אם אתה רוצה לנסות, קורא יקר, כולו שלך... יחד עם חלומות הבעתה שלא יאחרו לרדוף את מי שיתאמץ וינסה לעשות כזה דבר כמו שצריך. אני מצדי כבר לא רוצה להיכנס לכרית של לאבקרפט, לפגוש את החלומות שאולי נשארו לכודים בה, ונדמה לי שמישל וולבק יוכל להזדהות עם נקודת המבט הזאת.

בלהטו המאוד־לא־אקדמי, וולבק טוען טענות שיעוררו מחלוקות וויכוחים. אני עצמי חולק על כמה מהן. האם החיים באמת כואבים ומאכזבים? ייתכן שכואבים, אבל רק לפעמים; ייתכן שמאכזבים, אבל רק לחלק מהאנשים. האם באמת אין טעם לכתוב עוד רומנים ריאליסטיים? אם לשפוט לפי כאלפיים עמודי הפרוזה שכתב בארבע־עשרה השנים האחרונות, נראה שטום וולף, לפחות, אינו מסכים. האם באמת האנושות מעוררת בנו רק סקרנות פושרת? אה, וולבק יקירי! בכל יום אני פוגש לפחות שישים אנשים ואחרי ארבעים מהם אני משתוקק לעקוב אחריהם לביתם ולראות מה הם עושים שם.

ישנן עוד טענות, והשנויות ביותר במחלוקת הן אולי אלה הנוגעות לאדישותו־לכאורה של לאבקרפט למין וזלזולו בפרויד,⁴ אבל אין מקום לדון בהן כאן בהרחבה — אם ההקדמה תהיה ארוכה מדי, היא תאפיל על הספר שאחריה! חוץ מזה, טענתו של וולבק שלאבקרפט היה מחשובי הסופרים האמריקאים במאה ה-20 אומנם פתוחה לדיון, אבל עם כל עשור שחולף וספריו עדיין מודפסים ויצירותיו נלמדות בעוד ועוד חוגים לספרות באמריקה, קשה יותר לכפור בה. וחשיבותו הספרותית של לאבקרפט אולי משנית לעובדה — עליה יעיד עצם הלהט בחיבורו של וולבק — שהפ״ל ממשיך להיות לא רק פופולרי בכל דור של קוראים המגיעים לבגרות, אלא גם חשוב, עמוק בבטן, לגרעין היוצרים שממשיכים לכתוב את סיפורי הפנטזיה והאימה של אותו דור, ובכך ממפּים את הפחדים הכי עמוקים שלו. אינני חסיד של ניתוחים סוציולוגיים בענייני ספרות, אבל אני חושב שספרות ה״מוזר״ של דור מסוים, שהיא תמיד דודנית של ספרות המיינסטרים (ולפעמים אחותה התאומה), מספקת לנו מידע רב־ערך על החברה שבה היא מופיעה. כשרואים מה מבעית את הדור (הסיוטים שבכרית הלאומית, אם תרצו), תשע מתוך עשר החלטות אחרות שהתקבלו בזמן שהספרות הזאת התפרסמה — משפטיות, מוסריות, כלכליות, אפילו צבאיות — מתחדדות ומתבהרות.

אבל עזבו את כל העניינים הפסיכולוגיים והחברתיים האלה. אלה כמעט תמיד הבלים, תעסוקה למרגלים שמסתובבים בבית הספרות, לאקדמאים חרטטנים (מספרם גדל משנה לשנה) שיאחזו בכל קש כדי להימנע מלדבר על סיפור ושפה ודמיון — הדנ״א המתוק של כתיבה בדיונית — כי אלה מעוררים בהם אי־נחת, מעמידים מולם את האפשרות הממשית של העברת שיעור באורך חמישים דקות כמעט בלי רשימות, ואז אורבת האימה האמיתית: שתיקות מביכות ועיני סטודנטים בוהות.

עם כל ההשגות שאולי יש לי על חלק מהמסקנות וההנחות של מישל וולבק, לא פקפקתי אף לרגע בתזה המרכזית שלו: יצירותיו של לאבקרפט ניצבות נגד העולם ונגד החיים. גם כקורא של ספרות אימה וגם כמי שתרם את חלקו לכתיבתה, הבנתי מיד שוולבק כתב משהו שהרגשתי מזמן אבל לא הצלחתי לבטא: ספרות שעוסקת באימה ובעל־טבעי וב״מוזר״ אומרת ״לא!״ מהדהד לעולם כפי שהוא ולמציאות כפי שהעולם מתעקש שהיא תהיה. וולבק לא מציין זאת במפורש, אבל עצם הערצתו ללאבקרפט מכריזה על כך בראש חוצות: ככל שהדמיון רב יותר, וככל שהקשר בין הסופר לקורא חזק יותר, כך ה״לא!״ הזה מודגש ומשכנע יותר. וולבק מנסח בכותרות משנה את הטכניקה הנחוצה להשגת הצעקה הנחרצת הזאת, ואולי לא אחטא למטרתו הכוללת אם אקבץ אותן כאן:

תקוף את הסיפור כמו התאבדות מזהרת, בטא ללא חת את ה'לא' הגדול לחיים; אז תראה קתדרלה כבירה, וחושיך, מוליכים של שיבושים שאין לתארם, ישרטטו מתאר של הזיה גמורה, שתאבד באדריכלות המאוסה של העידנים. למי שמתכוון לכתוב ספרות אימה על־טבעית, זוהי עצה חיונית.⁵ לקורא שמתוודע בפעם הראשונה ללאבקרפט, גם היא וגם כלל החיבור של וולבק, שבתוכו היא נמצאת, יכולים לשמש כאבן־בוחן שימושית להבנת דרכו של לאבקרפט. באשר להבנת הצלחתו של לאבקרפט — זו כבר תעלומה ששום ספר, מאמר או סמינר אקדמי לא יוכלו לשפוך עליה אור. זה עניין שבין הקורא או הקוראת לבין הלאבקרפט שהם מגלים, זה שפותח את דמיונו של כל אחד באותם קטעים ארוכים שכמו קודחים וצורחים... ואז נהיים קול שלוחש בחשכת הלילה, כשהשינה לא באה והירח מביט בקור מן החלון.

הקול שלוחש מתוך הכרית.

בכל דור מגיע פלח קוראים צעירים ללאבקרפט בלי עידוד או הדרכה, כפי שבכל דור יש פלח קוראים שמגיע לאגתה כריסטי, לדרקולה של סטוקר... ובשנים או אפילו במאות השנים הבאות יגיע, אני מניח, לספרי הארי פוטר. מה שמבדיל את לאבקרפט ועושה אותו ראוי לחיבור הנלהב והאוהד הזה הוא פחות הערך הספרותי — מונח חמקמק שכזה — ויותר כוח ההתמדה הגולמי שלו. בניגוד לכריסטי או סטוקר בזמנם או רולינג היום, לאבקרפט מעולם לא היה סופר של רבי מכר.⁶ הוא כתב באלמוניות (ובכתב יד), הרוויח פרוטות ומת בעוני מכובד. אך כפי שוולבק מציין, ״עם מותו של לאבקרפט, נולדה יצירתו״. מאז היצירה הזאת, ובמרכזה מה שוולבק מכנה בצדק ״הטקסטים הגדולים״, מעולם לא הפסיקה להתפרסם, והספרים הניבו רווח של מיליוני דולרים.⁷

אך המורשת הפיננסית של יצירת לאבקרפט לא מעניינת את וולבק, ולא צריכה לעניין אותנו. המורשת היצירתית, לעומת זאת, צריכה לעניין אותנו מאוד. וולבק מזכיר שני סופרים שהושפעו מלאבקרפט: פרנק בֶּלקנאפּ לונג ורוברט בלוך. ישנם עוד עשרות, החל בסופר הטקסני המחונן רוברט א' הווארד, שסיפורי קונן הברברי שלו הם פסטישים כמעט לא־מוסווים של לאבקרפט והולידו ז'אנר שלם, ואולי כלה בג'ויס קרול אוֹטס, שדיברה על לאבקרפט בהערכה רבה והכירה בהשפעתו לפחות על כמה מיצירותיה היותר־גותיות. בין הווארד לאוטס (וקשה לי לדמיין תהום ספרותית רחבה יותר) יש פנתיאון שלם של סופרים שלאבקרפט הותיר עליהם חותם, לפעמים ישירות, לפעמים בעקיפין (כשגיליתי את רוברט בלוך בגיל עשר, למשל, גיליתי בלי יודעין את לאבקרפט), לפעמים בעוצמה, לפעמים ברפרוף קליל של כנף הדמיון. רשימה כזאת של סופרים יכולה לכלול את קלארק אשטון סמית', ויליאם הוֹפּ הודג'סון, פריץ לייבֶּר, הרלן אליסון, ג'ונתן קֶלֶרמן, פיטר סטראוּבּ, צ'רלס ווילפורד, פּוֹפּי ז' בּרייט, ג'יימס קרַמלי, ג'ון ד' מקדונלד, מייקל שייבּוֹן, רמזי קמפּבּל, קינגסלי אֵיימיס, ניל גיימן, פלאנרי או'קונור וטנסי ויליאמס. וזו רק התחלת הרשימה.

אלה גם לא בהכרח האנשים החשובים. אצל רוב הקוראים המתפתחים נוצר ״שטח מת״ מסוכן בין גיל שלוש־עשרה לשבע־עשרה. זו התקופה שבה רוב הצעירים משאירים מאחור את ספרי הילדות אבל עוד לא לוקחים לידיהם את ספרי הבגרות. כידוע, הרבה ילדים לעולם לא מגשרים על הפער, ואם ניכנס אליהם הביתה בבגרותם נמצא שם כנראה את הרידרס דייג'סט, הניישנל אנקוויירר, בדיחות לכל עת ופחות־או־יותר זהו. יש ילדים שזונחים בשנות המעבר האלה את ננסי דרוּ ור' ל' סטיין לטובת אגתה כריסטי, דין קוּנץ ואולי דרקולה של סטוקר. הם אלה שיגדשו את בתיהם לעתיד ברבי־מכר עכשוויים, וימשיכו להעשיר את תיק ההשקעות של דניאל סטיל במניות טריות.

אבל יש גם קבוצה שלישית — תמיד יש — של אנשים שלא יסתפקו בסחורה דהויה שכזאת, וירגישו צורך במשהו יותר... מסוכן. כן. אפילו אם הוא ידבר אליהם מתוך הכרית מאוחר בלילה, כשירח המביט מן החלון נראה יותר כמו גולגולת מאשר כמו דימוי רומנטי משיר פופ. כן, אפילו אז. ואני חושב שהקבוצה השלישית הזאת היא זו שהשאירה את לאבקרפט בחיים הרבה אחרי מותו, ולמרבה האירוניה — למרות עמדתו הנחרצת נגד החיים.

כל ספרות, אבל בעיקר ספרות פנטסטית וספרות אימה על־טבעית, היא מערה שגם הקוראים וגם הכותבים מתחבאים בתוכה מהחיים (וזו בדיוק הסיבה שהורים ומורים כה רבים, כשהם רואים נער קורא אסופת סיפורים של לאבקרפט, בלוך או קלארק אשטון סמית', ממהרים לצעוק: ״למה אתה קורא את הזבל הזה?״). בדיוק במערות כאלה — במקומות מפלט כאלה — אנחנו מלקקים את פצעינו ומתכוננים לקרב הבא שנצטרך להילחם שם בחוץ, בעולם האמיתי. הצורך שלנו במקומות כאלה קיים תמיד, כפי שיגיד לכם כל קורא של ספרות אסקפיסטית, אבל הם חיוניים במיוחד לקורא — ולכותב — הרציני בפוטנציה, שעובר את אותן שנים פגיעות שבהן מתחוללת ההתפתחות מהדמיון של הילד לדמיון היותר מתוחכם ומאורגן של המבוגר. בקיצור, כשהדמיון היצירתי משיל את עורו ומצמיח עור חדש.⁸

חשוב לי שתבינו אותי. עלי להשאיר אתכם בידיו הנאמנות של מישל וולבק, ואני צריך להיות מובן לפני שאפרד. אינני אומר שלאבקרפט (או לייבֶּר, או אשטון סמית', או אפילו אני עצמי) היה סופר לא־בשל, שמובן הכי טוב על־ידי מוחות לא־בשלים שיזנחו אותו לאנחות אחרי שיחלפו סערות גיל ההתבגרות. זו שטות עם זקן ארוך כמו הזלזול של הביקורת באדגר אלן פו בראשית הדרך. זה היה טיפשי בנוגע לפו, וזה טיפשי בה־במידה בנוגע ללאבקרפט, ש״הטקסטים הגדולים״ שלו הם הישגים פורצי דרך של דמיון יצירתי ומתגמלים את הקורא בן החמישים ממש כמו את הנער המבריק בן החמש־עשרה. הנקודה (ותהיו ודאי אסירי תודה לדעת שזו הנקודה האחרונה) היא שאיש לא נתן תוקף להישגיו הבשלים של לאבקרפט בצורה נהדרת יותר ממישל וולבק. אם קראתם את כל לאבקרפט, אז נגד העולם, נגד החיים יוכל לפתות אתכם לחזור אליו, ולראות אותו באור חדש; ואם זו הפעם הראשונה שאתם פוגשים בנסיך האפל מפרובידנס, לא תוכלו לבקש משהו ממריץ ומרגש יותר לפרוץ לכם את הדרך.

כפי שאמר רוברט בלוך — חלומות פז.

סטיבן קינג

בנגור, מיין

10 בדצמבר, 2004