פתח דבר
טיאה
איבדתי את הכול.
איבדתי את אבא שלי, את הבית שלי, את החברה הכי טובה שלי ואת האמון, אבל הרווחתי את חומות המגן שלי בחזרה. שלושה חודשים עברו מהרגע שבו עמדתי בחדר האפלולי ההוא, בניסיון כושל להציל את אבא שלי, שלושה חודשים שבהם התאבלתי ועיבדתי את התהליך שאני מתחילה כעת, תהליך שבו אני חיה את חיי החדשים. לבד.
ארזתי את החפצים שלי ועברתי לצד השני של העיר, באזור 4, האזור של קרלו.
קרלו ואני גוררים את המזוודות שלי על האבנים הקטנות בדרכי למבנה קומות ישן באזור מוזנח ששוכן בשכונת עוני, ורוח קרירה נושבת על פניי. עונת הסתיו בלונדון החלה, ועלי העצים החליפו את צבעם לכתום. העננים אפורים ודחוסים, ומדגישים את מזג האוויר הקודר והמדכא.
אני לבושה במעיל שחור פרוותי ומרגישה את הקור, שעושה את דרכו מתחת לעור שלי. אני מהדקת אותו לגופי בידי הפנויה, ופניי נחבטות משערות ראשי המתבדרות ללא שליטה ברוח השורטת והקרה.
קרלו ואני נכנסים אל השכונה. הגינה שמקיפה את המבנה הדהוי מכילה ערמה של זבל, שמונחת על דשא צהוב ומוזנח שנראה כי נאבק ללא הצלחה לחזור לצבעו הירוק. האדמה נראית יבשה וצמאה לגשם הראשון שיספוג לתוכה את המים הטהורים, ומסביב פזורה צואה של שלל חיות. לפי ההשערה שלי, גם בני האדם שחלפו כאן רוקנו את קיבתם עליה.
אני מעיפה מבט מהיר אל דלת הכניסה שנתלשה ממקומה והונחה בצד הדרך, ומנסה להבין את משמעות התלישה. היא נתלשה, אך לא נגנבה, זה כבר מספק מוניטין "חיובי" לרחוב האפל הזה.
למרות ההזנחה והסביבה הקשה, לא רציתי עזרה של אף אחד. ניסיונותיו החוזרים של רום להעביר אותי למגדל חדש באזור הנחשק ביותר בלונדון נכשלו. למדתי שלקבל עזרה מוונטורה זו טעות שאני לא רוצה לחזור עליה, ואותו הלילה שבו הוא רצח את אבא שלי יהיה חקוק בזיכרוני עד יום מותי.
״את בטוחה שכאן תרצי להתגורר?״ קרלו מביט על הבניין הרעוע ופניו מתעוותות.
״האותנטיות כאן מקסימה אותי.״ אני מחייכת חיוך מאולץ.
הוא נאנח ומרים את המזוודות העמוסות שלי בקלילות במעלה המדרגות. דקה אחר כך אנחנו נעמדים מול דלת פלדה שחורה, שעליה ניכרים ניסיונות חריטה קלים. קרלו מושיט לי מפתח כחול ומעט חלוד, ואני ניגשת לפתוח את הדלת. קרקוש המפתח בחריצים גורם לי לחרדה קלה, שחולפת במהרה כאשר המנעול מחליק הצידה בקלילות והדלת נפתחת.
אנחנו נכנסים פנימה.
זאת דירת שני חדרים שבה רהיטים ישנים וחלון גדול שמשקיף החוצה. זה אמור להספיק לי לעת עתה, לפחות עד שאצליח לחמוק מידיו של נאצ'ו.
״אני מפחד לעמוד כאן יותר מדי זמן, שלא אחטוף מחלות מהריהוט הישן,״ קרלו מכסה את האף ואת הפה שלו בחולצה המכופתרת שלו, ואני מגלגלת את עיניי. הכסף הרב שהשיג בשנים האחרונות גרם לו לשכוח את שנות נעוריו ההישרדותיות בשכונות מצוקה. אולי לשכוח את העבר הוא מעין מננון הגנה שלו.
״אני בטוחה שראית דברים גרועים יותר בחייך.״ אני מניחה את המזוודה על הרצפה המאובקת בחבטה רועשת, מתיישבת לידה ופותחת אותה. גל שלם של בגדים מבולגנים פורץ החוצה.
״צריכה עזרה?״ הוא שואל מבעד לחולצה ומביט לצדדים בזעזוע.
״אני אסתדר, אבל אני צריכה עבודה.״ אני נעמדת בעמידה מסורבלת ונאחזת בקיר שלצידי. כרגע אני נתמכת כלכלית בארגון. הם משלמים לי את שכר הדירה, את החשבונות השוטפים ואת הוצאות המזון. הנסיעות שלי מתבצעות רק דרך הנהגים שלהם, דבר שמסב לרום הנאה צרופה, כי כך הוא משאיר אותי קרובה אליו. אני צריכה לצאת אל דרך עצמאית שתעזור לי לעזוב את האזורים, הרחק מהארגון ומנאצ'ו. על כך אני מפנטזת, לפחות. אולי, אם יעבור מספיק זמן, הם ישכחו מהקיום שלי ואצליח להימלט מהתוכנית הזדונית שמיועדת לי.
״אני צריך לבדוק מה אוכל לעשות בשבילך בלי שזה יעמיד אותך בסכנה. נאצ'ו מחפש אותך בכל אזור בלונדון. הוא מודע לכך שהברחנו אותך לאחר הרצח של אבא שלך. הוא לא פועל באימפולסיביות, אלא ממתין בסבלנות לרגע הנכון כדי לתקוף ולנקום, ואנחנו צריכים להיזהר,״ הוא אומר בכנות, ״ואני גם צריך להתייעץ עם ונטורה.״ הוא מדגיש את המשפט כדי שאזכור מי נותן את האישורים לביצוע, ומסדר את החולצה שלוחצת לו על השרירים המשורגים.
B6 הם כנופייה מסוכנת, שאלוהים לא חסך על חבריה ביופי, אבל כשהגיע לאופי? הוא בהחלט התעייף.
״אני אמתין,״ אני אומרת בהבנה, אך בתוך תוכי חשה התנגדות לכך שרום ונטורה מחליט על עוד דבר בחיי.
״אני צריך ללכת. אם תצטרכי אותי, אל תהססי לחייג," קרלו אומר וכמעט בורח מהדירה.
אני מתיישבת על הספה המאובקת. הבית שקט למדי, חוץ מנקישות ענפי העץ הגבוה, שמרקדים על החלון שלי בכל רגע שבו רוח סתווית פוגשת אותם. אני מסתכלת על הספה המוכתמת שעליה אני יושבת ועל המנורה העירומה בתקרה, ומבינה שחסרה לי הטלוויזיה הרועשת של אבא שלי. חסרים לי גם השיעול הטורדני ומלא הליחה שהיה משתעל בכבדות, ושיחות העומק עימו כשהשפעת הסם הייתה חולפת. אני נזכרת בקריז העצבני שהיה תוקף אותו ומוציא מתוכו מפלצת שהסם יצר.
אני תופסת את הראש שלי ומסרבת להאמין שזה נגמר. אני לבד.
קובלר1 טוענת שיש חמישה שלבים לאבל – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה, אך אצלי הסדר התערבב, וכעת אני בשלב ההכחשה. לפני כן רציתי להתמקח. רציתי שזו תהיה אני, שאעצום את העיניים שלי לעד. רציתי להקריב את עצמי במקום את אבא שלי, כי לא רציתי להישאר כאן בודדה. לא רציתי לשאת את הכאב ואת הצער. רציתי לתת לאחרים הזדמנות לתקן את המעשים שלהם.
לאחר מכן היה בי כעס – כעס על אבא שלי, על ההסתרה והעבר, על רום, על הרצח ועל השליטה, ובעיקר על עצמי, שגרמתי לעצמי לאבד את דרכי בשביל אותם האנשים שלא היו צועדים צעד אחד למעני.
לאחר מכן הייתי שרויה באבל ובדכדוך, אבל על אבא שלי בגרסה הצעירה שלו. אותו האב שחיבק אותי, שקנה בשבילי ממתקים מיוחדים, שנישק את המצח שלי כשהייתי חולה ושהיה מוכן להזיז הרים כדי שאחייך. זה האבא שאני רוצה לזכור ושעליו התאבלתי.
כעת אני בהכחשה. עברו שלושה חודשים שלמים מאז הירצחו, אבל אני מרגישה כאילו זה קרה רק אתמול. אני נזכרת בדקות האחרונות לחייו, שבהן הבטתי בו. ראיתי את הרצון העז שלו לתקן את מעשיו הנוראים, אך עם זאת, הבחנתי במוכנות שלו לשחרר את השדים שלו לחופשי ולהשלים עם כך שהוא יעצום את עיניו בפעם האחרונה.
לא נשאר לי דבר להילחם למענו, ולא נותר דבר בחיי שבאמצעותו מישהו יוכל לאיים עליי. הפרק הקודם הזה של חיי נקבר עם אבא שלי, וכעת מתחיל פרק חדש, שבו אבחר בעצמי ואזכה בחזרה בכל מה שאיבדתי.
בכבוד, בחברות, בעצמאות ובנקמה.
לא אהיה יותר הבובה ששחקנים ראשיים בהצגה משכו בחוטיה, אלא אגנוב את כל ההצגה כולה.
הערות
1 מודל קובלר רוס, הידוע גם בתור מודל חמשת שלבי האבל, פותח על־ידי אליזבת קולר רוס
פרק 1
טיאה
כעבור שבועיים
הברקתי כל פינה חבויה בדירה שבה התגוררתי. ניסיתי להעסיק את עצמי ואת המחשבות שלי, והתרוצצתי בין החדר לסלון, בין החלונות למקלחת, ובין המטבח למכונת הכביסה שבמחסן הקטן, אבל בכל פעם הן חזרו אל רום, אל לנה ואל אבא שלי. בחודשים הראשונים לאחר מותו של אבא שלי הסתגרתי בחדר שלי ולא יצאתי ממנו. הזיכרונות חזרו והתגלגלו בראשי, כאילו הייתי עכבר במנוסה בתוך גלגל שלא מצליח להפסיק להסתובב. זה שבר את רוחי וגרם לי לדמיין את המחשבה האחרונה שלו, את הכאב שהרגיש ואת המבט בעיניו שכבה. האם אני זו שהובלתי אותנו לאבדון כשהחלטתי לצאת אל מלון הדירות מחוץ לאזורים כדי להציל אותו, ולבסוף הוא מצא את מותו?
המעבר לאזור 4 גרם לי להניח את העבר שלי מאחור, למען עתיד שבו אוכל להחזיר לאבא שלי את הכבוד הראוי ולצאת לדרך חדשה. אני יודעת שזה מה שהוא רצה בימיו האחרונים, אך כעת אני בעיקר מעסיקה את עצמי עד שזה יקרה. אני שומעת שירים באוזניות הישנות שלי, וצופה בסרטים בטלוויזיה הקטנה שביקשתי מקרלו לרכוש לי משוק יד שנייה, אבל עדיין לא מצליחה להשתיק את המחשבות הרועמות. בלילות האחרונים אני חולמת סיוטים שבהם נאצ'ו מגלה את המיקום שלי וחוטף אותי אל מפעל ההתעללות שלו, רום מתפתה לרצוח אותי כדי לזכות שוב באמון של נאצ'ו ולנה אורזת את החפצים שלה ועוזבת, והפעם לתמיד.
ככל שהימים חולפים, החרדה לא נותנת לי מנוח. אני ניגשת אל הטלפון שמונח על שולחן העץ ליד הספה, ומקלידה פעם נוספת את המספר של לנה. היא לא ענתה לשיחות שלי במשך שבועות, כל חיוג הגיע לתא הקולי והאכזבה הייתה מציפה אותי. אני ממתינה, וכל צליל חיוג שחולף ללא מענה גורם לי לכאב עצום. אני רק רוצה לשמוע את קולה בוקע מתוך הטלפון, אך השיחה עוברת שוב למשיבון, ותחושת העצב לא מאחרת להגיע. אני מנתקת את השיחה ונשענת על הספה. לפתע, הטלפון מצלצל, ואני קופצת בהתרגשות במחשבה שאולי זאת לנה, אך המספר של קרלו מופיע על המסך. אני נאנחת ועונה לטלפון.
״היי,״ אני לא מסתירה את האכזבה בקולי.
״כשאני מחייג לנשים, הן בדרך כלל מתרגשות ומאושרות. תשני את הטון המאוכזב כשאת מדברת איתי." רעש של אנשים מתווכחים נשמע מהעבר השני של הקו, ולרגע קולו של רום מגיע אל האוזניים שלי. דפיקות הלב מטפסות אל הצוואר שלי ומתיישבות בעור התוף שלי.
״קרלו, איזו אישה תצליח להכיל את כל האגו שמתפרץ ממך?״ אני שואלת ומנסה להקשיב טוב יותר לשיחה שמתקיימת היכן שהוא נמצא.
"אם יש לך חברות שמעוניינות באתגר הזה, את מוזמנת להעביר אליהן את המספר שלי. שעות הפעילות שלי הן לאחר שהשמש שוקעת ועד לרגע שבו היא זורחת," הוא אומר, ואני יכולה להישבע שאני שומעת את החיוך הפלרטטני שלו דרך מכשיר הטלפון.
"אעדכן אותן שערפד חדש הגיע לעיר ושהוא מעוניין בהן. ועכשיו ברצינות, יש לך משרה עבורי או שאנחנו בתוכנית שידוכים היום?" אני מצמידה את האוזן שלי חזק יותר אל הטלפון, שממנו נשמע הקול של רום.
״מצאתי משרה במיוחד בשבילך. הנהג יגיע לאסוף אותך בעוד כחצי שעה," הוא עונה ומנתק במהירות. פאק. לא הצלחתי לשמוע את המשך השיחה שלהם. אני מניחה את הטלפון בחזרה על השולחן בהתרגשות קלה, ותוהה איזו משרה יכולה להתאים לי באזור 4, שמתחלק לשני חלקים עיקריים, חלק עשיר ומצליח וחלק עני ומלא אופל.
החלק העשיר באזור 4 מאופיין בבניינים גבוהים, במותגים נחשבים, ובלא מעט מסעדות יוקרה וחיי לילה מרהיבים. קרלו נאבק על הטריטוריה הקטנה שלו באזור, שהצליחה לגרור לתוכה לא מעט סוחרי סמים אלימים שעסקיהם המפוקפקים החלו לתפוס תאוצה באזור. במקום לסלק אותם, קרלו החליט לסחוט אותם ודרש אחוזים גבוהים מכל סוחר שהחליט להתמקם בשטח שלו. בתמורה, הם נהנו משמירה מלאה על העסקים שלהם ומהעלמת עין מצד המשטרה, שמקבלת גם היא אחוזים גבוהים על כך שהם "עיוורים" למעשים של הארגון, דבר מפוקפק בפני עצמו. כך הפך קרלו לאדם שמחזיק במניות רבות בתחום המסוכן, שבו החזק שורד על גבם של העניים והחלשים. כמה חודשים לאחר מכן קרלו גילה את האמת המרה, והיא שסמים זולים ואנשים צרי יכולת זה שילוב קטלני שיכול לגרום לאסון נורא, וכך היה. אנשים רבים, ובעיקר נערים באזור, החלו להשתמש בסמים, דבר שגרם לרמת הפשיעה לצמוח בעשרות אחוזים ולהתפשט כמו אש בשדה קוצים.
כך אזור 4 התחלק לשני חלקים: היוקרתי והתוסס, שאמידי העיר מרבים לבקר בו, לצד האפל שמכיל אלימות, עוני ובתי תמחוי. אני מתגוררת בחלק האפל, אך אני לא מפחדת, אני חלק מהאנשים שחיים בו. לא אשנה את העור שלי ולא אתנשא מעליהם. להפך, ארצה להציל את אותם הנערים הצעירים שבוחרים בפשע כדרך קלילה לכלכל את משפחתם. זו תהיה אחת המשימות שאציב, שתמלא את הנשמה שלי בזמן השהות שלי כאן, ואנסה לבצע אותה בלי לעורר תשומת לב רבה.
אני קמה להביט מבעד לתריסים. טפטופים זעירים נופלים על הרצפות הסדוקות שברחוב, ואני מתרגשת מהמחשבה שאצא היום מהדירה. קרלו הורה לאחד החיילים שלו לא לעזוב את דלת הכניסה שלי, לכן לא יכולתי לצאת באופן חופשי, ולקפוץ מהקומה שלישית לא נראית אופציה מפתה במיוחד.
אני נעמדת מול הכיור במקלחת כדי לשטוף את הפנים שלי ולהחליק את השיער הארוך שלי, בניסיון להיראות כמו אישה שהצליחה להתגבר על אבל. אני מנסה לחבר את מייבש השיער לשקע שבקיר, אך גיצים ניתזים ממנו וזרם קצר חולף בידיי. אני מנתרת בבהלה ומבינה שאצטרך לצאת לדרך בשיער המעט מנופח שלי. הדירה הזאת היא מתכון לאסון. אני מושחת במהירות שפתון שקוף על השפתיים שלי ומאפרת את עיניי, לובשת שמלת מיני שחורה ומעליה מעיל, ונועלת מגפי עור שחורים.
לאחר שלושים דקות נשמעת דפיקה בדלת. אני ממהרת אליה כמעט בריצה ופותחת אותה לרווחה. אחד החיילים של קרלו מקבל את פניי, ואנחנו יוצאים אל החנייה המבודדת שמאחורי הבניין הישן, כשקרן שמש תועה מאירה מעט את הרחוב האפרורי. העקבים שלי נתקעים בין חריצי המלט הסדוק, והפסים הלבנים שמסמנים את האזור המותר לחנייה דהו. כאן אין את אותם הילדים הרועשים שרצים בצוהרי היום כמו באזור 1. להפך, דממה כובשת את היום, ואילו הלילה רועש וסואן.
סוחרים מגיעים לכאן בחצות באופניים חשמליים וממלאים את רחבי האזור, כדי להשיג מזומנים גנובים ומלוכלכים. הם מוכרים את הסם המסוכן שבידיהם לנערים שרוצים לשכוח את המציאות שאיתה הם נאבקים. הם לא רוצים לחזור לביתם האלים או לטפל במצבם הנפשי בכדורים חוקיים שמחליפים את הסם הנוכחי. לכן, הבעיה לא נפתרת אלא רק מורדמת. אני תוהה כמה מהם היו ניצלים אם רק היו מקבלים חיבוק אחד של תמיכה מלאה מאדם שהם סומכים עליו, כדי להתחיל עתיד שונה ובטוח. אבל הם לא זכו לכך.
אנחנו מתקדמים אל המרצדס השחורה והמבריקה שחונה במרכז החנייה. אני מגיעה אל הדלת של המכונית ומסתכלת לצדדים כאשר הנהג נכנס פנימה. יש לי תחושה שמישהו בוחן אותי ועוקב אחרי הצעדים שלי. אני מבחינה בנער שעומד לא רחוק מאיתנו, שמסתכל לעברי וסורק אותי בעיניו. אם לא היו מחפשים אחריי, הייתי חושבת שזה עוד יום תמים שבו אותו נער התווכח עם אימו ויצא החוצה כדי להתאוורר. אך לאור המבט המחושב שלו, אני מבינה שהנוכחות שלו כאן חשודה, ואני מחזירה לו באותו המבט. הנהג צופר ודעתו של הנער מוסחת. ידיו שקועות בתוך כיסי המכנסיים שלו וגופו מקומר מעט. הוא לבוש חליפת ספורט שחורה וחובש כובע על הראש שלו. נראה שהוא רוצה להסתתר, אבל ממה?
"תיכנסי פנימה," דורש הנהג מהחלון שפתוח לרווחה, ואני מיישירה מבט אחרון לעבר הנער שממהר להזיז את המבט שלו ממני. הוא מתרחק, ואני מתיישבת במושב האחורי וסוגרת את הדלת בניסיון להתנער מהתחושה האפלה שחשתי כאשר הבטתי בעיניו המרצדות.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
