מכתב לאמי

מבין הכותבים בצרפתית, הסופר הבלגי ז׳ורז׳ סימנון (Simenon, 1903-1989) היה אחד הסופרים הפורים, האהובים והמתורגמים ביותר במאה העשרים. סימנון חיבר מאות ספרים. בצד סדרת הרומנים הבלשיים בכיכובו של המפקח מגרה הוא כתב רומנים ספרותיים שאותם כינה ״רומנים קשים״, סיפורים קצרים, סיפורי מסע, ספרים אוטוביוגרפיים, ועוד עשרות רבות של רומנים שפרסם תחת 27 שמות בדויים.

מספריו שראו אור בעברית:

פרשת סן–פיאקר (עם עובד, 2020) / מגרה בניו יורק (עם עובד, 2020) / לילה בצומת (עם עובד, 2018) / החברה של גברת מגרה (עם עובד, 2018) / ססיל מתה (עם עובד, 2017) / השען מאוורטון (עם עובד, 2016) / מגרה טומן מלכודת (עם עובד, 2016) / המת של מגרה (עם עובד, 2016) / טרוצקי על מות בנו: מלווה בראיון שערך ז'ורז' סימנון עם טרוצקי (נהר ספרים, 2015) / מר גאלה המנוח (עם עובד, 2015) / ראשו של אדם (עם עובד, 2015) / פיוטר הלטבי (עם עובד, 2014) / הדייר; זר בעיר (עם עובד, 2012) / החדר הכחול: שתי נובלות (מודן, 2012) / מגרה וסוחר היין; מגרה והרוצח (הקיבוץ המאוחד, 2011) / הנוסע הסמוי (עם עובד, 2011) / חופשתו של מגרה; מגרה והאיש על הספסל (הקיבוץ המאוחד, 2009) / מותה של בל; מכת ירח (עם עובד, 2008) / התלוי מסן–פוליין: חג–המולד של מגרה, שבעה צלבים קטנים בתוך פנקס (הקיבוץ המאוחד, 2007) / הסוד המשותף; הכלב הצהוב (עם עובד, 2006) / מכתב לשופט; הילד שבחלון (עם עובד, 2005) / שעת הפעמונים; העשיר (עם עובד, 2004) / מדרגות הברזל; אלמונים בבית (עם עובד, 2003) / האיש שצפה ברכבות: האיש הקטן מארחנגלסק (עם עובד, 2001) / ידידי מגרה / סיפורי ז'ורז' סימנון (משרד הביטחון / ההוצאה לאור, 1982) / השלג היה שחור (כתר, 1979) / הכלב הצהוב (הוצאת רות, 1968) / מגרה והסוכן הנוסע המוזר (רמדור, 1966) / מגרה על פרשת דרכים (רמדור, 1966) / מגרה וחונק היפהפיה (רמדור, 1966) / מגרה והפשע המושלם (רמדור, 1966) / האחים ריקו (מ' מזרחי, 1961) / אקספרס לגרדום (ספרית המסתורין, 1960) / מגרה טועה (צוהר, 1955) / השלג היה שחור (צוהר, 1955)

הספרייה של בבל
סדרה בעריכת שרון רוטברד

הוכתב בלוזאן (ווֹד), אוונו דה פיגיה 12, ונחתם ב-18 באפריל 1974. נערך מחדש ב-19 ביוני 1974.
פריז, Presses de la Cité, נובמבר 1974.

יום חמישי, 18 באפריל 1974

אמא יקרה שלי,

הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע־עשרה, עדיין נותרת זרה לי.

למעשה, מעולם לא קראתי לך אמא אלא קראתי לך אמי, כשם שלא קראתי לאבי אבא. למה? מנין בא השימוש הזה? אין לי מושג. מאז ערכתי כמה גיחות קצרות ללִייֵז', אבל הארוכה ביותר היתה האחרונה שבה, במשך שבוע, בבית החולים בַּאוְייר שבו שֵירתי פעם בטקסי המיסה, הייתי עֵד יום אחר יום לגסיסתך.

מילה זו, אגב, אינה הולמת את הימים שקדמו למותך. שכבת על מיטתך מוקפת בקרובי משפחה או באנשים שלא הכרתי. היו ימים שבקושי הצלחתי לפלס דרך אלייך. צפיתי בך במשך שעות. לא סבלת. לא פחדת לעזוב את החיים. גם לא דיקלמת תפילות מבוקר ועד ליל למרות נוכחותה של נזירה בשחור שקפאה על מקומה כל הימים באותו מקום, על אותו כיסא.

לעתים, ואפילו קרובות, חייכת. אבל למילה חיוך בהקשר שלך, יש משמעות שונה מעט מהמשמעות הרגילה שלה. הסתכלת בנו, אנו שהולכים לשרוד אחרייך וללוות אותך לבית הקברות, והבעה אירונית מתחה לפעמים את שפתייך.

אפשר לומר שהיית כבר בעולם אחר, או ליתר דיוק שהיית בעולם שכולו שלך, בעולמך הפנימי המוכר לך.

כי את החיוך הזה, שהיו בו גם מלנכוליה, השלמה, הכרתי מילדותי. החיים עברו עלייך. לא חיית אותם.

אפשר לומר שחיכית לרגע שבו תשתרעי סוף־סוף על מיטתך בבית החולים לפני המנוחה הגדולה.

הרופא שלך היה אחד מחברי ילדותי. הוא אישר לי שתלכי ותדעכי לאיטך אחרי הניתוח שעשה לך.

זה ארך בסביבות שמונה ימים, השהות הארוכה ביותר שלי בלייז׳ מאז עזיבתי בגיל תשע־עשרה, וכשיצאתי מבית החולים, לא יכולתי להימנע מלגלות מחדש את הנאות נעורי, כמו ללכת לאכול מולים וצ'יפס, או צלופח ברוטב ירוק.

האם זה מביש לערבב דימויים גסטרונומיים עם אלה של חדרך בבית החולים?

אני לא חושב. כל זה אחוז יחד. הכול אחוז יחד, כוליות שאני מנסה להתיר ושאת אולי הבנת לפנַי כשהסתכלת בי בתערובת של אדישות ורוך.

מעולם לא אהבנו זה את זו בחייך, את יודעת זאת היטב. שנינו העמדנו פנים.

היום, אני חושב שכל אחד מאיתנו יצר מהאחר תמונה לא מדויקת.

כאשר יודעים שעומדים לעזוב בקרוב, האם ניחנים בצלילות שלא היתה לנו קודם? אני עדיין לא יודע. אבל אני כמעט בטוח שקיטלגת בדיוק רב את האנשים שבאו לבקרך, אחיינים, אחייניות, שכנות, מנין לי לדעת?

וברגע שהגעתי, קיטלגת גם אותי.

אבל לא את התמונה שיצרת ממני חיפשתי בעינייך או בפנייך השלוות: מה שהתחלתי לתפוס היה התמונה האמיתית שלך.

הייתי נסער, מודאג. ערב קודם התקשר אלי חברי ללימודים לשעבר אורבן, שנעשה מנתח ראשי בבית החולים באווייר ושניתח אותך. מיהרתי לנסוע וגמאתי במהירות האפשרית את כבישי שווייץ ואז את הכביש המהיר הגרמני, ואז לבסוף קטע כביש בלגי.

לפתע מצאתי את עצמי לפני הדלת המבריקה הגדולה של בית החולים באווייר שאליו, כילד, הגעתי מתנשף, בעיקר בחורף, אחרי שחציתי את הרחובות השוממים שבהם צעדתי מרוב פחד באמצע הכביש.

מצאתי מיד את הביתן שלך. ואז את הדלת שלך, שעליה דפקתי. נעניתי:

"יבוא."

נדהמתי לראות ארבעה או חמישה אנשים לפחות, ועוד אחות נזירה בשחור, שנראתה כאילו היא עומדת על המשמר כמו זקיף, בחדרך הקטן בבית החולים.

התגנבתי למיטתך כדי לנשק אותך ואת אמרת לי בפשטות רבה, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם:

"למה באת, ז'ורז'?"

המשפט הקצר הזה, מאוחר יותר, כשהרהרתי בו, כי הוא נתקע לי בלב, הסביר לי אולי קצת עלייך עצמך.

נישקתי אותך על המצח. מישהו, אני לא יודע מי, ויתר על הכיסא שלו למעני. הסתכלתי בך במבט נמרץ. אני חושב שמעולם לא הסתכלתי בך באופן זה.

ציפיתי למצוא אישה גוססת בחצי תרדמת. מצאתי שוב את עינייך שכבר ניסיתי לתאר אבל שאצטרך לתאר שוב, כי רק בחלוף הזמן אני מבין אותן.

האם הופתעת לראות אותי? האם העלית על דעתך שלא אגיע ללוות אותך בגסיסתך ובהלוויה שלך? חשבת שאני אדיש, אם לא עוין?

בתוך העיניים האלה, באפור דהוי, האם היתה זו הפתעה אמיתית או אחת מתחבולותייך? אני לא יכול שלא לחשוב שידעת שאבוא, שחיכית לי, אבל כיוון שתמיד חשדת בכולם ובייחוד בי, חששת שלא אבוא.

האנשים סביבך לא חשבו לנכון לצאת מהחדר. נאלצתי להוציא אותם בעצמי ואמרתי להם שאני רוצה להיות רגע אחד לבד עם אמי.

האחות הנזירה לא זזה. היא נשארה על כיסאה, חסרת תנועה באותה מידה, בלתי חדירה באותה מידה, אדישה באותה מידה כמו פסל. היא אף פעם לא בירכה אותי לשלום כשנכנסתי. היא גם אף פעם לא נפרדה ממני בלהתראות.

אפשר היה לחשוב שהיא זו שמחזיקה את המפתחות לשער המוות, לגן עדן או לגיהינום, ושהיא מחכה לרגע שבו יהיה צורך להשתמש בהם.

נשארנו לבדנו זמן רב והסתכלנו זה בזו. לא ניכרה עצבות בפנייך. לא ניכר בהן שום רגש שיכולתי להגדיר מבלי להסתכן בטעות.

ניצחון? אולי. היית הילדה השלוש־עשרה מתוך שלושה־עשר ילדים. אביך ירד מנכסיו כשנולדת. היית בת חמש כשהוא מת.

כך התחלת את חייך. נשארת לבדך עם אמך. אחייך ואחיותייך כבר נפוצו לכל עבר, חלקם כבר לבית הקברות. גרת בדירה צנועה, יותר מצנועה, ברחוב עני בלייז׳, ומעולם לא ידעתי ממה התקיימתן, אמך ואת, עד שמלאו לך תשע־עשרה והתחלת לעבוד כמוכרת בחנות כולבו.

יש לי תמונה גרועה שלך מאותה תקופה. היית נאה, עדיין עם קימורי פנים עגלגלים שמציינים נעורים, אבל עינייך הביעו בה־בעת רצון נחוש וחשדנות כלפי העולם כולו.

על שפתייך השתרטט אמנם חיוך, אך היה זה חיוך חסר נעורים וכבר מלא מרירות ועינייך ננעצו בנחישות בעדשת המצלמה.

"למה באת, ז'ורז'?"

המשפט הקטן הזה הוא אולי ההסבר לכל חייך.

כשנשארנו לבדנו, להוציא את נוכחותה של האחות הנזירה, לא היה לך מה לומר לי וגם לי לא היה מה לומר לך. לקחתי את ידך הרזה שהיתה מונחת על סדין המיטה. היא לא היתה חמימה וכמו נטולת חום וכמו נטולת חיים.

האם באמת היית מתאכזבת או נפגעת אילו לא באתי? אני תוהה.

האנשים שגדשו את חדרך כשהגעתי, הכרת אותם, ידעת כמו שאומרים לְמה כל אחד ואחת מהם מצפה ממך. זה לכסף, ההוא לאחד משני המזנונים בחדר האוכל שלך, ההיא לבגדים, וכן הלאה.

כי מעולם לא השלית את עצמך. מעולם לא נתת אמון באיש. ככל שאני יכול להרחיק לכת בזיכרונותי, תמיד חשדת בשקר ובאנוכיות.

עדיין לא מלאו לי שש שנים כשנכנסתי לבית הספר סנט־אנדרה וכבר אז חשבת שאני משקר לך. ותמיד האמנת בזה. בפעם האחרונה שביקרת אותי זה היה באֵפַּלינייה. הזמנתי אותך לבוא ולבלות בחברתי כמה שבועות והיתה לי מחשבה כמוסה להכניס אותך, כי כבר היית זקנה מאוד ונכה, לאחד מהמוסדות המצוינים שבאזור.

אפלינייה, שהעמדתי למכירה לפני שנתיים ועדיין לא מכרתי אותו, הוא בית גדול מאוד והוא מציע דימוי של יוקרה מסוימת. זה דרש צוות עובדים גדול. את העברת את רוב ימייך בגן, בצלו הרוקד של עץ הליבנה.

מה שהטריד אותך לא היה לדעת איך תחיי את שנותייך האחרונות. כשהצלחת לתפוס את אחד מאנשי הצוות, שאלת אותו במבט ספקני:

"הנכס הזה באמת משולם?"

החשש הזה קינן בך כבר כשהזמנתי אותך ללָה־רישָרדייה. זה היה בית אחוזה עם בריכה גדולה שוקקת ברווזים, גן ירק ענקי, יער וכמה כרי דשא. גם שם, העברת חלק ניכר מזמנך בכורסה באוויר הפתוח. אני חושב שבאותה תקופה היו לי עדיין רק שלושה סוסים. זה הצריך סייס. הגינה וחצר המשק תוחזקו בידי גנן. בקיצור, גם שם, ב-1931, היו סביבי לא מעט אנשים.

הסתכלת באנשים הבאים והולכים. צפית בהליכותיהם. וברגע שהיית לבד עם בּוּל, שאלת אותו:

"לבן שלי יש הרבה חובות?"

במשך חמישים שנה, אף פעם לא הצלחתי לשכנע אותך שאני עובד ומתפרנס.

החשדנות הזאת לא היתה מכוונת רק כלפי. היא היתה מולדת בך. היתומה הקטנה בת החמש שחיה לבדה עם אמה לא יכלה להאמין בניסים.

אבל אני הייתי, בעצם, המושא העיקרי של החשדנות הזאת.

מתוך אהבה? מתוך חשש שאטפח אשליות שווא? כי פחדת שאני, מצדי, רוקח נגדך אלוהים יודע איזו קנוניה?

רק את, אמי, יכולת לענות. אני מצדי, יכול רק להעלות השערות והימים שהעברתי למראשות מיטתך אולי עזרו לי בכך.

קראתי לך עכשיו אמי ולא אמא. זה מפני שהייתי רגיל לקרוא לך כך מאז ילדותי המוקדמת. יש לי הרבה זיכרונות מהילדות שלי, יותר מלרוב האנשים. ככל שהזיכרון שלי מתעתע לעתים קרובות ביחס לאירועים חדשים, כך הוא מדויק באופן צילומי ביחס לשנות חיי הראשונות.

אני שואל את עצמי אם אי פעם החזקת אותי על ברכייך. בכל מקרה, הדבר לא טבע בי את חותמו, ומכאן שזה לא קרה לעתים קרובות.

ה"אבי" ו"אמי" שלימדו אותי להשתמש בהם לא הגיעו כנראה ממך ואני לא יכול להאשים אותך בזה. אבי היה גבר עדין, אבל כמו כל הסימנונים שהכרתי, הוא אף פעם לא הפגין פתיחות.

יש פרט אחד שאני זוכר ושאולי משמעותי. יום אחד, אמרת לו ברגע של דכדוך:

"כשאני חושבת על זה, דֵזירֵה, אף פעם לא אמרת לי 'אני אוהב אותך'."

ואבי ענה, בעיניים לחות, אני משוכנע בכך:

"אבל את כאן."

האם זה מה שהקשיח אותך? כשהיית לכודה בין הבְּרוּלים שעזבת והסימנונים מהשבט שאליו נכנסת, האם הרגשת קרועה ואפילו מאוכזבת?

את כל זה, אמי, אנסה להבין ולומר לך.

חייתי איתך תשע־עשרה שנה ובערך אותו פרק זמן עם דזירה. עבדת הרבה. גם הוא. הגורל לא זימן לכם הרבה הנאות.

מה שאני מבין היום הוא שזוג עם ילדים הוא לא רק זוג. והוא שוכח זאת לפעמים. יש בבית, לידם, כמעט תמיד נוכחות, עיני ילדים שצופות בהם, ששופטות אותם במידת התבונה הצעירה שלהם.

נדמה לנו שאנחנו פשוט אב ואם.

זה לא נכון. אנחנו שני אנשים שכל המחוות, כל המילים, כל המבטים שלהם נשפטים בלי רחמים.

עכשיו כשאת מתה, עכשיו כשאני כותב לך את אחד ממכתבי הנדירים, גם אני כבר אב וכמובן, אינני עוד חסר רחמים.

המשך בספר המלא