אז'ני גרנדה

דיוקנים בורגניים

בערי שדה מסוימות ישנם בתים, שהמביט בהם נמלא עצבות כמו למראה המנזרים הכי קודרים, הערבות הכי שוממות ועיי החורבות הכי נוגים. אפשר שהשלושה חוברים שם יחדיו: דומיית מנזרים, צחיחות ערבות ויובש עצמותיהם של בניינים חרבים; החיים והתנועה כה שקטים בבתים האלה עד כי זר היה עשוי לחשוב שאיש לא גר בהם אלמלא פגשו עיניו לפתע במבטו החיוור והקר של אדם ללא תנועה, שדמותו הנזירית משהו נשקפת מעל אדן חלון לקול צעד עלום. קו אופי עגמומי כזה ניבט מפרצופו של בית מגורים שמושבו בסוֹמיר, בקצה רחוב הררי המוליך לְטירה במרומי העיר. מעטים בלבד פוקדים כיום את הרחוב הזה, שהינו חם בקיץ, קר בחורף, אפלולי פה ושם ומצטיין בצליל היבש העולה מריצוף האבנים הקטנות שלו, שנותר תמיד נקי, בפיתוליו הצרים, ובשלוות בתיו הניצבים בחלקה העתיק של העיר, למרגלות חומות המגן של הטירה. בתי מגורים בני שלוש מאות שנה עדיין עומדים שם איתן אף על פי שהם בנויים מעץ, וחזותם המגוונת תורמת לאופיו המיוחד של אזור זה של סומיר, המושך את תשומת ליבם של חובבי עתיקות ושל אמנים. העובר על פני חזיתותיהם של הבתים הללו נפעם בעל כרחו מקורותיהם העצומות, שקצותיהן מגולפים על פי רוב בצורת דמויות מוזרות, המעטרות את קומת הקרקע בתבליטיהן השחורים. הינה כאן בית מגורים שלוחות עץ רוחביים, המכוסים אריחי צפחה, צובעים את קירותיו הרופפים בפסים כחולים, וגג צלעות העץ שלו, שקומתו שחה עם השנים, מכוסה רעפי עץ שנרקבו והתעקמו בשל פעולתם המתחלפת של הגשם והשמש; ופה נראים אדני חלונות שנשחקו והשחירו, בקושי ניתן להבחין בגילופיהם העדינים, ודומה שהם אינם חסונים דיים כדי לשאת את עציץ החרס החום, המצמיח שפעת ציפורנים או ורדים, שהעמידה עליהם איזו פועלת עלובה. הלאה משם רואים דלתות כניסה עם מסמרים ענקיים הקבועים בהן, ועליהן רשמו אבותינו כיד כישרונם, בכתב חרטומים, מיני רישומים משפחתיים שיישארו סתומים לעולמים: יום אחד אישר כאן פרוטסטנטי את אמונתו בחתימת ידו, במשנהו חירף חבר הליגה הקתולית את אנרי הרביעי; ואילו בורגנים אחדים, אנשי אצולת הפעמונים, חרתו פה את סמליהם לתפארת ישיבתם בדין, שאיש אינו זוכר עוד. כל ההיסטוריה של צרפת נמצאת כאן. לצד בית רעוע בעל דופנות עץ מטויחות, שבו סגד בעל מלאכה למַקצוּּע שלו, ניצב בית מידות של אציל בעל שער אבן מקושת, ומעליו עדיין נראים אי אלו שרידים של כלי נשקו, שנשברו בטלטלת המהפכות השונות שפקדו את הארץ מאז 1789. קומת המסחר ברחוב הזה אינה מאכלסת חנויות ולא בתי מסחר; חובבי ימי הביניים ישובו ויפגשו כאן את בתי המלאכה של אבותינו במלוא פשטותם התמימה: חללים נמוכים שאין בהם לא חלון ראווה, לא תצוגת סחורות ולא חזית מזוגגת, אפלוליים וקודרים, ללא קישוטים כלשהם, לא בחוץ ולא בפנים; דלתותיהם האטומות עשויות שני חלקים מפורזלים בגסות, העליון נפתח פנימה ואילו התחתון, המצויד במצילה עם קפיץ, נע הלוך ושוב ללא הרף; מין מאורות טחובות, שהאוויר והאור חודרים אליהן מבעד לחלקה העליון של הדלת או דרך החלל התחום בין הקמרון לבין הרצפה ולבין קיר קטן שמעל לתֶמך, שבו קבועים תריסים קשיחים המוּסרים מדי בוקר ומותקנים מחדש עם ערב בעזרת בריחים מהודקים בברגים. הקיר הזה משמש להצגת מרכולתו של הסוחר. פה אין נוכלוּת. מוצגים כאן, בהתאם לטיבו של בית המסחר, שתיים־שלוש גיגיות מלאות מלח ובָקָלה, כמה חבילות של בד מפרשים, חבלים, מטילים של פליז התלויים על מרישי התקרה, חישוקים השעוּנים על הקירות ופיסות אריג המונחות על מדפים. תיכנס פנימה? עלמה ברה, קורנת נעורים, בזרועות סמוקות, לראשה מטפחת לבנה, מניחה את הסריגה שלה וקוראת לאביה או לאימה, והללו, אדישים, אדיבים או יהירים, לפי נטיות אופיים, ניגשים לספק לך את מבוקשך, בין שזו סחורה בשווי שני סוּ ובין במחיר עשרים אלף פרנק. תוכל לראות כאן סוחר בעץ אלון היושב בפתח העסק שלו ומניע את אגודליו תוך כדי שיחה עם שכנו. לכאורה אין לו דבר למכור לך זולת מדפי עץ פגומים להצבת בקבוקים ושתיים־שלוש חבילות של קרשים; ואולם משֶטח האחסון הגדוש שלו בנמל הוא משנע סחורה לכל החבתנים של מחוז אנז'וּ. הוא יודע לומר בדיוק כדי לוח עץ יחיד כמה חומר גלם לייצור חביות יוכל למכור בעונת יבול מוצלחת; ימים שטופי שמש מעשירים אותו, עונה גשומה ממוטטת את עסקיו: במהלך בוקר יחיד עשוי מחירה של חביונת לצנוח מאחד עשר פרנק לשישה. בחבל ארץ זה, כמו גם במחוז טורֶן הסמוך, חיי המסחר נתונים לשלטונו ההפכפך של מזג האוויר. כורמים, בעלי אדמות, סוחרי עץ, חבתנים, פונדקאים, ספּנים, כולם אורבים לכל קרן שמש, כולם רועדים מפחד בשוכבם לישון פן יגלו למוחרת כי שררה קרה במהלך הלילה, וכולם חוששים מהגשם, מהרוח ומהיובש ומייחלים למים, לחוֹם ולעננים, איש איש לפי משאלות ליבו. דו־קרב מתמיד מתחולל כאן בין השמיים לבין אינטרסים ארציים. ארשת פנים עצובה, חיוך או הבעה של שמחה מתחלפים ביניהם בהתאם לתנודות הברומטר. ברחובה הראשי העתיק של סומיר, מקצה עד קצה, שומעים על "מזג אוויר של זהב“, מילים הנפרטות לסכומים מדלת אל דלת, וכל שָכן עונה ומכריז על מטר של לואידורים,1 שכּן הוא מיטיב לדעת מה ילד יום שמש ומה יביא גשם בעיתו. בימות הקיץ בסוף השבוע, בצוהרי היום, סחורה בשווי סוּ לא תמְצא אצל סוחרים יעילים אלה. הם יושבים איש תחת גפנו, איש בצל קורתו, והיות שהכול כבר מתוכנן, הרכישות, המכירות והרווחים, הם יוצאים לשהוּת בת יומיים בכפר, שם יבלו עשר מתוך שתים עשרה שעות בחבורות עליזות, מחליפים דעות והערות ומרגלים ללא הרף. עקרת בית קנתה חוגלה — שכניו של הבעל ישאלו אותו על איכות התבשיל; נערה מציצה מחלונה — כל חבורות יושבי הבטל רואות אותה. הכול גלוי כאן, וכולם מעודכנים במתרחש. גם בבתים המסוגרים, החשוכים והדוממים אין שום סודות. החיים מתנהלים כמעט תמיד באוויר הפתוח: המשפחות יושבות לפתח ביתן, שם הכול סועדים צוהריים וערב ושם הם רבים ביניהם, ובה בעת בולשות עיניהם אחרי כל עובר אורח ברחוב. כך, כל זר שהיה מגיע בשעתו לאחת מערי השדה היה מושם ללעג בפיהם של היושבים בפתחי הבתים. זהו מקורם של סיפורי המעשיות שנקשרו לתושבי אנזֶ'ה ושל הכינוי ‘לגלגנים‘, שדבק בהם עקב הצטיינותם בליצנות עירונית כזאת.

בתי המידות הישנים של העיר העתיקה ניצבים במעלה הרחוב שבו התגוררה בימים עברו האצולה המקומית. הבית הנוגה שבו התרחשו האירועים שיסופרו כאן נמנה גם הוא עם בתי מגורים אלה, שרידים נכבדים של מאה שבה חפצים ובני אדם ניחנו בפשטות המאפיינת כיום פחות ופחות את דרכי הצרפתים. אחרי שהלכת לאורך פיתולי הדרך הציורית, שכל דבר פעוט הנקרה לצועד בה מעיר נשכחות והאפקט הכולל שלה נוטה להשקיע אותך במין הרהור מתגלגל, מתגלֵית לעיניך גומחה קודרת למדי, ובמרכזה חבוי "השער למעונו של מסייה גרנדה.“ כדי לעמוד על מלוא משמעותו של הביטוי הפרובינציאלי הזה, מן ההכרח להכיר את קורות חייו של האדון גרנדה.

מסייה גרנדה נהנה בסומיר ממוניטין שסיבותיו והשפעותיו לא יובנו במלואן על ידי אנשים שמעולם לא חיו, ולו לזמן קצר, במחוזות הפרובינציה. גרנדה, שעדיין היו מי שכינו אותו אבא גרנדה, אם כי מספרם של הזקנים הללו התמעט במידה ניכרת, היה בשנת 1789 חבתן מומחה שחי את חייו ברוב נחת וידע קרוא וכתוב וחשבון. כאשר העמידה הרפובליקה למכירה את נכסי הכנסייה בנפת סומיר הלך גרנדה, שזה לא כבר, בהיותו בן ארבעים, נשא לאישה את בתו של סוחר לוחות עץ עשיר, אל הנהלת המחוז, כשבאמתחתו המזומנים שצבר וכספי הנדוניה, סך של אלפיים לואידורים, ושם, בסיוע מאתיים לואי כפולים שהִשליש חותנו לידי הרפובליקני הזעף שהופקד על מכירת נכסי הלאום המוחרמים, השיג לעצמו תמורת סכום פעוט, באופן חוקי, גם אם לא כשר, את הטובים שבכרמי האזור, מנזר ישן וכמה חוות אריסים. בקרב תושבי סומיר, שלא היו מהפכנים גדולים, נחשב אבא גרנדה לרפובליקני עז רוח, פטריוט, אדם שנפשו יוצאת לאידאות החדשות; ואולם לאמיתו של דבר יצאה נפשו של גרנדה לגפנים. הוא נתמנה לתפקיד במנהל המחוזי של סומיר, והשפעתו השקטה הורגשה שם, הן מבחינה פוליטית והן מצד חיי המסחר. מן הבחינה הפוליטית, הוא הגן על אצילי העבר ומנע ככל יכולתו את מכירת הנכסים של אלה מהם שהיגרו לנכר; מצד המסחר, הוא סיפק לארמיות הרפובליקניות אלף או אלפיים חביוניות של יין לבן, ודאג לקבל בתמורה אדמות מרעה משובחות שהוחזקו בידי מנזר נשים ונועדו מלכתחילה להימכר אחרונות. בתקופת הקונסוּלָט התמנה גרנדה לתפקיד ראש העיר, ניהל את ענייניה בתבונה והשביח עוד יותר את כרמיו. בימי הקיסרות הוא היה ל"מסייה גרנדה", ואולם נפוליאון לא חיבב רפובליקנים: הוא הדיח מתפקידו את מסייה גרנדה, שנתפס כמי שחבש בשעתו מצנפת של מהפכנים, ומינה תחתיו בעל קרקעות עשיר, לימים ברון אימפריאלי, אדם ששמו נפתח בתחילית ‘דה‘. מסייה גרנדה ויתר על הכיבודים המוניציפליים מבלי שחש כל צער. בעודו בתפקיד, דאג לסלול לטובת העיר דרכים מעולות שהובילו לנחלותיו. ביתו וקרקעותיו, שנרשמו באופן מיטבי בספרי המקרקעין, מוּסוּ בצניעות. מאז שנקבע הדירוג של חלקותיו השונות קיבלו הגפנים שלו, תודות לטיפול המתמיד שניתן להן, את הסיווג ‘טיב עילי‘, מונח טכני המשמש לציון כרמים שמייצרים את היין המשובח במחוז. כעת התאפשר לו לבקש את עיטור צלב לגיון הכבוד, והאירוע יצא לפועל בשנת 1806. למסייה גרנדה מלאו באותה עת חמישים ותשע שנים, אשתו הייתה כבת שלושים ושש, והייתה להם בת יחידה בת עשר, פרי אהבתם המוסדרת כחוק. מסייה גרנדה, שההשגחה ביקשה ככל הנראה לנחמו על קלונו המנהלי, ירש באותה שנה בזה אחר זה את אימהּ של מאדאם גרנדה, מאדאם לָה גודינייר לבית לָה בֶּרתֶלייר; את אביה הזקן, מסייה לה ברתלייר; ולבסוף את מאדאם ז'נטִייֶה, סבתה של גרנדה מצד אימה — שלוש ירושות עוקבות, שאיש לא ידע מה גודלן. בלהטם הקמצני הרב ערמו שלושת הזקנים הללו את כספם על מנת שיוכלו להתבונן בו בחשאי כרצונם. מסייה לה ברתלייר הזקן ראה בהשקעת כסף בזבוז; לדידו, מראה הכסף השיא לו רווח גדול מהריבית על הלוואתו. לפיכך אמדו רשויות העיר את הונו הצבור לפי ההכנסות שהניבו נכסי המקרקעין שלו. כעת זכה מסייה גרנדה לתואר האצולה החדש, ששיגיון השוויון שלנו לא ימחה לעולם: הוא היה לנישום הגדול ביותר בנפת סומיר. הגפנים שגידל באדמותיו, מאה אקרים שטחן, הניבו לו בעונה שופעת שבע מאות עד שמונה מאות חביוניות יין. נכסיו כללו שלוש עשרה חוות אריסים, מנזר ישן, ששם אטם בקירות, לשם חיסכון, את החלונות, את מִפתחי הקשת ואת הוויטרז'ים, שהשתמרו על ידי כך, ועשרים ושבעה אקרים שדות מרעה, שבהם צמחו והאמירו שלושת אלפים עצי צפצפה שניטעו שם בשנת 1793. לבסוף, בית מגוריו היה גם הוא בבעלותו. בכך הסתכם רכושו הנראה לעין של גרנדה; ואילו את היקף הונו הכספי יכלו רק שני אנשים לשער במעורפל: האחד, מסייה קרישוֹ, היה הנוטריון שהופקד על ניהול הכספים שהלווה גרנדה בריבית קצוצה; האחר, מסייה דה גרסן, היה הבנקאי העשיר ביותר בסומיר, והכורם השתתף בהסתר בעסקיו הרווחיים ככל שמצא לנכון. קרישו הזקן ומסייה דה גרסן דבקו אומנם בקפדנות באותה דיסקרטיות המייסדת אמון ומביאה להצלחה באזורי הפרובינציה, ועם זאת, על פי הכבוד הגדול שנהגו שניהם בגרנדה, יכלו הצופים בהם ובהערצתם המתרפסת להעריך את היקף הונו של ראש העיר לשעבר. ואומנם, לא נמצא בסומיר אדם שלא היה משוכנע שמסייה גרנדה מחזיק באוצר ייחודי, מטמון של לואידורים, וכי הוא מתמסר בלילות לעונג שאין להביעו במילים: התבוננות בהר הזהב שלו. הקמצנים המופלגים שאבו מידה של ודאות בעניין זה ממראה עיניו של האיש, שדומה כי המתכת הזהובה העניקה להן את גווניה. במבטו של אדם הרגיל להפיק מהונו תועלת עצומה, בדומה למבטיהם של רודפי תענוגות, מהמרים ומלחכי פנכה, מן ההכרח שידבקו נטיות מסוימות שאת טיבן קשה להגדיר במדויק, תנועות חמקניות, חמדניות, צופנות סוד, שחסידי דת הממון כמותו מיטיבים לזהותן. שפת סתרים זו מייסדת, במובן מה, את מסדר הבונים החופשיים של התשוקות. מסייה גרנדה משך עליו אפוא את ההוקרה שזכאי לה אדם שלעולם אינו חייב דבר לאיש, חבתן רב שנים, כורם ותיק היודע לשער בדיוק של אסטרונום מתי יש להכין אלף חביוניות עבור יבול הענבים שלו ומתי לייצר רק חמש מאות; שאינו מחמיץ שום עסקה מזדמנת; שלעולם יהיו לו חביות למכור כל אימת שמחיר החבית עולה על ערך המצרך האצור בה; שיכול לאחסן יבול במרתפיו ולהמתין עד שהתמורה עבור חביונת תגיע למאתיים פרנק, לאחר שבעלי הקרקעות הקטנים נאלצו למכור את שלהם בחמישה לואי. הבציר המפורסם שלו משנת 1811, שנשמר בתבונה ונמכר לשיעורים, הכניס לו מאתיים וארבעים אלף ליבּרות. בענייני ממונות התמזגו במסייה גרנדה תכונות של נמר ושל נחש בריח: היה משתופף במיומנות, מצטנף, סוקר את טרפו ומזנק; אחרי שהיה פוער את לוע ארנקו ובולע חופן של מצלצלים היה שב לרבוץ בשלווה, צונן, שיטתי, שווה נפש כנחש בשעת העיכול. אין אדם שהיה רואה את גרנדה בעוברו מבלי לחוש כלפיו הערצה מהולה ביראת כבוד ובאימה. לא נמצא איש בסומיר שלא חש את טופרי הפלדה שלו קורעים בבשרו: לזה הסדיר הנוטריון קרישו מימון לרכישת מקרקעין, אך חייבו בריבית של אחד עשר אחוזים; לאחֵר פרע מסייה דה גרסן שטר חוב טרם זמנו, אך ניכה מהסכום דמי פירעון מוקדם בשיעור מזוויע. לא היה כמעט יום ששמו של מסייה גרנדה לא עלה בו, בשוק או בשיחת הבריות בשעת ערב. לאחדים היווה עושרו של הכורם הוותיק מקור לגאווה פטריוטית. לא אחת ולא שתיים נשמע סוחר או פונדקאי אומר לאורח בנימה של שביעות רצון: "אדוני, אומנם יש לנו כאן שניים־שלושה בעלי עסקים שצברו מיליונים; אבל אם מדברים על גרנדה, אפילו הוא לא יודע כמה כסף יש לו!“ בשנת 1816 העריכו טובי החשבים של סומיר כי שווי קרקעותיו של האיש עומד על סך ארבעה מיליונים בקירוב; אולם הואיל וההכנסה השנתית הממוצעת שהפיק מהן בין 1793 ל־1817 עמדה, על פי אומדנם, על סך מאה אלף פרנקים, היה ניתן להניח שהונו הכספי כמעט השתווה לערך המקרקעין שבבעלותו. וכך, בתום משחק בוסטון או שיחה כלשהי בעניין הגפנים, כשהיו מזכירים לעיתים את מסייה גרנדה ומישהו בקי היה מפטיר: "אבא גרנדה?... אבא גרנדה יש לו בוודאי חמישה־שישה מיליונים,“ היה מסייה קרישו עונה לו, או מסייה דה גרסן, אם הזדמנו לשיחה: "אתה מומחה ממני בעניינים אלה, אני עצמי מעולם לא הצלחתי לברר את הסכום הכולל.“ אם פריזאי כלשהו היה מדבר על רוטשילד או על מסייה לאפִיט, היו בני שיחו מסומיר מבקשים לדעת אם הם עשירים כמו מסייה גרנדה. ואם היה הפריזאי מחייך ועונה ב'הן' מזלזל, היו הם מביטים זה בזה ומנידים ראשם בהבעה ספקנית. עושר כה גדול הֶעטה גלימה של זהב על כל מעשיו של האיש. אם היו בחייו אי אלו עניינים שעוררו גיחוך או לעג, הלעג והגיחוך דעכו בחלוף הזמן. כל פעולה שנקט, ולו הפחותה ביותר, נשאה את חותם סמכותו של מסייה גרנדה כפוסק אחרון. שׂיחו, לבושו, המחוות שלו, אפילו המצמוץ שבעיניו היו לחוק בחבל ארץ זה, שבו כל מי שחקר את תנועותיו, בדומה למדען החוקר את פעולת האינסטינקטים אצל בעלי החיים, התוודע לחוכמה עמוקה, דוממת, המתגלמת אף בזעירה שבהן. ‘אבא גרנדה עוטה את כפפות הפרווה, צפוי חורף קשה; צריך להתחיל את הבציר‘. ‘אבא גרנדה רוכש הרבה עץ לחביות, יהיה יין בשפע השנה‘. גרנדה לא קנה מעודו בשר או לחם. החוכרים הפרישו לו מדי שבוע כמות מספקת של פטמים, אפרוחים, ביצים, חמאה וחיטה. הייתה לו טחנת קמח, והשוכרים היו מחויבים, נוסף על תשלום דמי החכירה, להביא ולטחון בה כמות מסוימת של גרעינים, שממנה סיפקו לו סובין וקמח. נָנוֹן הגדולה, המשרתת היחידה שלו, כבר לא צעירה אומנם, טרחה מדי שבת בעצמה על אפיית הלחם לכלכלת הבית. גרנדה הסדיר שמגדלי הירקות מקרב חוכרי אדמותיו יספקו לו את צרכיו מן היבול שלהם. פירות הניבו לו מטעיו די והותר, והוא אף הוציא כמות גדולה למכירה בשוק. לצורך הסקה שימשו לו עצים שנכרתו מן המשוכות שלו, או גדמים מרקיבים למחצה שנאספו בפאתי שדותיו; האיכרים שלו הובילו אותם העירה בעגלה, קצוצים כיאות, וסידרו אותם כיאות ברוב טובם במחסן העצים שלו, והוא גמל להם על כך בדברי תודה. הוצאותיו הידועות היחידות של מסייה גרנדה היו על לחם הקודש, על המלתחה של אשתו ושל בתו ועל דמי השכירות של מושביהן בכנסייה; שמן ונרות למאור, משכורתה של ננון הגדולה, ציפויי בדיל לסירי הבישול, היטלי מס, תיקוני מבנים והוצאות על עיבוד הקרקעות. בבעלותו של גרנדה היו שש מאות אקרים של יער, שטח שנרכש זה מקרוב; את ההשגחה עליו הוא הפקיד בידי שומר של שכנו והבטיח לשפּותו. מעתה ואילך אכל גרנדה בשר ציד.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*