אנשי ההרים הפראיים 5 - מרוסק

פרק 1

אפי

בחייה של כל אישה הייתה תקופה שבה הדרך היחידה להתמודד נכרכה ברצון לקפוץ מצוק.

באותו יום הייתי מצוידת בשלושה דברים —

מצנח הרחיפה שלי שהיה מוכן בתיק גב, כאב ראש שנבע ממתח ועצבים בלתי נשלטים ומזג אוויר חמים של שעות ערב שבו היה לי מספיק זמן לעשות את הדבר הזה לפני שאצטרך להיות במקום אחר.

האצתי ברכב ה־4X4 מסוג ווריור שלי וחלפתי על פני עמודי האבן העצומים בכניסה לאחוזת מקריי.

בכל ביקור רגיל הייתי נרגעת ונהנית ממראה הטירה ליד האגם, מתרגשת מכך שאראה את אחי ואת משפחתו בקרוב, אבל ידעתי שאם לא אעשה משהו כדי להתמודד עם המתח שבי, אני אתפוצץ, או גרוע מכך.

אני לא מתמודדת טוב עם בעיות לא פתורות.

לפני שעה, קיבלתי אימייל שזימן אותי לפגישה ב'צניחה חופשית', חברת ספורט האקסטרים שרוב העבודה שלי הגיעה ממנה.

לא סתם פגישה, שימוע.

המניאק הזה שהיה לי סטוץ איתו, שלנצח ייקרא כריס־תולע, נקם בי. לא רק שהוא הרגיז אותי ופגע בי, הוא גם איים על העבודה שלי. ההכנסה שהסתמכתי עליה.

התקף התסכול החדש גרם לי ממש לחנוק את ההגה, ודמיינתי את עצמי סוחטת לו את הצוואר. חזק.

נסעתי מסביב לכביש האגם ופניתי לנתיב צר שייקח אותי להר ולאזור הקפיצה שלי במחשבה שאשאיר את המכונית בתחתית הצוק, אטפס למעלה רק עם התיק שלי ואשליך את עצמי לתהום.

האדרנלין געש בי מהציפייה לשחרור הזה. הייתי זקוקה לו כל כך עד שהאצבעות שלי רעדו.

מכונית חסמה את המשך הדרך.

האטתי והצצתי החוצה. גבר כהה שיער עמד ליד הדלת הפתוחה בצד הנהג במנוע כבוי, ולא מיהר לזוז. מורת רוח כיווצה את ההתרגשות שלי.

זה היה גייב. הוא גר כאן באחוזה והטיס מסוקים.

גייב היה אפוף מסתורין.

פעם, לפני זמן רב נישקתי אותו, או שאולי הוא נישק אותי בחצות ערב השנה החדשה. זה היה אחד מאותם רגעים שמכווצים את הבטן. באותו ערב הצעתי בצחוק לנשק אותו כשהוא נכנס ראשון לבית, מה שהיה סימן למזל טוב, ולעיני כל בני משפחתי ושבט מקריי, הוא דחה אותי.

מחוץ לטירה, זה היה סיפור שונה לחלוטין.

תחת שמי לילה קפואים, גייב מצא אותי, הטביע את שפתיו על שפתיי כך שברכיי נחלשו וכוכבים רקדו מעל ראשי. ואז הוא ייבש אותי כשקלט כמה הייתי חרמנית, והסתלק.

המסר התקבל בקול רם וברור.

הפעמים המעטות שבהן ראיתי אותו מאז היו... מורכבות.

בפעם האחרונה, פניי היו חבולות אחרי התקרית עם כריס־תולע.

גייב דרש לדעת מי פגע בי. לא נשארתי כדי לספר לו.

פרץ להט אחד לא הקנה לו את הזכות לתקוע את האף שלו בעניינים שלי. הוא היה שתלטן, קשוח ונאה להכעיס.

ועכשיו, הוא עמד בדרכי.

"הו, בחייך," מלמלתי לעצמי ונשענתי על הצופר, אולי מעט בגסות רוח, אבל מצב הרוח שלי היה גרוע. השעון הפנימי שלי תקתק לאחור עם אולי שעה עד שאצטרך להגיע אל אחי. הייתי צריכה לעבור כדי שאוכל לסיים עם הקפיצה הזו.

עם יד מונחת על הדלת, גייב הסיט את עיניו ממה שזה לא יהיה שהוא הביט בו מבעד לעצי האשוח הצפופים שהשתרעו לאורך הדרך ונעץ אותן ישירות אליי.

נופפתי והצבעתי על הכביש קדימה. כן, אני צריכה לעבור. תזיז אותה.

גבותיו התכווצו והוא נעץ מבט קשוח יותר ולא זז.

חיכיתי כמה שניות ואז פתחתי את החלון שלי. "היי, אתה יכול להתחפף?"

גייב צעד לכיוון שלי ועצר מאחורי המכונית שלו. "אפי. צאי החוצה."

"אני רק צריכה לעבור." ולא לקיים שיחה.

"צאי מהמכונית, בבקשה."

אוףףף. פתחתי את הדלת בתנופה ויצאתי לערב חמים של סוף אוגוסט.

"היי, המלאך גבריאל, אתה חוסם לי את הדרך, יש סיכוי שתזוז מתישהו במאה הזו?"

לא התכוונתי לתת לו כינוי, אבל הוא היה כל כך גבוה ועצום עד שזה נתקע בראשי.

תשומת הלב של גייב התמהמהה על פניי, ככל הנראה כדי לחפש חבלות חדשות, ואז ירדה לאורך גופי, שוטטה על הקעקועים הכחולים שלי והתבייתה על חולצת הבטן שבקושי כיסתה את חזיית הספורט שלי. ואז הוא קלט את הסיסמה שהייתה על שדיי.

אל תלך אחריי, אני קופצת מצוקים.

שעשוע קל חלף על שפתיו והוא השיב את מבטו לעיניי. התסכול שלי נאבק בגל של תשוקה. לא יכולתי אפילו להיות בטוחה אם הוא בדק אותי או רק הסתכל עליי. בכל מקרה, מבט אחד הדליק אותי.

הייתי צריכה לקטוע את זה מייד.

"ברצינות. יש מעבר בהמשך למעלה. או שפשוט תזוז שמאלה לצד הדרך. זה לא ייקח הרבה זמן."

"ביקשתי ממך לבוא לפגוש אותי. למה לא באת?"

הוא בטח התלוצץ.

"ככה. עכשיו בבקשה, אתה יכול לזוז?" לא יכולתי שלא לנעוץ מבט כועס.

"רק חכי רגע."

הייתי על סף איבוד סבלנות. היום הזה כבר היה מזעזע. דאגתי בקשר לעבודה שלי. טבעתי במתח שהייתי צריכה להיפטר ממנו וממש לא הייתי זקוקה לזה.

תקעתי את ידיי על מותניי ושחררתי אנחה. "עבר רגע. מה כל כך מעניין בעצים בכלל? מה שזה לא יהיה, בעוד עשר שניות אני אאבד את זה לגמרי. אתה לא צריך להשקיע אפילו אפס אחוז מאמץ, אבל אתה בוחר שלא לעשות את זה. מה הבעיה שלך?"

רשרוש נשמע מהשיחים ונערה רזה וכהת שיער הופיעה, עם טלפון בידה. בהיתי בה בטיפשות, וההבנה חדרה דרך הכעס העצום שלי.

"אנחנו עומדים בדרכך?" היא שאלה אותי. "זו אשמתי. ראיתי אייל ורציתי לצלם אותו. אנחנו נזוז עכשיו."

הרמתי את סנטרי בתודה וויתרתי על מבט מעוצבן אחד בגייב.

הוא הניע את הלסת שלו והנהן, השאלה שלו אליי לא נענתה. נכנסתי חזרה למכונית שלי.

גייב אמר משהו לנערה, והיא הזעיפה את פניה לעברו והשליכה את עצמה על המושב, ככל הנראה גם היא כעסה עליו.

ראיתי אותה פעם אחת קודם, ובנסיבות מוזרות. ביום שבו גייב מצא אותי עם פנים חבולות, הוא בדיוק הנחית את המסוק שלו כשהביא את שני הצעירים לאחוזה. סודיות אפפה את בואם. מאז, בני הנוער ההם היו חבויים בדירה שלו במגדל טירת מקריי. זה היה כמו משהו מהאגדות.

הדרמה שלו עוררה את סקרנותי, אבל אחי לא ידע לספר לי שום רכילות מעבר לכך שהשניים היו אחיו של גייב. הייתי סקרנית מדי בנוגע לסיבה שבגללה גייב הביא אותם לכאן איתו.

מאיפה הם באו?

למה לא ראיתי אותם מסתובבים בשבועות שחלפו מאז אותו לילה?

גרתי במרחק של כמה שעות על האי הסקוטי שבו נולדתי, אבל באתי לכאן לעיתים קרובות וישנתי אצל אחי ומשפחתו בכל פעם שהייתי צריכה לעבוד ביבשת. עם זאת, לא שמעתי יותר מדי על האורחים החדשים של גייב.

הטלפון שלי זמזם ממושב הנוסע. הרמתי אותו וקראתי את ההודעה שעל המסך, מודעת לרעש של הרכב המתרחק של גייב. זו הייתה הודעה מאחי.

ברודי: את בסביבה? תוכלי להגיע לכאן מהר? קייסי נתקעה, ואני צריך לנסוע לחלץ אותה אבל אני כאן עם הילדים.

אה, איזה דפוק. סוף־סוף הדרך הייתה פנויה, אבל לא יכולתי לנסוע בה.

לא אוכל לבצע את הקפיצה. לא אוכל לטפל במתח שלי כמו שרציתי, בדרך הכי טובה שהכרתי. טוב, השנייה הכי טובה. סקס. סקס חילץ כל מתח ממני בדרך כלל, אבל אחרי האסון האחרון שלי עם הסטוץ המזדמן, אני סיימתי עם בחורים.

כלומר אצטרך לחיות עם רגשות בלתי נשלטים, דבר מסוכן בשביל מי שבאה משושלת נשים עם היסטוריה של חוסר יכולת להתמודד עם שום דבר.

נחשול התסכול שלי הפך לחרדה.

שום דבר מזה לא היה באשמתו של גייב, וייתכן שהעיכוב שלו חסך ממני את המטרד של קיפול המצנח שלי בהתחשב בכך שהקפיצה התבטלה, אבל הייתי מוכנה ומזומנה להאשים אותו בכל מקרה.

פרק 2

גייב

השאגה האדירה של מנוע מאחוריי הסיטה את תשומת ליבי מהדרך. במראה האחורית ראיתי את הרכב של אפי חותך סיבוב חד בנתיב הצר ומאיץ במורד הגבעה. כל המהומה הזאת כדי לעבור אותי, ולבסוף היא שינתה את דעתה.

חרקתי בשיניי.

בנקודת המעבר, סובבתי את המכונית שלי כדי להחזיר את אחותי לטירה הבטוחה. הייתה לי משמרת לילה לפניי, והמחשבה שאיעדר במשך עשר שעות רק הגבירה את הדאגה שלי לשני הילדים שהיו תחת השגחתי.

יותר מזה, ההיתקלות שלי באפי זעזעה אותי. משהו באישה הזו עשה משהו למוח שלי. מאז הפעם הראשונה שראיתי אותה, איבדתי את הראש ונישקתי אותה, היה בי דחף לבהות בה. להתקרב אליה.

למצוא את האיש ששרט את פניה ולכסח אותו.

הבחורה הייתה מסקרנת, ללא כל ספק. הקעקועים שלה, שערה החום שהיה אסוף לקוקו גבוה, אפילו הסיסמאות המטופשות שהיו כתובות על הבגדים הצמודים והסקסיים שלה הקסימו אותי.

מעולם לא פגשתי מישהי כמוה.

הבחורה כיכבה באין־סוף פנטזיות שלי.

סיבה אפילו טובה יותר לשמור על קור רוח. הייתי צריך לשמור על אחי ואחותי, כלומר היינו צריכים להיות מוכנים לעזוב בלי התראה. לא יכולתי להתעסק עם אף אישה.

"מי הייתה הבחורה הזו?" שאלה אחותי.

היא הרימה את הטלפון שלה במצלמה מופעלת וצילמה את עצמה כשנהגתי.

הסתכלתי על המכשיר בדאגה. "ראשית, בלי פנים מול המצלמה. את יודעת את הכללים. ושנית, הבחורה הזו היא אחות של מישהו שגר כאן."

"נראה שהיא לא מחבבת אותך יותר מדי," עקצה אריאל.

גם אחותי לא חיבבה אותי יותר מדי. היא התגעגעה לבית שלה ולחבריה. בגיל ארבע־עשרה, הפכתי את חייה לגמרי כשהבאתי אותה לכאן, והכעס שלה היה ברור. היא ידעה את הסיבות העיקריות וקיבלה את העובדה שעשיתי את זה למען ביטחונה, אבל זה לא אומר שהיא אהבה את זה.

היא גם לא ידעה את כל האמת. הייתי קרוע בין הרצון להגן עליה ובין הצורך לגלות לה את העובדות הקשות. בגילה, ראיתי יותר זוועות מכפי שרציתי לזכור.

לא רציתי בזה בשבילה או בשביל אחיה.

הפחד הגדול ביותר שלי היה שהיא תחשוף את המיקום שלנו. אם באמצעות פרסום של משהו באינטרנט — מעשה שאסרתי לגמרי — או קשר עם חבריה מחייה הקודמים. ברגע שאחוש סכנה אמיתית, אעביר אותנו למקום אחר.

אמשיך להעביר אותנו ככל שיידרש.

"רק עמדתי בדרך שלה, זה הכול."

"טוב לדעת שאני לא היחידה שחושבת שאתה דפוק."

הגענו לטירה, עצרתי את המכונית וקפצתי החוצה. אחותי יצאה בעקבותיי, והובלתי אותה לדלת המגדל שבטירה.

"אני אעבוד במשך כל הלילה. תנעלו את עצמכם בפנים ואל תפתחו את הדלת לאף אחד."

היא עוותה את שפתיה בגועל. "כן, כן. אנחנו יודעים. כבר אמרת את זה מיליארד פעמים. זה לא שאנחנו מכירים כאן מישהו. אבל השעה בקושי שבע וחצי. מה אני אמורה לעשות כל הערב?"

"ללמוד, כמו אחיך."

"מה הטעם? אנחנו לא צריכים להשלים שיעורים. אף מורה לא יעניש אותי. אתה כבר טיפלת בזה."

"אולי רק תנסי, בשבילך?"

השאלה הזאת רק זיכתה אותי בגלגול עיניים, ומייד לאחריו היא התרחקה לתוך המגדל. אני חזרתי למכונית שלי ויצאתי לכיוון ההאנגר.

בשבועות האחרונים קיצצתי בשעות העבודה שלי כטייס מסוק, החלפתי משמרות כדי שלא אצטרך להיות רחוק במשך הלילה. אבל לא יכולתי לעשות זאת עוד זמן רב. היינו זקוקים לכסף, והמשמרות הארוכות בשעות החשכה השתלמו הרבה יותר.

גם הייתה לי איזו משימה חיונית שהייתי צריך לבצע ושלא יכולתי לעשות ממקום מגוריי. ככל שאהיה רחוק יותר כך יהיה טוב יותר.

מבנה ההאנגר הפתוח המה מאנשים עסוקים. בית הספר לטיס היה פעיל בשעות הערב, וצוות החילוץ ההררי שהה כאן לעיתים קרובות לאורך כל הלילה. אני התנדבתי להטיס אותם בלילות שלא עבדתי, אבל הפסקתי בתקופה שעזרתי לילדים להתאקלם בביתם החדש.

כמה מהאנשים נופפו לי לשלום כשצעדתי למקום שבו פעל שירות השכרת המסוקים. הריח המוכר של הדלק והשמן מילא את האוויר, והמסוק שלי כבר המתין לאחר שהמכונאי סיים את עבודתו. כל שנותר לי הוא רק לעבור על לוח הזמנים שלי למשמרת הלילה.

"גייב," נשמע קול מאחוריי.

הסתובבתי וראיתי את גורדיין שיצא ממשרדו. הוא היה אחד מהאנשים המעטים שהכירו את הסיפור שלי. כמעסיק שלי, וגם כחבר, הוא לקח אותי תחת חסותו, ושיתף איתי פעולה כדי להגן על משפחתי באופן הטוב ביותר.

"מה שלומם?" הוא לא היה צריך לפרט למי התכוון.

משכתי בכתפיי. "כצפוי. רפאל שקט, אריאל משועממת. אנחנו מתרגלים לשגרה."

"אוכל לעזור במשהו?"

לחנך את אחותי המרדנית, לוודא שיש להם כל מה שהם צריכים כשלא היה לי מושג איך לגדל בני נוער, לקבוע גבולות. היו לי מאה שאלות, אבל מסיבה לא ברורה לא יכולתי לשאול אותן. כבר הצבתי לגורדיין דרישות ולא רציתי להעמיס עליו יותר.

הנדתי בראשי והוא בחן אותי לרגע ואז המשיך.

"אם יש לך דקה, רציתי לבקש את עזרתך במשימה."

"כל דבר שתצטרך." הוא הרוויח את הנאמנות שלי לגמרי.

הוא מתח את זרועותיו מאחורי צווארו, ושריריו הגדולים והמקועקעים תפחו. למרות שהוא היה בן חמישים, הוא היה בכושר כמוני.

"אני נוסע הביתה, אבל תהיה בסביבה מחר, אוכל להיעזר במוח הזה שלך בפרויקט קטן שלי."

"אני אהיה כאן. המשמרת שלי מסתיימת בשש בבוקר, תגיע בשעה הזאת. אוקיי?"

בדרך כלל גורדיין היה מגיע עם הזריחה. הוא ניהל כמה עסקים, למרות שהעסיק אנשים אחרים שינהלו למענו את הפעילות השוטפת. כולם העריכו אותו. הוא היה חכם, היה לו אופי מתון ומוסר עבודה גבוה. בכל דבר, גורדיין מקריי היה דמות האב שהייתי רוצה שתהיה לי.

לא המנוול המסוכן והנבזה שגידל אותי.

גורדיין טפח לי על הכתף. "מצוין. נתראה אז."

טיפסתי לתא המסוק שלי והתכוננתי לערב.

המשימה הראשונה שלי הייתה לטוס לסקוטלנד ולאסוף נוסעת מאדינבורג. מנתחת שהייתה צריכה להגיע לבית חולים אחר באופן מיידי. מדוק, חברי ובן מקריי הראשון שפגשתי, עבד על חוזי שירות המסוקים וסידר לנו עבודה בהעברת צוותים כירורגיים עשרים וארבע שעות ביממה. אספנו אנשי רפואה, הטסנו אותם לכל מקום שהם היו צריכים להגיע אליו ואז החזרנו אותם. לעיתים קרובות, זה קרה בהתראה קצרה, וכל טיסה הייתה חיונית.

בדיוק כמו לטוס עם החילוץ ההררי, אף שבתפקיד הזה הייתי מעורב באופן פעיל בהצלת אנשים. כאן, ישבתי במושב הטייס הנוח שלי ומילאתי תפקיד של נהג מונית.

במנצ'סטר, הנחַתִּי את המסוק על מנחת המסוקים שעל גג בית החולים המלכותי. המנתחת התירה את החגורה ובצעקת תודה נעלמה עם צוות הליווי שהמתין לה.

כיביתי את המסוק. עם קצת מזל, אוכל לשהות כאן כמה דקות בלי שהמקום יידרש לאמבולנס האווירי.

מספיק זמן כדי לבצע את המשימה שלי.

הדופק שלי נסק. הוצאתי מתוך המסוק שקית אטומה שהבאתי איתי — נרתיק מצופה מתכת שנועד למנוע שידור אותות או גילוי המכשיר שבתוכו. בפנים היה טלפון מיושן שממנו היה ניתן רק לקבל ולהוציא שיחות והודעות טקסט.

אמצעי הזהירות האלה אפשרו לי מידה מסוימת של ביטחון. כי ניתן היה לעקוב אפילו אחרי דגמי טלפון בסיסיים. לא רק על ידי רשויות עם צו, אלא על ידי כל מי שהיה לו את הציוד המתאים ושידע איך לעשות זאת.

החיים שבהם גדלתי התנהלו בסביבת פושעים פרנואידים שלימדו אותי כמה תחבולות.

החלקתי לתוכו כרטיס סים והדלקתי אותו. במשך רגע ארוך, לא קרה שום דבר.

דאגה כיווצה לי את המעיים. ערב הקיץ החמים לא עזר להרגיע אותי. צעדתי בתא המסוק המרווח ובהיתי בחוסר שקט באורות העיר מנצ'סטר.

לבסוף, נשמעה בטלפון התראה.

מספר לא ידוע: ב'.

נרגעתי. ב' פירושו בטוח. וילו הייתה בסכנה כמונו, לכן אם היא אמרה שהם בסדר...

לרגע עצמתי את עיניי והתפלשתי בהקלה.

לפני שבועיים סיכנתי את כולם. זממתי לחטוף את אחי ואחותי ולקחת אותם תחת חסותי. תכננתי את זה במשך שנים, סיכנתי הכול, והצלחתי.

לפחות לעת עתה, היינו מחוץ לכלל סכנה.

הייתי צריך לדאוג שזה יישאר כך.

הבוקר החזיר אותי לטירת מקריי, עמוק בתוך רכס קירנגורמס ובלב ההיילנדס הסקוטיים. הייתי באיחור של שעה מהמתוכנן, ושמש צהובה כבר זרחה.

מצאתי את גורדיין יושב בפנים זעופות מול המחשב הנייד בחדר המבצעים של שירותי החילוץ ההררי. הוא הרים את מבטו וחייך כשנכנסתי.

"חזרת. יש לך זמן לדבר עכשיו או שאתה צריך לחזור הביתה?"

"אחי ואחותי לא יקומו לפחות עוד כמה שעות. אריאל רוצה שאקח אותה לאינוורנס אחר הצהריים, לכן כל עוד יהיו לי כמה שעות שינה לפני כן, אין בעיה. מה המשימה?"

גורדיין הצביע על הכיסא שלצידו ואז דחף את המחשב שלו לכיווני. על המסך הופיעו קורות חיים, ובפינה — תמונה של גבר חסון.

"אני ממיין מועמדים לתפקיד של מאבטח. תעזור לי לבחור."

הטיתי את ראשי. "איך אתה מתקדם עם זה?"

לפני חודשים, הוא הזכיר את הרעיון להרחיב את שירותי האבטחה שלו. בתו של גורדיין נישאה לכוכב רוק, וגורדיין לקח על עצמו לספק להם ולתינוק שלהם שירותי אבטחה בסיבוב ההופעות.

לאף אחד לא היה אכפת כמו לבני משפחה, וזו עובדה שידעתי מניסיון.

גם לקמרון, אחיינו שעבד בשבילו, הייתה בת זוג מפורסמת — כוכבת קולנוע. שניהם היו מנוסים מאוד בהתמודדות עם מעריצים מטורפים ואירועים נוצצים.

הוא הציע לי לעבוד בבלעדיות בחברת האבטחה החדשה שלו. הם היו זקוקים לטייס שיוכל לעבוד תחת לחץ, והרי אני לא הייתי בחור כחוש. עם המבנה שלי, נראיתי מתאים והיו לי הכישורים לכך.

סיכון גבוה, תכנון קפדני, כוח ועוצמה.

העובדה שהייתי צריך לסרב גמרה אותי.

גורדיין הבין. הוא ידע שהמצב שלי עדין, ושאנחנו עלולים לעזוב ללא התראה מוקדמת. אבל נקודת המבט שלו הייתה שונה משלי.

הוא הצביע על המסך. "הפצתי את השמועה בקרב כמה אנשים שאני מכיר, ופנו אליי כמה מועמדים. אני צריך לצמצם את הרשימה. תעבור עליה ותמצא לי סימני אזהרה, אם יש כאלו, כן?"

גם אם לא יכולתי לעבוד למענו כמו שרצה, תמיד אתמוך בגורדיין. למרות שכאב לי לעזור להקים עסק שלעולם לא אוכל להיות חלק ממנו, ניגשתי לעבודה ובחנתי את המועמדים.

אם יהיה לי מזל, אזכה לראות את האופן שבו החֵבְרה שלו מתפתחת. אם לא, אעזוב, ולא אהיה איתו שוב בקשר אף פעם.

בזמן שנותר לי כאן, עמדה בראש הרשימה שלי המשימה לגמול לגורדיין על טוב ליבו.

מקום נוסף ברשימה היה שמור לאפי.

במהלך הערב, שחזרתי את המפגש שלנו בדרך. היא הייתה לחוצה, ואני לא ממש עזרתי. מה אם היא שוב נפגעה?

נשבעתי לעצמי לא לתת לאדם שפגע בה לחמוק.

ידעתי היטב למה גברים מסוגלים כדי לפגוע בנשים.

הייתי חייב לראות אותה, ובקרוב.