אנשי ההרים הפראיים 1 - אובססיבי

פרק 1

לוקי

ממרחק קצר ראיתי את פיסת הנייר הלבן מתחת למגב השמשה הקדמית של המכונית שלי מתנופפת ברוח. אומנם היא נראתה לא מזיקה, אבל היא קרעה את שלוותי.

הפתק המקופל נשא את שמי — שמי הקודם — כתוב בעט עבה.

מצאו אותנו.

ליבי הלם ובהלה שטפה אותי. יום שלם של נסיעות עבר עלינו. שבועות של תכנון המסע הזה ירדו לטמיון. שוב ניאלץ לחזור לדרכים ולעזוב את סקוטלנד. העברתי את אצבעותיי בשערי והחנקתי יבבת תסכול.

כל ההכנות. כל התכנונים המדוקדקים. כולם נהרסו.

בגוף נוקשה ומתוח העפתי מבט לעבר החניון תוך שאני סוקר במבטי את האנשים שממהרים להיכנס ולצאת לתחנת הדלק. מישהו צפה בנו. היינו חייבים להסתלק.

"אבא? אתה מועך לי את היד." איסלה משכה את אצבעותיה משלי. "כשנגיע לקוטג', אני רוצה לשים את שמיכת החד־קרן על המיטה החדשה שלי, ואז אסדר את כל הספרים שלי על המדף. יהיה שם מדף ספרים, נכון?"

בשיניים חשוקות עניתי, "מצטער, מתוקה. אנחנו לא יכולים ללכת."

פניה של בתי הקטנה נפלו. "לא! אבל הבטחת."

הבטחתי יותר מזה, אף שהיא אף פעם לא תדע כמה בדיוק. אחזתי שוב בידה וגמעתי את המרחק עד המכונית, מוכן להתקפה.

איסלה ייללה וגררה את רגליה.

"זוכרת מה שאמרתי לך?" שאלתי אותה. "אנחנו צריכים לשמור על עצמנו."

"אני יודעת. זו הסיבה שאני איסלה רוס עכשיו ולא השם האחר שלנו. זו הסיבה שבאנו לכאן. אבא, בבקשה אל תשנה את דעתך."

הגענו לרכב השטח שרכשתי לאחרונה וחטפתי את פיסת הנייר משמשת החלון. "זו הסיבה. מישהו עקב אחרינו ושם את זה כאן. אנחנו צריכים לעזוב. עכשיו."

מתחת לרעמת התלתלים הבלונדיניים, התרחבו עיניה של איסלה. "לא, אבא —"

"אני יודע שאת מאוכזבת, אבל תזכרי, יש לך אותי ולי יש אותך וזה כל מה שאנחנו צריכים. אני אעשה הכול כדי להגן עלייך."

כשדמעות מילאו את עיניה, דיכאתי את הדחף שלי לצעוק. זה לא היה הוגן.

לא עבור בת השש שלי שהייתה זקוקה לבית יציב. לא עבורי, גבר מותש מדאגה.

לא היה לנו לאן ללכת.

"אבל אבא... אני כתבתי את הפתק!" איסלה התפרצה.

עצרתי את סחרור מחשבותיי. "מה?"

"הוא שלי. אני שמתי אותו שם כדי שתמצא אותו כשחזרנו מהשירותים. אני מצטערת." היא פרצה בשטף דמעות והשליכה את זרועותיה סביב מותניי.

הפחד נמוג ובהיתי בפיסת הנייר המעוכה שבידי. ל. מקניל, היה כתוב בה. פרשתי אותה והבטתי בלב אדום מצויר בעיפרון צבעוני.

אני אוהבת אותך, אבא.

ממני, איסלה.

לעזאזל. אלוהים אדירים.

רשמית הזדקנתי בשנה בשישים השניות האחרונות.

"סליחה," איסלה פלטה.

כרעתי על ברכיי ועטפתי אותה בחיבוק. חלפה דקה ארוכה עד שיכולתי לדבר. "אלוהים, מתוקה. לא, אני זה שמצטער, מיהרתי להסיק מסקנות."

"אני כתבתי את זה כשנסענו, השתמשתי בעטים העבים החדשים שדודה בלייר נתנה לי. חשבתי שזה ימצא חן בעיניך. האותיות שלי יפות מאוד."

"נכון. הן מושלמות." עניתי לה בלחש בעודי מלטף את שערה הזהוב. הוא שונה כל כך משערי הכהה כמו הלילה.

הייתי צריך להירגע, לעזאזל.

אף אחד לא ידע איפה אנחנו. אפילו לאחותי לא הייתה הכתובת החדשה שלנו. איסלה עדיין הייתה בטוחה. יכולנו להמשיך.

בחיבוק נוסף, חגרתי את ילדתי בחזרה למושב המכונית ונישקתי את מצחה, ואז נסענו.

ארבעים הדקות האחרונות לקחו אותנו עמוק אל תוך אזור היילנדס שבסקוטלנד, לאחוזה מרוחקת שבה חיכתה לי עבודה חדשה ובית חדש לגור בו. למשך זמן מה נוכל להסתתר ולהיות מאושרים.

הד הבהלה שלי עדיין דבק בי.

עברתי את מהירות הנהיגה המותרת מתוך צורך להימלט מתחושת הסכנה.

לבסוף, כשהגענו לשם, עצרתי מחוץ לקוטג' שלנו — אחד משניים שהיו צמודים ליער אורן עבות שהיה במרחק הגון מכל בית אחר. איסלה הזדקפה והציצה החוצה.

"מה האישה הזאת עושה לדלת שלה? היא צובעת עליה מילים? זה רע. אני יכולה לראות כ"ף, אחר כך למ"ד, בי"ת וה"א. אבל הצבע נמרח."

גם אני הסתכלתי. השכנה שלנו, בחורה שעוד לא דיברתי איתה, אבל זו שהבוס שלי הבטיח לי שתעזור בשמרטפות אם אעבוד עד מאוחר, בהתה בדלת הקדמית שלה בלי להבחין בנו.

ואז ראיתי את מילת הגנאי הצבועה.

אין סיכוי שהיא עשתה את זה בעצמה.

שוב הכעס התפרץ ממני. כבר נמאס היה לי ממתח, חשש ואיומים, אחרי נהיגה של שש מאות קילומטרים במחשבה שאיאלץ להסיע אותנו בחזרה, היה סקוטי אחד מעוצבן מאוד שצריך להתעמת עם מה שלא קרה כאן, לעזאזל.

פרק 2

קייט

הצבע האדום נזל כמו דם ואני בהיתי בבטן מכווצת בדלת הקוטג' שלי.

מכל התחושות שאדם יכול היה לעורר בי, אובססיה הפחידה אותי יותר מכול. היו כאן כל הסימנים למאהב דחוי. אלא שזה לא היה המקרה.

כילדה, עקבו אחריי בנים שביקשו לצאת איתי. גם בשנות העשרה צברתי עדרי מעריצים. הייתי יפה ונחשקת.

עד שהם למדו להכיר אותי טוב יותר. ואז הם ויתרו.

אף מראה טוב שבעולם לא היה יכול להחליף את העובדה שלא היה לי מה להציע להם. או להם להציע לי. אפס, כלום, שום כימיה מינית. זה לא קרה לי אפילו פעם אחת, לא נמשכתי לאף נער, גבר או אישה. היה ידוע שקייט מקריי פשוט לא מעוניינת.

עדיין חששתי מתשומת הלב. אולי בגלל התאהבותה של אימי הביולוגית באבי שהובילה לחודשי חיי הראשונים ההרסניים.

בגיל עשרים ושלוש, קיוויתי שימי ההתאהבויות המקריות היו מאחוריי.

אירועי החודשים האחרונים ועכשיו המילה שרוססה על הכניסה לביתי סיפרו סיפור אחר.

כלבה, היה כתוב.

תודה רבה, חתיכת יצור.

חצץ נגרס מאחוריי ואני הסתובבתי. שני אנשים יצאו ממכונית. גבר וילדה קטנה.

השכנים החדשים שלי, הנחתי, וליבי צנח. למה, לכל הרוחות, הם היו צריכים להגיע בדיוק ברגע זה?

"תחזרי למכונית," נבח הגבר לעבר בתו.

היא עשתה כפי שצוותה, והוא צעד לעברי.

"מה זה, לעזאזל?" הוא נעץ בדלת מבט כאילו מילת הגנאי הייתה מופנית כלפיו, לא כלפיי.

לוקינבר. זה היה שמו. דודי גייס אותו כראש צוות החילוץ ההררי החדש. הוא נראה תפור לתפקיד. שיער כהה, זקן קצוץ בקפידה ועיניים כמעט שחורות וחכמות באופן מסוכן.

הוא גם היה ענק. הר של גבר. כתפיים רחבות מתחו את חולצתו, הייתה לו מסת שרירים גדולה.

צעדתי לאחור בטבעיות. "אני קייט, וזה הבית שלי. הרגע הגעתי ומצאתי את זה."

הוא העביר עליי את מבטו. "לא היית בפנים?"

"עדיין לא."

"תפתחי את הדלת."

התכווצתי למשמע הפקודה אך צייתִּי בכל זאת. ראיתי מספיק סרטי אימה כדי לדעת שהאישה לעולם לא צריכה להיכנס לבית המצמרר לבדה.

אלא שזה לא היה בית מצמרר. זה היה הבית שלי, הקוטג' הנהדר שלי שקישטתי וריהטתי. מקום המפלט שלי מפני החיים העמוסים. המקום שבו התכוונתי לגדל משפחה.

חוץ מזה, לא הייתי לבדי בתרחיש הזה.

המנעול נפתח ואני נכנסתי פנימה, הזר היה ממש מאחוריי. ידו הכבדה נחתה על כתפי והוא עצר בעדי, סורק את חדר המגורים במבט עז.

הדלקתי את האור כנגד אפלולית הערב והשקפתי סביב. הכול היה במקום. מעטפות נחו בערמה על שולחן הכתיבה שלי מתחת לחלון, בדיוק במקום שבו השארתי אותן. על רצפת האבן ליד קצה השטיח, מגפיי ניצבו ללא הפרעה, והכרבולית שעל הספה הייתה מונחת בזווית אלכסונית, כמו שסידרתי אותה הבוקר לפני העבודה. לכסנתי מבט שמאלה רק כדי לוודא שהכול בסדר בכיוון ההוא.

"אני חושבת שאף אחד לא היה בפנים," נשמתי לרווחה.

לוקינבר נהם וצעד לכיוון הנגדי לעבר הדלת הסגורה של חדר השינה שלי.

"חכה!" צייצתי וזינקתי לעברו.

בעוד ששאר ביתי חד־הקומה על כל ארבעת חדריו היה מסודר, חדר השינה שלי היה הפוך. ליד מיטתי, דלת החצר הובילה לחלל מרוצף קטן מאחור, מופרד מהיער בקיר נמוך, ולעיתים קרובות השתמשתי בחלל כדי לייבש את הכביסה שלי על מתקן כביסה. אתמול הגעתי הביתה לאחר ארוחת ערב עם משפחתי וגררתי את מתקן הכביסה פנימה, והבוקר השלכתי הכול על השמיכה שלי.

הלבשה תחתונה. הכול.

חזיות תחרה מהודרות. תחתוני חוטיני שקופים עם רקמת פרחים.

השכן החדש שלי הכניס את ראשו פנימה. "לעזאזל," הוא מלמל. "מישהו היה כאן. הסוטה המנוול חיטט במגירות שלך."

בלחיים סמוקות נדחקתי ליד גופו העצום והשלכתי את השמיכה כדי להסתיר את בגדיי התחתונים. "לא. אני עשיתי את זה. אני השארתי את זה כך."

שתי גבות כהות התרוממו, ואז לוקינבר המשיך לעבר הדלת הסגורה האחרונה — חדר האמבטיה. "הכול בסדר," ציין והלך בחזרה לחדר המגורים.

עצמתי את עיניי לשנייה וניסיתי למצוא תבנית בהטרדות הקטנות שאירעו כאן לאחרונה. המעיל הגנוב שלי. האימיילים מהעבודה שנפתחו עוד לפני שקראתי אותם. לא היה לי מושג מי עמד מאחורי זה.

סיפרתי על כך למעט מאוד אנשים והתכוונתי לשמור את זה ככה.

במקום שבו גרתי, באחוזה מרוחקת בסקוטלנד, הייתי מוקפת בבני משפחה, מה שהיה נפלא ומעט מחניק כאחד. הוריי ואחיי התאומים כיבדו את המרחב שלי, אבל אילו הם היו שומעים על כך...

קול נשמע מחוץ לקוטג'. "... צבע על הדלת. איזה חרא אחד שמחפש צרות. אני צריך את איש הקשר שלך במשטרה כדי שנוכל לקרוא למישהו לכאן."

אה, לכל הרוחות.

מיהרתי החוצה והרמתי את ידי במחאה. "בבקשה, לא. אני יכולה לטפל בזה."

לוקינבר הביט בי בכעס, גבותיו יצרו קו ישר. הוא תקע את האצבע שלו באוזן והסתובב ממני, מקשיב לשיחה שרק יכולתי להניח שהוא מקיים עם דודי, האדם ששכר אותו.

לא היה סיכוי שאבא לא יגיע לכאן תוך עשרים דקות.

"כן. מצוין. אעשה זאת." לוקינבר ניתק והסתובב בחזרה. "מה הבעיה? צריך לדווח על זה."

הכעס שלי גבר בשל ההנחה מצידו שלא יכולתי לטפל בזה בעצמי. "באמת סיפרת עכשיו למשפחה שלי? אתה יודע מה עשית? כל האחוזה תדע תוך כמה דקות. אולי תתעסק בעניינים שלך?"

עיניו הצטמצמו בשאלה, "את יודעת מי עשה את זה?"

נאבקתי בדחף לחרוק את שיניי. "לא, אבל אני בהחלט מסוגלת לפתור את זה בעצמי. הסתדרתי מצוין במשך חודשים."

תפסתי את עצמי מאוחר מדי, ולוקינבר התביית על רסיס המידע הזה.

"זה כבר קרה בעבר," הוא הסיק.

"לא אמרתי ושלא תעז לחזור על כך בפני הדוד שלי, אבא, או כל בן משפחה אחר שיגיע לכאן."

חזי עלה וירד והסתכלתי עליו. בדומה, הזר נעץ את מבטו בחזרה, ידיו על ירכיו והוא נשם בכבדות.

מבטינו ננעלו.

למה הוא כועס כל כך, לעזאזל? אני הייתי זו שהותקפה.

דלת המכונית נפתחה ומשכה את תשומת הלב של שנינו.

"אבא?" נשמע קול קטן. "זה בטוח להיכנס לכאן?"

לוקינבר ניתק קשר עין ממני ופנה כדי להביא את בתו — ילדה קטנה מתוקה עם תלתלים בלונדיניים ועיניים גדולות. כבר חיכיתי לפגוש גם אותה. הגעתו לעבוד כאן כללה עזרה מצידי בטיפול בבתו אם יהיו לו קריאות חילוץ במשך הלילה. התנדבתי בשמחה לטפל בילדה קטנה לפני שתהיה לי משפחה משלי.

אלא שעכשיו, כשרתחתי מזעם על אביה, לא יכולתי לעמוד בזה.

נכנסתי פנימה והחלפתי לבגדים ישנים, לקחתי דלי עם מי סבון ומברשת קרצוף. אולי אם יהיה לי מזל, אוכל להיפטר מהראיה לפני שמישהו אחר יראה אותה.