B6 - כרך א'

פרולוג

אני פרפר, אך כנפיי עשויות זכוכית ועלולות להישבר בכל רגע.

טיאה

לפני ארבע שנים

אזור 1 – לונדון

״אדריאן, לא אוכל לעמוד בקצב ההליכה המהיר שלך,״ אני מדלגת בעקבותיו, עייפה מן ההליכה המרובה.

תרמיל הגב שאני נושאת מכאיב לי בכתפיי, ורגליי נשרטות בקוצי השיחים הסבוכים.

״אנחנו כבר מגיעים,״ טיילור מעודד אותנו ומניח את ידו מתחת לתרמיל הכבד שלי. חלוקת המשקל שעליי משתנה ואני חשה הקלה מיידית.

״אני לא רוצה שנתרחק מהבית, השמש ירדה ומתחיל להחשיך. אפשר להתמקם כאן,״ מיקאליה מצביעה על השטח מתחתינו – תערובת של חול ואבנים קטנות שצואה יבשה מפוזרת בתוכה. טיילור ואני מסתכלים זה על זה ומבינים שאנחנו צריכים לשלול את ההצעה המפתה.

״מכאן!״ צועק אדריאן ומכריע נגד ההצעה של מיקאליה. תחושת הקלה שוטפת אותי ואנחנו נשרכים אחריו ומנגבים את הזיעה ממצחנו.

יום קיץ לוהט פוקד את לונדון, והחלטנו לנצל זאת לחוויית פיקניק בלתי נשכחת. אדריאן הבטיח שיוביל אותנו למקום ראוי שבו צמחייה רעננה ואגם צלול, אך שכח לציין שהדרך המובילה אליו היא מסלול סבוך בין עצים גבוהים וצמחייה שורטת. שעתיים חולפות להן בניסיון מייגע לאתר את האגם הנחשק ואנחנו קרובים להתייאשות, אבל אז, אדריאן מפתיע אותנו בקריאות שמחה כשהוא מוצא את המקום המיועד.

״הגענו!״ מודיע אדריאן, ואנחנו מרימים את ראשינו אל עבר האגם הירוק והרדוד.

ריח הדשא והצמחייה העשירה ממלאים את אפי, ואני מתענגת על הניחוח הלימוני והנקי. טיילור עוזב את התרמיל שלי והכובד חוזר אל כתפיי. הוא פושט את חולצתו האפורה והמיוזעת ורץ אל האגם בחיוך על פניו. הוא צולל לתוכו, עדיין לבוש במכנסיו, ומיקאלה ואני צוחקות לנוכח התנהגותו האימפולסיבית. אני מורידה את התרמיל שלי ומניחה אותו על הדשא הירוק. אדריאן פורש לנו שמיכה משובצת שהביא איתו ומתכופף אל מתחת לעץ, שם ישנו מקבץ אבנים. הוא שולף ארבע אבנים ומניח אבן על כל קצה שמיכה. אני שולפת מן התרמיל את השתייה המתוקה ואת קופסאות הפירות שחתכתי במיוחד, ומיקאליה מניחה על השמיכה את הסכו״ם ואת צלחות הפלסטיק העבות והמהודרות שהביאה. אנחנו מתיישבים ואני מוזגת לנו מיץ תפוזים, מגישה להם את הכוס הנחשקת ואנחנו שותים לרוויה. המיץ הקר שחולף בגרוני גורם לי לעצום את עיניי בהנאה לכמה רגעים ולהתענג על התחושה המרגיעה. אנחנו מסירים את בגדינו העליונים והמיוזעים ונשארים בבגדי הים שלנו. אדריאן מחליט להיכנס בעקבות טיילור אל המים הצוננים.

״אילו גן העדן היה מקום אמיתי, כך הוא היה נראה,״ אומרת מיקאליה ומטה את ראשה לאחור בשילוב רגליים. בגד הים הבהיר שלה מבליט את עורה הכהה והיפה.

״אני שמחה שהצטרפתי אליכם,״ אני מציינת בהכרת תודה.

״ואני תמיד שמחה כשאנחנו מבלות יחד.״ היא מחייכת. ״איך את מרגישה בשבועות האחרונים? אדריאן סיפר לי שאבא שלך היה מאושפז.״

״הוא לא איזן בין כמות האלכוהול שנכנסת לגופו לבין האוכל שהוא היה צריך לאכול. הוא איבד הכרה והייתי צריכה להזעיק עזרה ראשונה דחופה, שבסופה הוא התאשפז לכמה ימים,״ אני משתפת את מיקאליה.

״את חושבת שהאזור שבו אנחנו גרים הוא זה שגרם למצב שלו להידרדר?״ מיקאליה, אדריאן, טיילור ואני מתגוררים באזור 1, אזור תוסס שמנוהל על־ידי ראש האזור המסוכן ביותר. לאזור 1 יש שני צדדים, האחד פורה ועשיר והאחר מלא בשכונות עוני וסובל מרמת פשיעה גבוהה, שמובילה להתמכרויות בעקבות הקושי הכלכלי.

״אולי המצב היה שונה אם היינו נשארים בצד שמכיל את העושר ואת אחוזות הפאר,״ אני עונה ומשפילה את מבטי. אני לא רוצה ליפול לאשליות של מה היה קורה אם.

״רציתי לשתף אותך,״ אומרת מיקאליה ואני מרימה את ראשי. ״טיילור ואני עוזבים את לונדון ועוברים להולנד. הוא התקבל למשרת המהנדס שחלם עליה. נעזוב בחודש הבא את אזור 1,״ מיקאליה מפתיעה אותי.

היא וטיילור בני עשרים ושלוש בלבד וכבר סיימו את לימודיהם בבית הספר הנחשב להנדסה בלונדון. חלומם התגשם כאשר התקבלו לעבוד ב'מריו אסקוס', חברת ההנדסה האזרחית הנחשבת ביותר באירופה. חולפות בי תחושות מעורבות של עצב ושמחה.

״אני שמחה בשבילכם, אתם מגשימים את החלומות שלכם ואני גאה בכם.״ אני מחבקת אותה, שמחה לראות אותה מאושרת, אך גם עצובה שהיא עוזבת. ״אני כבר מתגעגעת.״ אני משחררת לבסוף את החיבוק החם. ״טיילור מרוצה מכך?״ אני שואלת וצופה באדריאן ובטיילור מתאבקים במים בשעשוע.

״עכשיו, אחרי שארגון הפשיעה של רום ונטורה השתלט על השטחים הרבים, הוא מצפה לעזוב את אזור 1. הם דורשים כסף כדי להעניק הגנה ושמירה, ומספר האנשים שמכורים לסם שהם מוכרים זינק בעשרות אחוזים. הם שולטים על כל האזורים בלונדון וזורעים פחד בתושבים, כך קראתי לפחות. אני חושבת שזה הזמן לעזוב את לונדון ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר, במיוחד אם נרצה להקים משפחה בקרוב.״ היא מלטפת את בטנה במעין ליטוף נבואי.

המצב הכלכלי בשכונות העוני בלונדון הידרדר לכדי רעב, הפשע משתולל והנערים שגדלים בכנופיות המסוכנות ביותר בלונדון, המשמשות להם בית חם, מוצאים את דרכם אל הפסגה בארגון "B6". הארגון המסוכן מציע סכום מכובד למתאימים לעבוד בו, ומצליח למשוך לשורותיו את הגברים החלשים כלכלית ובעלי היכולות הפיזיות המרשימות.

״אגיע לבקר אתכם ברגע שאוכל. אשמח לטעום את המרק המקומי 'סטאמפוט' באחת מסמטות הולנד,״ אני אומרת ומיקאליה מחייכת אליי חיוך עצוב. ״קשה לי לחשוב שאהיה רחוקה מכם.״ היא מניחה את ידיה על פניה כשהדמעות נושרות על לחייה. ״אל תהיי עצובה." אני ניגשת אליה, "תנצרי את הרגעים שלנו יחד, ונחווה עוד חוויות ממלאות וטובות כשנבקר זו את זו. אנחנו לא נפרדות.״ אני מחבקת אותה בזמן שהיא מנגבת את הדמעות. ״קומי!״ אני מפצירה בה ועוזרת לה להתרומם, ״אנחנו בדרכנו ליצור זיכרונות נוספים.״

אני פושטת את החצאית והיא מורידה את השמלה הסרוגה שנתקעת בתלתליה. אנחנו רצות אל המים ומצטרפות אל אדריאן ואל טיילור. שטף המים הקרירים מעיר את גופי. גם אדריאן משתף אותנו בהחלטה שלהם לעזוב ומחבק את טיילור. כולנו נצמדים בחיבוק קבוצתי חם ואוהב.

לאחר שעתיים של השתוללות במים, אנחנו חוזרים אל השמיכה. מיקאליה זורקת מגבת לכיוון טיילור, ואדריאן מוסר לי מגבת לבנה ורכה להתנגב בה. אני לובשת את החצאית השחורה שלי ומוותרת על החולצה. אנחנו מתיישבים ופותחים את קופסאות הפירות שחתכתי. טיילור מכניס לפיו חתיכה של אננס, ואילו אדריאן בוחר בפרוסת אבטיח.

״הכנתי לכם הפתעה נוספת,״ אדריאן מודיע ומכניס יד לתיקו. הוא שולף מתוכו בקבוק ממותג של טקילה זולה, ואני מעקמת את פניי.

בעוד חודש אחגוג יום הולדת שמונה־עשרה. גילי הצעיר לא מפריע לחיבור שלי עם אדריאן בן העשרים ושלוש, שהכיר לי את מיקאליה ואת טיילור, אבל הוא בהחלט מפריע ליכולת שלי להשתתף בחגיגה.

אשב איתם ואשמור עליהם בעודם משתכרים ושרים להנאתם שירי פופ קלאסיים. כשהחשכה מתעבה, אני מחטטת בתיק שלי ומוציאה פנס קטן שמאיר את האזור הפרטי שלנו. האור הצהוב יוצר אווירה של מדורה קטנה ומאיר את פנינו.

״לחיים,״ הם מריעים ומרימים את כוסות פלסטיק הלבנות.

אני מחייכת אליהם, וטיילור מגיש לי כוס מלאה בסודה מרעננת.

״עד שתחגגי שמונה־עשרה,״ הוא קורץ לי ואני מחייכת בביישנות. לא ארצה להתקרב לאלכוהול גם בגיל מבוגר יותר, ראיתי את הנזק שהנוזל החריף גרם לאבא שלי.

לאחר כמה כוסות וסיפורים מצחיקים, טיילור ומיקאליה נרדמים מכורבלים ואדריאן מתיישב לידי.

״נצטרך להעיר אותם בקרוב. אנחנו צריכים לחזור הביתה,״ אני אומרת ומאירה את מסך הטלפון שלי שהשעה המאוחרת מתנוססת עליו. התמונה של לנה ושלי מופיעה על המסך. ידה מונחת על צווארי בחיבוק ואנחנו מוציאות לשון למצלמה.

אני מכבה את המסך ומביטה באדריאן, בשערו החום כהה, בשפתיו הדקות ובלסת החדה שלו.

״שוחחת עם לנה?״ הוא שואל אותי ודקירת כאב חולפת בגופי.

״לא שמעתי ממנה בחודשים האחרונים. היא עברה לגור עם ברנדו והקשר שלנו נותק,״ אני עונה בעצב.

לנה היא חברתי הטובה ביותר, אך מערכת היחסים החדשה שלה עם ברנדו גרמה לה להתרחק ממני, ואנחנו לא נפגשות ומשוחחות כמו בעבר.

״תיתני לה את הזמן ואת המרחב שלה. זו האהבה הראשונה שלה. הם נמצאים בחודשי ירח הדבש הראשונים שלהם, אך כשהם יסתיימו היא תחזור אל הזרועות המחבקות שלך,״ מבטיח אדריאן ואני בוחנת את עיניו השקדיות. הן שיכורות מהאלכוהול ששתה.

״אני מחכה לה, תמיד אחכה לה.״ אני ממתינה שתמונת המסך שלי תהפוך למציאות.

״אני לא חושב שאמרתי לך מספיק כמה אני שמח שאת נמצאת בחיי,״ אומר אדריאן בחיוך רחב ומביט בעיניי. אפו אדום מהשמש ונמשים מכסים את הלחיים שלו. הוא מטה את גופו אליי ואני מורידה את מבטי, חוששת מהאינטימיות. כשהוא מבחין בפניי המבויישות, הוא שולח את ידיו לצידי גופי ומתחיל לדגדג אותי. אני צוחקת בקול גדול ומתחננת שיפסיק. אני נשכבת על גבי והוא גוהר מעליי וממשיך לדגדג אותי, עד שדמעות יורדות על לחיי ונגמר לי האוויר. אני מנסה לשמור על שקט כדי לא להעיר את טיילור ואת מיקאליה.

לפתע, הוא מצמיד אצבע לפיו ומסמן לי להחריש. התחושה הנעימה בגופי חולפת, ואני סורקת במבטי את הצמחייה שמקיפה ומסתירה אותנו, כשרחש נשמע מכיוונה. אדריאן מנתר על רגליו ומנער את טיילור כדי להעיר אותו. גם עיניה של מיקאליה נפקחות. רעש של הליכה איטית על ענפים יבשים הולך ומתחזק, והצעדים מתקרבים אלינו. אני חוטפת את התרמיל שלי וקמה על הרגליים שלי. הרעש מתגבר ולבסוף, צללים יוצאים מתוך החשכה ופניהם של ארבעה גברים מתגלות לפנינו. מיקאליה מתחבאת מאחורי טיילור, עיניה נפערות כשפניהן של הדמויות מתבהרות באור הירח ובאור הפנס שלנו שמונח על השמיכה, ואני לא מצליחה לראות במי מדובר.

״אנחנו מפריעים?״ אחד הגברים צועד קדימה. שערו כהה ובגדיו שחורים. הוא גבוה וגופו מטיל צל על הפנס שלי.

״לא, אנחנו בדיוק חוזרים הביתה,״ אני עונה. פניו של הגבר הלבוש בשחור מופנות כעת אליי, ואני משתנקת.

״כל כך מהר?״ הוא שואל בבדיחות מעושה.

שלושת חבריו מתקרבים אל עבר טיילור ואדריאן.

״אנחנו לא רוצים לעורר בעיה," אני אומרת ומרימה את ידי. "ניקח את החפצים שלנו ונעזוב.״ אני ניגשת אל המגבת שלי כדי לכסות את גופי, אך הגבר נעמד מולי. אני מרימה את מבטי ובולעת את הרוק שלי לנוכח המבט האפל שלו. הוא מרים את הפנס שלי ומאיר על פנינו. עיניי מסתנוורות ואני מסיטה את המבט שלי. הוא מתרחק ממני ומסתכל על התיקים שלנו.

שלושת הגברים מתקבצים ליד מיקאליה, טיילור ואדריאן. אני פונה לארוז את החפצים שלנו, וחבריי לא זזים ממקומם. אחד הגברים מתקרב לעברי ומושך את התיק של מיקאליה מידי. טיילור מתנפל עליו ודוחף אותו אל הקרקע, בעוד שגבר אחר מתנפל על אדריאן. טיילור מפנה את תשומת ליבו אליו ונאבק בו. אני שולפת מהתיק שלי את הארנק ודוחפת אותו לתחתונים כשאני מביטה לצדדים. מיקאליה רצה לכיוון השיחים ועוזבת את הגברים הנאבקים. אני מסתכלת ימינה ושמאלה, ומחליטה לרוץ אל שורות העצים מצד ימין. הגבר משליך את הפנס שלי הצידה, ואורו נכבה כשהוא מתחיל לרדוף אחריי. אני רצה יחפה על האדמה היבשה, וכפות רגליי נדקרות מהצמחייה היבשה. הגבר ממשיך לרוץ אחריי. אני חולפת במהירות על פני גזעי העצים הגדולים, בלי להסתכל לאחור. הלב שלי דופק בפראות והחזה שלי שורף, אך אני ממשיכה בהסתערות קדימה, וענפים בדרך נחבטים בגופי בחוזקה. אני נושמת בכבדות, רגליי חלשות ואני מועדת וצווחת. אני לא יכולה להמשיך. אני מסתתרת מאחורי גזע עץ דק ומתכופפת כדי שהוא לא יצליח להבחין בי. עיניי עצומות בחוזקה ואני נושמת נשימות שקטות.

חמש, ארבע, שלוש... אני סופרת בליבי לאחור כדי להרגיע את עצמי, שתיים, אחת...

גופי נדרך כשהנוכחות שלו אופפת אותי, כמו אנרגייה שלא מרפה ממני. ההליכה שלו איטית, כמו טורף המתגנב לציד. העלים היבשים מתפוררים תחת כובד משקלו, ואני פוקחת את עיניי.

״אני רואה אותך,״ הוא אומר בקול עמוק ומחוספס. פאק. אני קמה על רגליי בתבוסה. הוא מתקדם אליי ונעמד מולי, במרחק נשימה משפתיי. אני בולעת את הרוק שהצטבר בפי. ״לא תצליחי להתחבא ממני,״ הוא קובע ומניח את ידיו על הגזע. כעת, כשהוא קרוב אליי, אני סורקת את תווי פניו המחוספסים.

״מה אתם רוצים מאיתנו?״ אני שואלת. הוא בוחן את עיניי ומביט בהן בריכוז.

״העיניים שלך,״ הוא מסיט את שערי הצידה, והמגע שלו צורב לי בעור.

״מה אתה רוצה ממני?״ אני מרימה את קולי, והוא מפסיק לבחון אותי ומתעורר מן הערפול שאחז בו.

״הארנק שלך.״

הלב שלי דופק במהירות. ״לא הבאתי את הארנק שלי, הוא נשאר בתיק ליד החברים שלי. לא היית צריך לרדוף אחריי אלא לחטט בתיקים,״ אני משקרת. הוא מחייך וחושף גומה, בטוח בעצמו.

״תוציאי אותו!״ הוא פוקד עליי והחיוך שלו יורד. אני נרעדת כשהבעת פניו משתנה לכעס.

״הגעתם לכאן כדי לשדוד אותנו?״ אני שואלת. הוא שותק לרגע ואני מבחינה שפניו מלאות זיפים מטופחים.

״אני מקווה שבכך זה ייגמר. עכשיו, תני לי את הארנק שלך או שאני אקח אותו ממך בכוח,״ הוא דורש. אני פושטת את ידיי לצדדים, גופי חשוף מולו למעט חזיית בגד הים והחצאית הקצרה.

״אין לי ארנק,״ אני מדגישה ומקווה להרחיק אותו. הוא מלקק את שפתיו בחיוך.

״את בטוחה?״ הוא שואל ומעביר את גב כף ידו לאורך הבטן שלי, שנתקפת צמרמורות, דרך הטבור שמעביר רעד בגבי ועד לירך הפנימית שלי.

״אל תעשה את זה!״ אני דורשת. הוא עוצר ומרים את מבטו. לבסוף, הוא צועד באיטיות כמה צעדים אחורה, מביט בי ומשלב את ידיו השריריות על חזהו. עיניו משדרות חוסר סבלנות וציפייה.

בלית ברירה, אני מושיטה את ידי אל החצאית שלי ולתוך התחתונים. הוא מחייך חיוך ערמומי ומסיט את מבטו ממני. עכשיו הוא רוצה לתת לי קצת פרטיות?

״הארנק נמצא,״ אני מודה. גיחוך נפלט מגרונו כאשר אני שולפת החוצה את הארנק.

״זו דרך מתוחכמת לשמור עליו. את בחורה מסקרנת,״ הוא אומר וניגש אליי. אני מתכווצת בפחד כשהוא לוקח מידי את הארנק השחור מלא השטרות. הארנק הזה מכיל את המשכורת שלי.

״הוא חם לכבודי או שזאת הטמפרטורה הרגילה שלו?״ הוא צוחק ולחיי בוערות מבושה. הוא מעביר את אצבעותיו על השטרות ומוציא אותם מתוכו.

״עבדתי קשה מאוד בשביל הכסף הזה. אני צריכה אותו, בבקשה,״ אני מתחננת. ״אל תעשה את זה.״

הוא משתהה ושולף את התעודה המזהה שלי מהארנק.

״איפה את מתגוררת באזור 1?״ הוא שואל. נראה שאם אענה את התשובה הנכונה, הוא יחזיר לי את הכסף.

״באיסט אנד.״ הוא מצמצם את עיניו למשמע התשובה שלי, אולי חשב שהגיע לשדוד ילדי שמנת עשירים.

״מה שם המשפחה שלך?״ הוא שואל, ואחד החברים שלו מופיע בריצה.

הוא מביט בנו ונעצר כשהוא עדיין מנסה להסדיר נשימה. שניים נגד אחת. הסיכויים שלי לצאת מכאן ללא פגע פוחתים. עיניי חוזרות אל הגבר שמולי, שלא מנתק את עיניו ממני.

״רוסו, טיאה רוסו,״ אני אומרת בראש מורם ומבטו מתרכך. הוא מביט בחברו בזריזות, שמופתע למשמע שמי.

״אנחנו צריכים ללכת,״ חברו מציין, והגבר שמולי ניגש אליי.

״אשמור את הארנק לעצמי,״ הוא קורץ לי, מוציא את השטרות, מוסר לי אותם ולוקח את הארנק שבו התעודה המזהה שלי.

״רגע, מה השם שלך?״ אני שואלת, בתקווה שאצליח להסגיר אותו ואת חבריו למשטרה. הוא לא מהסס ונשען לעברי, מתמקם בדיוק מתחת לאוזן שלי. נשיפה קצרה גורמת לגוף שלי להתמלא בצמרמורת.

״ונטורה, רום ונטורה. בכל מקרה, תודה על המתנה שלך.״ הוא מתרחק ומרים את הארנק שלי באוויר בעודו מתקדם אל חברו. אני נושמת לרווחה כשהוא מתרחק ממני ורגע אחר כך הם נבלעים בחשכה.