מארז B6

כרך א'-

פרולוג

אני פרפר, אך כנפיי עשויות זכוכית ועלולות להישבר בכל רגע.

טיאה

לפני ארבע שנים

אזור 1 – לונדון

״אדריאן, לא אוכל לעמוד בקצב ההליכה המהיר שלך,״ אני מדלגת בעקבותיו, עייפה מן ההליכה המרובה.

תרמיל הגב שאני נושאת מכאיב לי בכתפיי, ורגליי נשרטות בקוצי השיחים הסבוכים.

״אנחנו כבר מגיעים,״ טיילור מעודד אותנו ומניח את ידו מתחת לתרמיל הכבד שלי. חלוקת המשקל שעליי משתנה ואני חשה הקלה מיידית.

״אני לא רוצה שנתרחק מהבית, השמש ירדה ומתחיל להחשיך. אפשר להתמקם כאן,״ מיקאליה מצביעה על השטח מתחתינו – תערובת של חול ואבנים קטנות שצואה יבשה מפוזרת בתוכה. טיילור ואני מסתכלים זה על זה ומבינים שאנחנו צריכים לשלול את ההצעה המפתה.

״מכאן!״ צועק אדריאן ומכריע נגד ההצעה של מיקאליה. תחושת הקלה שוטפת אותי ואנחנו נשרכים אחריו ומנגבים את הזיעה ממצחנו.

יום קיץ לוהט פוקד את לונדון, והחלטנו לנצל זאת לחוויית פיקניק בלתי נשכחת. אדריאן הבטיח שיוביל אותנו למקום ראוי שבו צמחייה רעננה ואגם צלול, אך שכח לציין שהדרך המובילה אליו היא מסלול סבוך בין עצים גבוהים וצמחייה שורטת. שעתיים חולפות להן בניסיון מייגע לאתר את האגם הנחשק ואנחנו קרובים להתייאשות, אבל אז, אדריאן מפתיע אותנו בקריאות שמחה כשהוא מוצא את המקום המיועד.

״הגענו!״ מודיע אדריאן, ואנחנו מרימים את ראשינו אל עבר האגם הירוק והרדוד.

ריח הדשא והצמחייה העשירה ממלאים את אפי, ואני מתענגת על הניחוח הלימוני והנקי. טיילור עוזב את התרמיל שלי והכובד חוזר אל כתפיי. הוא פושט את חולצתו האפורה והמיוזעת ורץ אל האגם בחיוך על פניו. הוא צולל לתוכו, עדיין לבוש במכנסיו, ומיקאלה ואני צוחקות לנוכח התנהגותו האימפולסיבית. אני מורידה את התרמיל שלי ומניחה אותו על הדשא הירוק. אדריאן פורש לנו שמיכה משובצת שהביא איתו ומתכופף אל מתחת לעץ, שם ישנו מקבץ אבנים. הוא שולף ארבע אבנים ומניח אבן על כל קצה שמיכה. אני שולפת מן התרמיל את השתייה המתוקה ואת קופסאות הפירות שחתכתי במיוחד, ומיקאליה מניחה על השמיכה את הסכו״ם ואת צלחות הפלסטיק העבות והמהודרות שהביאה. אנחנו מתיישבים ואני מוזגת לנו מיץ תפוזים, מגישה להם את הכוס הנחשקת ואנחנו שותים לרוויה. המיץ הקר שחולף בגרוני גורם לי לעצום את עיניי בהנאה לכמה רגעים ולהתענג על התחושה המרגיעה. אנחנו מסירים את בגדינו העליונים והמיוזעים ונשארים בבגדי הים שלנו. אדריאן מחליט להיכנס בעקבות טיילור אל המים הצוננים.

״אילו גן העדן היה מקום אמיתי, כך הוא היה נראה,״ אומרת מיקאליה ומטה את ראשה לאחור בשילוב רגליים. בגד הים הבהיר שלה מבליט את עורה הכהה והיפה.

״אני שמחה שהצטרפתי אליכם,״ אני מציינת בהכרת תודה.

״ואני תמיד שמחה כשאנחנו מבלות יחד.״ היא מחייכת. ״איך את מרגישה בשבועות האחרונים? אדריאן סיפר לי שאבא שלך היה מאושפז.״

״הוא לא איזן בין כמות האלכוהול שנכנסת לגופו לבין האוכל שהוא היה צריך לאכול. הוא איבד הכרה והייתי צריכה להזעיק עזרה ראשונה דחופה, שבסופה הוא התאשפז לכמה ימים,״ אני משתפת את מיקאליה.

״את חושבת שהאזור שבו אנחנו גרים הוא זה שגרם למצב שלו להידרדר?״ מיקאליה, אדריאן, טיילור ואני מתגוררים באזור 1, אזור תוסס שמנוהל על־ידי ראש האזור המסוכן ביותר. לאזור 1 יש שני צדדים, האחד פורה ועשיר והאחר מלא בשכונות עוני וסובל מרמת פשיעה גבוהה, שמובילה להתמכרויות בעקבות הקושי הכלכלי.

״אולי המצב היה שונה אם היינו נשארים בצד שמכיל את העושר ואת אחוזות הפאר,״ אני עונה ומשפילה את מבטי. אני לא רוצה ליפול לאשליות של מה היה קורה אם.

״רציתי לשתף אותך,״ אומרת מיקאליה ואני מרימה את ראשי. ״טיילור ואני עוזבים את לונדון ועוברים להולנד. הוא התקבל למשרת המהנדס שחלם עליה. נעזוב בחודש הבא את אזור 1,״ מיקאליה מפתיעה אותי.

היא וטיילור בני עשרים ושלוש בלבד וכבר סיימו את לימודיהם בבית הספר הנחשב להנדסה בלונדון. חלומם התגשם כאשר התקבלו לעבוד ב'מריו אסקוס', חברת ההנדסה האזרחית הנחשבת ביותר באירופה. חולפות בי תחושות מעורבות של עצב ושמחה.

״אני שמחה בשבילכם, אתם מגשימים את החלומות שלכם ואני גאה בכם.״ אני מחבקת אותה, שמחה לראות אותה מאושרת, אך גם עצובה שהיא עוזבת. ״אני כבר מתגעגעת.״ אני משחררת לבסוף את החיבוק החם. ״טיילור מרוצה מכך?״ אני שואלת וצופה באדריאן ובטיילור מתאבקים במים בשעשוע.

״עכשיו, אחרי שארגון הפשיעה של רום ונטורה השתלט על השטחים הרבים, הוא מצפה לעזוב את אזור 1. הם דורשים כסף כדי להעניק הגנה ושמירה, ומספר האנשים שמכורים לסם שהם מוכרים זינק בעשרות אחוזים. הם שולטים על כל האזורים בלונדון וזורעים פחד בתושבים, כך קראתי לפחות. אני חושבת שזה הזמן לעזוב את לונדון ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר, במיוחד אם נרצה להקים משפחה בקרוב.״ היא מלטפת את בטנה במעין ליטוף נבואי.

המצב הכלכלי בשכונות העוני בלונדון הידרדר לכדי רעב, הפשע משתולל והנערים שגדלים בכנופיות המסוכנות ביותר בלונדון, המשמשות להם בית חם, מוצאים את דרכם אל הפסגה בארגון "B6". הארגון המסוכן מציע סכום מכובד למתאימים לעבוד בו, ומצליח למשוך לשורותיו את הגברים החלשים כלכלית ובעלי היכולות הפיזיות המרשימות.

״אגיע לבקר אתכם ברגע שאוכל. אשמח לטעום את המרק המקומי 'סטאמפוט' באחת מסמטות הולנד,״ אני אומרת ומיקאליה מחייכת אליי חיוך עצוב. ״קשה לי לחשוב שאהיה רחוקה מכם.״ היא מניחה את ידיה על פניה כשהדמעות נושרות על לחייה. ״אל תהיי עצובה." אני ניגשת אליה, "תנצרי את הרגעים שלנו יחד, ונחווה עוד חוויות ממלאות וטובות כשנבקר זו את זו. אנחנו לא נפרדות.״ אני מחבקת אותה בזמן שהיא מנגבת את הדמעות. ״קומי!״ אני מפצירה בה ועוזרת לה להתרומם, ״אנחנו בדרכנו ליצור זיכרונות נוספים.״

אני פושטת את החצאית והיא מורידה את השמלה הסרוגה שנתקעת בתלתליה. אנחנו רצות אל המים ומצטרפות אל אדריאן ואל טיילור. שטף המים הקרירים מעיר את גופי. גם אדריאן משתף אותנו בהחלטה שלהם לעזוב ומחבק את טיילור. כולנו נצמדים בחיבוק קבוצתי חם ואוהב.

לאחר שעתיים של השתוללות במים, אנחנו חוזרים אל השמיכה. מיקאליה זורקת מגבת לכיוון טיילור, ואדריאן מוסר לי מגבת לבנה ורכה להתנגב בה. אני לובשת את החצאית השחורה שלי ומוותרת על החולצה. אנחנו מתיישבים ופותחים את קופסאות הפירות שחתכתי. טיילור מכניס לפיו חתיכה של אננס, ואילו אדריאן בוחר בפרוסת אבטיח.

״הכנתי לכם הפתעה נוספת,״ אדריאן מודיע ומכניס יד לתיקו. הוא שולף מתוכו בקבוק ממותג של טקילה זולה, ואני מעקמת את פניי.

בעוד חודש אחגוג יום הולדת שמונה־עשרה. גילי הצעיר לא מפריע לחיבור שלי עם אדריאן בן העשרים ושלוש, שהכיר לי את מיקאליה ואת טיילור, אבל הוא בהחלט מפריע ליכולת שלי להשתתף בחגיגה.

אשב איתם ואשמור עליהם בעודם משתכרים ושרים להנאתם שירי פופ קלאסיים. כשהחשכה מתעבה, אני מחטטת בתיק שלי ומוציאה פנס קטן שמאיר את האזור הפרטי שלנו. האור הצהוב יוצר אווירה של מדורה קטנה ומאיר את פנינו.

״לחיים,״ הם מריעים ומרימים את כוסות פלסטיק הלבנות.

אני מחייכת אליהם, וטיילור מגיש לי כוס מלאה בסודה מרעננת.

״עד שתחגגי שמונה־עשרה,״ הוא קורץ לי ואני מחייכת בביישנות. לא ארצה להתקרב לאלכוהול גם בגיל מבוגר יותר, ראיתי את הנזק שהנוזל החריף גרם לאבא שלי.

לאחר כמה כוסות וסיפורים מצחיקים, טיילור ומיקאליה נרדמים מכורבלים ואדריאן מתיישב לידי.

״נצטרך להעיר אותם בקרוב. אנחנו צריכים לחזור הביתה,״ אני אומרת ומאירה את מסך הטלפון שלי שהשעה המאוחרת מתנוססת עליו. התמונה של לנה ושלי מופיעה על המסך. ידה מונחת על צווארי בחיבוק ואנחנו מוציאות לשון למצלמה.

אני מכבה את המסך ומביטה באדריאן, בשערו החום כהה, בשפתיו הדקות ובלסת החדה שלו.

״שוחחת עם לנה?״ הוא שואל אותי ודקירת כאב חולפת בגופי.

״לא שמעתי ממנה בחודשים האחרונים. היא עברה לגור עם ברנדו והקשר שלנו נותק,״ אני עונה בעצב.

לנה היא חברתי הטובה ביותר, אך מערכת היחסים החדשה שלה עם ברנדו גרמה לה להתרחק ממני, ואנחנו לא נפגשות ומשוחחות כמו בעבר.

״תיתני לה את הזמן ואת המרחב שלה. זו האהבה הראשונה שלה. הם נמצאים בחודשי ירח הדבש הראשונים שלהם, אך כשהם יסתיימו היא תחזור אל הזרועות המחבקות שלך,״ מבטיח אדריאן ואני בוחנת את עיניו השקדיות. הן שיכורות מהאלכוהול ששתה.

״אני מחכה לה, תמיד אחכה לה.״ אני ממתינה שתמונת המסך שלי תהפוך למציאות.

״אני לא חושב שאמרתי לך מספיק כמה אני שמח שאת נמצאת בחיי,״ אומר אדריאן בחיוך רחב ומביט בעיניי. אפו אדום מהשמש ונמשים מכסים את הלחיים שלו. הוא מטה את גופו אליי ואני מורידה את מבטי, חוששת מהאינטימיות. כשהוא מבחין בפניי המבויישות, הוא שולח את ידיו לצידי גופי ומתחיל לדגדג אותי. אני צוחקת בקול גדול ומתחננת שיפסיק. אני נשכבת על גבי והוא גוהר מעליי וממשיך לדגדג אותי, עד שדמעות יורדות על לחיי ונגמר לי האוויר. אני מנסה לשמור על שקט כדי לא להעיר את טיילור ואת מיקאליה.

לפתע, הוא מצמיד אצבע לפיו ומסמן לי להחריש. התחושה הנעימה בגופי חולפת, ואני סורקת במבטי את הצמחייה שמקיפה ומסתירה אותנו, כשרחש נשמע מכיוונה. אדריאן מנתר על רגליו ומנער את טיילור כדי להעיר אותו. גם עיניה של מיקאליה נפקחות. רעש של הליכה איטית על ענפים יבשים הולך ומתחזק, והצעדים מתקרבים אלינו. אני חוטפת את התרמיל שלי וקמה על הרגליים שלי. הרעש מתגבר ולבסוף, צללים יוצאים מתוך החשכה ופניהם של ארבעה גברים מתגלות לפנינו. מיקאליה מתחבאת מאחורי טיילור, עיניה נפערות כשפניהן של הדמויות מתבהרות באור הירח ובאור הפנס שלנו שמונח על השמיכה, ואני לא מצליחה לראות במי מדובר.

״אנחנו מפריעים?״ אחד הגברים צועד קדימה. שערו כהה ובגדיו שחורים. הוא גבוה וגופו מטיל צל על הפנס שלי.

״לא, אנחנו בדיוק חוזרים הביתה,״ אני עונה. פניו של הגבר הלבוש בשחור מופנות כעת אליי, ואני משתנקת.

״כל כך מהר?״ הוא שואל בבדיחות מעושה.

שלושת חבריו מתקרבים אל עבר טיילור ואדריאן.

״אנחנו לא רוצים לעורר בעיה," אני אומרת ומרימה את ידי. "ניקח את החפצים שלנו ונעזוב.״ אני ניגשת אל המגבת שלי כדי לכסות את גופי, אך הגבר נעמד מולי. אני מרימה את מבטי ובולעת את הרוק שלי לנוכח המבט האפל שלו. הוא מרים את הפנס שלי ומאיר על פנינו. עיניי מסתנוורות ואני מסיטה את המבט שלי. הוא מתרחק ממני ומסתכל על התיקים שלנו.

שלושת הגברים מתקבצים ליד מיקאליה, טיילור ואדריאן. אני פונה לארוז את החפצים שלנו, וחבריי לא זזים ממקומם. אחד הגברים מתקרב לעברי ומושך את התיק של מיקאליה מידי. טיילור מתנפל עליו ודוחף אותו אל הקרקע, בעוד שגבר אחר מתנפל על אדריאן. טיילור מפנה את תשומת ליבו אליו ונאבק בו. אני שולפת מהתיק שלי את הארנק ודוחפת אותו לתחתונים כשאני מביטה לצדדים. מיקאליה רצה לכיוון השיחים ועוזבת את הגברים הנאבקים. אני מסתכלת ימינה ושמאלה, ומחליטה לרוץ אל שורות העצים מצד ימין. הגבר משליך את הפנס שלי הצידה, ואורו נכבה כשהוא מתחיל לרדוף אחריי. אני רצה יחפה על האדמה היבשה, וכפות רגליי נדקרות מהצמחייה היבשה. הגבר ממשיך לרוץ אחריי. אני חולפת במהירות על פני גזעי העצים הגדולים, בלי להסתכל לאחור. הלב שלי דופק בפראות והחזה שלי שורף, אך אני ממשיכה בהסתערות קדימה, וענפים בדרך נחבטים בגופי בחוזקה. אני נושמת בכבדות, רגליי חלשות ואני מועדת וצווחת. אני לא יכולה להמשיך. אני מסתתרת מאחורי גזע עץ דק ומתכופפת כדי שהוא לא יצליח להבחין בי. עיניי עצומות בחוזקה ואני נושמת נשימות שקטות.

חמש, ארבע, שלוש... אני סופרת בליבי לאחור כדי להרגיע את עצמי, שתיים, אחת...

גופי נדרך כשהנוכחות שלו אופפת אותי, כמו אנרגייה שלא מרפה ממני. ההליכה שלו איטית, כמו טורף המתגנב לציד. העלים היבשים מתפוררים תחת כובד משקלו, ואני פוקחת את עיניי.

״אני רואה אותך,״ הוא אומר בקול עמוק ומחוספס. פאק. אני קמה על רגליי בתבוסה. הוא מתקדם אליי ונעמד מולי, במרחק נשימה משפתיי. אני בולעת את הרוק שהצטבר בפי. ״לא תצליחי להתחבא ממני,״ הוא קובע ומניח את ידיו על הגזע. כעת, כשהוא קרוב אליי, אני סורקת את תווי פניו המחוספסים.

״מה אתם רוצים מאיתנו?״ אני שואלת. הוא בוחן את עיניי ומביט בהן בריכוז.

״העיניים שלך,״ הוא מסיט את שערי הצידה, והמגע שלו צורב לי בעור.

״מה אתה רוצה ממני?״ אני מרימה את קולי, והוא מפסיק לבחון אותי ומתעורר מן הערפול שאחז בו.

״הארנק שלך.״

הלב שלי דופק במהירות. ״לא הבאתי את הארנק שלי, הוא נשאר בתיק ליד החברים שלי. לא היית צריך לרדוף אחריי אלא לחטט בתיקים,״ אני משקרת. הוא מחייך וחושף גומה, בטוח בעצמו.

״תוציאי אותו!״ הוא פוקד עליי והחיוך שלו יורד. אני נרעדת כשהבעת פניו משתנה לכעס.

״הגעתם לכאן כדי לשדוד אותנו?״ אני שואלת. הוא שותק לרגע ואני מבחינה שפניו מלאות זיפים מטופחים.

״אני מקווה שבכך זה ייגמר. עכשיו, תני לי את הארנק שלך או שאני אקח אותו ממך בכוח,״ הוא דורש. אני פושטת את ידיי לצדדים, גופי חשוף מולו למעט חזיית בגד הים והחצאית הקצרה.

״אין לי ארנק,״ אני מדגישה ומקווה להרחיק אותו. הוא מלקק את שפתיו בחיוך.

״את בטוחה?״ הוא שואל ומעביר את גב כף ידו לאורך הבטן שלי, שנתקפת צמרמורות, דרך הטבור שמעביר רעד בגבי ועד לירך הפנימית שלי.

״אל תעשה את זה!״ אני דורשת. הוא עוצר ומרים את מבטו. לבסוף, הוא צועד באיטיות כמה צעדים אחורה, מביט בי ומשלב את ידיו השריריות על חזהו. עיניו משדרות חוסר סבלנות וציפייה.

בלית ברירה, אני מושיטה את ידי אל החצאית שלי ולתוך התחתונים. הוא מחייך חיוך ערמומי ומסיט את מבטו ממני. עכשיו הוא רוצה לתת לי קצת פרטיות?

״הארנק נמצא,״ אני מודה. גיחוך נפלט מגרונו כאשר אני שולפת החוצה את הארנק.

״זו דרך מתוחכמת לשמור עליו. את בחורה מסקרנת,״ הוא אומר וניגש אליי. אני מתכווצת בפחד כשהוא לוקח מידי את הארנק השחור מלא השטרות. הארנק הזה מכיל את המשכורת שלי.

״הוא חם לכבודי או שזאת הטמפרטורה הרגילה שלו?״ הוא צוחק ולחיי בוערות מבושה. הוא מעביר את אצבעותיו על השטרות ומוציא אותם מתוכו.

״עבדתי קשה מאוד בשביל הכסף הזה. אני צריכה אותו, בבקשה,״ אני מתחננת. ״אל תעשה את זה.״

הוא משתהה ושולף את התעודה המזהה שלי מהארנק.

״איפה את מתגוררת באזור 1?״ הוא שואל. נראה שאם אענה את התשובה הנכונה, הוא יחזיר לי את הכסף.

״באיסט אנד.״ הוא מצמצם את עיניו למשמע התשובה שלי, אולי חשב שהגיע לשדוד ילדי שמנת עשירים.

״מה שם המשפחה שלך?״ הוא שואל, ואחד החברים שלו מופיע בריצה.

הוא מביט בנו ונעצר כשהוא עדיין מנסה להסדיר נשימה. שניים נגד אחת. הסיכויים שלי לצאת מכאן ללא פגע פוחתים. עיניי חוזרות אל הגבר שמולי, שלא מנתק את עיניו ממני.

״רוסו, טיאה רוסו,״ אני אומרת בראש מורם ומבטו מתרכך. הוא מביט בחברו בזריזות, שמופתע למשמע שמי.

״אנחנו צריכים ללכת,״ חברו מציין, והגבר שמולי ניגש אליי.

״אשמור את הארנק לעצמי,״ הוא קורץ לי, מוציא את השטרות, מוסר לי אותם ולוקח את הארנק שבו התעודה המזהה שלי.

״רגע, מה השם שלך?״ אני שואלת, בתקווה שאצליח להסגיר אותו ואת חבריו למשטרה. הוא לא מהסס ונשען לעברי, מתמקם בדיוק מתחת לאוזן שלי. נשיפה קצרה גורמת לגוף שלי להתמלא בצמרמורת.

״ונטורה, רום ונטורה. בכל מקרה, תודה על המתנה שלך.״ הוא מתרחק ומרים את הארנק שלי באוויר בעודו מתקדם אל חברו. אני נושמת לרווחה כשהוא מתרחק ממני ורגע אחר כך הם נבלעים בחשכה.

כרך ב'-

פתח דבר

טיאה

איבדתי את הכול.

איבדתי את אבא שלי, את הבית שלי, את החברה הכי טובה שלי ואת האמון, אבל הרווחתי את חומות המגן שלי בחזרה. שלושה חודשים עברו מהרגע שבו עמדתי בחדר האפלולי ההוא, בניסיון כושל להציל את אבא שלי, שלושה חודשים שבהם התאבלתי ועיבדתי את התהליך שאני מתחילה כעת, תהליך שבו אני חיה את חיי החדשים. לבד.

ארזתי את החפצים שלי ועברתי לצד השני של העיר, באזור 4, האזור של קרלו.

קרלו ואני גוררים את המזוודות שלי על האבנים הקטנות בדרכי למבנה קומות ישן באזור מוזנח ששוכן בשכונת עוני, ורוח קרירה נושבת על פניי. עונת הסתיו בלונדון החלה, ועלי העצים החליפו את צבעם לכתום. העננים אפורים ודחוסים, ומדגישים את מזג האוויר הקודר והמדכא.

אני לבושה במעיל שחור פרוותי ומרגישה את הקור, שעושה את דרכו מתחת לעור שלי. אני מהדקת אותו לגופי בידי הפנויה, ופניי נחבטות משערות ראשי המתבדרות ללא שליטה ברוח השורטת והקרה.

קרלו ואני נכנסים אל השכונה. הגינה שמקיפה את המבנה הדהוי מכילה ערמה של זבל, שמונחת על דשא צהוב ומוזנח שנראה כי נאבק ללא הצלחה לחזור לצבעו הירוק. האדמה נראית יבשה וצמאה לגשם הראשון שיספוג לתוכה את המים הטהורים, ומסביב פזורה צואה של שלל חיות. לפי ההשערה שלי, גם בני האדם שחלפו כאן רוקנו את קיבתם עליה.

אני מעיפה מבט מהיר אל דלת הכניסה שנתלשה ממקומה והונחה בצד הדרך, ומנסה להבין את משמעות התלישה. היא נתלשה, אך לא נגנבה, זה כבר מספק מוניטין "חיובי" לרחוב האפל הזה.

למרות ההזנחה והסביבה הקשה, לא רציתי עזרה של אף אחד. ניסיונותיו החוזרים של רום להעביר אותי למגדל חדש באזור הנחשק ביותר בלונדון נכשלו. למדתי שלקבל עזרה מוונטורה זו טעות שאני לא רוצה לחזור עליה, ואותו הלילה שבו הוא רצח את אבא שלי יהיה חקוק בזיכרוני עד יום מותי.

״את בטוחה שכאן תרצי להתגורר?״ קרלו מביט על הבניין הרעוע ופניו מתעוותות.

״האותנטיות כאן מקסימה אותי.״ אני מחייכת חיוך מאולץ.

הוא נאנח ומרים את המזוודות העמוסות שלי בקלילות במעלה המדרגות. דקה אחר כך אנחנו נעמדים מול דלת פלדה שחורה, שעליה ניכרים ניסיונות חריטה קלים. קרלו מושיט לי מפתח כחול ומעט חלוד, ואני ניגשת לפתוח את הדלת. קרקוש המפתח בחריצים גורם לי לחרדה קלה, שחולפת במהרה כאשר המנעול מחליק הצידה בקלילות והדלת נפתחת.

אנחנו נכנסים פנימה.

זאת דירת שני חדרים שבה רהיטים ישנים וחלון גדול שמשקיף החוצה. זה אמור להספיק לי לעת עתה, לפחות עד שאצליח לחמוק מידיו של נאצ'ו.

״אני מפחד לעמוד כאן יותר מדי זמן, שלא אחטוף מחלות מהריהוט הישן,״ קרלו מכסה את האף ואת הפה שלו בחולצה המכופתרת שלו, ואני מגלגלת את עיניי. הכסף הרב שהשיג בשנים האחרונות גרם לו לשכוח את שנות נעוריו ההישרדותיות בשכונות מצוקה. אולי לשכוח את העבר הוא מעין מננון הגנה שלו.

״אני בטוחה שראית דברים גרועים יותר בחייך.״ אני מניחה את המזוודה על הרצפה המאובקת בחבטה רועשת, מתיישבת לידה ופותחת אותה. גל שלם של בגדים מבולגנים פורץ החוצה.

״צריכה עזרה?״ הוא שואל מבעד לחולצה ומביט לצדדים בזעזוע.

״אני אסתדר, אבל אני צריכה עבודה.״ אני נעמדת בעמידה מסורבלת ונאחזת בקיר שלצידי. כרגע אני נתמכת כלכלית בארגון. הם משלמים לי את שכר הדירה, את החשבונות השוטפים ואת הוצאות המזון. הנסיעות שלי מתבצעות רק דרך הנהגים שלהם, דבר שמסב לרום הנאה צרופה, כי כך הוא משאיר אותי קרובה אליו. אני צריכה לצאת אל דרך עצמאית שתעזור לי לעזוב את האזורים, הרחק מהארגון ומנאצ'ו. על כך אני מפנטזת, לפחות. אולי, אם יעבור מספיק זמן, הם ישכחו מהקיום שלי ואצליח להימלט מהתוכנית הזדונית שמיועדת לי.

״אני צריך לבדוק מה אוכל לעשות בשבילך בלי שזה יעמיד אותך בסכנה. נאצ'ו מחפש אותך בכל אזור בלונדון. הוא מודע לכך שהברחנו אותך לאחר הרצח של אבא שלך. הוא לא פועל באימפולסיביות, אלא ממתין בסבלנות לרגע הנכון כדי לתקוף ולנקום, ואנחנו צריכים להיזהר,״ הוא אומר בכנות, ״ואני גם צריך להתייעץ עם ונטורה.״ הוא מדגיש את המשפט כדי שאזכור מי נותן את האישורים לביצוע, ומסדר את החולצה שלוחצת לו על השרירים המשורגים.

B6 הם כנופייה מסוכנת, שאלוהים לא חסך על חבריה ביופי, אבל כשהגיע לאופי? הוא בהחלט התעייף.

״אני אמתין,״ אני אומרת בהבנה, אך בתוך תוכי חשה התנגדות לכך שרום ונטורה מחליט על עוד דבר בחיי.

״אני צריך ללכת. אם תצטרכי אותי, אל תהססי לחייג," קרלו אומר וכמעט בורח מהדירה.

אני מתיישבת על הספה המאובקת. הבית שקט למדי, חוץ מנקישות ענפי העץ הגבוה, שמרקדים על החלון שלי בכל רגע שבו רוח סתווית פוגשת אותם. אני מסתכלת על הספה המוכתמת שעליה אני יושבת ועל המנורה העירומה בתקרה, ומבינה שחסרה לי הטלוויזיה הרועשת של אבא שלי. חסרים לי גם השיעול הטורדני ומלא הליחה שהיה משתעל בכבדות, ושיחות העומק עימו כשהשפעת הסם הייתה חולפת. אני נזכרת בקריז העצבני שהיה תוקף אותו ומוציא מתוכו מפלצת שהסם יצר.

אני תופסת את הראש שלי ומסרבת להאמין שזה נגמר. אני לבד.

קובלר¹ טוענת שיש חמישה שלבים לאבל – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה, אך אצלי הסדר התערבב, וכעת אני בשלב ההכחשה. לפני כן רציתי להתמקח. רציתי שזו תהיה אני, שאעצום את העיניים שלי לעד. רציתי להקריב את עצמי במקום את אבא שלי, כי לא רציתי להישאר כאן בודדה. לא רציתי לשאת את הכאב ואת הצער. רציתי לתת לאחרים הזדמנות לתקן את המעשים שלהם.

לאחר מכן היה בי כעס – כעס על אבא שלי, על ההסתרה והעבר, על רום, על הרצח ועל השליטה, ובעיקר על עצמי, שגרמתי לעצמי לאבד את דרכי בשביל אותם האנשים שלא היו צועדים צעד אחד למעני.

לאחר מכן הייתי שרויה באבל ובדכדוך, אבל על אבא שלי בגרסה הצעירה שלו. אותו האב שחיבק אותי, שקנה בשבילי ממתקים מיוחדים, שנישק את המצח שלי כשהייתי חולה ושהיה מוכן להזיז הרים כדי שאחייך. זה האבא שאני רוצה לזכור ושעליו התאבלתי.

כעת אני בהכחשה. עברו שלושה חודשים שלמים מאז הירצחו, אבל אני מרגישה כאילו זה קרה רק אתמול. אני נזכרת בדקות האחרונות לחייו, שבהן הבטתי בו. ראיתי את הרצון העז שלו לתקן את מעשיו הנוראים, אך עם זאת, הבחנתי במוכנות שלו לשחרר את השדים שלו לחופשי ולהשלים עם כך שהוא יעצום את עיניו בפעם האחרונה.

לא נשאר לי דבר להילחם למענו, ולא נותר דבר בחיי שבאמצעותו מישהו יוכל לאיים עליי. הפרק הקודם הזה של חיי נקבר עם אבא שלי, וכעת מתחיל פרק חדש, שבו אבחר בעצמי ואזכה בחזרה בכל מה שאיבדתי.

בכבוד, בחברות, בעצמאות ובנקמה.

לא אהיה יותר הבובה ששחקנים ראשיים בהצגה משכו בחוטיה, אלא אגנוב את כל ההצגה כולה.

הערות

1 מודל קובלר רוס, הידוע גם בתור מודל חמשת שלבי האבל, פותח על־ידי אליזבת קולר רוס

פרק 1

טיאה

כעבור שבועיים

הברקתי כל פינה חבויה בדירה שבה התגוררתי. ניסיתי להעסיק את עצמי ואת המחשבות שלי, והתרוצצתי בין החדר לסלון, בין החלונות למקלחת, ובין המטבח למכונת הכביסה שבמחסן הקטן, אבל בכל פעם הן חזרו אל רום, אל לנה ואל אבא שלי. בחודשים הראשונים לאחר מותו של אבא שלי הסתגרתי בחדר שלי ולא יצאתי ממנו. הזיכרונות חזרו והתגלגלו בראשי, כאילו הייתי עכבר במנוסה בתוך גלגל שלא מצליח להפסיק להסתובב. זה שבר את רוחי וגרם לי לדמיין את המחשבה האחרונה שלו, את הכאב שהרגיש ואת המבט בעיניו שכבה. האם אני זו שהובלתי אותנו לאבדון כשהחלטתי לצאת אל מלון הדירות מחוץ לאזורים כדי להציל אותו, ולבסוף הוא מצא את מותו?

המעבר לאזור 4 גרם לי להניח את העבר שלי מאחור, למען עתיד שבו אוכל להחזיר לאבא שלי את הכבוד הראוי ולצאת לדרך חדשה. אני יודעת שזה מה שהוא רצה בימיו האחרונים, אך כעת אני בעיקר מעסיקה את עצמי עד שזה יקרה. אני שומעת שירים באוזניות הישנות שלי, וצופה בסרטים בטלוויזיה הקטנה שביקשתי מקרלו לרכוש לי משוק יד שנייה, אבל עדיין לא מצליחה להשתיק את המחשבות הרועמות. בלילות האחרונים אני חולמת סיוטים שבהם נאצ'ו מגלה את המיקום שלי וחוטף אותי אל מפעל ההתעללות שלו, רום מתפתה לרצוח אותי כדי לזכות שוב באמון של נאצ'ו ולנה אורזת את החפצים שלה ועוזבת, והפעם לתמיד.

ככל שהימים חולפים, החרדה לא נותנת לי מנוח. אני ניגשת אל הטלפון שמונח על שולחן העץ ליד הספה, ומקלידה פעם נוספת את המספר של לנה. היא לא ענתה לשיחות שלי במשך שבועות, כל חיוג הגיע לתא הקולי והאכזבה הייתה מציפה אותי. אני ממתינה, וכל צליל חיוג שחולף ללא מענה גורם לי לכאב עצום. אני רק רוצה לשמוע את קולה בוקע מתוך הטלפון, אך השיחה עוברת שוב למשיבון, ותחושת העצב לא מאחרת להגיע. אני מנתקת את השיחה ונשענת על הספה. לפתע, הטלפון מצלצל, ואני קופצת בהתרגשות במחשבה שאולי זאת לנה, אך המספר של קרלו מופיע על המסך. אני נאנחת ועונה לטלפון.

״היי,״ אני לא מסתירה את האכזבה בקולי.

״כשאני מחייג לנשים, הן בדרך כלל מתרגשות ומאושרות. תשני את הטון המאוכזב כשאת מדברת איתי." רעש של אנשים מתווכחים נשמע מהעבר השני של הקו, ולרגע קולו של רום מגיע אל האוזניים שלי. דפיקות הלב מטפסות אל הצוואר שלי ומתיישבות בעור התוף שלי.

״קרלו, איזו אישה תצליח להכיל את כל האגו שמתפרץ ממך?״ אני שואלת ומנסה להקשיב טוב יותר לשיחה שמתקיימת היכן שהוא נמצא.

"אם יש לך חברות שמעוניינות באתגר הזה, את מוזמנת להעביר אליהן את המספר שלי. שעות הפעילות שלי הן לאחר שהשמש שוקעת ועד לרגע שבו היא זורחת," הוא אומר, ואני יכולה להישבע שאני שומעת את החיוך הפלרטטני שלו דרך מכשיר הטלפון.

"אעדכן אותן שערפד חדש הגיע לעיר ושהוא מעוניין בהן. ועכשיו ברצינות, יש לך משרה עבורי או שאנחנו בתוכנית שידוכים היום?" אני מצמידה את האוזן שלי חזק יותר אל הטלפון, שממנו נשמע הקול של רום.

״מצאתי משרה במיוחד בשבילך. הנהג יגיע לאסוף אותך בעוד כחצי שעה," הוא עונה ומנתק במהירות. פאק. לא הצלחתי לשמוע את המשך השיחה שלהם. אני מניחה את הטלפון בחזרה על השולחן בהתרגשות קלה, ותוהה איזו משרה יכולה להתאים לי באזור 4, שמתחלק לשני חלקים עיקריים, חלק עשיר ומצליח וחלק עני ומלא אופל.

החלק העשיר באזור 4 מאופיין בבניינים גבוהים, במותגים נחשבים, ובלא מעט מסעדות יוקרה וחיי לילה מרהיבים. קרלו נאבק על הטריטוריה הקטנה שלו באזור, שהצליחה לגרור לתוכה לא מעט סוחרי סמים אלימים שעסקיהם המפוקפקים החלו לתפוס תאוצה באזור. במקום לסלק אותם, קרלו החליט לסחוט אותם ודרש אחוזים גבוהים מכל סוחר שהחליט להתמקם בשטח שלו. בתמורה, הם נהנו משמירה מלאה על העסקים שלהם ומהעלמת עין מצד המשטרה, שמקבלת גם היא אחוזים גבוהים על כך שהם "עיוורים" למעשים של הארגון, דבר מפוקפק בפני עצמו. כך הפך קרלו לאדם שמחזיק במניות רבות בתחום המסוכן, שבו החזק שורד על גבם של העניים והחלשים. כמה חודשים לאחר מכן קרלו גילה את האמת המרה, והיא שסמים זולים ואנשים צרי יכולת זה שילוב קטלני שיכול לגרום לאסון נורא, וכך היה. אנשים רבים, ובעיקר נערים באזור, החלו להשתמש בסמים, דבר שגרם לרמת הפשיעה לצמוח בעשרות אחוזים ולהתפשט כמו אש בשדה קוצים.

כך אזור 4 התחלק לשני חלקים: היוקרתי והתוסס, שאמידי העיר מרבים לבקר בו, לצד האפל שמכיל אלימות, עוני ובתי תמחוי. אני מתגוררת בחלק האפל, אך אני לא מפחדת, אני חלק מהאנשים שחיים בו. לא אשנה את העור שלי ולא אתנשא מעליהם. להפך, ארצה להציל את אותם הנערים הצעירים שבוחרים בפשע כדרך קלילה לכלכל את משפחתם. זו תהיה אחת המשימות שאציב, שתמלא את הנשמה שלי בזמן השהות שלי כאן, ואנסה לבצע אותה בלי לעורר תשומת לב רבה.

אני קמה להביט מבעד לתריסים. טפטופים זעירים נופלים על הרצפות הסדוקות שברחוב, ואני מתרגשת מהמחשבה שאצא היום מהדירה. קרלו הורה לאחד החיילים שלו לא לעזוב את דלת הכניסה שלי, לכן לא יכולתי לצאת באופן חופשי, ולקפוץ מהקומה שלישית לא נראית אופציה מפתה במיוחד.

אני נעמדת מול הכיור במקלחת כדי לשטוף את הפנים שלי ולהחליק את השיער הארוך שלי, בניסיון להיראות כמו אישה שהצליחה להתגבר על אבל. אני מנסה לחבר את מייבש השיער לשקע שבקיר, אך גיצים ניתזים ממנו וזרם קצר חולף בידיי. אני מנתרת בבהלה ומבינה שאצטרך לצאת לדרך בשיער המעט מנופח שלי. הדירה הזאת היא מתכון לאסון. אני מושחת במהירות שפתון שקוף על השפתיים שלי ומאפרת את עיניי, לובשת שמלת מיני שחורה ומעליה מעיל, ונועלת מגפי עור שחורים.

לאחר שלושים דקות נשמעת דפיקה בדלת. אני ממהרת אליה כמעט בריצה ופותחת אותה לרווחה. אחד החיילים של קרלו מקבל את פניי, ואנחנו יוצאים אל החנייה המבודדת שמאחורי הבניין הישן, כשקרן שמש תועה מאירה מעט את הרחוב האפרורי. העקבים שלי נתקעים בין חריצי המלט הסדוק, והפסים הלבנים שמסמנים את האזור המותר לחנייה דהו. כאן אין את אותם הילדים הרועשים שרצים בצוהרי היום כמו באזור 1. להפך, דממה כובשת את היום, ואילו הלילה רועש וסואן.

סוחרים מגיעים לכאן בחצות באופניים חשמליים וממלאים את רחבי האזור, כדי להשיג מזומנים גנובים ומלוכלכים. הם מוכרים את הסם המסוכן שבידיהם לנערים שרוצים לשכוח את המציאות שאיתה הם נאבקים. הם לא רוצים לחזור לביתם האלים או לטפל במצבם הנפשי בכדורים חוקיים שמחליפים את הסם הנוכחי. לכן, הבעיה לא נפתרת אלא רק מורדמת. אני תוהה כמה מהם היו ניצלים אם רק היו מקבלים חיבוק אחד של תמיכה מלאה מאדם שהם סומכים עליו, כדי להתחיל עתיד שונה ובטוח. אבל הם לא זכו לכך.

אנחנו מתקדמים אל המרצדס השחורה והמבריקה שחונה במרכז החנייה. אני מגיעה אל הדלת של המכונית ומסתכלת לצדדים כאשר הנהג נכנס פנימה. יש לי תחושה שמישהו בוחן אותי ועוקב אחרי הצעדים שלי. אני מבחינה בנער שעומד לא רחוק מאיתנו, שמסתכל לעברי וסורק אותי בעיניו. אם לא היו מחפשים אחריי, הייתי חושבת שזה עוד יום תמים שבו אותו נער התווכח עם אימו ויצא החוצה כדי להתאוורר. אך לאור המבט המחושב שלו, אני מבינה שהנוכחות שלו כאן חשודה, ואני מחזירה לו באותו המבט. הנהג צופר ודעתו של הנער מוסחת. ידיו שקועות בתוך כיסי המכנסיים שלו וגופו מקומר מעט. הוא לבוש חליפת ספורט שחורה וחובש כובע על הראש שלו. נראה שהוא רוצה להסתתר, אבל ממה?

"תיכנסי פנימה," דורש הנהג מהחלון שפתוח לרווחה, ואני מיישירה מבט אחרון לעבר הנער שממהר להזיז את המבט שלו ממני. הוא מתרחק, ואני מתיישבת במושב האחורי וסוגרת את הדלת בניסיון להתנער מהתחושה האפלה שחשתי כאשר הבטתי בעיניו המרצדות.

המשך הפרק בספר המלא