אנשי ההרים הפראיים 2 - נרדפת

פרק 1

אליז

בעשרים ושתיים שנות חיי, הפסקתי לספור את מספר הפעמים שמתִּי.

בידיה של אימי.

בצניחה מגשר.

במרדף על ידי מטורף שאוחז סכין, דולק אחריי בכוונה רצחנית.

בכל פעם, מצלמה הייתה מכוונת לעברי, מתעדת כל פרט עסיסי. הפחד מעולם לא הקפיא את שריריי. ועם זאת האיום מעולם לא היה אמיתי.

עד עכשיו.

בהיתי בפגוש המכונית במרחק של סנטימטרים ספורים מפניי. על כביש שדה התעופה מסביבי הדממה שאבה את אוויר הלילה הקר לקול חריקת הבלמים שמנעה תאונה. ריח הגומי השרוף הגיע לאפי.

אז נפתחה דלת המכונית בתנופה וזוג מגפיים כבדים נחת על האספלט.

"לעזאזל," הנהג הטיח.

נרתעתי ורעד עבר בי.

איכשהו אני, אליז החזקה והעצמאית, המפורסמת בכישורי המשחק שלי ובמעלליי מחוץ לסט הצילומים, נעשיתי פחדנית. מגברים. מהכול. בהחלט פחדתי שיכסחו אותי.

נפלתי על התחת, איבריי נכנעו.

הגבר הקיף את מכסה המנוע. הוא הסתכל אליי בעיניים פקוחות לרווחה בעוד אצבעותיו מושכות בשערו. "לעזאזל, את בסדר, גברת?"

"ב...ב...בסדר."

"פגעתי בך? לא ראיתי אותך עד השנייה האחרונה."

"לא."

"למה התפרצת לכביש?" הוא מצמץ ורגע הזיהוי היה ברור.

מאז שעזבתי את לוס אנג'לס חמקתי בלא שיבחינו בי. רוב הזמן. האישה במושב לצידי במטוס הסתכלה רק על הילד המעצבן שלה.

אבל לבחור הזה הייתה כל סיבה לדאוג לי.

רגע לפני שהוא לחץ על הבלמים, זיהיתי אותו. קמרון מקריי, החבר של ליאו שאותו באתי לבקר.

המילה 'ביקור' לא הייתה המילה הנכונה.

הגעתי להיילנדס הסקוטיים כדי להתחבא.

ליאו שלח הודעה עם שם ותמונה של חברו, הגבר הזה, ואז הסגיר את זהותי.

בחולצה שחורה ומכנסי בד כהים, קמרון רכן לעברי. שרירים עבים מתוחים בזרועותיו. "את אליז, נכון? באתי לאסוף אותך."

בהלה חדשה הציפה אותי, אבל הוצאתי מפי את המילים. "כן. אתה חבר של ליאו."

"קמרון. מצטער שכמעט דרסתי אותך."

"הכול בסדר? אתם צריכים עזרה?" מישהו קרא.

הסקוטי הסיט את תשומת ליבו אל הטרמינל המואר לימיננו.

אנשים התאספו, ללא ספק נמשכו לצליל חריקת הבלמים. חרדה קלה האיצה את נשימתי. השלכתי על ראשי את כובע הקפוצ'ון, בידיעה שבעוד רגע מישהו אחר יקשר מי אני, ואז המצלמות יתחילו להבזיק.

אחרי שיצאתי מהטיסה חשתי במשקל תשומת הלב עליי. בתור לביקורת הדרכונים, הייתי בטוחה שהבחנתי בפפראצי. הם עקבו אחריי לכל מקום. אלא שלא סיפרתי לאף אחד שאני מגיעה לכאן. לא למנהלת שלי, אפילו לא לאימא שלי.

הצצתי שוב בהמון. לאף אחד על המדרכה לא היה מבט כזה.

האם דמיינתי את זה?

קמרון ענה על השאלה בשמי. אטמתי את עצמי לדבריו, לוקחת שנייה כדי לאסוף את עצמי ולהתקפל בחזרה לתוך קונכייתי הסדוקה.

"יש צלם שעוקב אחריי," לחשתי, "רצתי בטרמינל כדי להתחמק. הם לא אמורים לדעת לאן פניי מועדות."

קמרון קילל ואז קם, מושיט לי יד. "ליאו אמר לי שרודפים אחרייך. לכן מיהרתי להגיע לכאן בזמן לטיסה. בואי, נסתלק לפני שימצאו אותך."

לא יכולתי לאחוז בידו. לא רציתי שגבר ייגע באף מקום בגופי. עדיין רעדתי כשקמתי בעצמי והצצתי אל המכונית.

משהו זז מאחורי השמשה הקדמית.

"מה זה?"

"הכלבה שלי."

מסיבה כלשהי סערת הרוחות שלי שככה. גבר עם כלב בוודאי צריך להיות נחמד, לפחות חלק מהזמן.

הקפתי בזהירות את המכונית וטיפסתי אל המושב האחורי שבו ישבה החיה, והתעלמתי מדלת הנוסע הקדמית. קמרון לא הגיב, אך התחיל לנסוע מייד כשהמנוע הונע.

הוא נהג מהר ושלח מבטים לעבר המראה האחורית. "כמה מכוניות יצאו משדה התעופה אחרינו. ברגע שנגיע לפארק הלאומי, אדע אם הן במעקב. אף אחד לא ייסע לכיוון שלנו. אני אביא אותך הביתה בשלום. את בסדר שם מאחור עם הכלבה שלי? היא ידידותית."

אני אמורה להודות לו או להגיד משהו, אבל לא יכולתי לדבר. במקום זאת, התעטפתי בקפוצ'ון שלגופי, ולפַתִּי את התיק שלי לחזה.

הכלבה הגדולה בצבעי חום־לבן ייללה יללה נמוכה, ואני הושטתי יד כדי ללטף את פרוותה העבה. היא הניחה את ראשה על המושב, והייתה מרוצה מהחיבה המועטה שיכולתי להפגין כלפיה.

נסענו במשך מה שנדמה כנצח. ברגע שירדנו מהדרך הראשית, התאורה פסקה וחשכה מוחלטת אפפה את המכונית. ידעתי שליאו גר במקום מרוחק כלשהו, אבל זה היה מוגזם.

"אל תיבהלי. אני אאיץ ואז אעצור," אמר קמרון לפתע. "זוג פנסים תקוע מאחורינו. על פי החוק, הם היו צריכים להיות כבויים."

"למה אתה חושב כך?"

"זו מונית. עברנו את הפנייה לכפר ואנחנו נמצאים במרחק של קילומטר מהשער. אם קרוב משפחה או שכן היה בטיסה שלך, מישהו היה בא לאסוף אותו."

צמרמורת חלפה במורד גבי. אם הוא צדק, אז גם אני.

מישהו באמת רדף אחריי.

הוא כיבה את האורות ולחץ על דוושת הגז. בתנועות מדויקות הוא האט והחליק את המכונית לדרך צרה. נסענו בחשכה מוחלטת על אבנים, ענפי עצים נמוכים חובטים על הגג. עצרנו ומעטפת של אפלה קטיפתית בלעה אותנו לגמרי.

בקצה הדרך שוטטו פנסי מכונית.

קמרון נשף. "אלה הם. ניתן להם דקה להסתובב. אם לא, הם יהיו בדרכם להרים." הוא הסתובב במושבו כדי להסתכל לעברי. "מה קרה? מי עוקב אחרייך? אמרת צלם, אבל למה? ליאו אמר לי לצפות לצרות, אבל לא אמר לי מה הסיבה."

"אני לא רוצה לדבר על זה." אספתי את רגליי תחתיי, הרעד כואב עכשיו.

אפילו בחשכה חשתי בכובד מבטו המבולבל של קמרון.

"אני חבר, את מבינה? ליאו נשוי לבת דודתי. אני בצד שלך."

הייתי צריכה לגדוע את התעניינותו באיבה. "תקשיב, אני אסירת תודה על הנסיעה, אבל אתה לא צריך להיות שומר הראש שלי. זו עבודה בשכר, ואני בחרתי שלא להביא אף אחד מהם איתי."

קמרון השמיע צחוק קצר. "אני רק מנסה לעזור, נסיכה."

נסיכה? חרקתי בשיניי יחד.

הדרך האפשרית היחידה לשמור על שפיותך כשכולם סביבך חשבו שהם זכאים לנתח ממך הייתה להישמר לעצמך. מעולם לא שיתפתי זרים בפרטים על חיי. יהיה טירוף לעשות זאת עכשיו, וכבר הייתי קרובה מדי לסף איבוד השפיות בשבועות האחרונים.

המנוע רעם מאחורינו פעם נוספת. אורות הבהבו בקצה הדרך, נראה שהרודפים אחרינו שבו על עקבותיהם.

קמרון נקש בלשונו. הוא חיכה רגע, סובב את המכונית והסיע אותנו בחזרה לכביש. בפנסים כבויים עדיין — אלוהים יודע איך הוא יכול היה לראות לאן הוא נוסע — עד שחלפנו על פני שני שערי אבן עצומים.

"אחוזת מקריי," הכריז. "ביתך לכמה זמן שצריך. ליאו אמר לי שהוא סידר לך שהייה בבקתה ולא בטירה. אני מניח שזה בסדר מצידך?"

לא היה לי אכפת איפה אשהה, כל עוד הייתה שם דלת שאפשר לסגור ולנעול. הנחתי שלבקתה, מה שהיא לא תהיה, לעזאזל, הייתה אחת מאלה. המהמתי בהסכמה.

"אם כך, ניסע ישירות לשם."

זמן קצר לאחר מכן עצרנו מחוץ למבנה אבן קטן. קמרון זינק מהמכונית ופתח את הדלת האחורית, משחרר את כלבתו מהרתמה שלה. היא קפצה החוצה וישבה בדריכות לרגליו.

הוא הגיע אחרי שכבר יצאתי. "צריכה שאקח את התיק שלך?"

"הוא אצלי." מלמלתי.

בחוץ, צללי הלילה נמתחו לעבר הנוף, מסתירים את סביבתנו מטווח ראייתי. לא היה אכפת לי. אם אני לא יכולה לראות, לא יכולים לראות אותי.

קמרון פתח את דלתה של הבקתה הזעירה והמתין לי. "אראה לך איפה נמצא כל דבר."

לפתע נבהלתי שוב. חלל סגור. הגבר הזה שנראה חזק היה אדם זר. לא. אין סיכוי שאיכנס פנימה כשהוא שם.

"תוכל ללכת בבקשה?" ביקשתי במהירות.

ליבי דפק וחשתי בחילה. זה היה גס רוח מצידי, אבל הוא היה חייב ללכת. הייתי צריכה להתעטף מתחת לשמיכה ולהסתתר עד שהרעד יחלוף. לא יכולתי לנשום כראוי עד שהדלת ננעלה כשאני בפנים והעולם רחוק.

"אדליק את האור —"

"לא. רק תלך. אני אעשה את זה."

קמרון תקע את ידיו על ירכיו. "בסדר. המפתח בדלת. אם תצטרכי משהו —"

"אתקשר לליאו."

הוא הביט בי במבט חוקר, ללא ספק נגעל מהדיווה חסרת הנימוסים שנתקל בה, לרוע מזלו.

אך למרות זאת הוא הציע. בתנועה לכלבתו, הוא נכנס בחזרה למכוניתו. בין אם עשה זאת למעני או אולי שכח, הוא השאיר את אורות המכונית כבויים, הניע את המנוע והאיץ לדרכו.

השאיר אותי לצנוח לרצפה בזרם של דמעות ייאוש, תוהה אם אי פעם אחזור שוב לחיים רגילים.