הסיפור על ארבעת הדרווישים

הקדמה של המתרגמת לאנגלית

כאשר המורה הסוּפי הדגול מן המאה השלוש עשרה, ניזאמודין אוּליה¹ חלה, תלמידו, אמיר ח'וסראו², המשורר הפרסי הנודע, דקלם לו את הסיפור הזה אודות ארבעת הדרווישים, וכשהחלים, ציין ניזאמודין אוליה את האירוע הזה בתפילה וברכה, וכך אמר: ״כל השומע סיפור זה, ובעזרת אלוהים, יבריא.״

הסיפור על ארבעת הדרווישים הינו תרגום לשפת אוּרדוּ, שנעשה על ידי Mir Amman בתחילת המאה התשע-עשרה תחת השם Bagh-o-Bahar, שמשמעותו המילולית היא 'גן ואביב', ופיענוח שם זה לתאריך נותן את שנת סיום כתיבתו, שנת 1217 להיג'רה (1803 לספירת הנוצרים). תרגום זה נחשב עד היום לקלאסיקה בשפת אורדו ותורגם לשפות רבות.

אמונה רווחת היא שדקלומו של סיפור זה יבריא אדם מחולי, והממד האלגורי של הרפתקאותיהם של הדרווישים המסופרים בו הינו חלק מדרך הלימוד אשר מכינה את נפשו של מחפש האמת אל הארה רוחנית.

אמינה שאה³

אמיר ח'וסראו Amir Khusrau 

אמיר ח'וסראו (1325-1253) היה מוזיקאי מחונן, זמר, משורר ומלומד הודי-פרסי שחי בתקופת סולטנות דלהי. הוא היה אחד המשוררים החשובים והפופולריים ביותר ודמות אייקונית בהיסטוריה התרבותית של דרום אסיה. הוא היה מיסטיקן ותלמידו הרוחני של ניזמודין אוליה שלימד וחי בדלהי. הוא כתב שירה בעיקר בפרסית, אבל גם בהינדווית4. לעיתים ייחסו לו את הכינויים ״קולה של הודו״ או ״התוכי של הודו״ והוא זכה גם לתואר ״אבי ספרות האוּרדוּ״.

ח'וסראו נחשב ל״אבי הקוואלי״ (צורת שירה של הסופים בתת היבשת ההודית), והכניס את סגנון השיר הגאזלי להודו, ושני סגנונות אלה עדיין קיימים בהודו ובפקיסטאן. כמו כן היה מומחה לסגנונות רבים של שירה פרסית שפותחו בפרס של ימי הביניים.

אמיר ח'וסרו נולד בשנת 1253 במדינת אוּטָר פְּרָאדש של ימינו בהודו, בה שלטה באותה תקופה סולטנות דלהי. אביו היה ממוצא טורקי ואימו הודית מקומית. אביו היה מוסלמי סוני שגדל בעיירה קטנה ליד סמרקנד, כיום באוזבקיסטן, וכשהיה עוד צעיר בימים נחרב האזור בעקבות פלישתו של ג'ינגיס חאן למרכז אסיה, וחלק גדול מהאוכלוסייה נמלט לארצות אחרות, וכך הגיעה משפחתו בסופו של דבר לדלהי. אביו של אמיר ח'וסראו נפטר בשנת 1260, כשח'וסראו היה בן שמונה בלבד, אך הוא היה זה שהשפיע עליו רבות וממנו ספג את האסלאם ואת הסוּפיות כמו גם מיומנות בשפות טורקית, פרסית וערבית.

ח'וסראו היה ילד מחונן והחל ללמוד ולכתוב שירה כבר בגיל תשע. הדיוואן הראשון שלו, מתנת יַלְדוּת, מכיל שירים שנכתבו בין הגילאים 16 עד 18, שקובצו לספר בשנת 1271. הוא היה משורר קלאסי ופורה בצורה בלתי רגילה והיה קשור לחצרות המלוכה של יותר משבעה שליטי סולטנות דלהי. הוא מייצג את אחת הדמויות ההודיות המתועדות הראשונות בעלת זהות רב-תרבותית או פלורליסטית. מיחסים לו גם את המצאת הסיטאר. באותה תקופה היו גרסאות רבות של ה-Veena (כלי מיתר עתיק) בהודו. הוא שינה את שלושת המיתרים של הווינה שהפכה בסופו של דבר לכלי נגינה שנודע בשם סיטאר.

בשנת 1310 הפך ח'וסראו לתלמידו של הקדוש הסופי מן המסדר הצ'ישטי, ניזמודין אוליה.

ח'וסראו מת באוקטובר 1325, שישה חודשים בלבד לאחר מותו של מורו האהוב ניזמודין אוליה. קברו של ח'וסרו נמצא ליד הקבר של המורה הרוחני שלו ב-Nizamuddin Dargah בדלהי.

הקדמה מאת דוריס לסינג⁵

בימים אלה, חצרות מלכים, נסיכים ונסיכות אינם נושאים חן בעיני רבים; כדי שנוכל לדמיין כיצד נראתה ילדותה של אמינה שאה וכיצד נהנתה ממנה יידרש מאיתנו מאמץ רב. אולם אדם אינו חייב להתחנך בקרב חצרות מלכים ואצילים כדי לומר לעצמו: כשאני הייתי ילד היו לי חוויות מדהימות הדומות לאלו של אמינה שאה, ועבורי הן היו מובנות מאליהן. זה קורה, בדרך זו או אחרת, לכל אחד, וכל ילד רואה את עצמו כתושב מקורי של ארץ דמיונית מופלאה זו. כמובן שאמינה שאה לא חשבה, לכל הפחות עד הגיעה סמוך לגיל הבגרות, שיש משהו יוצא דופן בסיפורים כאלה שסופרו על ידי אביה וסבה ועל ידי משרתים, סיפורים שחלק מהם היו קרובים אליה יותר מאשר לנו, כי ג'ינים ופיות אומנם התאקלמו אצלנו, אך הם לא היו מילידי המקום שלנו. ילדה קטנה, אולי בת שלוש, ארבע או חמש, שוכבת במיטה בחושך, בחדר גדול ממדים עשוי אבן, משתעשעת בפנטסיות על נסיכות וחכמים שדיברו עם בעלי חיים, והכול בצבעים דרמטיים חזקים, שמוקרנים מעינה הפנימית על קירות ותקרת חדרה. וכמובן, רק מאוחר יותר הבינה שאולי לא כל אחד יכול היה לעשות זאת כמוה; כי לילדים, לעיתים קרובות, יש יכולות אשר מאוחר יותר בחייהם נעלמות לטובת דברים רגילים. אך היא הייתה ברת מזל לגדול במשפחה שחשבה שאין הכרח לדכא את דמיונו של הילד.

בקוראי את הסיפורים בספר זה, חלקם מוכרים וחלקם לא, חשבתי על ההבדלים בין מזרח ומערב. אנחנו מכירים סיפורים דומים לאלה וגם אחרים, כמו למשל אלו של הנס כריסטיאן אנדרסן ושל האחים גרים, מהם שאבה דיסני את החומרים לסרטים, ובאופן רגיל אנחנו מתייחסים אליהם בקלות ראש ואומרים לעצמנו, אלו הם 'סיפורי פיות' ומקטלגים אותם תחת הסוגה ״לילדים בלבד״. לא כך התחנכה אמינה שאה. המסורת של מספרי סיפורים הייתה, ועדיין קיימת, בכל מקום במזרח התיכון ובמרכז אסיה, זאת למרות התקופה בה נוצרה, כמו שקרה בארצות רבות, הערצה מוגזמת החולפת עם הזמן למערב, שגרמה ליחס של שוויון נפש שלא לומר עוינות כלפי העושר של המסורת המקומית הקדומה. אבל בבתי התה, ברדיו, ובכפרים, סיפורים אלה סופרו שוב ושוב, ומה שתמיד היה חשוב יותר מכל זה שהם לא יהיו חדשים, אלא שיפיחו בהם חיים חדשים בידי אותה אומנות ייחודית של מספר סיפורים בזמן אמת.

אמינה שאה הייתה מאז ומתמיד מספרת סיפורים, לא רק בגלל שזה היה ״בדם שלה״ אלא בגלל שהיה לה קול נפלא והיא למדה כיצד להשתמש בו כדי להפיח חיים בסיפור בדוגמא אישית. בהדגימה הלכה למעשה את החוק שאומר שאנחנו מושכים אלינו את הדומה לנו, לטוב ולרע, כך היה בכל מקום אליו הלכה, נראה היה שאנשים הכירו אותה מתוך אינסטינקט, והתחילו גם הם לספר לה סיפורים. היא ערכה מסעות למקומות מיוחדים ויוצאי דופן, חצתה גבולות גאוגרפיים ומחסומים מעמדיים בדרך שרק מעטים היו מסוגלים לעשות. משפחתה נחשבה כמשפחה מכובדת במזרח, ובלי שום קשר לפוליטיקה, לאומיות או קנאות דתית צרה, היא גילתה שממשלות מהפכניות הזמינו אותה לבקר אצלן ועשו לה קבלת פנים חמה ממש כמו גם למלכות ומלכים. היא הייתה מקובלת בין הנשים שעטו רעלות, כמו גם במגורי הנשים ובהרמונות, כי הבינה היטב את חייהן, על היתרונות והחסרונות שלהם, ובנוסף הייתה מוערכת מאוד גם על ידי נשים משוחררות כי חייה היו חיים של חופש והרפתקאות. לדוגמא, באנגליה במהלך מלחמת העולם השנייה מילאה תפקידים שניתן לומר בוודאות שהיו גורמים לכמה מאבות אבותיה המהוללים להתהפך בקברם. בקיצור, רוחב היריעה של ניסיון חייה עשה אותה אישה יוצאת דופן ומיוחדת במינה.

היה בה משהו מיוחד, משהו שגרם למדריך בטאג' מאהל להנעים את זמנה בסיפורים, ובתוך זמן קצר יצאה לדרך תחרות סיפורים מהנה. הוא היה אומר: ״זהו סיפור הודי,״ והיא אמרה ״סיפור הודי, אולי, אבל אני שמעתי אותו כילדה באפגניסטן.״ חדרנית במלון בבגדד סיפרה לה סיפורים, הרגישה שיש לה ידע רחב ואוזן אוהדת. כאשר נסעה לנינווה בעיראק לבקר את עתיקותיה החרבות, נהג המונית סיפר לה בדרך סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור, להתגבר על החדגוניות של הנסיעה הארוכה, אשר עבורו לא היוותה טריטוריה מופלאה, אלא נוף יומיומי בלבד. בלובי של המלון בבצרה, התחילה הטלוויזיה להקרין גרסה דרמטית של אחד מסיפורי אלף לילה ולילה, ואמינה הוקסמה לראות כיצד כל האנשים העשירים והמתוחכמים התיישבו בלובי של המלון ונהנו ממה שאבות אבותיהם נהנו גם הם עוד מימי מתושלח.

דברים כאלה לא קרו רק כשהייתה בנסיעות. למשל, כשישבה במסעדה טורקית בלונדון, חשה צער על הבעלים שלא ניתן היה לנחמו כי חוץ ממנה וידידיה לא היו לו לקוחות נוספים במסעדה, על כן ניסתה לעודד אותו עם הסיפור ״פאטימה ושבע הדיוות לאחים.״ הוא אמר שאת הסיפור הזה הוא מכיר מכפרו בטורקיה, וסיפר לה את הגרסה הטורקית שהכיר. כאשר הגיעו לקוחות נוספים למסעדה, התישבו כולם סביבם והקשיבו כיצד אמינה והבעלים של המסעדה והמלצרים השוו סיפורים שכולם הכירו מילדותם, אבל בגרסאות שונות בהתאם לארץ מולדתם.

אמינה כינסה לספרים אוספים אחדים של סיפורים. הם נשלחו כמתנה לבני משפחתה, לשותפיה ולידידיה במעגלי הממשל, ואלה סייעו בתחייה מחדש באופן רשמי של אוצר בלום זה של אגדות ומיתוסים וסיפורי פנטסיה, והפיחו רוח חיים חדשה בתוכניות רדיו וטלוויזיה.

היכן נולדו סיפורים אלה? חלק מהקוראים בוודאי לא יגלו עניין רב בשאלה זו ויסתפקו בכך שיאמרו: די לנו שהם כאן כדי שנהנה מהם. אך לאחרונה התחדש העניין בהם, לא רק בקרב מלומדים ואנתרופולוגים. כאשר אתה בוחן סיפור בודד, זה כמו להתיר כדור מצמר קסמים שניתן על ידי עוזרים מופלאים מסוימים לגיבורים ולגיבורות נועזים. אתה פורם אותו, ומוסיף לפרום, הולך אחורה בזמן, ועוד אחורה, לתקופה עתיקה שקדמה הרבה להולדת האסלאם, ואז עוד אחורה, ואתה מוצא את עצמך במרחק אלפי שנים מזמנך, ועדיין, החוט משתחרר עוד ועוד בלי שרואים את קצהו. לאחרונה, אחיה של אמינה, אידריס שאה, פרסם אוסף שנקרא 'סיפורי עולם', אשר מהווה כיום את הספר המקיף ביותר בנושא הזה. הספר מראה כיצד סיפור יכול לנוע, לא רק בזמן אלא גם בחלל, ויכול להימצא בכל מקום בעולם. למשל, סיפור סינדרלה שלנו: חוקר אחד הראה בסוף המאה התשע עשרה ששלוש מאות שנים של היסטוריה של סיפור זה הפיקו שלוש מאות ארבעים וחמש גרסאות שלו. הגרסה שנמצאת בסיפורי עולם של אידריס שאה אינה אלא אגדה שמוצאה אצל ילידי קנדה המזרחית הקדומים.

הספר שלפנינו מחולק לשני החלקים שונים אשר מדגימים היבטים שונים של ההיסטוריה של סיפורים כאלה. חלק אחד הוא סיפורים עצמאיים, שזהו פורמט שאולי קל יותר למוח המערבי לגשת אליו, כיוון שהם נפרדים ואין קשר ביניהם; ואילו החלק האחר בספר מורכב מסיפורים שארוגים יחד זה בזה עד אין קץ, צורה סוּפית של קלאסיקה, חדשה לקהל הקוראים בספרות הפופולרית במערב, ואינה מוכרת גם בחוגים שלא התמחו במיוחד בסוגה זו. ״הסיפור על ארבעת הדרווישים״, כמו גם יצירות סוּפיות אחרות, נוצר כדי למחיש את הרעיון הסוּפי שהכול קשור באין סוף אופנים. בארבעת הדרווישים, סיפור אחד מוביל לאחר, הרפתקאה אחת מולידה את הבאה, עד שפתאום מתחוור לך ששכחת היכן הכול התחיל ואתה חייב לחזור להתחלה, להבין היכן הכול התחיל? מי באמת השפיע על מי, ואיך? ובאופן מוזר, מתברר שקשה מאוד להבין מיהו בן בליעל ומיהו צדיק כשאתה רואה אותם מזוויות שונות ורבות כל כך.

אנשים המכירים את הספרות הסוּפית, יהיו מוקסמים, במוקדם או במאוחר, מן הטכניקה הספרותית. אידריס שאה, הפרשן הסופי הנודע, סיפק ידע רב בימינו, ומזמין אותנו לחשוב על הנושא, כמו גם ליהנות ממנו. בספריו ״ללמוד איך ללמוד״ ו ״שיירה של חלומות״, הוא מתאר כמה מהשימושים של הספרות הסוּפית כאמצעי לימוד. בזמן שאנחנו מאפשרים לעצמנו ללכת שבי מוקסמים מן המצבים הקשים יוצאי הדופן והצבעוניים של נסיכות, של מכשפים טובים ורעים ושל סוסים פלאיים, משהו אחר סמוי מהעין עובד במקביל ועושה את דרכו עמוק אל תוך נפשנו. טכניקות אלו הן מורכבות ומסועפות מאוד, ואולי כאן המקום להזכיר אחת או שתיים. הסופים טוענים שפעמים רבות המסר הוא מבנה הסיפור; מצוידים באמירה זו אנחנו יכולים להסתכל בספר שלפנינו, ״הסיפור על ארבעת הדרווישים.״ אני מאמינה שאף אחד לא יכול לקרוא סיפור כזה, שהוא למעשה, סבך של סיפורים, ולאחר מכן לטעון בקלות ובפשטות שיש סיבה ותוצאה, שחור ולבן, כן ולא, כל אלה כגישה לחיים. הבה נודה על האמת שאיננו יודעים על בוריין את תוצאות מעשינו! כך שלכל הפחות מחשבה זו תישאר איתנו ואולי תשפיע על החלטותינו ותמתן מעט את הוודאויות שלנו.

בספרות הסופית מתקיים תהליך בן מאות שנים, אולי אלף שנה, והוא זה: נשמעת קריאה, נולד צורך עז, אולי בעקבות אירוע מסוים, ממקום כלשהו בנסתר הקשור לסיטואציה קוסמית, והיא זו שגורמת לסופים להעלות על הכתב ספר כמו זה שלפנינו; ספר זה, כך מסופר, נולד כאשר תלמיד דקלם למורהו החולה את הסיפור הזה. סביר שחלק מהסיפורים כבר היו קיימים בעשרות צורות וגרסאות שונות; לפעמים עתיקים מאוד, ולפעמים נוצרו מחדש כדי להתאימם לזמנם. בכל מקרה, כמות עצומה כזו של אנקדוטות, סיפורים, הלצות, הרהורים פילוסופיים, מאמרים קצרים, אינפורמציה מכל סוג שהוא, נארגו יחד ויצרו שלם אחד. אוספים כאלה, למשל, הם גן השושנים של סעדי, המת'נאווי של רומי, ועוד רבים אחרים. יצירה חדשה כזו יש לה חיים ססגוניים וחיוניות משל עצמם, ואז, כמו שחייב לקרות, היא מתחילה להתפרץ ולהתפרק. חומרים נלקחים מחוץ להקשרם בידי מלומדים, הלצות עוברות ממקום למקום, הסיפורים האינדיבידואליים חוזרים לשוק (ובימינו אלו הם רדיו, טלוויזיה, קלטות שמע ווידאו). ואז הם לובשים צורה אחרת, שונה לחלוטין כשהיו שזורים זה בזה במארג המקורי, בו היו חדים, ותפורים היטב ללא עטיפות. כל אחד מאיתנו יכול לראות איך תהליך כזה קורה מדי יום בחיינו. למשל, אנחנו יכולים להתחיל: ״הייתי בסופרמרקט היום, ונחש מה? ראיתי...״ והמקרה, לא משנה מה היה, יצא לדרך והתחיל לרוץ בכוחות עצמו. האדם הבא, ששמע את הסיפור שנגע לליבו, יוסיף לו ויקשט אותו — יגזים פה ושם כמו שהקפדנים נוהגים לעשות, כי סיפורים מטבעם צריכים להשתנות כשמספרים אותם מחדש. כאשר סיפור נלקח מתוך המארג המקורי שלו, אשר בו היה ממוקם נקי ורענן ומושחז היטב, כמעט מיד יתוספו לו מתיקות, לבביות, הומור טוב, אצילות, שמאפיינים את הסוגה: למעשה כל דבר שהוא גדול מהחיים בעולם שופע של נדיבות ואדיבות. סוג כזה תמצא בספר שלפנינו: בנימת הדיבור של המספר והערותיו ששובות את ליבנו ומקרינות קסם רב.

הסופים מבינים ומאפשרים תהליכים בלתי נמנעים אלה. הם יודעים שמלומדים יבתרו חלקים שנועדו להיות שלם, ושהם, הסופים, יצטרכו ליצור ולהרכיבו מחדש שוב ושוב, אבל בצורות חדשות. הם יודעים שמְסַפֵּר הסיפורים בקרב בני האדם אינו יכול להתנגד לעונג הכרוך בהמשך העברת סיפור מיד ליד, בין אם ישן או חדש, ועובדה זו בדיוק מבטיחה את הפצתם. הם יודעים שההלצות שהם יצרו בכישרון רב אינן יכול להיות מוגבלות על ידי גבולות גאוגרפיים ואמונות. הם יודעים, רק כדי להדגים כאן את הנקודה המיוחדת הזו, שהילד שהולך שבי אחר העונג שבשמיעת סיפור, אפשר והוא נזקק לו על מנת שיקל עליו בהתמודדות עם קושי מסוים או עם מציאות לא נעימה; הוא יצטרך שיזכירו לו שנימת דיבור לבבית ואצילית שכזו אכן קיימת במקום כלשהו; ומאוחר יותר, כשיגיע זמנו או זמנה, הסקרנות תתחיל לעשות בנפשו את עבודתה, ואז הצעיר או הצעירה, (או המבוגר או הזקן, כי לכל אחד יש שעון פנימי שקובע את הזמן המתאים לו) יחוש דחף לחזור ולהסתכל מחדש במקור, למצוא את המשמעויות המדויקות ומעוררות ההשראה, וגם את המשמעויות שאינן נעימות שנמצאות מוגנות במופלא ובמדהים.

לכל סיפור יש מקום, תפקיד ותועלת, בכל צורה ובכל שפה, וכל סיפור נושא עימו עונג המיוחד רק לו; וכל סיפור ידבר אל האנשים, אשר ברגע מסוים, יהיה הזמן הנכון עבורו והזמן הנכון עבורם.

דוריס לסינג