רק עוד קצת ודי

פתח דבר

ישיבת דירקטוריון היא הדבר השנוא עלי בעולם. מנכ"ל שיגיד אחרת משקר.

לזכות בדירקטוריון — "בורד", כמו שאוהבים לכנות אותו — חיובי ומתפקד ועוזר לחברה, משול מבחינתי למציאת חניה ברחוב תל אביבי. זה משהו שקורה רק לאחרים. אני, לעומת זאת, התברכתי בקבוצה של אנשים מונעי אינטרסים ואגו.

אבל לישיבה הזו אני מגיע כמו טווס. החברה צומחת. יש לנו כבר 200 עובדים, משרדים בניו יורק, לונדון וסידני, לקוחות בלמעלה מחמישים מדינות, וביצועים בשמיים. ואם כל זה לא מספיק — אתמול, כמו בהזמנה, חתמנו עם וולמארט. החברה הגדולה בעולם. אם יש למנכ"ל של סטארט־אפ משהו מדהים יותר מלסגור עסקת ענק, זה לסגור אחת כזו בדיוק לפני ישיבת הדירקטוריון.

אני נכנס זורח לחדר עם אדרנלין שהעלים כל זכר לעייפות שחרת בי לילה במטוס. הם כבר שם. הקדימו הפעם. מוזר. והם קודרים. עוד לא עבר להם מהישיבה הקודמת, שבה התפוצצתי עליהם כמו אמא בקניון שמאבדת את זה על הילד שלה. לא שאני גאה בזה, אבל אני גם לא מצטער. לשתוק כשדורכים עליך זה לא אני.

אני נושם עמוק ולובש חיוך. "שלום לכולם, שימו חגורות, אנחנו ממריאים." אף חיוך. הם ברוגז. אני מתעלם, מתייצב ליד המסך ולוחץ פליי.

משקף לשקף אני עף על עצמי. מרגיש אלביס. חושף את הפרטים של העסקה האסטרטגית. מציג את השלכותיה על תוכניות הצמיחה, ואת המסלול לאקזיט. אני בעננים. ואז, ככה פתאום, כשאני בזון של החיים, אפרים רוזנשטיין, הדירקטור מטעם קרן אינטגריטי, קם, מוציא נייר מודפס ומקריא: "אני מבקש בזאת להעלות להצבעה את זימונו של המנכ"ל רום כרמלי לשימוע לפני פיטורין."

מה?! הדם עולה לי לראש. הילד שהתחנן שאתן להם להשקיע אצלי רוצה לפטר אותי?! שאר הדירקטורים מתחמקים מהעיניים שלי. אני מבין שכולם בקומבינה.

כמו שנאמר, "בישיבת בורד, אם תוך חמש דקות אתה לא מבין את מי הולכים לדפוק, זה אותך." תקעו לי סכין בגב. ברוטוסים. הם הולכים לזרוק אותי מהחברה שבניתי בעשר אצבעות. רונה, הילדים ואני נישאר בלי כלום.

1
רק לא הייטק

ליזמות וטכנולוגיה התגלגלתי לגמרי במקרה. לא הייתי ב־8200 ולא בממר"ם. לא ידעתי שיחידות כאלה קיימות. כלוחם וקצין קרבי ביליתי חצי שירות בלבנון וחצי באינתיפאדה. שביזות שרק מי שמשרת בגדודים מכיר.

אחרי השחרור התקבלתי למשרד ראש הממשלה. עברתי קורס הכשרה אגרסיבי ולאחריו שנתיים בשליחות מסביב לעולם. התגוררתי במשך תקופות קצרות בערים כמו קהיר, ורשה, רומא וניו יורק, ששימשו "בייס" שממנו יצאנו למשימות בשירות המולדת. זאת היתה תקופה מהסרטים: חבר'ה צעירים, בתחילת שנות העשרים, חיים בחו"ל על חשבון המולדת ועוד מקבלים כסף?! חלום. מלבד השעות שבהן היינו במשימות או באימונים, היינו מרוכזים מאה אחוז בלבלות, שזה אומר בעיקר להכיר בחורות מקומיות. כשחזרתי לארץ, עברתי ליחידה לאבטחת מטוסים וצברתי קילומטרז' באל על. לפעמים עשיתי קוויקיז — טיסות הלוך וחזור באותו יום — ולפעמים שהיתי ימים וסופי שבוע בבתי מלון מסביב לעולם. קשה באימונים, כיף בקרב.

לא היה לי מושג מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. חבר ילדות שנרשם ללימודי חשבונאות במכללה למנהל, פיתה אותי לארח לו חברה. "אתה ריאלי, אח שלי, זה יתאים לך. גם אין נוכחות חובה."

נשמע מעולה. אוכל להמשיך לטוס.

החשבונאות הציעה ארבע שנים של אפרוריות ושעמום, אפילו הג'ינס דהו לי. אבל מדי שבוע הייתי עולה על טיסה. לפעמים חזרתי באותו יום, ולפעמים אחרי כמה ימים: חוזר מיוהנסבורג או בנגקוק שזוף באמצע החורף, מביא פתק מ"המשרד" ומקבל מועדי ג'—ד' חופשי.

למרות ההיעדרויות, הלך לי. אפילו הציעו לי להיות מתרגל במיסים. הפז"ם של התואר דפק, ובזמן שחברים ללימודים עשו טרום סטז' בתנאי דיכאון עם משכורת רעב, אני הייתי באוויר, מתיידד עם דיילות ומדי פעם זוכה להגיש להן שתייה בחדר במלון. ממש בתום הלימודים שלה ושלי, הדיילת האחרונה — רונה — הואילה לקבל מידי גם את טבעת נישואינו. אמנם הרגשתי קצת לייט־בלומר יחסית לחבריי ללימודים הצעירים ממני, אבל הנה: קצת אחרי גיל שלושים, החיים מסתדרים. הלימודים מאחורי, ואני במסלול מבטיח אל "מקצוע של גדולים" והקמת משפחה.

כדי לקבל הסמכה בראיית חשבון צריך להתמחות שנתיים. למרות התחרות, הצלחתי להתקבל לפירמה הנחשקת סומך־חייקין. בברנז'ה הם סמל סטטוס ברמת סוהו האוס, אבל בפועל מדובר בקומות על קומות של רואי חשבון עמלנים בבניין חום מכוער, מין המשך טבעי של הפקולטה, באזור כלבו שלום בואכה שוק הכרמל. שבוע לפני תחילת ההתמחות שלחו לי חוזה העסקה. אחד הסעיפים דרש שאצהיר שאני לא עובד בעבודה נוספת.

כמו ילד, התקשרתי. הסברתי שאני מרגיש צורך בגילוי נאות, למרות שכל מה שאעשה זה לטוס טיסות קצרות בסופי שבוע. במקום ללכת לים אתרום לביטחון המדינה ואשלים הכנסה. זה לא אמור להפריע להם. חוץ מזה, אני לא יכול לחיות משכר של סטז'ר.

מנהלת אסרטיבית הסבירה שזה סעיף קשיח. משהתעקשתי והדגשתי שזה לא על חשבון שעות העבודה ולא אצל מתחרים, אמרה שתעביר לסמנכ"לית. יומיים לפני מועד תחילת העבודה, חזרו אלי.

"הסמנכ"לית משאבי אנוש לא מאשרת לך עבודה נוספת. זה הנוהל."

"זה לא הגיוני. אם הייתי לומד במקביל באוניברסיטה הפתוחה, זה לא היה מפריע לכם. אפשר לדבר עם הסמנכ"לית?"

"אני באמת מצטערת. טייק איט אור ליב איט."

טיפת צער לא היתה בקול שלה, היהירה הזו. ידעה שאין לי ברירה. מאה מועמדים חלופיים כבר חיכו והיו מוכנים להרוג בשביל המשרה הזו. יש מצב שהיא בכלל לא דיברה עם הממונה. אבל את זה אני לא יכול להגיד לה. הרגשתי את הסעיף מתמתח.

"תני לי עשרים וארבע שעות לחשוב על זה," תפסתי את המילה האחרונה כדי לטשטש את חוסר האונים.

אבל במקום לחשוב על זה, ישבתי והתמרמרתי. הקצר במעגל הצדק חימם לי את הראש. קיר אטום. איך אני יכול להסכים לזה? זה מעבר לעניין עצמו. ומה, עכשיו שנתיים אעבור מולה מגומד ואדמיין שהיא מגחכת מאחורי גבי, זוכרת איך כופפה את המאצ'ו התורן?

את חריקת שינַי קטע צלצול הטלפון. משום מקום, בכבודו ובעצמו, גונן מנור. טייס קרב חתיך, מכור לגלישת קייט, טיולי שטח וספורט אקסטרים, אבל צנוע ושקט כמו סניטר באסותא. לפני כמה שנים היינו משחקים כדורסל בשכונה בשישי אחר הצהריים.

"תגיד, מה אתה עושה בחיים? רוצה לעבוד בסטארט־אפ?"

"מה זה אומר, סטארט־אפ?"

"זה חברת הייטק לפני שהיא ממש חברה. אנחנו די בהתחלה, עשרה עובדים. אנחנו מחפשים מישהו שהסתובב בעולם, שולט באנגלית, ועם קצת רקע בתוכנה."

"אני יודע מה זה סטארט־אפ, אחי. התכוונתי ספציפית. אבל בלי קשר, בדיוק סיימתי כלכלה וחשבונאות, ואני עומד להתחיל מחר אצל אחת מה־big four."

"קטע, זכרתי שלמדת מחשבים. לא משנה, התפקיד שלך יהיה לקשר בין המהנדסים האינדיאנים פה בארץ ללקוחות בחו"ל. קוראים לזה מנהל פרויקטים. מקבלים רכב, אוכל חופשי ומנוי לחדר כושר שנפתח לידנו. זה משהו שאנחנו צריכים לאייש במיידי, ואתה זה שעלה לי בראש."

אני שותק. ארבע שנות לימוד עם פוזיציה מבטיחה להמשך, או טרמפ אקראי על קרוסלה לא נודעת?

בכיתה ו', אבא הביא לי מלונדון ספקטרום של סינקלייר — מין מחשב אישי קטנטן. בחוש פדגוגי ערמומי, הוא רכב על אהבתי להימורי ספורט כדי למכור לי שזו מכונה שאני יכול להכניס לתוכה נתונים, והיא תיתן לי המלצות לטור המנצח בטוטו.

ואז גם רשם אותי לחוג תכנות. הייתי מגיע לשם מזיע ומסריח, ישר אחרי אימון כדורסל בהפועל רמת גן, ומתיישב לצד עשרה מוזרים שמזמן לא ראו אור שמש. בניתי תוכנה להימורים, ודי נדלקתי. אפילו עשיתי מזה קצת כסף כשמכרתי אותה לחברים, עד שאמא שלי שמעה וסגרה לי את העסק.

כשסיימתי יסודי, פתחו לראשונה מגמת מחשבים בתיכון. בגבעתיים דיברו על זה כאילו נפתח שם סניף של נאס"א. מהבנים של השכבה, כל מי שהצליח להתקבל, מיהר להצטרף. רובם באו בגלל המחשבים, אני בגלל ל"א. ואני לא מדבר על לוחמה אלקטרונית. לילך אשר היתה ליגה משל עצמה: פצצה בלונדינית עם איי־קיו 160, שילוב קטלני שהפנט את כל נערי גבעתיים ושיבש לנו את המכ"מ ואת צלילות החלומות. למרבה הצער התברר שהיא היתה דווקא יותר בכיוון של עדי אברמוביץ, כך שנאלצתי להתמקד רק בלימודים, ולגלות שהם טעות.

מבנה שנראה כמו בלוק קומוניסטי, תשעים אחוז בנים, כולם קבורים במעבדה מהצהריים עד הלילה. את שיעורי הלוגיקה והאלגוריתמים עוד אהבתי, אבל רוב הזמן זה היה דיכאון. הברזתי מהשיעורים בסיטונות, ובכיתה י"ב נטשתי את המגמה. תכנות זה לא בשבילי, החלטתי. אין מצב בעולם שאעסוק במשהו שקשור למחשבים.

ועכשיו, הפנס של גונן — מה פנס?! פרוז'קטור! — מאיר לי את התחום באור חדש. מסנוור. הייטק!

השתיקה ההדדית בטלפון נמשכת. להגיד שאני רוצה להיוועץ ברעייתי הטרייה זו לא אופציה. רונה דווקא הצדיקה את רואת החשבון שסירבה לאפשר לי להמשיך בטיסות. אולי מבחינתה זו היתה הקלה, שהבעל הטרי לא יטוס לסופי שבוע עם דיילות צעירות. היא היתה שם בעצמה.

גונן עדיין חיפש מילים נוספות כדי להטות את הכף, אבל עוד לפני שמצא אותן התחלתי להרגיש פרפרים בבטן מהטוויסט בעלילה ומקרקע נשמטת. ההחלטה התקבלה עוד לפני שהמוח שלי קלט את זה. אחרי הכול, זה לא שאי פעם פנטזתי על ביקורת דו"חות כספיים או על התואר הסקסי "רואה חשבון". הבטן יודעת לקרוא את הלב.

2
מתחזה

"טוב, איך מתקדמים? לקבוע ריאיון עם משאבי אנוש?"

"אחי, אנחנו סטארט־אפ, אין את כל הבולשיט הזה. הכול סגור. תתחדש. אתה בברודסטרים, הסטארט־אפ הכי מגניב בישראל. תבוא מחר אחרי עשר למשרד שלנו בפולג, תכיר את המנכ"ל ואת שאר החברה, ויאללה."

הזוי. אין לי מושג מה החברה עושה. מי האנשים. מה הולך להיות התפקיד שלי. כלום. אבל גונן שם. זה חייב להיות רציני.

יום חמישי, השעה עשר בול, ואני בקומה השנייה של המרכז המסחרי בפולג, מה שנקרא נתניה דרום. ממש לא נוצץ. כנראה שזה הקטע בסטארט־אפים האלה — הפוך על הפוך. כמה שיותר קז'ואל, יותר סטייל.

"היי רום, כיף שאתה מצטרף."

ככה קיבלה אותי רוית, מנהלת המשרד. שילוב של דיילת אוויר וסמב"צית. קימורים בכתפיים, נפח בבייספס. לא ברמה של בודי־בילדרית, אבל חיטובים מהסוג שלא מקבלים מבתי קפה או משקיות של זארה. הבחורה בטוח מרימה משקולות לפחות כמה פעמים בשבוע.

היא מכניסה אותי למשרד ואני רואה אולם גדול, עם תריסר עמדות עבודה, שולחנות לבנים ועליהם לפטופים, ומטבח לכל אורך הקיר עם מכונת אספרסו, בלנדר וצנצנות עם עוגיות. נראה כמו לופט במנהטן.

"עשר בצהריים", כמו שאמרו בקורס לוחמים, ואין פה אף אחד.

"זו העמדה שלך," היא מצביעה על אחד השולחנות וממשיכה ללכת. על השולחן אני קולט לפטופ חדש באריזה, טלפון סלולרי, כובע ועוד כל מיני. בחשבון זריז, רק זה עשרת אלפים ש"ח.

"בוא תמלא לי את הטופס לחברת ליסינג. מחכה לך בחניון רכב זמני, הנה המפתח ומדבקת Broadstream. את הקבוע אתה יכול לבחור לך מהרשימה. נוכל להתקשר אליהם לברר איזה דגמים וצבעים זמינים ככה שהוא יגיע תוך כמה ימים."

אשכרה רכב חברה! החברים מ"המשרד" צריכים לטפס לדרגת ראש ענף לפחות בשביל סקודה קטנה, ופה זה כאילו מחלקים חולצות.

"הבנתי מגונן שגם אתה אוהב ספורט."

ה"גם" שלה נאמר עם חיוך סמוי של אחת שזיהתה חבר בפייט קלאב.

"זה הכרטיס מנוי שלך. אני שם כמעט כל בוקר בשיעורי היט בסטודיו. זה מאוד נוח, יש שם מקלחות ומגבות ולוקרים קבועים. ובתיק הזה יש בגדי ספורט של החברה. קח. שמתי לך הכול לארג'. אתה מדיום, אבל יותר סקסי אובר סייז," קרצה, והניחה את היד שלה על החזה שלי. בחרתי נכון. מנהלת המשרד בסומך־חייקין לא היתה מקבלת ככה מתמחה. לא ישעמם פה, בהייטק. באינסטינקט, עשיתי פלקס בשריר. היא ניתקה את המבט ודילגה מהסיטואציה. "בוא תכיר את המנכ"ל שלנו, ארז. אחד משני המייסדים."

קיוויתי שלא ירד לה ממני. רק חסרי ביטחון מנפחים שריר כשנוגעים בהם.

ארז מיעט בשאלות והרבה בשבחי החברה. הרגשתי מחוזר יותר מאשר מרואיין. מעניין מה גונן אמר לו. ממנו המשכתי לפגישות עם מנהלים בחברה, כדי להכיר ולראות שיש כימיה הדדית. אחד־אחד תותחים. יוצאי תלפיות שהיו ביחידות קרביות בצבא בעלי איי־קיו מיליון. קובי דנון, למשל, סמנכ"ל הלקוחות שלנו, שקיבל במהלך שירותו הצבאי פרס ביטחון ישראל. פחדתי שאחרי שלושה משפטים הוא יבין שאני לא מתאים לרמה, אבל הוא היה נורא נחמד. כולם היו נורא נחמדים. ואף לא אחד השתמש במילה "ריאיון". אמרו רק דברים כמו "חיכינו הרבה זמן שיימצא מישהו מתאים לתפקיד הזה. אנחנו צריכים מישהו חזק שיעזור להוציא לשוק את הפלטפורמה לניהול אפליקציות סלולריות שאנחנו מפתחים פה".

זה גרם לי לחרדת ביצוע.

נזרקתי למים, בלי מכינה, קורסי הכשרה או משחקים מקדימים. יותר נכון, לאוויר. טסתי המון. ולמדתי תוך כדי תנועה. הוגדרתי כמנהל פרויקטים, אבל תכלס נשכבתי על כל רימון. משברים שאחרים ברחו מהם, משימות מבאסות שלא היו עליהן קופצים, כמו הדרכה חוזרת לצוות תמיכה של לקוח, או תמיכה מורָלית בצוות פיתוח שעובד אל תוך הלילה. ידעו שאפשר להקפיץ אותי בכל שעה ולסמוך עלי. גם כשנולדו התאומות של רונה ושלי, ביום המרגש בחיי, מצאתי את עצמי טס למדריד להרגיע לקוח במשבר. למזלי, רונה לא עשתה מזה סיפור.

הלקוחות אהבו אותי, החבר'ה בפיתוח סמכו עלי, ואחרי שנתיים נקראתי לפגישה אצל המנכ"ל. מתברר שמישהו החליט שאני יכול יותר. "עמדת יפה באתגר, לקחת חוזה חתום וגרמת לו להתממש," הוא אמר לי. "עכשיו הגיע הזמן שתהפוך מקשר לחלוץ — תעבור למכירות, תבקיע גולים. תשיג לקוחות חדשים. יש לך ראייה עסקית. אחד כמוך יכול להרים לנו את אסיה."

אולי לימודי החשבונאות בכל זאת תרמו משהו.

מוניתי למנהל מכירות אסיה. כל פעם שהצגתי את עצמי ככה, הרגשתי גנב. מתחזה שעומד להיחשף. בואו נודה, אני לעולם לא אהיה חכם כמו התלפיונים פה. חנונים, אבל גאונים. יודעים לדבר עם אנשי הטכנולוגיה של הלקוחות בשפה שלהם. אני לא יודע לצלול לפרטים טכנולוגיים כאלה כשאני מנסה למכור למנהל מוצר בחברת סלולר בקוריאה, שיש לו תואר שני בהנדסת תקשורת ועשר שנות ניסיון. אולי יותר כיף לשתות איתי בירה ולדבר על החיים, אבל לקנות ממני מערכת תוכנות זה סיפור אחר.

ולא שהתסמונת עצרה אותי. הלכתי על זה בכל הכוח.

קצת אחרי שמוניתי לנהל את המכירות באסיה, חזרתי עם תוכנית כיבוש שכללה פתיחת משרד בסינגפור. הצעתי לגייס שם צוות שיעבוד על קוריאה, יפן, תאילנד ועוד. הכנתי מצגת והסברתי איך בתוך שמונה־עשר חודשים, ההכנסות מאסיה יעברו את אירופה וארה"ב גם יחד. המייסדים היו בעננים.

המנכ"ל חיבר אותי לחברה שעוזרת ברילוקיישן. התוכנית היתה שאעבור לסינגפור לשנתיים עם רונה והתאומות. נסעתי לשבוע לסגור שם מִנהלות — לבחור דירה, לשכור משרדים ולרשום את הבנות לגן היהודי. לבקשתי, הוענק לי אפילו תואר סמנכ"ל ("באסיה התואר זה הדבר הכי חשוב," הסברתי. "בלי זה אני איעצר אצל הזוטרים").

רונה כבר הודיעה במקאן, החברה שבה עבדה, שהיא נאלצת לעזוב. הרגישה כאילו משמַים שחררו אותה מעולם משרדי הפרסום שכל כך שנאה. ואם זה לא מספיק, היא גם סיפרה לכל החברות איך תצעד בגאון לצד או־פר אסיאתית שתדחוף במקומה את עגלת התאומות. חיכינו רק לאישור פורמלי של התוכנית והתקציב בדירקטוריון החברה — ואז נקלטתי ברדאר של יגאל טננבאום, סמנכ"ל הכספים החדש.

טננבאום היה שועל ותיק בהייטק, שכבר הנפיק שתי חברות בנאסד"ק. הם התפארו בכך שהצליחו לשכנע אותו לעזוב את קרן אוורגליידס ולהצטרף לברודסטרים. לטננבאום כבר היו מיליונים בבנק, וההצטרפות שלו סימנה לעולם שהולך להיות פה משהו גדול.

המייסדים הביאו אותו לחברה אחרי סיבוב הגיוס האחרון. הוא הקים מחלקת כספים שלמה עם אנליסטים, מנהלי חשבונות וחשבים, הנהיג נהלי כספים מעצבנים, ובגדול הפך לסוג של פקיד שומה.

אני הייתי היירוט הראשון שלו.

"אני לא מבין איך הולכים עכשיו להשקיע באסיה כשהשווקים העיקריים של החברה, ארה"ב ואירופה, רחוקים ממיצוי ונמצאים רק בתחילת הפוטנציאל שלהם," הוא אמר. גבותיו העבות והלבנות התקרבו והתרחקו זו מזו כשדיבר.

מלמלנו "צמיחה אקספוננציאלית" ו"בניית מנועי צמיחה," אבל טננבאום לא התרשם. הוא הסיר את משקפיו, החזיק אותן בין שתי אצבעות בידו הימנית והכריז, "אני רוצה לבדוק בעצמי את התוכנית."

צפיתי את המהלכים הבאים על הלוח. כולם היו על המשבצות השחורות. דמיינתי כותרות בנוסח "מפלה כבדה לכרמלי" ו"סטירת לחי, אי אמון בסמנכ"ל אסיה". ברגע שעלתה בראשי המילה "לחי", קלטתי ששם יתרכז הכאב כשיצליף בי הזנב שרונה תיאלץ לקפל מול הבוסים שלה. אני אמור להיעמד על הרגליים האחוריות? איך נוהג סמנכ"ל במצב כזה? מציב אולטימטום?

"אין לך מה להתרגש," ניסו להרגיע אותי המייסדים. "טננבאום ילמד ממך את הנושא ונאשר את זה בקרוב."

טננבאום ביקש לראות "עוגנים משמעותיים שמצדיקים הקמת אופרציה מקומית" — חוזים עם לקוחות, שותפויות עם מפיצים מקומיים. בקיצור, הוא רצה ניצחונות לפני שעולים למגרש.

"יגאל, זה לא עובד ככה," ניסיתי להסביר. "צריך להיות שם כדי שדברים יזוזו. אלו תהליכים מורכבים וארוכים שמחייבים נוכחות מקומית. הגיחות הקצרות לא מצטברות לרצף, וזה דבר ששיחות וידאו בשעות אזוטריות לא יכולות לאחות. הן גם לא משקפות ללקוח את רמת המחויבות שהוא מצפה לה לנוכח הריחוק הגאוגרפי. משרד מקומי הופך את הקוטב המגנטי. במקום שתחזר על הפתחים עם טרולי, יבואו אליך למשרד ואתה תארח."

גם מזה הוא לא התרגש. טננבאום עשה חריש עמוק בכל מחלקת המכירות, וגילה שמצב החברה הרבה פחות מבטיח ממה שצויר לו ולעולם. לא רק שאין צמיחה אמיתית, אלא שיש נורות אזהרה.

בישיבת הדירקטוריון הבאה הוא ביטל לי את הרילוקיישן.

המייסדים השתפנו, והוא נשלח לבשר לי בקולו על קבורה רשמית של חלום סינגפור שלנו. "אני מבין שאתה מאוכזב, אבל זו החלטה בלתי נמנעת. אולי בעתיד עוד תודה לי."

חשבתי להתפטר, אבל הרגשתי שאני לא יכול לעזוב ככה, כמו לוזר. זה לא שכבשתי את אסיה ועכשיו חברות יילחמו כדי לזכות בי. במקום להישאב לדאגות, הטבעתי את עצמי בעבודה. במשך כל השנה הבאה טסתי כמו משוגע. שבוע בחו"ל, שבוע בארץ. יוצא במוצ"ש לבנגקוק, ממשיך לסיאול, אחרי יומיים עובר לטוקיו, בחמישי בלילה שוב לבנגקוק ומשם חזרה לארץ, מגיע מותש לסוף השבוע. מרגיש פול גז בניוטרל. לא באמת מייצר משהו. פגישות שגוררות סיכומי פגישות שגוררים מצגות שמייצרות פגישות. חד גדיא ללא תוחלת. עסקאות לא סגרתי. רק אדי התדמית, קופתה המלאה של החברה והאווירה הכללית בשוק, שמדד סטארט־אפים על פי כמות העובדים ועל פי הפייפליין — שמות הלקוחות הפוטנציאליים, לא הרווחים בפועל — הצליחו להחזיק אותי בתנועה.

מדי שבוע ישבתי עם סמנכ"ל המכירות על טבלאות אקסל, והצגתי בקול הולך ונחלש את הפעילויות שלי, את השיחות, את הלידים. אבל בשורות לא היו בפי, והכתובת החלה להסתמן על הקיר. ראיתי את זה במבטים סביבי. חושבים שאני פתטי. אפילו רוית כבר לא נדרכה כשעברתי במסדרון.

הייתי טיטניק בדרך לקרחון. ראיתי את ההתרסקות מתקרבת, אבל מה יכולתי לעשות? כלום. ברגע של חולשה אפילו מצאתי את עצמי מבקש מהקופאית ב־7־Eleven בטוקיו כרטיס לוטו. הצבעתי על הכרזה שהדבר היחידי שהבנתי בה היה "¥ 100,000,000". אני אקח את הפרס ואפרוש. מי שחושב שקניית כרטיס לוטו זו זריקת כסף עלובה, לא מבין את הפואנטה. זה לא קשור בכלל לסיכויי הזכייה, ואפילו לא לכסף הגדול עצמו. השתתפות בהגרלה מאפשרת למיואש לקנות חלום שיעזור לו להעביר עוד שבוע. עסקה פצצה תמורת עשרים שקל. אפשר לגלוש בלילה על הפנטזיה, וללכת לישון עם חיוך וחלום.

טסתי רק במחלקת התיירים, אבל בזכות המיילים שצברתי זכיתי להיכנס ללאונג' העסקים בבנגקוק. שנאתי כל רגע שם, עם כל המנכ"לים הצעירים שחזרו מכל רחבי אסיה עם תיקי ה־Tumi שלהם והכרטיסים למושבים הקדמיים. בזמן שאני ניסיתי להתקשר לרונה עם כרטיס חיוג והסתבכתי עם אין־סוף הספרות שלו, הם דיברו בסלולרי בקולי קולות, "מעדכנים את הארץ" בשיחה ישירה על נסיעתם המוצלחת, ובכלל לא עניין אותם כמה זה עולה. ואני חושב בינתיים על עוד שבוע סרק שעברתי. כמה שאני מקנא. כמה שאני חולם על סטארט־אפ משלי. אני אגייס מיליונים ממשקיעים, אעסיק עובדים, אסתובב בעולם, אלחץ ידיים, והחיים ישובו לזהור כמו לפני שנתיים, חשבתי.

וככה, באחד הלאונג'ים האלה, עלה הרעיון: מיזם שיפתור את בעיית השיחות היקרות מחו"ל. אני בטח לא היחיד ששונא להסתבך עם כרטיסי חיוג ושירותים מסורבלים, אז אם כבר יש לנו טלפונים חכמים, למה לא לפתח תוכנה שמזהה אוטומטית ניסיון לשיחה יקרה, ומנתבת אותה למסלול מוזל? רעיון של מיליארדים! מי לא ירצה תוכנה כזו בטלפון?

הדליק אותי לחשוב על זה לרגע, אבל זה לא היה רגע ארוך, כי מאיפה בכלל מתחילים? אין לי מושג איך מפתחים תוכנה כזאת. ואיך מקימים חברה? איך מוכרים דבר כזה? איך מגייסים כסף? גם אם אגיע איכשהו למשקיע רלוונטי, אין מצב שהוא יאמין שאני, מתחזה שהסתנן לתעשייה הזו בטעות, יכול להרים פרויקט כל כך שאפתני. לא ידעתי אפילו איפה מדפיסים קפוצ'ונים מגניבים עם הלוגו של החברה. קפוצ'ונים איכותיים כאלה, של הייטק, לא כמו אלה שעשינו בצבא וגירדו כמו שמיכת סקביאס.

לא משנה. קמתי ופניתי לשער שלי. אני הרי לא יודע אפילו אם זה הגיוני, לפתח תוכנה אחת שתתאים לכמה סוגים של מכשירים סלולריים. בטח יהיה צריך להתחיל לפתח כל פעם מחדש, חשבתי.

ואז עצרתי, כמו שאני, עם הידית של הטרולי ביד. עלה לי רעיון שומט לסתות.

כמה ימים אחר כך נכנסתי למעלית, אפוף מחשבות, המבט שלי ממוקד בקצות הנעליים.

"מה קורה, סינגפור?"

הרמתי את הראש. טננבאום.

"שלום יגאל," אילצתי חיוך, וניסיתי להסתיר את הרתיעה. "אני יורד להביא משהו קטן לאכול."

"יש לי קרייבינג לחומוס. בוא תצטרף אלי לאבו אליהו."

לזה לא ציפיתי.

"בטח," אמרתי, אף שהתיאבון שלי מיד נעלם. זכרתי את ההשפלה שספגתי ממנו אז, וגם בלי קשר, מה קשור חומוס עכשיו? טננבאום תמיד שומר דיסטנס מכולם, ואפילו פעם אחת לא ראיתי אותו מחייך.

אבל עכשיו, במעלית היורדת, הוא מחייך אלי חיוך רחב, ואני חושב על הסצנות בסרטי מאפיה שבהן המחסל מניח יד ידידותית על כתפו של הקורבן.

בחומוס התברר שטננבאום היה חולה כדורגל. אוהד שרוף של הפועל באר שבע עוד מהתקופה שהפועל רמת גן היתה מותג. "חבל שהרסו לכם את המכתש. אני זוכר איך היו רועדות לנו הביצים כשהיינו מגיעים למשחק במגרש העקום והקסום הזה בגבעתיים."

הנהנתי בנימוס. חיכיתי ללהב של הגיליוטינה. טננבאום הפיל אותו עוד לפני שסיימתי את החומוס שלי.

"שמע, אני רוצה לשתף אותך שהמצב של החברה לא טוב. בקרוב נעשה קיצוצים. יסגרו את המשרדים שנפתחו בחו"ל. אמסטרדם, לונדון, ורשה, מדריד, ניו יורק. האנשים שם יפוטרו."

הרגשתי איך הכול סוגר עלי במהירות. אפילו מסלולי הבריחה לתפקידים בתוך החברה נסתמו. החומוס נתקע לי בגרון. אין מוצא. אני במסלול הבטוח לאבטלה.

טננבאום ניגב את שארית החומוס מהצלחת שלו וסימן למלצר בתנועה של כף היד שהוא רוצה ריפיל. "הכול ינוהל מהארץ. אין ברירה, חייבים להקטין הוצאות. מזל גדול שלא עברת לסינגפור. היית מוצא את עצמך במצב שאתה צריך להוציא את הקטנות שלך מהגנים ולהתמודד עם אישה זועמת," הוא קרץ לי.

צדק, תכלס. התחלחלתי מהמחשבה על רונה בסינגפור, אורזת ומלכסנת אלי מבטים של נינג'ה. כל סרט השחמט הקודר שרץ בראשי בשבועות שחלפו, עבר להילוך אחורי מהיר, ופתאום מצאתי את עצמי על הלוח בעמדת הפתיחה. אולי זו מתנה. אולי האין מוצא הזה הוא המוצא.

"תשאיר את המידע הזה בינינו," טננבאום אמר בפה מלא. "אנחנו נודיע על זה באופן מסודר אחרי הדירקטוריון הבא."

יש מצב שלטננבאום בכל זאת יש לב. אחרת למה הוא סיפר לי את כל זה, למרות שלא היה צריך? כדי שארגיש יותר טוב עם ביטול הרילוקיישן? אולי סתם החליט לחבב אותי? בכל מקרה, עכשיו כבר אין מה להפסיד.

"יגאל, יש לי משהו שהייתי רוצה לשמוע את דעתך עליו."

"כולי אוזן."

אליהו הגיש לנו קפה שחור בכוסות זכוכית קטנות. חיכיתי שהוא ילגום.

"יש לי חבר שחושב להקים סטארט־אפ חדש. מערכת שתגשר בין יצרני טלפונים ובין דגמים שונים שמספרם גדל מיום ליום, ככה שמפתחים יוכלו לפתח אפליקציות ותוכנות פעם אחת, ואנחנו כבר נדאג שזה יעבוד על כל סוגי המכשירים."

המשכתי וסיפרתי לטננבאום על הבעיה שזה בא לפתור, על גודל השוק, על הצפי שלי לעתיד. בחמש הדקות האלה יצאה ממני אנרגיה ששכחתי שקיימת. חזר לי הניצוץ. חזרתי להיות רום של ה־30 אלף רגל.

כשסיימתי, טננבאום קם, הסיר את משקפיו וקרץ לי. "תמסור לחבר שלך שזה רעיון אדיר. אני אשמח להשקיע במיזם כזה, ויש לי עוד כמה חברים שאני בטוח שיצטרפו."

הוא השאיר על השולחן מאה שקל והתקדם ליציאה.

לא ישנתי כל הלילה.

למחרת נכנסתי למשרד של המנכ"ל.

"אני נאלץ להתפטר."

"מה קרה?!"

"סיבות טובות. אני מקים סטארט־אפ שלי."

"וואו, באמת חדשות טובות. מה הרעיון?"

"בינתיים אני שומר את זה לעצמי."

"אני לגמרי מבין. צריך ביצים כדי לעזוב משרה עם משכורת יפה. במיוחד כשיש בבית תאומות קטנות. מפתה אותי לנסות לשכנע אותך להישאר, אבל אני רואה בעיניים שלך את הניצוץ שנעלם מאז אכזבת הרילוקיישן." חיפשתי בעיניו את ההקלה של מנהל שנחסך ממנו הנטל להודיע לעובד על פיטורים מחוסר תקציב, אבל הוא היה פוקריסט טוב. הוא התקרב ונתן לי חיבוק. "תרגיש חופשי להיעזר בי. מה שתצטרך," הוא אמר.

"אני כמובן אמשיך לעבוד בכל הכוח בשלושת החודשים שאני מחויב להם לפי החוזה שלי."

"לרגע לא היה לי ספק."

אחרי שבוע הוא קרא לי אליו לחדר. "שמע, אתה הכי בסדר בעולם, באמת, אבל מבחינה ארגונית אני חייב שתעזוב כבר עכשיו. נשלם לך על כל שלושת החודשים, אל תדאג. פשוט האנשים רואים אותך וחושבים שעזיבה מביאה אושר."