סילבר ספרינגס 1 - אהבה יקרה, אני שונא אותך

שימו לב, שגיאות הכתיב בפרולוג נעשו במכוון.

גברת קלהאן היקרה...

את חור תחת.

ידעתי את זה מהפעם הראשונה שנכנסתי לכיתה שלך בתחילת כיתה י"ב. הנה. אמרתי את זה. א־ת ח־ו־ר ת־ח־ת. ולא חור תחת מהסוג של היא נחמדה ברגע שמכירים אותה. אַתְּ המקבילה האנושית לדריכה בתוך שלולית עם גרביים.

לא אהיה מופתעת לגלות שאת מעבירה את הערבים שלך כשאת מתקלחת באש הגיהינום, מנסה למצוא דרכים חדשות לגרום לתלמידים שלך לסבול. ברצינות, מה חשבת לעצמך?

עשרים עמודים על שירה? רעיון מעולה! לתת לתלמידים פחות מארבעים ושמונה שעות לקרוא את הספר ולהגיש את המטלה? עוד יותר טוב!

עכשיו, לפני שאמשיך עם העצבים שלי, אני רוצה להתנצל (לא באמת) על כל טעות שאני אולי יעשה במכתב הזה שלעולם לא תקבלי אותו. אני לא באמת יכולה לדאוג לדקדוק כרגע.

את מבינה, אני בלוח זמנים קצת עמוס, עם הניסיון לסיים את התיכון, להשיג מלגה של פעם בחיים כדי שאוכל להז***ן מהעיירה הזו, להיות הנהגת של אחותי הגאונית, ולהיות אכזבה מוחלטת עבור אימא שלי.

אה, ובואי לא נשכח את עשרים העמודים.

כי מי צריך שינה, נכון?

נכון, 'טכנית', אני אשמה שנתקעתי עם ספר השירה הזה, אבל איך לעזאזל הייתי אמורה לדעת שבפעם היחידה שאהיה חולה ואפסיד שיעור ספרות אנגלית תהיה הפעם שבה תיתני לנו לבחור את הספר שעליו נצטרך לכתוב חיבור, ששווה חמישים אחוז מהציון?

אין ספק שהייתי נתקעת עם ספר משעמם בכל מקרה (לא ממש נתת לנו מבחר של אופציות מרגשות) אבל לא היית חייבת להיות כזו מרשעת.

את בטח חושבת שאני משוגעת. אני מבטיחה לך שאני לא. למעשה אני בן אדם די הגון, כשאני לא מכנה נשים בגיל העמידה שטן. להגנתי, המטפלת שלי אומרת שכתיבת הרגשות שלי תעזור לי להתמודד.

אז מה אם קראתי לך חורת'?¹ אז מה אם אני יושבת כאן, בספרייה, מבזבזת את הזמן שלי בכתיבת מכתב שנאה למורה שאף פעם לא מצליחה לזכור את השם שלי, כשאני גם ככה כבר מאחרת? זה לא שמישהו אי פעם יקרא את זה.

אני קולטת שהמכתב הזה קצת מתפזר, אז תני לי לסכם לך אותו.

גברת קלהאן היקרה,

בכבוד רב,

מעומק ליבי,

לכי להזדיין.
א.

אווינה

"אווינה הארפר ד'אמור?" מר לואן, המורה שלי למתמטיקה בן השישים, צועק מעל לכאוס המוחלט, ואני מרחמת עליו — בדיקת נוכחות באמצע סופת רעמים משתוללת היא לא דבר קל.

"נוכחת!" אני צועקת פעם אחת.

פעם שנייה.

פעם שלישית.

זה לא עובד.

מר לואן מזהה אותי בקהל דקה לאחר מכן, מרכין את ראשו בהקלה, ומקרב את הרשימה לפניו כדי לסמן אותי כנוכחת. איך הגעתי לכאן, אתם שואלים? עומדת בחוץ במבול הזה? כשהתחת שלי קופא למוות בחצר הקדמית של בית הספר שלי, ביחד עם כל תלמדי תיכון איסטוֹן?

אין. לי. שמץ. של. מושג.

"וי, תודה לאל!" מישהו מושך לי בשרוול, מסובב אותי כל כך מהר עד שאני מאבדת את שיווי המשקל. לוקח לי שנייה שלמה לייצב את עצמי ולזהות את החברה הכי טובה שלי, דיימונד, באמצע השיטפון. היא ספוגה לגמרי, תלתליה השחורים, סימן ההיכר שלה, ישרים כמו חץ עכשיו.

"חיפשתי אותך בכל מקום!" פולטת דיי כשהיא לוכדת אותי בחיבוק כל כך הדוק עד שהחמצן נפלט מריאותיי. השיעור היחיד שדיי ואני לא לומדות ביחד הוא מתמטיקה, אז, ברור שזה היה השיעור בו פינו את כל בית הספר.

"מה לעזאזל קורה? המורים לא אומרים לנו כלום." אני מתנתקת ממנה. "באמת יש שרפה?"

"כנראה." היא מושכת בכתפיה. "אחרת, למה שגלאי העשן יפעל?"

אני מסכימה איתה בהנהון, סוקרת את הבניין הקטן של תיכון איסטון בחיפוש אחר סימן לשרפה. אני לא מוצאת כלום — לא עשן, לא ריח שרפה, ממש שום דבר לתלות בו את האשמה.

רעם נשמע במרחק, ואני צווחת, לופתת את ידה של חברתי הטובה בחשש. השמיים הם סיוט כהה ומעונן, דרכה של אימא טבע ליידע אותנו שזו רק ההתחלה.

"את חושבת שזה תרגיל?" אני שואלת את דיי.

צחוק מלגלג מונע ממנה לענות. אנחנו מסובבות את ראשנו כדי לראות את תיאודור קוקס, ספוג מים, בשיער מבולגן. כולם קוראים לו תיאו, ועצה קטנה ממני, אף פעם אל תקראו לו בשמו המלא.

הוא נושך.

תיאו, כמו רבים מחבריו הכדורסלנים, הוא מניאק מבריק ופופולרי טיפוסי. אתם יודעים, מסוג ה'יותר חתיך ממה שמגיע לו'. הוא גבוה, יהיר, לא מכיר את המושג לטעות ולצערי הרב...

מישהו שאני צריכה לבלות איתו על בסיס יום יומי.

"אין שום סיכוי מזדיין שזה תרגיל," הוא מלגלג. "כבר היה לנו תרגיל השנה. והם גם לא היו עושים את זה באמצע סופת סוף העולם המחורבנת הזו." תיאו מחווה בידו סביב.

אני מביטה סביבי.

החצר הקדמית של בית הספר עוד רגע מתפוצצת מתלמידים.

כולנו קופאים. ספוגים מים מכף רגל ועד ראש.

יש משהו בדבריו של האידיוט.

הם לא היו מקיימים תרגיל שרפה סתם ככה, בדיוק באמצע האפוקליפסה.

חוץ מזה, עד כמה שזה לא נשמע הגיוני, תיאודור קוקס לא לגמרי חסר תפקודים מוחיים.

במשך שנים חשבתי שלספורטאים יש אינטליגנציה של שטיח כניסה, והייתי שמחה לחלוטין לדבוק בסטריאוטיפ. אבל אז החברה הכי טובה שלי הייתה חייבת להתאהב באחד מהילדים המגניבים...

פִינְלִי ריצ'רדס. כוכב כדורסל, פלרטטן ידוע לשמצה, ולאחרונה, ההחלטה הגרועה האהובה על דיי. בשורה התחתונה השנה אנחנו מבלות עם החבר'ה של פין. למה? כי דיי היא החברה היחידה שלי, אז או שאני אצטרף, או שאצטרך לאכול את ארוחת הצהריים שלי לבד עד סיום הלימודים.

הכול התחיל בקיץ שעבר, כשדיי מצאה לעצמה עבודה בשמירה על הבית של משפחת ריצ'רדס. אביו העשיר כקורח של פין מבלה כל קיץ בסנטה מוניקה, ולא סמך על הבן שלו שיהיה מסוגל לדאוג לבית. לא בדיוק בית, אחוזה.

נער הזהב לא קיבל בשמחה את חוסר האמון של אביו והשתלח בדיי. הבחור הפך את החיים שלה לגיהינום, כשהוא חוצה כל גבול אפשרי כדי לגרום לה להתפטר, אבל דיי הייתה נחושה להשלים את המשימה.

בקיצור, הם שנאו אחד את השנייה.

עד ש... איברי המין שלהם לא.

וככה התחילה מערכת היחסים של אהבה־שנאה הכי מבלבלת שאי פעם נוצרה. למה? כי דיי ופין לא מחויבים זה לזה. לא באמת. הם אוהבים להגיד שהם 'חברים עם הטבות', אבל כל מי שיש לו חצי מוח יודע שאלה שטויות במיץ עגבניות.

הם עושים כל מה שזוג עושה. סקס, הפגנת חיבה בפומבי, בלעדיות, כינויי חיבה מעוררי בחילה. והרשימה עוד ארוכה. זה ברור כשמש שהם מאוהבים קשות, אבל אף פעם לא תשמעו אותם מתייחסים זה לזו כ'חבר' ו'חברה'. אם אתם שואלים אותי, מערכת היחסים הלא מחייבת כביכול שלהם, היא אסון גדול, שרק מחכה להתרחש.

ניידת משטרה ושתי כבאיות עם השלט מחלקת הכיבוי של סילבר ספרינגס מסתערות לתוך מגרש החניה של בית הספר לפני שדיי ותיאו יכולים להמשיך בוויכוח.

"גם עכשיו זה נראה כמו תרגיל, הבחורה של פין?" מזלזל תיאו.

"תסתום, קוקס," נוהמת דיי, תופסת חלק משערה השחור והמתולתל וסוחטת אותו ממים. המבול הפך בינתיים לטפטוף. הגיע הזמן. אני לא יודעת כמה זמן הם עוד היו יכולים להשאיר אותנו בגשם השוטף.

"אם כבר מדברים על החמור, איפה פין?" דיי נעמדת על קצות האצבעות בחיפוש אחר הלא חבר שלה. היא צודקת. הוא כבר היה צריך להיות פה — שני אלה הם כמו מגנטים.

"מאיפה אני אמור לדעת איפה החבר שלך?" תיאו מושך את המילים והטלפון שלו מצפצף עם קבלת הודעה. הוא שולף אותו מהכיס שלו, הלסת שלו נשמטת בזמן שהוא קורא את ההודעה על המסך שלו. "אני לא מאמין."

"מה?" שואלת דיי.

"הבני זונות המשוגעים האלה. הם באמת עשו את זה," הוא אומר, יותר לעצמו מאשר לנו.

"על מה לעזאזל אתה מדבר?" דוחקת דיי.

"זה —" תיאו מפסיק לדבר בפתאומיות, עיניו מתמקדות על משהו במרחק. ולא רק הוא. כל התלמדים משתתקים.

דיי ואני עוקבות אחרי מבטו של תיאו לעבר הכניסה הראשית של בית הספר, ליתר דיוק, לעבר שני המטומטמים הגבוהים, אשר מלוּוים מחוץ לבניין על ידי השריף. הראשון שאני רואה הוא פין.

ואז אני רואה אותו.

קסבייר אמרי.

הכמעט אח של פין. הייתי אומרת שהם החברים הכי טובים, אבל הם כמעט משפחה. הם עונדים שרשראות תואמות, שאלוהים יעזור לי. קסבייר הוא הרבה דברים. פופולרי, קפטן נבחרת הכדורסל, כל כך יפה שזה כמעט כואב, אבל עבורי, הוא הילד הקטן והמניאק שחתך את אחת הקוקיות שלי כשהיינו ילדים.

דיי מאבדת את זה. "קוקס, אני נשבעת לך, אם לא תגיד לי ברגע זה מה קורה, אני —"

"תירגעי." נכנע תיאו. "שמעתי אותם מדברים אתמול על איזה תעלול. חשבתי שזו רק שיחת מלתחה. לא חשבתי שהם רציניים."

בגלל זה פינו אותנו?

מעשה קונדס של כוכבי נבחרת הכדורסל?

מה הם עשו שהיה כזה נורא עד שגלאי העשן התחיל לעבוד והיה צריך לפנות את כל בית הספר?

"איזה סוג של תעלול?" קולה של דיי נמלא דאגה.

תיאו מושך בכתפיו. "משהו שקשור לפצצות סירחון, אני חושב?"

דיי עוצמת את עיניה בחוזקה ונושפת ארוכות באנחה זועמת. החלק הכי גרוע הוא שהיא בכלל לא מופתעת. פין ריצ'רדס תמיד היה בעייתי.

הילד האימפולסיבי, חסר התקנה הזה, שלולא אביו העשיר, היה מורחק מבית הספר כבר מזמן. אבל, היי, מה אפשר לעשות? תיכון איסטון צריך את המימון. וממש כמו קסבייר, פין הוא אחד מהשחקנים היקרים ביותר, אז הם מטאטאים את הבלגן שלו מתחת לשטיח.

לגבי פין, זה ברור. מה שלא הגיוני לי, זה החלק של קסבייר בעניין. הבחור מעולם לא עשה משהו 'לא בסדר', מהשנה הראשונה בתיכון, אז לקחת חלק בתעלול כזה? אני לא מבינה את זה.

"רגע, פצצת סירחון זה עניין לא חוקי, נכון?" אני קולטת.

"בהחלט לא חוקי. אלוהים ישמור, מה הם, סתומים? הם עלולים לשלם על זה בהמשך העונה." תיאו מצקצק.

אני מפנה את תשומת ליבי בחזרה לבנים. כשפין רואה את שש מאות הילדים שעומדים בגשם, נראה שהוא מתחיל להבין את גודל הבלגן שהוא גרם. אבל קסבייר בכלל לא שם זין.

בכלל.

הכתפיים שלו שמוטות, והוא מעביר מבט מזוגג על הקהל בשעמום. הוא אפילו הולך בחוסר אכפתיות. אם לא הייתי יודעת טוב יותר, הייתי אומרת שקסבייר ופין החליפו גופים בחידוש הגרוע ביותר בעולם לסרט שישי הפוך.

שוטר לוקח הצידה את המנהלת אמרי — אכן, אימא של קסבייר היא המנהלת. זה יכול להיות יעיל ברגע זה, אבל הדובדבן שבקצפת? גם אבא של קסבייר עובד בבית הספר. הוא המורה שלנו לספורט. זה שאנחנו אוהבים לשנוא.

אני מבינה שסילבר ספרינגס היא עיירה קטנה והכול, אבל הם היו יכולים לפחות לנסות להתפזר.

השוטר אומר למנהלת אמרי משהו שאנחנו לא יכולים לשמוע, והיא מגיבה בהנהון של תעשה מה שאתה צריך. זה הסימן של היקום להמטיר עלינו את כל האוקיינוס השקט. הגשם מתחיל שוב, כבד יותר מלפני כמה רגעים, ואני לא יכולה שלא להסתכל על שני הטיפשים נגררים לניידת המשטרה בכניסה.

זוכרים שאמרתי שקסבייר אמרי כל כך יפה שזה כמעט כואב? איך שהוא נראה עכשיו... לזה אני מתכוונת. גם כשהוא ספוג מים, רגע לפני שהוא מושלך למושב האחורי של ניידת משטרה, כשהחולצה שלו נדבקת לגופו הקשה והמפוסל ושערו החום־בהיר ספוג המים מטפטף על מצחו, הוא עדיין החלום הרטוב של כל בחורה — תרתי משמע.

נכון, הוא היה חתיכת חרא כשהוא נעלם מחיי בגיל שמונה, אבל אני יכולה להעריך את האדוניס² כחול העיניים כמו כל אחת.

"לא משעמם בסילבר ספרינגס, אה?" מעיר תיאו בזמן שקסבייר ופין נדחקים לתוך המושב האחורי של הניידת, שיוצאת לדרכה במהירות שיא. "אני מקווה שזה אומר שיהיה לנו יום חופשי מחר. אפילו לא התחלתי להכין את המטלה לגברת קלהאן."

הזיכרון מכה בי. עבדתי השנה בספריית בית הספר — שגם, עובדה משעשעת, מתפקדת כספרייה העירונית של סילבר ספרינגס. אתמול, בזמן המשמרת, מצאתי את עצמי כותבת מכתב מטופש למורה שלי לאנגלית כדי לשחרר קיטור, והכנסתי אותו לספר השירה. הבוקר לא מצאתי את הספר בתיק שלי. השארתי אותו שם, נכון?

עם המכתב בפנים.

לכל הרוחות, וי, כמה מטומטמת את יכולה להיות?

זה דבר אחד לעבור יום ממש גרוע ולהוציא את העצבים על המורה התובענית מדי שלך במכתב שנאה. זה דבר אחר להיות כל כך טיפשה ולהשאיר את המכתב בספרייה, זמין לכל אחד.

אני כבר יכולה לראות את זה. שיחה מבית הספר לאימא שלי כדי ליידע אותה שהבת הלא מועדפת עליה הושעתה כי היא 'האשימה את המורה שלה ברחצה באש הגיהינום'.

קולו של אבי קופץ לראשי לפני שהפאניקה משתלטת עליי.

לאט־לאט, תנשמי, ותמצאי את הצד החיובי.

טוב, זה לא רע שהשארתי את המכתב בתוך ספר ישן ומאובק שאף אחד לא שאל אותו כבר למעלה מעשר שנים. יש סיכוי שאעזוב לקולג' כשאני בהיריון עד שמישהו ימצא אותו. וגם אם מישהו ייתקל בו, מי אומר שיקשרו אותו אליי?

שיט, אני חושבת שציינתי את אחותי המוזיקאית הגאונית.

ואת המלגה הפוטנציאלית שלי.

בסדר, אולי כן אפשר לקשר אותו אליי אם חוקרים קצת. אבל זה לא יקרה. אני לא אתן לזה לקרות. מר לואן מודיע שאנחנו משוחררים לשארית היום, וכל המחשבות על קסבייר אמרי נעלמות מראשי.

רק מחשבה אחרת נשארה.

משימה אחת.

תוכנית אחת.

אני חייבת למצוא את המכתב הזה לפני שמישהו אחר יעשה זאת.

קסבייר

"תגידו, מטומטמים שכמוכם, יש לכם מושג מה עשיתם?" האנק, אביו של פין, חושק שיניים ולוחש בקול נמוך, שמפחיד פי עשרה יותר מאשר כשהוא צורח לך בפנים. אני בטח צריך לשקשק במכנסיים ברגע זה, ולהרהר על מעשיי חסרי האחריות והילדותיים, כמו שהוא קורא לזה. אולי כדאי שאמציא איזה תירוץ שיצדיק את מה שעשיתי, אבל כל מה שאני יכול לחשוב עליו בזמן שהאדם שאני מחשיב כאבא השני שלי צולב אותי, זה...

וואו, איזה וריד מצח ענק.

הווריד במצח של האנק תמיד היה כזה גדול?

הוא כל כך עצבני — הווריד נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ.

למה אני קצת רוצה שהוא יתפוצץ?

וריד, בבקשה תתפוצץ.

חלק ממני קיווה שהשריף דניאל הסיע אותנו לתחנת המשטרה רק בשביל ההצגה. אחרי הכול, במשך שנים ראיתי את פין מעולל דברים כאלה ואפילו לא מקבל אזהרה. התקוות שלי נמוגו כשהם זרקו את הישבנים שלנו לתוך חדר חקירות ואמרו לנו לחכות. אחר כך השריף ואבא של פין צרחו עלינו בתורות במשך שלוש שעות.

"קסבייר?" דוחק האנק.

אני יוצא מזה. "מממ?"

"למי אתה מחכה? תענה על השאלה המזורגגת."

שיט.

הערה לעצמי: אולי כדאי להקשיב כשאנשים מדברים אליך.

"אני —"

פין קוטע אותי. "לא, ברור שלא חשבנו שהם יפנו את כל בית הספר, אבא. זו הייתה רק פצצת סירחון קטנה."

אני יוצר קשר עין עם החבר הכי טוב שלי.

הוא מגחך.

תודה על ההצלה, זין.

"אווו, מסכנים שלי. 'פצצת הסירחון הקטנה' הזו —" האנק מסמן מירכאות באצבעותיו, "גרמה למורה המסכנה שלכם לחשוב שמדובר בדליפת גז מרוב שהריח היה נורא. ידעתם מה אתם עושים, פינלי. אתה לא קולט את זה? אתה עמוק בחרא. ואני לא יודע אם אוכל להוציא אותך מזה הפעם."

האנק נושם עמוק כדי להרגיע את עצמו. "איך נשמעת לך השעיה של שלושה שבועות, אה? מה לגבי שנה אחרונה בתיכון בלי כדורסל? ונשף הסיום? אני ממש מקווה שלא תכננת ללכת, כי עכשיו אין סיכוי מזדיין שזה יקרה."

פין סוגר את פיו בחוזקה בחסר אונים, וצונח בחזרה למושב שלו. אם להיות הוגנים, על אף שהריח היה כאילו משהו מת בתוך הכיתה הזו, אין לי מושג איך המורה המחליפה שלנו בלבלה בין 'זבל חם ופלוצים' לבין 'גז'.

ישבתי בחלק האחורי של הכיתה והפעלתי את פצצת הסירחון כשהמורה יצאה לרגע מהכיתה. ברגע שהריח התפזר היא חזרה, נכנסה לפאניקה והודיעה למשרד הקבלה של בית הספר, דרך האינטרקום, על 'ריח מגעיל ורעיל'.

הם הפעילו את גלאי העשן והוציאו אותנו מהבניין בזמן שיא. הגיוני, הם לא יכולים לסכן את הבטיחות של כל כך הרבה ילדים. מה אם באמת הייתה דליפת גז?

אני עדיין לא מאמין כמה מהר נתפסנו.

הכול הודות לסרטון וידאו שיש להם, לכאורה.

זה הדבר הראשון שהם אמרו כשהם הגיעו לשלוף את פין ואותי מהקהל, אחרי שכל תלמידי בית הספר התרכזו בחוץ. הם הכו בנו עם 'אל תתאמצו. יש לנו את זה בסרטון. נתפסתם'. לפני שגררו אותנו בחזרה פנימה כדי לחכות לשוטרים.

אין לי מושג איך יש סרטון וידאו בתוך כיתה בלי מצלמות, אבל אני לא יכול לחשוב על זה כרגע.

"אתה חייב ללמוד לחשוב לפני מעשה, בן." האנק נוקש על ראשו של פין כאילו מוודא שיש בתוכו מוח. "פאקינג לחשוב."

אני זוכר שגיליתי שלהאנק אין בעיה עם קללות כשהייתי ילד. זה גרם לי להקשיב לו. ותאמינו לי, זה אומר המון כשזה מגיע מהילד המחורבן שהייתי, עם יכולת הריכוז של שתי שניות. אחרי זה, קרתה התאונה והוא התחיל לקלל כל שנייה.

בסופו של דבר, זה איבד את האפקט.

אבל... גם אני הייתי מקלל אם הייתי מאבד את אהבת חיי.

"ובנוגע אליך —" האנק חודר את גולגלתי במבטו. "יש לך מזל שזו הפעם הראשונה שאתה עושה משהו כזה. שלא כמו פין," הוא שולח מבט נוקב אל בנו, "אתה כן תוכל לסיים את העונה. אולי תקבל כמה שבועות השעיה. וזה רק בגלל שהשריף בצד שלנו. אם הייתם כל אחד אחר, הייתם יכולים לעמוד לדין עכשיו, אתם מבינים את זה?"

פין ואני מהנהנים. עיניו של החבר הכי טוב שלי מלאות חרטה. זה עינוי מוחלט עבורו. כדורסל הוא החיים שלנו. ואני יודע כמה הוא רצה להיות קפטן הקבוצה.

הוא לא חייך במשך ימים כשאני קיבלתי את התפקיד.

אה, שיט, אני לא יכול לתת להם לעשות את זה.

"לא היה לו שום קשר לזה," אני פולט.

האנק עומד שם בידיים משולבות ולא אומר מילה במשך שניות ארוכות. אני רואה שהוא לגמרי לא קונה את זה, אבל אם יש סיכוי קטנטן שאני יכול להציל את עונת הסיום של הבן שלו, הוא חייב להקשיב לי.

עיניו של פין מתרחבות לכיווני. "קסבייר, מה אתה —"

"תן לו לדבר, בן." האנק מסמן לי עם סנטרו להמשיך את דבריי.

"הוא לא היה חלק מזה. אני חשבתי על זה. אני הבאתי את הדבר הדבילי הזה לבית הספר. אני הפעלתי את זה. זה הכול אני," אני משקר.

"ניסיון נחמד, אבל ראיתי את הסרטון. לעזאזל, אני מוכן להתערב שכל בית הספר כבר ראה אותו. הראית לו את פצצת הסירחון בתיק שלך דקה לפני שהיא התפוצצה."

אני בולע את הדחף לשאול אותו לגבי הסרטון המחורבן הזה שהם כל הזמן מדברים עליו.

זה לא הזמן, קסבייר.

"בדיוק, הראיתי לו אותו. איך זה מוכיח משהו? זה לא אומר שהוא ידע על זה לפני זה. או שהוא היה מעורב באיזושהי צורה."

בתגובה, האנק מתחיל ללכת ברחבי החדר, משפשף את רקותיו כאילו הוא באמת מאמין שזה יעזור לו לחשוב טוב יותר. ואז, חמש שניות כואבות לאחר מכן, הוא אומר את זה.

"אני לא מאמין לך."

הנה הלך הרגע ההרואי שלי.

"אתה לא הטיפוס, קסבייר. אתה ילד טוב. אני מכיר אותך שמונה־עשרה שנה, ואתה לא נתת לבן שלי לדרדר אותך לרעיונות הגרועים שלו אפילו פעם אחת. אז לא, אני לא מאמין שעשית את זה לגמרי לבד."

אני מרכין את הראש מובס, לכיוון הרגליים שלי.

"אבל —" מוסיף האנק, באופן מפתיע. ראשי מתרומם במהירות. "אם זה הסיפור שאתה רוצה לספר. אם אתה רוצה לשאת באשמה כדי להציל את החבר שלך, אני לא יכול לעצור אותך."

אני מציץ לעבר פין בזווית העין. פין, שלראשונה בחייו לא הגה את התעלול. אולי שיקרתי כשאמרתי שלא היה לו שום קשר לעניין, אבל זה באמת היה רעיון שלי. שלי. אם כבר, אני זה ששכנע אותו להצטרף.

"אני לא מחפה עליו. זה מה שקרה."

אני ממש יכול לראות את העול מוסר מעל כתפיו של פין כשהמילים יוצאות מפי.

"אם אתה אומר." האנק מהנהן, חיוך קטן על קצה שפתיו.

אני קורא אותו צלול ובהיר.

זה תודה לך. ממש שם.

"בסדר. נעביר את ההודעה לבית הספר, הם כבר יטפלו בעונש שלך. השריף רוצה לדבר איתכם שוב, ואחר כך ישחררו אתכם." האנק פוסע לכיוון הדלת, אבל שניות שלפני שהוא יוצא מהחדר, הוא עוצר, ומביט בי מעבר לכתפו. "יש לי רק שאלה אחת."

אני מחכה שהוא ידבר.

"למה עכשיו?" הוא שואל.

"לא הבנתי." אני עונה.

"למה אתה מתנהג ככה עכשיו? זה לא אתה, ילד."

אם אני אספר לך, לעולם לא תסתכל עליי באותה הדרך.

"אין סיבה."

"מה לעזאזל חשבת לעצמך?" אימא שלי צולבת אותי, קולה נשמע כמו ציפורניים חורקות על לוח.

תשתוק.

פשוט תשתוק.

"קסבייר אמרי! אני מדברת אליך!" היא צווחת.

אני לא נרתע.

אם היא חושבת שלקרוא לי בשמי המלא יעזור במשהו, היא יכולה להמשיך לחלום. אני שוקע עמוק יותר במושב הנוסע, מביט בעיירה היחידה שאי פעם הכרתי חולפת דרך חלון המכונית.

היא מפציצה אותי בשאלות מהרגע שאספה אותי מתחנת המשטרה לפני שלושים דקות. לא עניתי לה פעם אחת, אבל ברור שהמושג לוותר הוא לא חלק מאוצר המילים שלה. בינינו... גם המושג נאמנות לא מוכר לה.

"קסבייר, שמעת אותי?" היא כבר חסרת סבלנות.

"שמעתי אותך," אני עונה ביובש.

היא ממשיכה לצעוק. "אתה בכלל מבין כמה מזל יש לך שהאנק חבר טוב של שריף דניאל? הוא הסיבה היחידה, ואני מתכוונת הסיבה היחידה, שהשתחררת היום. הכי טוב שיכולתי לעשות זה להתחנן בפני השריף שלא יעמיד אותך לדין."

אני נוחר מצחוק.

טוב, זו בהחלט לא תהיה הפעם הראשונה שתרדי על הברכיים מול גבר אחר השבוע, נכון, אימא?

"אמרתי לך שהילד הזה פין הוא השפעה רעה. ממש כמו אחיו הגדול."

היא בודקת את עצמה במראה האחורית בזמן שאנחנו עומדים ברמזור אדום, מנגבת באצבע שפתון שמרוח על שפתיה.

"לא אכפת לי כמה זמן אתם מכירים אחד את השני. או שאבא שלו ואבא שלך הם חברים ותיקים. המשפחה הזו היא צרה צרורה. הלוואי ששניכם כבר תנתקו את הקשרים שלכם עם האנשים האלה."

אני נושך את הלשון שלי כל כך חזק כדי לא להגיב, עד שיורד לי דם. טעם מתכתי מציף את פי ואני מאגרף את כפות ידיי בניסיון לא להעיף את דלת הנוסע ולקפוץ מהמכונית.

באמת שאין לך מושג, נכון?

אני יודע מה עשית.

אני יודע הכול.

השאלה של האנק מכרסמת בי מהרגע שעזבתי את תחנת המשטרה. למה פתאום אתה מתנהג ככה? זה לא אתה, ילד. אולי, בתת־המודע שלי, שכנעתי את עצמי שלעשות בלגן במקום העבודה שלה היה הדבר הכי קרוב לנקמה.

להכאיב לה על מה שראיתי.

ובכל זאת... למה אני עדיין רוצה לנפץ את שמשת המכונית שלה? למה אני לא יכול לשאת את המחשבה להסתכל בעיניים של אבא שלי? ולמה, פאקינג למה, אני לא מסוגל לספר לו?

אימא עדיין מנסה לפתח איתי שיחה עד שהיא מבינה את הרמז. הנסיעה הביתה עוברת ללא אירועים מיוחדים, מלבד צפצוף הודעה נכנסת מפין בטלפון שלי, ברגע שאנחנו נכנסים לחניה.

פין: תודה על מה שעשית שם, גבר. אני חייב לך. אה, רק אזהרה מוקדמת... אולי כדאי שתבדוק את הסנאפצ'ט סטורי של החברה שלך.

הערות:

1 קיצור לכינויי הגנאי חור תחת.

2 אדוניס — אל התשוקה והיופי במיתולוגיה היוונית. סמל לדמות צעיר יפה תואר.