פרק 1
לוקי
ממרחק קצר ראיתי את פיסת הנייר הלבן מתחת למגב השמשה הקדמית של המכונית שלי מתנופפת ברוח. אומנם היא נראתה לא מזיקה, אבל היא קרעה את שלוותי.
הפתק המקופל נשא את שמי — שמי הקודם — כתוב בעט עבה.
מצאו אותנו.
ליבי הלם ובהלה שטפה אותי. יום שלם של נסיעות עבר עלינו. שבועות של תכנון המסע הזה ירדו לטמיון. שוב ניאלץ לחזור לדרכים ולעזוב את סקוטלנד. העברתי את אצבעותיי בשערי והחנקתי יבבת תסכול.
כל ההכנות. כל התכנונים המדוקדקים. כולם נהרסו.
בגוף נוקשה ומתוח העפתי מבט לעבר החניון תוך שאני סוקר במבטי את האנשים שממהרים להיכנס ולצאת לתחנת הדלק. מישהו צפה בנו. היינו חייבים להסתלק.
"אבא? אתה מועך לי את היד." איסלה משכה את אצבעותיה משלי. "כשנגיע לקוטג', אני רוצה לשים את שמיכת החד־קרן על המיטה החדשה שלי, ואז אסדר את כל הספרים שלי על המדף. יהיה שם מדף ספרים, נכון?"
בשיניים חשוקות עניתי, "מצטער, מתוקה. אנחנו לא יכולים ללכת."
פניה של בתי הקטנה נפלו. "לא! אבל הבטחת."
הבטחתי יותר מזה, אף שהיא אף פעם לא תדע כמה בדיוק. אחזתי שוב בידה וגמעתי את המרחק עד המכונית, מוכן להתקפה.
איסלה ייללה וגררה את רגליה.
"זוכרת מה שאמרתי לך?" שאלתי אותה. "אנחנו צריכים לשמור על עצמנו."
"אני יודעת. זו הסיבה שאני איסלה רוס עכשיו ולא השם האחר שלנו. זו הסיבה שבאנו לכאן. אבא, בבקשה אל תשנה את דעתך."
הגענו לרכב השטח שרכשתי לאחרונה וחטפתי את פיסת הנייר משמשת החלון. "זו הסיבה. מישהו עקב אחרינו ושם את זה כאן. אנחנו צריכים לעזוב. עכשיו."
מתחת לרעמת התלתלים הבלונדיניים, התרחבו עיניה של איסלה. "לא, אבא —"
"אני יודע שאת מאוכזבת, אבל תזכרי, יש לך אותי ולי יש אותך וזה כל מה שאנחנו צריכים. אני אעשה הכול כדי להגן עלייך."
כשדמעות מילאו את עיניה, דיכאתי את הדחף שלי לצעוק. זה לא היה הוגן.
לא עבור בת השש שלי שהייתה זקוקה לבית יציב. לא עבורי, גבר מותש מדאגה.
לא היה לנו לאן ללכת.
"אבל אבא... אני כתבתי את הפתק!" איסלה התפרצה.
עצרתי את סחרור מחשבותיי. "מה?"
"הוא שלי. אני שמתי אותו שם כדי שתמצא אותו כשחזרנו מהשירותים. אני מצטערת." היא פרצה בשטף דמעות והשליכה את זרועותיה סביב מותניי.
הפחד נמוג ובהיתי בפיסת הנייר המעוכה שבידי. ל. מקניל, היה כתוב בה. פרשתי אותה והבטתי בלב אדום מצויר בעיפרון צבעוני.
אני אוהבת אותך, אבא.
ממני, איסלה.
לעזאזל. אלוהים אדירים.
רשמית הזדקנתי בשנה בשישים השניות האחרונות.
"סליחה," איסלה פלטה.
כרעתי על ברכיי ועטפתי אותה בחיבוק. חלפה דקה ארוכה עד שיכולתי לדבר. "אלוהים, מתוקה. לא, אני זה שמצטער, מיהרתי להסיק מסקנות."
"אני כתבתי את זה כשנסענו, השתמשתי בעטים העבים החדשים שדודה בלייר נתנה לי. חשבתי שזה ימצא חן בעיניך. האותיות שלי יפות מאוד."
"נכון. הן מושלמות." עניתי לה בלחש בעודי מלטף את שערה הזהוב. הוא שונה כל כך משערי הכהה כמו הלילה.
הייתי צריך להירגע, לעזאזל.
אף אחד לא ידע איפה אנחנו. אפילו לאחותי לא הייתה הכתובת החדשה שלנו. איסלה עדיין הייתה בטוחה. יכולנו להמשיך.
בחיבוק נוסף, חגרתי את ילדתי בחזרה למושב המכונית ונישקתי את מצחה, ואז נסענו.
ארבעים הדקות האחרונות לקחו אותנו עמוק אל תוך אזור היילנדס שבסקוטלנד, לאחוזה מרוחקת שבה חיכתה לי עבודה חדשה ובית חדש לגור בו. למשך זמן מה נוכל להסתתר ולהיות מאושרים.
הד הבהלה שלי עדיין דבק בי.
עברתי את מהירות הנהיגה המותרת מתוך צורך להימלט מתחושת הסכנה.
לבסוף, כשהגענו לשם, עצרתי מחוץ לקוטג' שלנו — אחד משניים שהיו צמודים ליער אורן עבות שהיה במרחק הגון מכל בית אחר. איסלה הזדקפה והציצה החוצה.
"מה האישה הזאת עושה לדלת שלה? היא צובעת עליה מילים? זה רע. אני יכולה לראות כ"ף, אחר כך למ"ד, בי"ת וה"א. אבל הצבע נמרח."
גם אני הסתכלתי. השכנה שלנו, בחורה שעוד לא דיברתי איתה, אבל זו שהבוס שלי הבטיח לי שתעזור בשמרטפות אם אעבוד עד מאוחר, בהתה בדלת הקדמית שלה בלי להבחין בנו.
ואז ראיתי את מילת הגנאי הצבועה.
אין סיכוי שהיא עשתה את זה בעצמה.
שוב הכעס התפרץ ממני. כבר נמאס היה לי ממתח, חשש ואיומים, אחרי נהיגה של שש מאות קילומטרים במחשבה שאיאלץ להסיע אותנו בחזרה, היה סקוטי אחד מעוצבן מאוד שצריך להתעמת עם מה שלא קרה כאן, לעזאזל.
פרק 2
קייט
הצבע האדום נזל כמו דם ואני בהיתי בבטן מכווצת בדלת הקוטג' שלי.
מכל התחושות שאדם יכול היה לעורר בי, אובססיה הפחידה אותי יותר מכול. היו כאן כל הסימנים למאהב דחוי. אלא שזה לא היה המקרה.
כילדה, עקבו אחריי בנים שביקשו לצאת איתי. גם בשנות העשרה צברתי עדרי מעריצים. הייתי יפה ונחשקת.
עד שהם למדו להכיר אותי טוב יותר. ואז הם ויתרו.
אף מראה טוב שבעולם לא היה יכול להחליף את העובדה שלא היה לי מה להציע להם. או להם להציע לי. אפס, כלום, שום כימיה מינית. זה לא קרה לי אפילו פעם אחת, לא נמשכתי לאף נער, גבר או אישה. היה ידוע שקייט מקריי פשוט לא מעוניינת.
עדיין חששתי מתשומת הלב. אולי בגלל התאהבותה של אימי הביולוגית באבי שהובילה לחודשי חיי הראשונים ההרסניים.
בגיל עשרים ושלוש, קיוויתי שימי ההתאהבויות המקריות היו מאחוריי.
אירועי החודשים האחרונים ועכשיו המילה שרוססה על הכניסה לביתי סיפרו סיפור אחר.
כלבה, היה כתוב.
תודה רבה, חתיכת יצור.
חצץ נגרס מאחוריי ואני הסתובבתי. שני אנשים יצאו ממכונית. גבר וילדה קטנה.
השכנים החדשים שלי, הנחתי, וליבי צנח. למה, לכל הרוחות, הם היו צריכים להגיע בדיוק ברגע זה?
"תחזרי למכונית," נבח הגבר לעבר בתו.
היא עשתה כפי שצוותה, והוא צעד לעברי.
"מה זה, לעזאזל?" הוא נעץ בדלת מבט כאילו מילת הגנאי הייתה מופנית כלפיו, לא כלפיי.
לוקינבר. זה היה שמו. דודי גייס אותו כראש צוות החילוץ ההררי החדש. הוא נראה תפור לתפקיד. שיער כהה, זקן קצוץ בקפידה ועיניים כמעט שחורות וחכמות באופן מסוכן.
הוא גם היה ענק. הר של גבר. כתפיים רחבות מתחו את חולצתו, הייתה לו מסת שרירים גדולה.
צעדתי לאחור בטבעיות. "אני קייט, וזה הבית שלי. הרגע הגעתי ומצאתי את זה."
הוא העביר עליי את מבטו. "לא היית בפנים?"
"עדיין לא."
"תפתחי את הדלת."
התכווצתי למשמע הפקודה אך צייתִּי בכל זאת. ראיתי מספיק סרטי אימה כדי לדעת שהאישה לעולם לא צריכה להיכנס לבית המצמרר לבדה.
אלא שזה לא היה בית מצמרר. זה היה הבית שלי, הקוטג' הנהדר שלי שקישטתי וריהטתי. מקום המפלט שלי מפני החיים העמוסים. המקום שבו התכוונתי לגדל משפחה.
חוץ מזה, לא הייתי לבדי בתרחיש הזה.
המנעול נפתח ואני נכנסתי פנימה, הזר היה ממש מאחוריי. ידו הכבדה נחתה על כתפי והוא עצר בעדי, סורק את חדר המגורים במבט עז.
הדלקתי את האור כנגד אפלולית הערב והשקפתי סביב. הכול היה במקום. מעטפות נחו בערמה על שולחן הכתיבה שלי מתחת לחלון, בדיוק במקום שבו השארתי אותן. על רצפת האבן ליד קצה השטיח, מגפיי ניצבו ללא הפרעה, והכרבולית שעל הספה הייתה מונחת בזווית אלכסונית, כמו שסידרתי אותה הבוקר לפני העבודה. לכסנתי מבט שמאלה רק כדי לוודא שהכול בסדר בכיוון ההוא.
"אני חושבת שאף אחד לא היה בפנים," נשמתי לרווחה.
לוקינבר נהם וצעד לכיוון הנגדי לעבר הדלת הסגורה של חדר השינה שלי.
"חכה!" צייצתי וזינקתי לעברו.
בעוד ששאר ביתי חד־הקומה על כל ארבעת חדריו היה מסודר, חדר השינה שלי היה הפוך. ליד מיטתי, דלת החצר הובילה לחלל מרוצף קטן מאחור, מופרד מהיער בקיר נמוך, ולעיתים קרובות השתמשתי בחלל כדי לייבש את הכביסה שלי על מתקן כביסה. אתמול הגעתי הביתה לאחר ארוחת ערב עם משפחתי וגררתי את מתקן הכביסה פנימה, והבוקר השלכתי הכול על השמיכה שלי.
הלבשה תחתונה. הכול.
חזיות תחרה מהודרות. תחתוני חוטיני שקופים עם רקמת פרחים.
השכן החדש שלי הכניס את ראשו פנימה. "לעזאזל," הוא מלמל. "מישהו היה כאן. הסוטה המנוול חיטט במגירות שלך."
בלחיים סמוקות נדחקתי ליד גופו העצום והשלכתי את השמיכה כדי להסתיר את בגדיי התחתונים. "לא. אני עשיתי את זה. אני השארתי את זה כך."
שתי גבות כהות התרוממו, ואז לוקינבר המשיך לעבר הדלת הסגורה האחרונה — חדר האמבטיה. "הכול בסדר," ציין והלך בחזרה לחדר המגורים.
עצמתי את עיניי לשנייה וניסיתי למצוא תבנית בהטרדות הקטנות שאירעו כאן לאחרונה. המעיל הגנוב שלי. האימיילים מהעבודה שנפתחו עוד לפני שקראתי אותם. לא היה לי מושג מי עמד מאחורי זה.
סיפרתי על כך למעט מאוד אנשים והתכוונתי לשמור את זה ככה.
במקום שבו גרתי, באחוזה מרוחקת בסקוטלנד, הייתי מוקפת בבני משפחה, מה שהיה נפלא ומעט מחניק כאחד. הוריי ואחיי התאומים כיבדו את המרחב שלי, אבל אילו הם היו שומעים על כך...
קול נשמע מחוץ לקוטג'. "... צבע על הדלת. איזה חרא אחד שמחפש צרות. אני צריך את איש הקשר שלך במשטרה כדי שנוכל לקרוא למישהו לכאן."
אה, לכל הרוחות.
מיהרתי החוצה והרמתי את ידי במחאה. "בבקשה, לא. אני יכולה לטפל בזה."
לוקינבר הביט בי בכעס, גבותיו יצרו קו ישר. הוא תקע את האצבע שלו באוזן והסתובב ממני, מקשיב לשיחה שרק יכולתי להניח שהוא מקיים עם דודי, האדם ששכר אותו.
לא היה סיכוי שאבא לא יגיע לכאן תוך עשרים דקות.
"כן. מצוין. אעשה זאת." לוקינבר ניתק והסתובב בחזרה. "מה הבעיה? צריך לדווח על זה."
הכעס שלי גבר בשל ההנחה מצידו שלא יכולתי לטפל בזה בעצמי. "באמת סיפרת עכשיו למשפחה שלי? אתה יודע מה עשית? כל האחוזה תדע תוך כמה דקות. אולי תתעסק בעניינים שלך?"
עיניו הצטמצמו בשאלה, "את יודעת מי עשה את זה?"
נאבקתי בדחף לחרוק את שיניי. "לא, אבל אני בהחלט מסוגלת לפתור את זה בעצמי. הסתדרתי מצוין במשך חודשים."
תפסתי את עצמי מאוחר מדי, ולוקינבר התביית על רסיס המידע הזה.
"זה כבר קרה בעבר," הוא הסיק.
"לא אמרתי ושלא תעז לחזור על כך בפני הדוד שלי, אבא, או כל בן משפחה אחר שיגיע לכאן."
חזי עלה וירד והסתכלתי עליו. בדומה, הזר נעץ את מבטו בחזרה, ידיו על ירכיו והוא נשם בכבדות.
מבטינו ננעלו.
למה הוא כועס כל כך, לעזאזל? אני הייתי זו שהותקפה.
דלת המכונית נפתחה ומשכה את תשומת הלב של שנינו.
"אבא?" נשמע קול קטן. "זה בטוח להיכנס לכאן?"
לוקינבר ניתק קשר עין ממני ופנה כדי להביא את בתו — ילדה קטנה מתוקה עם תלתלים בלונדיניים ועיניים גדולות. כבר חיכיתי לפגוש גם אותה. הגעתו לעבוד כאן כללה עזרה מצידי בטיפול בבתו אם יהיו לו קריאות חילוץ במשך הלילה. התנדבתי בשמחה לטפל בילדה קטנה לפני שתהיה לי משפחה משלי.
אלא שעכשיו, כשרתחתי מזעם על אביה, לא יכולתי לעמוד בזה.
נכנסתי פנימה והחלפתי לבגדים ישנים, לקחתי דלי עם מי סבון ומברשת קרצוף. אולי אם יהיה לי מזל, אוכל להיפטר מהראיה לפני שמישהו אחר יראה אותה.
ספר מושלם הייתי במתח כול הספר ולא הצלחתי להניח מהיד אני באמצע של השני ובנתיים הוא לא מאכזב, טוב אני חוזר לקרוא קריאה מהנה...
ספר מעולה! כתיבה סוחפת ומעניינת. השמות הסקוטיים קצת מבלבלים בהתחלה אבל הדמויות המעניינות ומלאות הרבדים יכבשו אתכן בשניה. סיפור שהוא כמו סרט טוב שמלא בהתרגשות, מתח, רומנטיקה וצחוק.
נהנתי מאוד, זורם, סקסי, וממשיכה לספר הבא
מקסים כול הסדרה הזאת פשוט תענוג צרוף
אחלה ספרים בסדרה בינתיים ממשיכה לבא
אהבתי את התיאורים הרגשתי שאני צופה בסרט
ספר מקסים, סיום מעולה לאנשי ההרים. אפי המהממת והאנרגטית וגייב הרציני והעמוק- מושלמים יחד. מומלץ בכייף להעביר כמה שעות
כל הספרים בסדרה מצוינים ,מצחיקים ומותחים כאחד.
מכירות את זה שאתן נדלקות על סדרה, אבל לא קראת שום ספר של הסופרת ואת לוקחת את הסיכון ורוכשת את הסדרה תוך תפילה ענקית שתהני ממנה?? אז זה מה שקרה לי עם הסדרה הזו ואני כל כל שמחה שקניתי את 4 הספרים. מומלץ בחום! תהנו😎
פשוט הנאה צרופה של סיפור אהבה מתוק עם הזדמנות שנייה בחיים. אהבתי מאוד את הדמויות הראשיות וכל דמויות המשנה בסיפור שהייתה להם דינמיקה *בעלילה* שהיה בה "בשר". מומלץ.
אהבתי ממש סיפור כמו סיפור אגדה. מותח ומרגש
עוד ספר מעולה בסדרת אנשי ההרים. עוד סיפור מעניין שכתוב בצורה מצויינת . הסיפור של מקס וליה - האהבה שנגדעה חוזרת בגדול. כייף גם לפגוש את הדמויות מהספרים הקודמים בסדרה. נשאר לחכות לספרים הבאים מומלץ בחום
ספר מעולה כמו כל סדרת אנשי ההרים הפראיים. אהבתי את הסיפור של ליה ומקס ושמחתי שהם הצליחו לגשר על כל הבעיות שצצו. תודה רבה לברית מחכה לעוד ספרים בסדרה ❤️❤️❤️❤️❤️
מותח , מסקרן , הטוב ביותר בסדרה הסיפור של ליה ומקס מקסים מומלץ
סדרה מעולה, אני ממש מחכה לספר הבא
איזה חמוד !!! האח !! ספר השאיר אותי במתח לספר הבא !!
אחלה ספר. כן, יש כאן כנראה הרבה דמויות שסיפרו עליהן כנראה בספרים קודמים (ונראים מלאים בג'וס) וכנראה שלא תירגמו אותם עדיין.. אבל זה ממש לא גרע מהספר. לוק וקייט מדהימים. יש מתח, יש להט יש הכל. ממשיכה לבא!
ספר סוחף, מעניין, חושני (במילים עדינות 😜), בהחלט נהנתי, נמשיכה לבא בתור 😁
סדרה מצוינת. כל הספרים אחד אחד מעולים. מחכה לספר הבא!
אחלה סדרה והסיפור של רורי ומדוק מקסים וזורם מומלץ
מהמם!! סדרה טובה ואני ממש ממש מחכה לספר הבא הגברים בסדרה הזו🔥🔥🔥🔥
ספר מהמם אהבתי. סדרה יפיפיה מחכה לספר של מקס.❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️
אני בוכה כי זה נגמר סיימתי את מהר מדי אווף אני כל כך אוהבת את ה-סופרת ממש פשוט האח זה מדוק אמאאא כמה שהוא מתוק וחמוד אכפתיתי ורורי כמה שהיא מדהימה וחזקה אני אוהבת אותם ביחד כל כך מחכה בקוצר לרוח לספר הבא שלה על מקס שנראה לי שאני הכי מחכה לו ולגייב אהבתיי ממש <3
ספר מעולה אהבתי . סדרה יפיפיה ❤️❤️❤️❤️❤️
כתוב היטב כמו הספרים הקודמים , סיפור על האומץ לאהוב, מומלץ
זוג מקסים🌺 ספר כיפי ממש לבילוי סופ”ש
סיפור מתח ואהבה נפלא. קריא, סוחף ומושלם. מחכה כבר לספר הבא. קראתי שיש חמישה…
סדרה ממש מיוחדת, כתיבה סוחפת, גברים סקוטים לוהטים וגיבורות שנונות ומקסימות מה עוד אפשר לקבש?? לגבי הספר.... ספר מקסים, זורם בכיף וקמרון אחד מהמם משהו🧡 אני ממש נהנתי וממליצה באהבה😉😍
מעולה סיפור מתח ואהבה נפלא מקווה שבקרוב יתרגמו את שאר הספרים בסידרה ממולץ 💙💙💙💙💙
עם שם הספר והכריכה אפשר לחשוב שהספר אפל או מלחיץ... זהו זה מטעה כי הספר ממש מקסים וסקסי... מי שאובססיבי זה הסטוקר ולא לוקי. ממליצה לקרוא ממש קליל סיימתי ביומיים.
פשוט תענוג אחד גדול!!! כמה שעות של עונג. הייתי מרותקת לספר. סיפור אהבה שמשולב בו מתח ודרמה. סיפור קצבי שכתוב באופן קולח וברור בלי "אובר" מלל (כתיבה דוהרת). נהניתי מכל דמויות המשנה והדינמיקה בניהם, היה מרגש ברמות איך ערך ה"משפחה" הודגש בסיפור. סיפור אהבה סקסי ומטריף. ממליצה בחום.
ספר חמוד, קליל "הפי אנד"... מחכה לספר השני..😀
ספר מקסים ומעניין. מרגיש שהסיפור מסופר המדוייק, ללא מילים מיותרות וכל מילה משמעותית. מומלץ בחום
ספר שכתוב היטב, תופס את העין מהעמוד הראשון. מותח, כובש לבבות ולוהט❤️
מקסים זורם וקליל, נהנתי מכל רגע של קריאה, תענוג🥰
ספר מדהים. מכירים את זה שיש ספרים עם ים של בולשיט וחלק עם מעט? אז הבפר הזה נטול בולשיט! לא מתיימר. פשוט כתוב בצורה מופלאה. נהנתי מכל רגע ומחכה כבר לספר הבא.
סיפור מהמם מותח ורומנטי. התאהבתי בלוקי איש הרים מחלץ לכודים. סיפור מושלם💖💖💖💖💖😘😘😘😘😘
התחיל מוזר אבל זרמתי ואני חייבת לציין שלא התאכזבתי ספר מתוק ממש עם עלילה מעניינת ממליצה 💖
ספר רומנטי עם קצת מתח, תענוג לקרוא
מתוק סקסי רומנטי קיטשי כל החבילה…
מושלם! יש בו הכול - רומנטיקה, תשוקה, מתח - כל מה שאפשר לבקש. אי אפשר להפסיק לקרוא. ממליצה מאוד!
היו פה כמה קטעים סקסיים לחלוטין! איזה תפאורה - סקוטלנד! סיפור ממש חמוד וכיפי ואם לא היו ילדים הייתי מסיימת מהר יותר מכמה שעות ;) :)
פחות טוב מהקודם. הייתי נותנת 3.5 סיפור נחמד, עלילה סבבה אבל שום תשוקה. לא לסיפור, לא אחד לשני, לא לקטעים ה(כביכול) אקוטיים.. לא יודעת.. משהו פה התפספס..
יפה, רומנטי מאוד, החיסרון היחיד - התרגום. לא טוב בעיני וזה הורס.
חמוד, לא בטוחה שהכי אמין …
ההתחלה הייתה לי מוזרה אבל כשחזרתי אחריי הפסקה פשוט שמחתי שנתתי לספר עוד צ׳אנס . ספר מדהים אפס בולשיט ודרמות שלא צריכות להיות שם פשוט קולע
אהבתי מאוד את הסדרה. הסקוטיים ההרריים ונופיה של סקוטלנד הוסיפו המון. ממליצה בחום !
בספר הזה יש הכל.. דרמה ואקשן, אהבה, דינמיקה משפחתית נפלאה וספורט הרים בחוץ... אוי! דמויות מעולות, הסיפור תופס אותך מההתחלה ולא מרפה. ולמרות, הספרים הקודמים בסידרה היו יותר איכותיים.
מקסים ומתוק הסיפור עם ההיסטוריה של גייב הסתיימה לי מהר מידי אבל לא גרע מההנאה
לדעתי טוב יותר משני הקודמים בסדרה, ובכלל הסדרה חמודה מאוד
כמו שאר הספרים בסידרה גם ספר זה היה מעניין וקולח.
קראתי את הספר הראשון ואת הרביעי. נחמד מאוד.
מתוק ומותח, בסה״כ חמוד למדי
חמוד לא מגלה עולמות אבל כיף לקרוא
טוב כמו הראשון, מותח ומעניין רומנטי במידה.
קצת אירוטי מדי לטעמי אבל לפחות קצת פחות מהספר ה 1.
קצת אירוטי מדי לטעמי אבל נחמד לא יותר מזה.
סדרה מעלפת, הלוואי ויתורגמו עוד
ספר נחמד בעיניי הראשון הכי טוב בינתיים אבל קיבלנו הצצה לספר הרביעי והוא נראה מעולה אבל דבר אחד לא ברור לי למה לספר קוראים הגנבת זה ממש לא מתאים לסיפור
נחמד. לא וואוו אבל מסקרן מספיק בחלק המותח ומעניין מספיק בחלק הרומנטי.
למען האמת לא קראתי את ההקדמה של הספר הזה. הנחתי שזה יהיה הסיפור של רורי ומקס, לא רורי ומאק. אז בהיתי מופתע כשהתחלתי לקרוא את הסיפור שלהם ואהבתי אותם ביחד ואת הסיפור שלהם. הספרים ההראשונים בסדרה היו יותר חזקים ומעניינים. זה היהרומן קליל, בלי מתח, פשוט וקליל.
ממש נחמד. פחות מבולגן מהקודם.
נחמד להעביר את הזמן. באמצע היה קצת מאוס, למרות שאחלה רעיון. הביצוע עצמו טיפה פחות.
כתוב היטב מעניין קצת נמרח לקראת הסוף אבל זה ספור אהבה יפהפה ונראה שהספר הבא בסדרה יהיה מעולה .
חביב פלוס , נמתח יותר מדי עד שאיבדתי עניין
היה סבבה ההתחלה לא הבנתי כלום הכל היה מהר מידי ספר נחמד לא יותר
זה היה רומן מתוק מאוד עם עלילה נהדרת. הגיבור היה מאוד מגונן, שאני תמיד אוהב והוא מצא משפחה! מתאים לחובבי רומן רומנטי משפחתי.
מנסה ליצור מתח, הרבה שולי מעט עיקר
הכי פחות טוב, משהו לא זרם לי.
ספר טוב, ההתחלה נהדרת אבל האמצע מקרטע והנבל ברור ממש מההתחלה
ארוטי מדי לטעמי חבל שלא היה כתוב בתקציר. כמעט כמו לצפות בסרט פורנו.
התחיל טוב ואז נהיה קיטשי ומשעמם
יש כמה אלמנטים מעצבנים בספר אבל הוא יותר טוב מהספר השלישי. לא אהבתי את הדמויות כל כך אבל היה משהו מסקרן בעלילה שגרם לי לא לדלג ו/או לנטוש.
וואו איזה מזל שהשאלתי. הספר כתוב באופן מבולבל, כמו יומן של מתבגרת. לא מבינים מי נגד מי ומי הן דמויית המשנה הרבות. הספר מלא בבני משפחה, קרובים, מכרים וילדים עד שהולכים בו לאיבוד. עלילת המתח והתככים לא הוסיפה לו עומק אלא בילבול נוסף. מאידך הספר מלא בהפי וגו'י ובאנשים טובים. אפשר. לא חובה!
עלילה ממש מטופשת. הכי חלש בסדרה.
נחמד. נוגע בנושא הפגיעה המינית וההתעמרות במשפחה
המון פוטנציאל ואיכשהו כתוב לא מעניין, לא אמין.
לא רצתי לקרא את הספר הבא. לא יודעת בדיוק למה, כי דווקא אהבתי את רוב הספר. היו קצת נקודות של פספוס בתרגום, קצת נוקשות בהתחלה, וסיום פחות שפחות מסקרן מה ההמשך. .
לא משהו.... ניסיון לא מוצלח לכתיבת סיפור משולב במתח, הסיפור עצמו לא סחף אותי
חמוד, אבל מאוד צפוי ולא ממש התחברתי לדמויות הראשיות
הרבה פחות טוב מהראשון. אין רצף לא זורם
משהו בכתיבה היה לי בעייתי ולא זרם
הכתיבה קצת מבולגת לא תמיד ברור מה קורה פה ויש קצת יותר מידי דמויות גם אם מתוכנן לצאת עוד ספרים על עוד דמויות להכיר משפחה של 15 דמויית בפרק אחד זה קשוח העלילה חמודה ואני כן אמשיך לספר הבא אבל זה לא יותר מספר חמוד
לא התחברתי לדמויות. הסיפור היה פושר
נו באמת, מבלי לספיילר, מה זה הדבר הזה? כאילו זאת מהות קיומה ומטרתה של כל אישה. בקיצור 3 כוכבים וגם זה בנדיבות מרובה
ספר קצת מוזר , הדמות הנשית מוזרה מאוד ומרגיש שהרקע שלה סופר בספרים קודמים , לוקי מקסים ואחרי ששומעים את הסיפור שלו מתאהבים בו עוד יותר , רומן משולב מתח , נחמד לא יותר
סיפור המסגרת טוב, הכתיבה פחות.
תרגום נוראי. יש עיוות טוטאלי של השמות הסקוטיים. זה לא לוקינבר, אלא לוכינבר. זה לא איסלה, אלא איילה.. זה הרב לי ועצרתי בעמוד פרק הראשון. קניתי את הספר בקינדל בדפתו המקורית.
לכאורה, הכל היה בספר הזה אבל לא הצלחתי לקרוא. הכתיבה פשוט לא סוחפת!!! נטשתי בחצי… לדעתי - משעמם! משהו בו מכני מידי…
הספר קצת רדוד במובן שבני הזוג כבר התאהבו אחד בשני לפני שממש היו אינטארקציות של קשר, זה כאילו שהסופרת דילגה על כמה שלבים בקשר
חלש יותר מהראשון, נמרח יותר מידי, הרצתי את כל קטעי הסקס הנמרחים על עמודים שלמים , גם הנבלים בסיפור היו קצת מוגזמים
את הקודמים אהבתי. זה פשוט לא זרם.
סתמי. הרבה פחות מענין מהשניים הקודמים
סיפור מתיש ביותר. עלילה דלילה ולא מרתקת , רוב הספר דאלוגים משמימים ללא התפתחות, רק ב65 אחוז מהספר התחיל טיפה לעניין ואז נמרח. לעניות דעתי היה אפשר להשמיט 40 אחוז מהספר. דמויות משעממות שלא מתפתחות, ובקושי דרמה לרפואה😜 לא מומלץ בעליל.
הרעיון זהב הביצוע משעממממםםם מייגע כתוב כמו הוראות הכנה עזבתי באמצע
לא התחברתי לגיבורה, סיפור התאהבות לא אמין
הכתיבה גרועה ( התרגום של הספר לא טוב). הספר קלישאתי בקיצור לא מענין
זה היה הימור והוא לא הצליח. הסדרה הלכה והדרדרה.
חלש יותר מהקודמים ,סיפור רקע שיכל להתפתח למשהו מעניין אבל האקשן היה קצר ,העסק עם הנבל היה מתוצמת ולא הגיוני כל כך.ויותר מידיי סצנות סקס מוגזמות ,התאהבות מהירה מידיי ,היה נראה מוקצן בעיקר הסקס ,הרבה מהספר עסק בזה הוריד מההנאה
מזעזע עלילה מטופשת מסופר רע
משעמם נורא. שום מתח, אפילו לא לרגע. לא הצלחתי לסיים את הספר מרוב שעמום וזה לא קורה לי, אני תמיד מסיימת. לא הרגשתי שיש טעם .
טוב לא נהנתי מהספר בכלל. כתיבה מוזרה, דמויות מוזרות, קשה מאוד להתחבר לרגשות של הדמויות. גם סצנות הסקס קצת קינקיות. לא הצלחתי לסיים לצערי.. אז הביקורת שלי מסתמכת רק על שליש מהספר.
פרק 1
לוקי
ממרחק קצר ראיתי את פיסת הנייר הלבן מתחת למגב השמשה הקדמית של המכונית שלי מתנופפת ברוח. אומנם היא נראתה לא מזיקה, אבל היא קרעה את שלוותי.
הפתק המקופל נשא את שמי — שמי הקודם — כתוב בעט עבה.
מצאו אותנו.
ליבי הלם ובהלה שטפה אותי. יום שלם של נסיעות עבר עלינו. שבועות של תכנון המסע הזה ירדו לטמיון. שוב ניאלץ לחזור לדרכים ולעזוב את סקוטלנד. העברתי את אצבעותיי בשערי והחנקתי יבבת תסכול.
כל ההכנות. כל התכנונים המדוקדקים. כולם נהרסו.
בגוף נוקשה ומתוח העפתי מבט לעבר החניון תוך שאני סוקר במבטי את האנשים שממהרים להיכנס ולצאת לתחנת הדלק. מישהו צפה בנו. היינו חייבים להסתלק.
"אבא? אתה מועך לי את היד." איסלה משכה את אצבעותיה משלי. "כשנגיע לקוטג', אני רוצה לשים את שמיכת החד־קרן על המיטה החדשה שלי, ואז אסדר את כל הספרים שלי על המדף. יהיה שם מדף ספרים, נכון?"
בשיניים חשוקות עניתי, "מצטער, מתוקה. אנחנו לא יכולים ללכת."
פניה של בתי הקטנה נפלו. "לא! אבל הבטחת."
הבטחתי יותר מזה, אף שהיא אף פעם לא תדע כמה בדיוק. אחזתי שוב בידה וגמעתי את המרחק עד המכונית, מוכן להתקפה.
איסלה ייללה וגררה את רגליה.
"זוכרת מה שאמרתי לך?" שאלתי אותה. "אנחנו צריכים לשמור על עצמנו."
"אני יודעת. זו הסיבה שאני איסלה רוס עכשיו ולא השם האחר שלנו. זו הסיבה שבאנו לכאן. אבא, בבקשה אל תשנה את דעתך."
הגענו לרכב השטח שרכשתי לאחרונה וחטפתי את פיסת הנייר משמשת החלון. "זו הסיבה. מישהו עקב אחרינו ושם את זה כאן. אנחנו צריכים לעזוב. עכשיו."
מתחת לרעמת התלתלים הבלונדיניים, התרחבו עיניה של איסלה. "לא, אבא —"
"אני יודע שאת מאוכזבת, אבל תזכרי, יש לך אותי ולי יש אותך וזה כל מה שאנחנו צריכים. אני אעשה הכול כדי להגן עלייך."
כשדמעות מילאו את עיניה, דיכאתי את הדחף שלי לצעוק. זה לא היה הוגן.
לא עבור בת השש שלי שהייתה זקוקה לבית יציב. לא עבורי, גבר מותש מדאגה.
לא היה לנו לאן ללכת.
"אבל אבא... אני כתבתי את הפתק!" איסלה התפרצה.
עצרתי את סחרור מחשבותיי. "מה?"
"הוא שלי. אני שמתי אותו שם כדי שתמצא אותו כשחזרנו מהשירותים. אני מצטערת." היא פרצה בשטף דמעות והשליכה את זרועותיה סביב מותניי.
הפחד נמוג ובהיתי בפיסת הנייר המעוכה שבידי. ל. מקניל, היה כתוב בה. פרשתי אותה והבטתי בלב אדום מצויר בעיפרון צבעוני.
אני אוהבת אותך, אבא.
ממני, איסלה.
לעזאזל. אלוהים אדירים.
רשמית הזדקנתי בשנה בשישים השניות האחרונות.
"סליחה," איסלה פלטה.
כרעתי על ברכיי ועטפתי אותה בחיבוק. חלפה דקה ארוכה עד שיכולתי לדבר. "אלוהים, מתוקה. לא, אני זה שמצטער, מיהרתי להסיק מסקנות."
"אני כתבתי את זה כשנסענו, השתמשתי בעטים העבים החדשים שדודה בלייר נתנה לי. חשבתי שזה ימצא חן בעיניך. האותיות שלי יפות מאוד."
"נכון. הן מושלמות." עניתי לה בלחש בעודי מלטף את שערה הזהוב. הוא שונה כל כך משערי הכהה כמו הלילה.
הייתי צריך להירגע, לעזאזל.
אף אחד לא ידע איפה אנחנו. אפילו לאחותי לא הייתה הכתובת החדשה שלנו. איסלה עדיין הייתה בטוחה. יכולנו להמשיך.
בחיבוק נוסף, חגרתי את ילדתי בחזרה למושב המכונית ונישקתי את מצחה, ואז נסענו.
ארבעים הדקות האחרונות לקחו אותנו עמוק אל תוך אזור היילנדס שבסקוטלנד, לאחוזה מרוחקת שבה חיכתה לי עבודה חדשה ובית חדש לגור בו. למשך זמן מה נוכל להסתתר ולהיות מאושרים.
הד הבהלה שלי עדיין דבק בי.
עברתי את מהירות הנהיגה המותרת מתוך צורך להימלט מתחושת הסכנה.
לבסוף, כשהגענו לשם, עצרתי מחוץ לקוטג' שלנו — אחד משניים שהיו צמודים ליער אורן עבות שהיה במרחק הגון מכל בית אחר. איסלה הזדקפה והציצה החוצה.
"מה האישה הזאת עושה לדלת שלה? היא צובעת עליה מילים? זה רע. אני יכולה לראות כ"ף, אחר כך למ"ד, בי"ת וה"א. אבל הצבע נמרח."
גם אני הסתכלתי. השכנה שלנו, בחורה שעוד לא דיברתי איתה, אבל זו שהבוס שלי הבטיח לי שתעזור בשמרטפות אם אעבוד עד מאוחר, בהתה בדלת הקדמית שלה בלי להבחין בנו.
ואז ראיתי את מילת הגנאי הצבועה.
אין סיכוי שהיא עשתה את זה בעצמה.
שוב הכעס התפרץ ממני. כבר נמאס היה לי ממתח, חשש ואיומים, אחרי נהיגה של שש מאות קילומטרים במחשבה שאיאלץ להסיע אותנו בחזרה, היה סקוטי אחד מעוצבן מאוד שצריך להתעמת עם מה שלא קרה כאן, לעזאזל.
פרק 2
קייט
הצבע האדום נזל כמו דם ואני בהיתי בבטן מכווצת בדלת הקוטג' שלי.
מכל התחושות שאדם יכול היה לעורר בי, אובססיה הפחידה אותי יותר מכול. היו כאן כל הסימנים למאהב דחוי. אלא שזה לא היה המקרה.
כילדה, עקבו אחריי בנים שביקשו לצאת איתי. גם בשנות העשרה צברתי עדרי מעריצים. הייתי יפה ונחשקת.
עד שהם למדו להכיר אותי טוב יותר. ואז הם ויתרו.
אף מראה טוב שבעולם לא היה יכול להחליף את העובדה שלא היה לי מה להציע להם. או להם להציע לי. אפס, כלום, שום כימיה מינית. זה לא קרה לי אפילו פעם אחת, לא נמשכתי לאף נער, גבר או אישה. היה ידוע שקייט מקריי פשוט לא מעוניינת.
עדיין חששתי מתשומת הלב. אולי בגלל התאהבותה של אימי הביולוגית באבי שהובילה לחודשי חיי הראשונים ההרסניים.
בגיל עשרים ושלוש, קיוויתי שימי ההתאהבויות המקריות היו מאחוריי.
אירועי החודשים האחרונים ועכשיו המילה שרוססה על הכניסה לביתי סיפרו סיפור אחר.
כלבה, היה כתוב.
תודה רבה, חתיכת יצור.
חצץ נגרס מאחוריי ואני הסתובבתי. שני אנשים יצאו ממכונית. גבר וילדה קטנה.
השכנים החדשים שלי, הנחתי, וליבי צנח. למה, לכל הרוחות, הם היו צריכים להגיע בדיוק ברגע זה?
"תחזרי למכונית," נבח הגבר לעבר בתו.
היא עשתה כפי שצוותה, והוא צעד לעברי.
"מה זה, לעזאזל?" הוא נעץ בדלת מבט כאילו מילת הגנאי הייתה מופנית כלפיו, לא כלפיי.
לוקינבר. זה היה שמו. דודי גייס אותו כראש צוות החילוץ ההררי החדש. הוא נראה תפור לתפקיד. שיער כהה, זקן קצוץ בקפידה ועיניים כמעט שחורות וחכמות באופן מסוכן.
הוא גם היה ענק. הר של גבר. כתפיים רחבות מתחו את חולצתו, הייתה לו מסת שרירים גדולה.
צעדתי לאחור בטבעיות. "אני קייט, וזה הבית שלי. הרגע הגעתי ומצאתי את זה."
הוא העביר עליי את מבטו. "לא היית בפנים?"
"עדיין לא."
"תפתחי את הדלת."
התכווצתי למשמע הפקודה אך צייתִּי בכל זאת. ראיתי מספיק סרטי אימה כדי לדעת שהאישה לעולם לא צריכה להיכנס לבית המצמרר לבדה.
אלא שזה לא היה בית מצמרר. זה היה הבית שלי, הקוטג' הנהדר שלי שקישטתי וריהטתי. מקום המפלט שלי מפני החיים העמוסים. המקום שבו התכוונתי לגדל משפחה.
חוץ מזה, לא הייתי לבדי בתרחיש הזה.
המנעול נפתח ואני נכנסתי פנימה, הזר היה ממש מאחוריי. ידו הכבדה נחתה על כתפי והוא עצר בעדי, סורק את חדר המגורים במבט עז.
הדלקתי את האור כנגד אפלולית הערב והשקפתי סביב. הכול היה במקום. מעטפות נחו בערמה על שולחן הכתיבה שלי מתחת לחלון, בדיוק במקום שבו השארתי אותן. על רצפת האבן ליד קצה השטיח, מגפיי ניצבו ללא הפרעה, והכרבולית שעל הספה הייתה מונחת בזווית אלכסונית, כמו שסידרתי אותה הבוקר לפני העבודה. לכסנתי מבט שמאלה רק כדי לוודא שהכול בסדר בכיוון ההוא.
"אני חושבת שאף אחד לא היה בפנים," נשמתי לרווחה.
לוקינבר נהם וצעד לכיוון הנגדי לעבר הדלת הסגורה של חדר השינה שלי.
"חכה!" צייצתי וזינקתי לעברו.
בעוד ששאר ביתי חד־הקומה על כל ארבעת חדריו היה מסודר, חדר השינה שלי היה הפוך. ליד מיטתי, דלת החצר הובילה לחלל מרוצף קטן מאחור, מופרד מהיער בקיר נמוך, ולעיתים קרובות השתמשתי בחלל כדי לייבש את הכביסה שלי על מתקן כביסה. אתמול הגעתי הביתה לאחר ארוחת ערב עם משפחתי וגררתי את מתקן הכביסה פנימה, והבוקר השלכתי הכול על השמיכה שלי.
הלבשה תחתונה. הכול.
חזיות תחרה מהודרות. תחתוני חוטיני שקופים עם רקמת פרחים.
השכן החדש שלי הכניס את ראשו פנימה. "לעזאזל," הוא מלמל. "מישהו היה כאן. הסוטה המנוול חיטט במגירות שלך."
בלחיים סמוקות נדחקתי ליד גופו העצום והשלכתי את השמיכה כדי להסתיר את בגדיי התחתונים. "לא. אני עשיתי את זה. אני השארתי את זה כך."
שתי גבות כהות התרוממו, ואז לוקינבר המשיך לעבר הדלת הסגורה האחרונה — חדר האמבטיה. "הכול בסדר," ציין והלך בחזרה לחדר המגורים.
עצמתי את עיניי לשנייה וניסיתי למצוא תבנית בהטרדות הקטנות שאירעו כאן לאחרונה. המעיל הגנוב שלי. האימיילים מהעבודה שנפתחו עוד לפני שקראתי אותם. לא היה לי מושג מי עמד מאחורי זה.
סיפרתי על כך למעט מאוד אנשים והתכוונתי לשמור את זה ככה.
במקום שבו גרתי, באחוזה מרוחקת בסקוטלנד, הייתי מוקפת בבני משפחה, מה שהיה נפלא ומעט מחניק כאחד. הוריי ואחיי התאומים כיבדו את המרחב שלי, אבל אילו הם היו שומעים על כך...
קול נשמע מחוץ לקוטג'. "... צבע על הדלת. איזה חרא אחד שמחפש צרות. אני צריך את איש הקשר שלך במשטרה כדי שנוכל לקרוא למישהו לכאן."
אה, לכל הרוחות.
מיהרתי החוצה והרמתי את ידי במחאה. "בבקשה, לא. אני יכולה לטפל בזה."
לוקינבר הביט בי בכעס, גבותיו יצרו קו ישר. הוא תקע את האצבע שלו באוזן והסתובב ממני, מקשיב לשיחה שרק יכולתי להניח שהוא מקיים עם דודי, האדם ששכר אותו.
לא היה סיכוי שאבא לא יגיע לכאן תוך עשרים דקות.
"כן. מצוין. אעשה זאת." לוקינבר ניתק והסתובב בחזרה. "מה הבעיה? צריך לדווח על זה."
הכעס שלי גבר בשל ההנחה מצידו שלא יכולתי לטפל בזה בעצמי. "באמת סיפרת עכשיו למשפחה שלי? אתה יודע מה עשית? כל האחוזה תדע תוך כמה דקות. אולי תתעסק בעניינים שלך?"
עיניו הצטמצמו בשאלה, "את יודעת מי עשה את זה?"
נאבקתי בדחף לחרוק את שיניי. "לא, אבל אני בהחלט מסוגלת לפתור את זה בעצמי. הסתדרתי מצוין במשך חודשים."
תפסתי את עצמי מאוחר מדי, ולוקינבר התביית על רסיס המידע הזה.
"זה כבר קרה בעבר," הוא הסיק.
"לא אמרתי ושלא תעז לחזור על כך בפני הדוד שלי, אבא, או כל בן משפחה אחר שיגיע לכאן."
חזי עלה וירד והסתכלתי עליו. בדומה, הזר נעץ את מבטו בחזרה, ידיו על ירכיו והוא נשם בכבדות.
מבטינו ננעלו.
למה הוא כועס כל כך, לעזאזל? אני הייתי זו שהותקפה.
דלת המכונית נפתחה ומשכה את תשומת הלב של שנינו.
"אבא?" נשמע קול קטן. "זה בטוח להיכנס לכאן?"
לוקינבר ניתק קשר עין ממני ופנה כדי להביא את בתו — ילדה קטנה מתוקה עם תלתלים בלונדיניים ועיניים גדולות. כבר חיכיתי לפגוש גם אותה. הגעתו לעבוד כאן כללה עזרה מצידי בטיפול בבתו אם יהיו לו קריאות חילוץ במשך הלילה. התנדבתי בשמחה לטפל בילדה קטנה לפני שתהיה לי משפחה משלי.
אלא שעכשיו, כשרתחתי מזעם על אביה, לא יכולתי לעמוד בזה.
נכנסתי פנימה והחלפתי לבגדים ישנים, לקחתי דלי עם מי סבון ומברשת קרצוף. אולי אם יהיה לי מזל, אוכל להיפטר מהראיה לפני שמישהו אחר יראה אותה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
