אנשי ההרים הפראיים 4 - נבגד

פרק 1

מקס

הטלפון שלי צלצל בפעם החמישית היום. התעלמתי מהשיחה ורכנתי על מנוע חלוד של מכונית אוסטין היילי שהובאה לתיקון.

כבר ידעתי מי זו. רורי. ארוסתו של אחי התאום.

היא חשבה שאני בעיה שצריך לפתור. לא הייתי במצב הרוח המתאים לכך עכשיו.

הכתף שלי כאבה מהמתיחה, הקעקוע החדש שעל העור שלי רק החלים. גולגולת חובשת כתר. מלך הלא כלום.

האני האחר שלי כשהרגשתי שפוף.

"מה אתה חושב? היא מתוקה, נכון?" איזבל העירה.

הזדקפתי ומשכתי בכתפיי לעבר הבוסית שלי. "הצנרת נסתמה. ההילוך הגבוה לא פועל, אבל סביר להניח שזו תקלה חשמלית. האגזוז נדפק, ויש בשלדה חורים שאני יכול להעביר דרכם את האגרוף שלי."

ההערכה שלי בנוגע לאוסטין הייתה עלולה להלחיץ אותה, אבל במקום זה הוארו עיניה של האנגלייה הקטנה. היא הרימה את בתה התינוקת על הכתף והציצה לתוך המנוע.

מבטי התמקד בתינוקת. בגיל שמונה חודשים, ג'יימי־בֶת הייתה שילוב מושלם של הוריה. היו לה שיער כהה כמו לאימא שלה ולסת בולטת כמו לאביה, שהיה קרוב משפחה שלי.

אפילו שמה היה צירוף שמותיהם של הסבא והסבתא המסורים שלה.

זו הייתה הבעיה שלי. בשנים האחרונות ראיתי איך כל אחד מבני דודיי מתאהב, מתחתן ומוליד תינוקות. אפילו אחי התאום היה בדרך לשם.

אני הייתי האחרון שנשאר, ותמיד אהיה.

מלך הלא כלום ושום דבר שהתאהב פעם אחת ונכווה.

"זו לא בעיה. נתקן אותך ונעשה אותך יפה שוב," איזבל המהמה למכונית ואז היא הסתובבה והושיטה אליי את בתה. "הנה, תפנק את התינוקת הזאת כדי שאוכל לבדוק מקרוב."

לפני שהספקתי להתנגד, ג'יימי־בת הייתה בזרועותיי וחייכה אליי. מיקמתי את התינוקת הקטנה כך שהישבן המרופד שלה נח על המרפק שלי.

"על מי את מסתכלת?" לכסנתי את מבטי אליה.

היא צחקקה.

"צחקת עליי עכשיו, ג'יי־בי?" הקדרתי את פניי. "זו הכרזת מלחמה. נראה אותך, בייבי־פייס."

בעודי מחזיק אותה מתחת לזרועותיה, קפצתי לאחור והעמדתי פני מתאבק. חמקתי מההתקפה שלה בתנועת הטעיה לשמאל.

לפתע אגרופה הזעיר הוטח והכה אותי באף.

"אאוץ'! ניצחת אותי." נפלתי על רצפת הבטון והנפתי את התינוקת בחליפת השלג שלה מעל החזה שלי. "מכת מחץ. תגאלי אותי מייסוריי."

ג'יימי־בת השמיעה צחוק זעיר ומצב הרוח שלי השתפר לרגע.

"אתה טוב כל כך איתה. יום אחד תהיה אבא מדהים." איזבל הקיפה את המכונית והסתכלה עלינו במבט חטוף.

זה היה לא מוחלט. אני אוהב ילדים, לאחותי יש שניים ואני הדוד הטוב בעולם, אבל איזבל טעתה. לעולם לא יהיו לי ילדים משלי. כדי לעשות זאת אצטרך להתאהב שוב ולהתמסד.

זה לא יקרה.

המחשבה הזו העמיקה את המועקה שכבר חלחלה בי. לעזאזל עם זה. הרגשתי צורך לצאת.

נעמדתי על הרגליים ופניתי לבוסית שלי. "תהיה לך בעיה אם לא אבוא מחר? בוודאי איעדר למשך כמה ימים."

"אין בעיה. העבודה על האוסטין היא רק פרויקט של רצון טוב, אז אין לוח זמנים לתיקון שלה. דוגלאס ואני נוכל להתמודד עם יתר העבודות שמתוכננות."

היה לי מזל שהיא מבינה כל כך ושיש לנו מכונאי שלישי שיחפה עליי.

"לאן תיסע הפעם?" שאלה איזבל.

"לא בטוח. יש כמה פרויקטים אפשריים."

כולל בחור שניסיתי למצוא ולא הצלחתי.

במשך כמה חודשים התנדבתי בתוכנית סיוע לצעירים, נסעתי לפינות מבודדות בהרי ההיילנדס הסקוטיים כדי לעזור לבני נוער לתקן את כלי הרכב שלהם. בגיל עשרים ואחת, הייתי מבוגר מהם רק בכמה שנים, אבל היו לי כישורים וניסיון, ויכולתי להדריך אותם. להיות מישהו שיכול להקשיב לבעיות שלהם. זה גם סיפק לי מקום לנסוע אליו כשנהיה לי קשה מדי להישאר פה.

הילד הזה היה מלא רגשות שליליים. בוודאי הסתבך בדברים רעים והיה על הכוונת של המשטרה. הוא הזכיר לי את עצמי.

הטלפון שלי שוב צלצל בכיס. הוצאתי אותו וניתקתי את השיחה מרורי. מייד האירה הודעה את המסך שלי.

רורי: תענה לטלפון המזוין שלך, מקס.

הסתכלתי על ג'יימי־בת. "מה את חושבת, כדאי לי לאשר הזמנה לארוחת ערב כדי לצפות באחי התאום בוהה בחברה שלו בעיניים מזוגגות כל הערב או לקפוץ עם האופנוע מעבר לצוק?"

איזבל השמיעה צחוק ממקומה מאחורי ההיילי.

לא טרחתי לענות על ההודעה של רורי.

חצי שעה לאחר מכן עמדתי בפתח דלת המוסך לתיקון מכוניות קלאסיות עם ספל קפה רותח. אני לבד עכשיו, אחרי שאיזבל לקחה את התינוקת שלה הביתה למשך היום. במרחק, שלג כיסה את השיפועים המיוערים של ההר ואוויר קפוא התפשט עם אור אחר הצהריים המחשיך.

האביב אמור היה להגיע, אבל קרח נצץ על הכביש שחצה את האחוזה הסקוטית שקראנו לה בית.

הסתכלתי על הרויאל אנפילד אינטרספטור 650 שהשתמשתי בו כאופנוע הכביש שלי והתלבטתי אם להשאיר אותו כאן וללכת הביתה ברגל. חוסר אחיזה בכביש יהיה מסוכן בתנאים האלה.

או שאולי לא אכפת לי, לעזאזל.

מנוע רעם ורכב שטח 4X4 של החילוץ ההררי היטלטל במעלה הכביש. לכסנתי מבט כדי לראות מי נוהג. אחי התאום הרים יד, ורורי נעצה מבט ממושב הנוסע.

המכונית בקושי נעצרה כשהיא זינקה החוצה והתקרבה אליי.

החנקתי אנחה. "את לא מוותרת."

"אתה צוחק עליי? ניסיתי להשיג אותך במשך כל אחר הצהריים." המבטא הקליפורני שלה התחזק כשהיא כעסה.

לגמתי לגימה מהקפה המתקרר במהירות. "הייתי עסוק."

הגבות הכהות של רורי התרוממו. "שיהיה. יש לי משהו לספר לך."

חרדה חלפה על פניה. הנחתי שהיא כועסת עליי מפני שהתעלמתי ממנה, אבל לא. משהו קרה.

"מה קרה?" שאלתי.

רורי הסיטה את המבט שלה ממני. "עשיתי משהו ואתה תכעס עליי, מצד שני, יכול להיות שזה דבר טוב."

מדוק נעמד לצידה, משך במעיל העבה שלו ושתק. הסתכלתי עליו כאילו יכולתי לקרוא את מחשבותיו.

רורי המשיכה. "הצלחתי לאתר את ליה באמצעות האינטרנט ושלחתי לה הודעה."

המבוכה הקלה שלי התנפצה. "מה עשית???"

"עבר זמן אבל היא ענתה. דיברנו קצת."

בתנועת יד קלה שפכתי את שארית הקפה על העשב וצעדתי בחזרה למוסך.

"מקס." אחי קרא אחריי.

לא.

לפני שנתיים התאהבתי קשות בליה. היא הפכה למרכז עולמי בתוך כמה שבועות. ואז היא שברה אותי בשיטתיות.

היא נפרדה ממני.

עזבה.

והיא שכבה עם מדוק כדי לנעוץ את המסמר האחרון בארון הקבורה.

לקח לי הרבה מאוד זמן לסלוח לו למרות שהוא לא ידע מי היא וחשב שזה סתם סטוץ חד־פעמי.

אבל היא ידעה.

היינו זהים בכל דבר, אחי ואני. היא לא יכלה לטעות כשבחרה בו.

ברגעים הקשים ביותר שלי, הרשיתי לעצמי להעמיד פנים לפעמים שהיא לא ידעה, שהיא חשבה שהיא הובילה אותי מחוץ לבר לזיון פרידה אחרון, אבל לא. זה לא היה אפשרי.

מלך הלא כלום לא נתן לי להאמין בחרא הזה.

נכנסתי למוסך כדי לקחת את ז'קט העור השחור והקסדה שלי ואחר כך את מפתחות האופנוע מהמתלה במשרד הקטן.

"מקס, חכה." רורי חסמה את הדלת, ידיה מונפות. "אתה צריך לשמוע את זה."

"על הזין שלי."

נדחפתי כדי לחלוף על פניה, כשאחי עמד שם כדי לעצור אותי עם מבט מלא אזהרה. "ברצינות, אחי."

"מה ההתערבות הזו, לעזאזל? אני צריך ללכת. יש לי לאן ללכת." ושום רצון לשמוע מה שיש לחברה לשעבר שלי להגיד.

שקרן, לחש קול בתוכי.

"היא באה לכאן," רורי פלטה. "היא הייתה זהירה מאוד בתחילה. אני חושבת שהיא לא בטחה בי. קיבלתי בקושי שלוש הודעות ממנה במשך כמה חודשים ופתאום היא ביקשה את הכתובת שלך. הנחתי שהיא מתכוונת לכתוב לך."

חודשים. רורי זממה את זה במשך חודשים.

כעס שטף אותי ועטף את ליבי הקפוא.

הבעת פניה של רורי הייתה נואשת ומבטה התמקד בעיניי. "אני יודעת שזה עלול לכאוב, אבל אכפת לי ממך, וזה שבר אותך."

המילים פרצו ממני. "שבר? היא הזדיינה עם אחי יום אחרי שאמרה לי שהיא לא רוצה אותי. אני חושב שמותר לי להרגיש איך שאני רוצה בעניין הזה."

מדוק שעמד לצד רורי נרתע, אבל לא יכולתי להתמקד בו עכשיו.

"בכל אופן," הוספתי, "זה לא עניינך."

"תירגע." הוא הזהיר.

רורי נענעה בראשה בעקשנות. "אתה רק מוכיח את הטענה שלי. אני חברה שלך וראיתי עד כמה זה השפיע עליך. לא סגרת מעגל ואתה זקוק לזה אם תרצה להתקדם הלאה אי פעם."

לעזאזל עם להתקדם הלאה. אני מאושר בדיוק במקום שלי. שום הסבר מליה לא יתרץ את מה שעשתה.

"לעזאזל עם סגירת מעגל." פילסתי את דרכי ביניהם ויצאתי לכיוון הסדנה.

"יכול להיות שהיא לא ידעה?"

דבריה של רורי עצרו את צעדי מגפיי הכבדים. לא הסתובבתי.

"אמרת לה שיש לך אח?" היא התקרבה. "אמרת לה שיש לך תאום? מקס, זה חשוב."

נשפתי בכבדות ונעצתי מבט בתקרה. האם אמרתי לה? לא הצלחתי להיזכר, וגם אם לא, זה לא היה צריך לשנות. למרות שמדוק ואני נראים אותו דבר, אנחנו אנשים שונים. מישהי שהרגישה כלפיי מה שאני הרגשתי כלפיה הייתה יודעת שזה לא אני.

המחשבות שלי היו נכונות ולא התכוונתי לשנות אותן.

"למה? אני רק יכול לראות שסיבכת את העניינים. אני מסתלק מכאן. אעזוב את האחוזה. אם היא תבוא, תגידי לה ללכת להזדיין."

לא הסתכלתי שוב על רורי ואחי. אהבתי את שניהם, אבל זה היה יותר מדי.

רורי הצמידה את ידה לפיה כאילו רצתה לומר משהו נוסף.

חבשתי את הקסדה שלי וחגרתי אותה לפני שהיא הספיקה לדבר.

"אתה לא יכול לעזוב עכשיו."

רגש קרע אותי ודיממתי בתוכי. הרמתי את מגן הפנים. "תני לי סיבה אחת טובה."

"כי אני די בטוחה שהמכונית שאני שומעת היא המכונית שלה."

פרק 2

ליה

הגה המכונית השכורה הסתובב מתחת לכפות ידיי המיוזעות וניווטתי מסביב לאגם, המים הגועשים אפורים ועוינים. הנהיגה הייתה דבר חדש בשבילי. עברתי את מבחן הנהיגה רק לפני שישה חודשים ולא בבריטניה.

כאן נוהגים בצד השני של הכביש. גם הילוכי המכונית בצד הנגדי.

"זה בסדר, הכול בסדר." מלמלתי לעצמי.

הסתכלתי בפעם החמישית על ההוראות שרורי שלחה לי. כשפגשתי את מקס, זה היה באינוורנס, במקום שאבא שלי עבד בו. מעולם לא ביקרתי בביתו כאן בהרים. לא היה לי מושג איפה הוא גר.

פרץ רענן של פחד נמהל בנחישותי הרעועה.

הייתי במקום הנכון. מקס לא יוכל לחמוק מזה יותר.

הכביש הוביל אותי בין שערי אבן ומעל גשר. טירה התנשאה על שפת המים, עם זאת, דעתי הייתה נתונה רק למטרה שלי.

למצוא את מקס. לדרוש תשובות.

לאלץ אותו להכיר בכל מה שהתעלם ממנו.

ההוראות כיוונו אותי שמאלה לתוך יער. רורי מסרה לי יעד של מוסך לתיקון מכוניות קלאסיות. מקום העבודה של מקס, הנחתי. למרות המעט ששנינו סיפרנו על עצמנו, הנחתי שהוא מתעסק במכוניות לפי ריח השמן שנדף מבגדיו תמיד. עכשיו שידעתי זאת, שמרתי את העובדה הזו והוספתי אותה לידע המועט שהיה לי.

כל מה שלבת שלנו תהיה זכות לדעת כשתגדל.

לפנים התגלה לעין מבנה. 'פיצרוי קלאסיקס', היה כתוב על השלט מעל הסדנה.

הנה זה מתחיל.

חלפו כמעט שנתיים מאז הפעם האחרונה שראיתי את מקס, זה היה ביוני לפני שני קיצים. כל כך הרבה קרה מאז. ההיריון שלי, התגובה הקיצונית של גופי שגרמה לאשפוז בבית החולים במשך חודשים, התלות שלי בקרובי משפחה שיסייעו בכל הדברים ובכללם לספר לאבא של התינוקת שלי על ההורות הממשמשת ובאה.

קיוויתי מאוד שהמצב יהיה שונה. קיוויתי שאוכל לעשות את המסע, במקום לסמוך על מישהי אחרת שבקושי הכרתי. אולי מקס היה מגיב אחרת. אולי הוא לא היה דוחה את האדם המושלם שיצרנו.

הוא לא היה ראוי לאיבי. אלא שהגיע לה לדעת את האמת.

הייתי מוכנה לעשות הכול בשבילה, כולל לעלות על מטוס ולנסוע דרך ארוכה בשביל העימות הזה עם בחילה שתקפה את הבטן שלי.

האטתי את המכונית ועצרתי באמצע הדרך. ליד המוסך המתין רכב גדול עם סמל החילוץ ההררי, אבל לידו עמד אופנוע בצבעי שחור וכתום.

הכרתי את האופנוע הזה. אפילו ישבתי על חלקו האחורי פעם אחת.

הייתי ילדה אז, נערה ששיחקה תפקיד של מבוגרת. השתניתי מאוד בשנים האחרונות, תהיתי אם מקס יזהה אותי בכלל.

רציתי אותו למרות השנאה שלי.

והייתה רק דרך אחת לגלות.

נהגתי את עשרים המטרים האחרונים והחניתי. כשהוצאתי את המפתחות מהמצת ויצאתי מהמכונית, קבוצת אנשים פרצה מפתח המוסך.

גבר בקסדת אופנוע שחורה בראש ואישה כהת־שיער רדפה אחריו. רורי. זיהיתי אותה מתמונת הפרופיל שלה. אבל היה זה האדם האחרון שמשך את תשומת ליבי.

מקס רדף אחריהם והתווכח.

במשך רגע ארוך פשוט בהיתי. גם הוא השתנה, אלא שלא הצלחתי להגיד במה. היה לו את אותו שיער אדום, אותם תווי פנים. ולמרות שמראהו היה זהה, אם כי מבוגר במעט, משהו בהתנהגות שלו היה שונה לגמרי.

כל השלושה הבחינו בי בבת אחת.

קפאתי במקומי.

נחישותי התערערה. הגעתי רחוק כל כך, אבל לא יכולתי לצעוד אפילו עוד צעד אחד.

מקס הסתכל עליי בחזרה והרגשתי... שום דבר. זה לא היה צפוי אף שלא בלתי רצוי. הייתי שונאת את עצמי לו פרצתי בבכי.

האישה התקרבה. "ליה?"

כשהנהנתי היא הסתובבה לעבר הגבר בבגדי האופנוען. "תסיר אותה."

באיטיות, הגבר המסתורי הרים את זרועותיו והסיר את הקסדה מראשו. במשך שנייה קצרה, בזמן שמבטו היה מושפל, יכולתי לראות את כולו.

עווית בשפתיו. רמז לזיפים. ואז השיער הערמוני.

בהדרגה נחשף מקס שני.

ראשי הסתחרר. הסתכלתי שוב על מקס הראשון ואז על השני.

שניים כמוהו.

חזיון תעתועים.

הלסת שלי נשמטה וסגרתי אותה בבת אחת. "מה קורה, לכל הרוחות?"

"רואה? היא לא יודעת." אמרה רורי.

זה היה איזשהו תכסיס מרושע. קולי גמגם. "זה לא מצחיק, מה שאתה מנסה לעשות."

רורי הרימה יד כאילו כדי להרגיע אותי. "אין תכסיס. ידעת שיש למקס תאום?"

תאום? כתפיי התרוממו עוד יותר. "לא."

אף אחד מהגברים לא אמר דבר, שניהם עמדו ניצבים משני צדדיה של האישה האמריקנית. נעצתי בה את מבטי. היא הובילה אותי בחזרה לכאן וכעת הפכה לעוגן.

כמוני, מבטה של רורי נצמד למבטי. "תודה שבאת. אני יודעת שזה גרוע, אבל באמת טוב שאת כאן." היא בלעה רוק וגרונה רעד. "לפי הבעת הפנים שלך אני רואה שהגילוי על התאום הבהיל אותך. זה ענה גם על השאלה שלנו."

מתח חלף על פני שלושת האנשים.

"אני החברה," היא המשיכה. "אני מאורסת למדוק." היא הצביעה על הגבר שעמד לשמאלה.

היא אמרה לי שהיא יוצאת עם אחיו של מקס. כלומר הבחור על האופנוע היה מקס. למרות שידעתי שהוא מתעסק עם אופנועים, לא קלטתי את כל מה שראיתי.

מצמצתי לעברו. חשמל חלף בי כשיצרנו קשר עין ישיר.

הלם ההבנה שחסרה לי פגע בי. התוכנית שלי הייתה להישאר רגועה ולשכוח איך הוא גרם לי להרגיש. במקום זה הייתי צריכה לגייס כל מה שבי כדי להישאר רגועה ולא להתנודד תחת המשקל הכבד הזה.

תיעבתי אותו.

הייתי חייבת לעשות את זה למען איבי.

אזרתי את כוחי והצלחתי לדבר. "מקס, לגיסתך לעתיד יש נימוסים טובים משלך. אני בטוחה שהיא אפילו לא יודעת, נכון? היא הזמינה אותי לכאן ודיברה על סגירת מעגל, אלא שאני בטוחה שלא סיפרת לה את כל הסיפור."

גבותיו של מקס התקרבו זו לזו בכעס. "איזה סיפור?"

הדופק שלי הואץ וכהרף עין ידעתי שזה יהיה מאבק. מסיבה כלשהי, הוא היה מלא שנאה, אבל זו לא הייתה הבעיה שלי. לא היה בי רצון ולא כוח לפתור את זה.

"על הבת שלנו."

רורי התנשמה והתאומים הגיבו באופן דומה. שניהם נסוגו והסתכלו זה על זה.

מקס התאושש. "על מה את מדברת, לעזאזל?"

"על ההיריון שבחרת להתעלם ממנו," יריתי את השורות ששיננתי זמן רב. "על התינוקת המושלמת שלא רצית חלק בה. זה בעייתי. היא קיימת ובאתי לכאן רק בשביל דבר אחד, לאלץ אותך להכיר בה. היא הילדה שלך, מקס."

"יש לך תינוקת?" רורי שאלה.

לצידה, התאום האחר תחב את אצבעותיו בשערו והתרחק.

"היא בת שלושה־עשר חודשים." נסדק קולי.

מקס הפיל את קסדת האופנוע שלו על הקרקע. "לא."

"אתה צוחק עליי?" תסכול עצור הכה בי. "כן, היא אמיתית. אני יודעת שאתה לא רוצה כל קשר איתה אבל מה לעשות. הנה." הוצאתי מהכיס האחורי את התמונה שהבאתי.

בתמונה, איבי עמדה נאחזת בספה. התמונה צולמה זמן קצר אחרי שהיא התחילה ללכת. היא קרנה מפיקחות ואי אפשר היה לטעות בדמיון שלה למקס. לא רק תלתליה האדומים. היו להם אותן עיניים, ירוקות כמו אזמרגד, מלאות סקרנות.

אצלה, הן היו יפהפיות. אצלו — בוגדניות.

הושטתי את התמונה. ממרחק של שלושה מטרים, כל השלושה נעצו בה מבט, אלא שאני נעצתי את מבטי במקס. הרגע הזה, חשבון הנפש הזה, היה בהתהוות זמן רב כל כך. ברגעי ייאוש תהיתי מה תהיה תגובתו כלפיה. לאורך כל הדרך, התוכנית שלי הייתה להציג אותה בפניו, אבל עכשיו היא כבר גדולה מספיק כדי להרגיש את המתח והדחייה שלו. אעשה הכול כדי שהאישיות החביבה והחמה שלה לא תיפגע מההתכחשות שלו.

הסתכלתי עליו, הצורך שלי בכל שמץ זעיר של רגש התעלה על כל מחשבה.

הפנים שלו קרנו, מעט רגש נראה בהן.

חום הציף את ליבי.

אלוהים. הוא זיהה אותה. אפשר היה לראות זאת על הבעת פניו השסועה בלי שאמר מילה.

ואז הוא פתח את פיו. "איך את יודעת שהיא שלי?"

ניתרתי לאחור כאילו ננשכתי.

להבת התקווה הזעירה שהייתה בי כבתה ונמוגה.

"תמיד ידעתי שאתה חסר לב, אבל זו מכה מתחת לחגורה." השלכתי את התמונה והיא נחתה לרגליו. "אני לא רוצה שום דבר ממך. אני לא מבקשת כסף, יש לנו יותר מהדרוש לנו, מה שכן, המעט שאתה יכול לעשות זה להכיר בה כבת שלך. היא ראויה לזה."

דמעות איימו לפרוץ מעיניי. לא יכולתי להרשות לו לראות אותן. סבתי על עקביי והתכוונתי לצעוד בחזרה למכונית. מה חשבתי לעצמי? כל הזמן הזה המצאתי בשבילו כל תירוץ. בשלב מסוים כמעט האמנתי שאני מאוהבת בו לפני שהבנתי שזה לא אפשרי. הייתי ילדה, חלמתי.

יד אחזה בכתפי וסובבה אותי בחזרה.

מקס התנשא מעליי בלסת מהודקת. "עד השנייה הזו לא היה לי מושג שהיא קיימת. ואני שואל אותך שוב, איך את יודעת שהיא שלי ולא של מדוק?"

נשיפה המומה נשמעה מאחוריו, אבל לא הצלחתי להבין אותה.

לו הייתי מישהי אחרת, הייתי סוטרת על פניו על ההעלבה. במקום זה דמעות מילאו את גרוני. אבא צדק. הוא אמר לי בעדינות איך גברים שנדחקים לפינה משקרים ומסיטים את האשמה כדי לתרץ את התנהגותם המחורבנת.

אבל זה? אחיו?

"אתה אדם נורא, מקס מקריי. אם תשנה את דעתך אי פעם, לא אמנע ממך לראות אותה," אמרתי לאוזניו בלבד. "אלא שזה יהיה בשבילה, לא בשבילך. ככל שזה נוגע לי, אתה יכול ללכת לעזאזל."

בלי מבט נוסף, חזרתי למכונית והחלקתי על הכביש הקפוא בסיבוב מהיר. אז האצתי, לא הייתי מסוגלת לעצור את הדמעות.