מארז האשמים

פרולוג

"תעזוב אותי בשקט!" היא אמרה וניסתה לעקוף אותי ולצאת מהבית. אחזתי בזרועותיה והכרחתי אותה להסתכל עליי.

"מתחשק לך לספר לי מה בדיוק עובר עלייך?" שאלתי בזעם.

היא הביטה לאחור ויכולתי לראות משהו אפל מסתתר בעיניה, אף שחייכה אליי חיוך חסר שמחה.

"זה העולם שלך, ניקולס," ענתה בשלווה. "אני חיה את החיים שלך, מבלה עם החברים שלך, מרגישה כאילו אין לי דאגות בעולם. ככה אתה חי וככה גם אני אמורה לחיות," היא אמרה ועשתה צעד לאחור, מתרחקת ממני.

לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי.

"איבדת שליטה," סיננתי לעברה. מה שראיתי לא מצא חן בעיניי, לא אהבתי את מה שנהיה מהבחורה שהתאהבתי בה. אבל כשחשבתי על זה... מה שעשתה ואיך שעשתה את זה... זה בדיוק מה שעשיתי לפני שהכרתי אותה. אני זה שהכנסתי אותה לעולם הזה. זאת הייתה אשמתי. זאת הייתה אשמתי שהרסה את עצמה.

במובן מסוים, החלפנו בתפקידים. היא נכנסה לחיי, גררה אותי מהחור השחור שנפלתי לתוכו, ותוך כדי, תפסה שם את מקומי.

1.
נואה

פתחתי וסגרתי את חלון הרכב של אימא שלי, לא יכול שלא לתהות איזה גיהינום צפוי לי בשנה הבאה. לא יכולתי להפסיק לתהות איך מצאנו את עצמנו במצב הזה, עוזבות את הבית שלנו וחוצות את המדינה לקליפורניה. שלושה חודשים חלפו מאז קיבלתי חדשות נוראיות ששינו את חיי לנצח, שגרמו לי לרצות לבכות בלילות, להתפרץ בחמת זעם כאילו הייתי ילדה בת אחת־עשרה ולא נערה בת שבע־עשרה.

אבל מה יכולתי לעשות? הייתי קטינה. נשארו לי אחד־עשר חודשים, שלושה שבועות ויומיים עד שאהיה בת שמונה־עשרה ואוכל לנסוע לקולג', להתרחק מאימא שהיה אכפת לה רק מעצמה, להתרחק מהזרים האלה שעמדתי להתגורר איתם, כי מעכשיו איאלץ לחלוק את חיי עם שני אנשים שלא ידעתי עליהם דבר — שני גברים, כדי להקשות עוד יותר את העניינים.

"את מוכנה להפסיק לעשות את זה? את עולה לי על העצבים," אימא אמרה כשהתניעה את הרכב.

"הרבה דברים שאת עושה עולים לי על העצבים, ואני צריכה לסבול אותם בשקט," סיננתי בחזרה. האנחה הקולנית שקיבלתי כתגובה הייתה כה שגרתית, היא אפילו לא הפתיעה אותי.

איך היא יכולה להכריח אותי לעשות את זה? בכלל אכפת לה מהרגשות שלי? מובן שאכפת לי, אמרה כשעזבנו את עיירת הולדתי האהובה. שש שנים חלפו מאז שהוריי נפרדו — והגירושים שלהם היו רחוקים מלהיות רגילים, רחוקים עוד יותר מלהיות ידידותיים. הם היו טראומטיים ביותר, אבל בסופו של דבר, התגברתי... לפחות, ניסיתי להתגבר.

היה לי קשה להסתגל לשינוי; היה לי פחד משתק מזרים. אני לא ביישנית, אבל אני קנאית לפרטיותי, והעובדה שאיאלץ לחלוק מדי יום עשרים וארבע שעות עם שני אנשים שבקושי הכרתי עוררה בי חרדה כה עזה, רציתי לצאת מהמכונית ולהקיא.

"אני עדיין לא מצליחה להבין למה את לא מרשה לי להישאר," אמרתי, מנסה לשכנע אותה פעם אחת אחרונה. "אני לא ילדה קטנה. אני יודעת לדאוג לעצמי... וחוץ מזה, בשנה הבאה אלמד בקולג', אגור לבד במדינה אחרת... זה בעיקרון אותו הדבר," טענתי בניסיון לגרום לה לראות את האור, בידיעה שכל מילה שלי היא האמת.

"אני לא מוכנה להפסיד את השנה האחרונה שלך בתיכון. אני רוצה ליהנות מהבת שלי לפני שהיא נוסעת ללמוד במקום אחר. כבר אמרתי לך אלף פעם, נואה: את הילדה שלי, אני רוצה שתהיי חלק מהמשפחה החדשה הזאת... אלוהים! באמת נראה לך שאתן לך לחיות כל כך רחוק ממני בלי מבוגר בסביבה?" היא ענתה, לא מורידה את עיניה מהכביש ומחווה בידה הימנית.

אימא שלי לא הבינה כמה היה לי קשה. היא עמדה להתחיל חיים חדשים נשואה לגבר חדש שלכאורה אהבה. אבל מה איתי?

"את לא מבינה, אימא. עצרת לרגע לחשוב על כך שזאת השנה האחרונה שלי בתיכון? שכל החברים שלי פה, החבר שלי, העבודה שלי, הנבחרת שלי? כל החיים שלי!" צעקתי, מנסה לכבוש את הדמעות. המצב הלך והכניע אותי, וזה היה לי ברור. אף פעם, מעולם, לא בכיתי מול אף אחד. הבכי שמור לחלשים, לאנשים שלא מסוגלים להשתלט על רגשותיהם... ובכיתי כל כך הרבה כל חיי, עד שהחלטתי שלעולם לא אזיל עוד דמעה.

מייד נזכרתי איך כל הטירוף הזה התחיל. עדיין התחרטתי שלא נסעתי עם אימא לקרוז הדפוק ההוא לפיג'י. כי שם, על ספינה בלב דרום האוקיינוס השקט, היא פגשה את ויליאם לסטר המדהים והאניגמטי.

אילו יכולתי לחזור בזמן, לא הייתי מהססת לרגע לפני שהייתי אומרת לאימא שלי כן כשהופיעה באמצע אפריל עם שני כרטיסים ורצתה שנצא יחד לחופשה. זאת הייתה מתנה מהחברה הכי טובה שלה, אליסיה. המסכנה שברה את רגל ימין, את זרועה וגם שתי צלעות בתאונת דרכים. מן הסתם, היא ובעלה לא יכלו לצאת לשיט באיים, אז היא נתנה את הכרטיסים לאימא שלי. אבל, בשיא הרצינות... אמצע אפריל?! הייתי באמצע תקופת מבחנים, ולנבחרת הכדורעף היו משחקים בזה אחר זה. הנבחרת בדיוק טיפסה מהמקום השני למקום הראשון ואני לא זוכרת מתי זה אי פעם קרה. זאת הייתה אחת מנקודות האור הגדולות בחיי. אבל עכשיו, כשגיליתי מה היו ההשלכות של העובדה שנשארתי בבית, הייתי שמחה להחזיר את הגביע, לעזוב את הנבחרת ולהיכשל בספרות אנגלית ובספרדית רק כדי למנוע את החתונה הזאת.

חתונה על אונייה? אימי יצאה מדעתה! והעובדה שהלכה ועשתה את זה בלי לדבר איתי! גיליתי על זה רק כשחזרה וסיפרה לי הכול בעליזות, כאילו חתונה עם מיליונר באמצע האוקיינוס היא הדבר הכי שגרתי בעולם... כל הסיטואציה הזאת סוריאליסטית, ועכשיו היא רצתה לעבור לבית אחוזה בקליפורניה, בארצות הברית. זאת אפילו לא הארץ שלי! נולדתי בקנדה, אף על פי שאימא שלי מטקסס ואבא שלי מקולורדו. לא רציתי לעזוב, זה היה כל מה שהכרתי...

"הגיע הזמן שתביני שאני רוצה רק טוב בשבילך," אימא אמרה, מחזירה אותי למציאות. "את יודעת מה עברתי, מה עברנו. וסוף־סוף מצאתי גבר טוב שאוהב ומכבד אותי. מזמן לא הייתי מאושרת כל כך. אני זקוקה לו ואני יודעת שתלמדי לאהוב אותו. הוא יכול להעניק לך עתיד שיכולנו רק לחלום עליו. תוכלי ללמוד באיזה קולג׳ שתרצי, נואה."

"אבל אני לא רוצה ללמוד בקולג׳ יוקרתי, אימא, ואני לא רוצה שאדם זר ישלם על זה," עניתי, רעד עובר בי כשנזכרתי שבסוף החודש אתחיל ללמוד בבית ספר חדש ויוקרתי מלא ילדים עשירים.

"הוא לא זר, הוא בעלי, וכדאי שתתרגלי לרעיון," היא הוסיפה בתקיפות.

"בחיים לא אתרגל לרעיון," אמרתי, מעבירה את מבטי ממנה אל הכביש.

אימא שלי שוב נאנחה, וייחלתי לסיים כבר את השיחה — לא רציתי להמשיך לדבר.

"אני מבינה שתתגעגעי לדן ולכל חברייך, נואה, אבל תסתכלי על חצי הכוס המלאה: יהיה לך אח!" היא הכריזה.

הסתובבתי אליה במבט מלא חשש.

"בבקשה, אל תנסי למכור לי משהו שלא קיים."

"אבל את תאהבי אותו. ניק מתוק," היא אמרה לי, מחייכת אבל לא מורידה את מבטה מהכביש. "הוא בוגר, אחראי, ובטח מת כבר להכיר לך את כל החברים שלו ולהראות לך את העיר. בכל פעם שהייתי שם והוא היה בבית, הוא נשאר בחדר שלו ולמד או קרא ספר. אולי אתם אפילו מתעניינים באותם דברים."

"כן, בטח... אני בטוחה שהוא משוגע על ג'יין אוסטן," גלגלתי עיניים. "בן כמה אמרת שהוא?" ידעתי את התשובה, כמובן; אימא לא הפסיקה לדבר עליו ועל ויל במשך חודשים. זה היה אירוני, שניק מעולם לא הצליח למצוא זמן פנוי בלוח הזמנים שלו לפגוש אותי, משום מה. העובדה שעברתי לגור עם משפחה חדשה לפני שפגשתי את כל בני המשפחה די תמצתה את הטירוף שבמצב הזה.

"הוא קצת גדול ממך, אבל את בוגרת יותר מרוב הבנות בגילך. תסתדרו מצוין."

עכשיו היא התחנפה אליי. בוגרת. עדיין לא הייתי בטוחה עד כמה המילה הזאת תקפה לגביי, וממש לא חשבתי שבחור בן כמעט עשרים ושתיים ירצה להראות לי את העיר או להכיר לי את החברים שלו. אם בכלל ארצה שיעשה את זה, וזאת שאלה אחרת לחלוטין.

***

"הגענו," אימא הכריזה.

הסתכלתי על עצי הדקל הגבוהים ועל הרחובות בין בתי האחוזה העצומים. כל בית תפס לפחות חצי בלוק. חלקם נבנו בסגנון אנגלי או ויקטוריאני, מרביתם היו מודרניים, עם קירות זכוכית וחצרות ענק. פחד התחיל להתפשט בי כשהתקדמנו לאורך הרחוב וממדי הבתים הלכו וגדלו.

לבסוף, הגענו לשערים מפלצתיים המתנשאים לגובה שלושה מטרים, וכשאימא שלפה מכשיר קטן מתא הכפפות ולחצה על הכפתור, הם נפתחו. המשכנו לנסוע במורד גבעה מוקפת גנים ועצי אורן גבוהים המדיפים ניחוח נעים של קיץ וים.

"הבית לא ממוקם גבוה כמו שאר הבתים באזור, אז יש לנו את נקודת התצפית הכי טובה לחוף," היא ציינה בחיוך רחב. הסתכלתי עליה והרגשתי כאילו אני בכלל לא מכירה אותה. היא לא מבינה מה קורה סביבנו? היא לא רואה שהכול פשוט יותר מדי?

לא היה לי זמן לנסח בקול את השאלות האחרות שהיו לי כי הגענו לבית והמילים היחידות שעלו בראשי היו, "או מיי גאד!"

הוא היה לבן, עם גג גבוה במיוחד בצבע חול. היו לו לפחות שלוש קומות, אבל היה קשה לדעת מרוב מרפסות, חלונות, והכול... מולנו הייתה מרפסת מרשימה עם אורות דולקים — השעה כבר הייתה אחרי שבע בערב — וזה שיווה למקום מראה אגדי. השמש עמדה לשקוע, והשמיים היו מלאים בצבעים שעמדו בניגוד חד למראה הנקי של הבית.

אימא הקיפה את המזרקה, חנתה מול המדרגות המובילות אל הכניסה הראשית ודוממה את המנוע. הרושם הראשוני שלי כשיצאתי מהאוטו היה שהגענו למלון הכי יוקרתי בקליפורניה. אבל לא היה זה מלון, אלא בית מגורים... בית פרטי, כביכול... או לפחות, זה מה שאימא שלי רצתה שאאמין בו.

ויליאם לסטר הופיע בפתח הבית בדיוק כשסגרתי את דלת המכונית. מאחוריו עמדו שלושה גברים בחליפות.

בעלה הטרי של אימא לא היה לבוש כפי שהתלבש במעט הפעמים שהסכמתי להיות איתו באותו חדר. במקום חליפה או בגדי מעצבים, הוא לבש מכנסיים לבנים קצרים, חולצת פולו תכולה וסנדלים. שערו הכהה היה סתור, לא מסורק לאחור. עליי להודות, אני מבינה בדיוק מה אימא שלי מוצאת בו: הוא גבר מאוד נאה. גבוה, הרבה יותר מאימא שלי, ומטופח מאוד. פניו הרמוניות, אף שסימני הגיל ניכרים בהן — קמטים חורצים את זוויות עיניו ואת מצחו — ומעט האפור המפוזר בין שערותיו השחורות משווה לו מראה מושך ובוגר.

אימא רצה אליו כמו תלמידת תיכון וחיבקה אותו. אני לקחתי את הזמן, ניגשת לתא המטען כדי להוציא ממנו את המזוודות שלי.

ידיים עטויות כפפות הופיעו כמו משום מקום, ואני זינקתי לאחור.

"אני אקח את חפצייך, מיס," אמר אחד הגברים בחליפות.

"אני יכולה לעשות זאת בעצמי, תודה," עניתי בחוסר נוחות ניכר.

הגבר הסתכל עליי כאילו יצאתי מדעתי.

"תני למרטין לעזור לך, נואה," שמעתי את ויליאם לסטר אומר מאחורי גבי.

הרפיתי מהמזוודה באי־רצון.

"אני כל כך שמח לראות אותך," המשיך בעלה של אימא שלי, מחייך בחיבה. אימא שלי, שעמדה לידו, סימנה לי להתנהג יפה, לחייך, לעשות משהו.

"הרגש לא הדדי," עניתי והושטתי לו את ידי ללחיצה. ידעתי שהתנהגותי מפגינה נימוסים מחרידים, אבל באותו רגע התחשק לי להגיד את האמת.

רציתי שדעתי על השינוי הזה בחיינו תהיה ברורה כשמש.

ויליאם לא נראה פגוע. הוא אחז בידי קצת יותר מדי זמן, והרגשתי מוזר.

"אני יודע שזה שינוי מאוד גדול ופתאומי בחיים, נואה, אבל אני רוצה שתרגישי בבית, תיהני ממה שיש לי להציע לך, ובעיקר, תקבלי אותי כחלק מהמשפחה... בסופו של דבר." הוא הוסיף את החלק האחרון כשהוא הבחין בספקנותי. אימא, שעמדה לצידו, הסתכלה עליי, מבט חודר בעיניה הכחולות.

הצלחתי רק להניד בראשי ולעשות צעד לאחור כדי שירפה מידי. לא הרגשתי נוח עם מחוות אינטימיות כאלה, במיוחד ממישהו שבקושי הכרתי. אימא שלי התחתנה — איזה כיף לה. זה לא הפך את הגבר הזה למשמעותי מבחינתי: הוא לא אבא שלי, או אבא חורג, או משהו דומה. כבר היה לי אבא, והוא הספיק לכל החיים.

"מה דעתך שאראה לך את הבית," הוא הציע בחיוך גדול שעמד בסתירה מוחלטת לקרירותי ולמצב רוחי הרע.

"בואי, נואה," אימא אמרה, אוחזת בזרועי ולא מותירה לי ברירה אלא ללכת לצידה.

בפנים, כל האורות דלקו, ולא פספסתי אף פרט בבית האחוזה הזה, הגדול מדי למשפחה של עשרים נפשות, לא כל שכן למשפחה של ארבע. התקרות היו גבוהות, קורות עץ חשופות משולבות בהן, לצד חלונות גדולים הנפתחים החוצה. גרם מדרגות עצום שהתפצל לשני כיוונים בקומה העליונה ניצב במרכז החדר. אימי ובעלה ערכו לי סיור בבית כולו, מהסלון והמטבח, עם האי רחב הממדים שבו — שהיה לי ברור שאימא תשתגע עליו — ועד לחדר הכושר, הבריכה, חדרי המסיבות והספרייה הגדולה שהתרשמתי ממנה.

"אימא שלך סיפרה לי שאת אוהבת לקרוא ולכתוב," ויליאם אמר, מעורר אותי מהרהוריי.

"כמו המון אנשים אחרים," עניתי במרירות. יחסו הידידותי כלפיי לא מצא חן בעיניי. בכלל לא רציתי שידבר איתי, למען האמת.

"נואה," אימא שלי אמרה, מסתכלת ישר לתוך עיניי. ידעתי שקשה לה, אבל שתתמודד. עמדתי לעבור שנה קשה ביותר, ולא היה דבר שיכולתי לעשות בקשר לזה.

דומה שוויליאם לא הבחין בחילופי הדברים הדוממים בינינו, כי הוא המשיך לחייך כאילו כלום לא קרה.

הרגשתי מתוסכלת ולא נינוחה. הכול היה יותר מדי, שונה מדי, מפואר מדי... לא ידעתי אם אי פעם אוכל להתרגל לחיים במקום כזה.

לפתע, נתקפתי צורך להיות לבד; נזקקתי לזמן כדי לעכל את הכול.

"אני עייפה, אתם יכולים להראות לי איפה החדר שלי?" שאלתי בנימה פחות צורמנית.

"בוודאי. החדרים שלך ושל ניקולס נמצאים באגף השמאלי, בקומה השנייה. את יכולה לארח שם את מי שמתחשק לך, לניק לא אכפת. בנוסף, מעכשיו שניכם תחלקו את חדר המשחקים."

חדר המשחקים? ברצינות? חייכתי את החיוך הכי מוצלח שיכולתי לחייך באותו רגע כדי לא לחשוב על העובדה שמעכשיו איאלץ לגור עם הבן של ויליאם. ידעתי עליו רק מה שאימא שלי סיפרה לי: שהוא בן עשרים ואחת, לומד באוניברסיטת קליפורניה, עשיר ומתנשא בקטע רע. זאת אומרת, את החלק האחרון אני המצאתי, אבל הוא חייב להיות נכון.

כשעלינו במדרגות, לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד העובדה שמעכשיו אגור באותו בית עם שני גברים זרים. חלפו שש שנים מאז גרתי באותו הבית עם גבר — אבא שלי. כבר התרגלתי לחיות רק שתינו, רק נשים. חיי מעולם לא היו מושלמים, במיוחד לא אחת־עשרה השנים הראשונות. הבעיות עם אבא שלי צילקו אותי ואת אימא גם יחד.

אחרי שאבא נעלם, אימא ואני הסתדרנו ככל יכולתנו, הצלחנו לחיות כמו שני אנשים מהשורה, וככל שהתבגרתי אימא הפכה לאחת החברות הכי טובות שלי. היא העניקה לי את החירות שרציתי כי סמכה עליי, וסמכתי עליה... לפחות עד שהחליטה לזרוק את החיים שלנו לים.

"זה החדר שלך," אימא אמרה כשנעמדה מול דלת כהה.

הסתכלתי עליה, ואז על ויליאם. הם נראו כאילו הם מצפים למשהו...

"אני יכולה להיכנס?" שאלתי בציניות כשהם לא זזו הצידה.

"החדר הזה הוא מתנה מיוחדת, ממני אלייך, נואה," אימא שלי אמרה, ועיניה נוצצות בציפייה.

הסתכלתי עליה בחשש, וכשזזה הצידה פתחתי את הדלת בזהירות, מפחדת ממה שאמצא שם.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה ניחוח עדין של חרציות וים. ואז מבטי נפל על הקיר מול הדלת. הוא היה עשוי כולו מזכוכית. הנופים היו כה מדהימים והכו אותי באלם. ממקומי יכולתי לראות את האוקיינוס כולו: הבית כנראה ניצב בראש צוק, כי מהמקום בו עמדתי ראיתי רק מים. מים, ואת השמש המושלמת שבדיוק שקעה. זה היה מדהים.

"או מיי גאד!" חזרתי ואמרתי. זה היה הביטוי החדש האהוב עליי. עכשיו העברתי את מבטי על שאר החדר: הוא היה ענקי. מיטת אפיריון הייתה צמודה לקיר השמאלי ועליה ערמת כריות נוי שתאמו את הגוון התכול של הקירות. גם הרהיטים היו כחולים ולבנים, ביניהם שולחן עבודה עם מחשב מקינטוש עצום, ספה יפהפייה, שולחן איפור עם מראה ומדף גדול עם כל הספרים שלי. הצבעים והנוף המרהיב היו הדברים היפים ביותר שראיתי מימיי.

הייתי המומה. כל זה בשבילי?

"מוצא חן בעינייך?" אימא שאלה מאחוריי.

"זה מדהים... תודה," עניתי, אסירת תודה ונבוכה בעת ובעונה אחת. לא רציתי שיקנו לי דברים כאלה. לא הייתי צריכה אותם.

"עבדתי עם מעצב פנים מקצועי במשך שבועיים... רציתי שיהיה לך כל מה שאי פעם רצית ומעולם לא יכולתי לתת לך." ידעתי שהיא מתרגשת. כשהסתכלתי עליה, ידעתי שאני לא יכולה להתלונן... חדר כזה הוא חלומה של כל נערה מתבגרת, ושל כל אימא לנערה מתבגרת.

ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. חלפו שלושה חודשים מאז שעשיתי את זה, מאז שנגעתי בה ממש, והייתי בטוחה שהיא זקוקה לזה.

"תודה, נואה," היא לחשה באוזני, כך שרק אני יכולתי לשמוע. "נשבעת שאעשה כל שביכולתי כדי שנהיה מאושרות."

"נהיה מאושרות, אימא," אמרתי לה, אבל ידעתי שזה לא בשליטתי.

היא הרפתה ממני, מחתה דמעה שזלגה במורד לחיה וחזרה לבעלה הטרי.

"ניתן לך להתמקם," ויליאם אמר באדיבות.

הנהנתי בלי להודות לו. לא היה בחדר הזה אף פרט שייצג מאמץ כלשהו מצידו. הוא רק השקיע כסף, שום דבר אחר.

סגרתי את הדלת ושמתי לב שאין לה מנעול. רצפת העץ בחדר כוסתה בשטיח לבן עבה כל כך עד שאפשר היה לישון עליו כמו על מזרן. חדר האמבטיה היה גדול כמו חדר השינה הישן שלי והיו בו מקלחון עיסוי, אמבט ושני כיורים. ניגשתי לחלון והסתכלתי החוצה. למרגלותיי, יכולתי לראות את החצר האחורית, את הבריכה העצומה ואת הגנים עם הפרחים ועצי הדקל.

יצאתי מחדר האמבטיה והבחנתי בחדר נוסף שלא הייתה לו דלת. או מיי גאד...

חציתי את החדר, ונכנסתי למה שלכאורה היה חלומה של כל אישה, ילדה או נערה: חדר ארונות. לא חדר ארונות ריק, אלא חדר ארונות מלא בבגדים שרק מחכים שמישהי תלבש אותם. שחררתי את הנשימה שעצרתי עד לאותו רגע, והתחלתי לבדוק את כל התלבושות המדהימות שהיו שם. כל בגד היה פריט מעצבים, התוויות עוד היו מחוברות, ולא הייתי צריכה יותר ממבט חטוף כדי לדעת בערך כמה כסף הם הוציאו. אימא שלי — או מי ששכנע אותה לבזבז את כל הכסף הזה — הייתה משוגעת.

לא יכולתי להתעלם מההרגשה המוזרה ששום דבר אינו אמיתי, שעוד מעט אתעורר שוב בחדרי הישן במיטת היחיד שלי עם אותם הבגדים שהיו לי תמיד. והגרוע מכול היה שזה מה שרציתי בכל ליבי, אלה לא היו חיי, זה לא מה שביקשתי... רציתי לחזור הביתה. הרגשתי בחילה, הייתי חרדה; אפילו צנחתי על הרצפה, מכניסה את ראשי בין רגליי, שואפת ונושפת שוב ושוב עד שהדחף לבכות התפוגג סוף־סוף.

וכאילו קראה את מחשבותיי, החברה שלי, בת', בדיוק שלחה לי הודעה.

הגעת בשלום? אני כבר מתגעגעת אלייך.

חייכתי אל המסך ושלחתי לה תמונה משידת האיפור שלי. היא מייד החזירה לי חמישה אימוג'ים עם פה פעור.

אני שונאת אותך. את יודעת את זה, נכון?

צחקתי ועניתי לה:

אילו זה היה תלוי בי, הייתי מתחלפת איתך ברגע. באמת, הייתי נותנת הכול כדי להיות שוב בבית עם כולם, לראות סרט אצל דן או לשבת על הספה הדוחה ההיא בחדר השינה שלך.

אל תהיי כזאת שלילית. את עשירה עכשיו! פאקינג תהני מזה!

אבל לא הייתי עשירה. ויליאם היה עשיר.

השארתי את הטלפון שלי על הרצפה ופתחתי את המזוודות, מוציאה טישירט וכמה שורטים. לא רציתי להשתנות, אין שום סיכוי שאתחיל ללבוש חולצות פולו ממותגות.

נכנסתי למקלחת כדי לשטוף מעליי את הלכלוך ואי־הנוחות מהנסיעה הארוכה. שמחתי שאני לא אחת מאותן בנות שצריכות להתאמץ כדי ששערן ייראה טוב. למזלי, ירשתי את השיער הגלי של אימא שלי, ואחרי ייבוש קצר כבר הייתי מוכנה. לבשתי את הבגדים שבחרתי והחלטתי להסתובב בבית, לחפש משהו לאכול.

זה היה מוזר, לעשות את זה לבד... הרגשתי כמו פולשת. ייקח לי זמן רב להתרגל למגורים פה, לפאר, לחלל העצום. בדירה הישנה, היינו צריכות רק להגביר קצת את הקול כדי שמישהו ישמע אותנו, לא משנה באיזה חדר היינו. אפשר לשכוח מזה כאן.

צעדתי אל המטבח, מתפללת שלא אלך לאיבוד. גוועתי ברעב. הגוף שלי נזקק נואשות לג'אנק פוד.

לרוע מזלי, כשיצאתי מהמסדרון התברר שאני לא לבד.

מישהו חיטט במקרר. יכולתי לראות רק את שערו הכהה. בדיוק כשעמדתי להגיד משהו, נביחה מחרישת אוזניים גרמה לי לצווח כמו ילדה.

הסתובבתי בדיוק כשהראש מכוסה השיער השחור הגיח מאחורי דלת המקרר כדי לבדוק מי גורם לכל הרעש.

אבל לא הוא הבהיל אותי. ליד האי במטבח עמד כלב שחור. יפהפה, המבט בעיניו רומז שהוא רוצה לאכול אותי, חתיכה אחת בכל פעם. נדמה היה לי שזה לברדור, אבל לא הייתי בטוחה. עיניי עברו מהכלב אל הנער שעמד לצידו.

הסתכלתי בסקרנות מהולה בהפתעה על מי שלא יכול היה אלא להיות בנו של ויליאם, ניקולס לסטר. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי כשראיתי אותו הייתה: וואו, איזה עיניים! הן היו כחולות כמו השמיים, בהירות כמו קירות החדר שלי, ניגוד מושלם לשערו השחור כעורב, שהיה פרוע ולח מזיעה. הוא בטח התאמן, כי הוא לבש מכנסי ספורט צמודים וגופיה רחבה. אלוהים, הוא נראה טוב, ללא ספק, אבל לא אפשרתי למחשבות האלה להסיח את דעתי מזהותו של האדם שמולי: אחי החדש, האדם שאיאלץ לגור איתו במשך שנה, שנה שחששתי שתהיה מענה במיוחד... והכלב שלו המשיך לנהום עליי כאילו יכול היה לקרוא את מחשבותיי.

"אתה ניקולס, נכון?" שאלתי, מנסה לשלוט בפחד שלי מחיית הפרא שלא הפסיקה לנהום. הופתעתי וכעסתי על האופן בו הסתכל על הכלב שלו וחייך.

"האחד והיחיד," הוא אמר, ואז החזיר אליי את מבטו. "את בטח הבת של אשתו החדשה של אבא שלי." הצינה בקולו הדהימה אותי.

הוא גלגל עיניים. "וקוראים לך...?" לא יכולתי שלא להיכנס להלם כששאל את זה.

הוא לא יודע איך קוראים לי? ההורים שלנו התחתנו, אימא שלי ואני עברנו לגור פה והוא אפילו לא יודע איך קוראים לי?