ריקוד מלחמה

פרולוג

בשעת בוקר מוקדמת, כשהשמיים רק החלו להחוויר מחשכת הלילה, נכנסה מכונית קטנה באורות דולקים אל חניון צמוד לחוף הים. מגרש החניה עמד בשיממונו למעט רכב בודד, שאלומות פנסי המכונית האירו לרגע.

אישה צעירה, לגופה רק חולצת גלישה ארוכה ובגד ים, יצאה מהרכב ופנתה לעבר צריף ועליו שלט: "ים של אהבה — מועדון גלישה". גבר מזדקן, שיזופו בולט בדמדומי הבוקר, עמד וצפה בה ממרפסת הצריף הפונה לים, לידו שורת גלשנים שהושענו על מעקה העץ.

"מה, תמר? שוב נפלנו מהמיטה?" קרא הגבר לעבר הצעירה.

"קוסו, מישהי צריכה להיות בתשע מול המחשב, לא כולנו תפסנו את אלוהים במקום הנכון."

"אפשר להגיד ביצים," ענה האיש, צוחק.

"תאמיני לי, רק בשבילך אני קם," המשיך קוסו. "הנה, קחי את הכחול בפינה," הוא הצביע לעבר גלשן בקצה השורה, "המשוט לידו." הוא עצר לרגע, מצמצם את עיניו וסוקר את הים. "קצת גלי, אבל קטן עלייך. צאי דרומה."

תמר הצדיעה בהומור והרימה את הגלשן, ממקמת אותו תחת זרוע ימין ואצבעותיה תופסות בשקע האחיזה במרכזו.

קוסו הביט בה בזמן שירדה מהמרפסת, צועדת לכיוון הים, רגליה שוקעות בחול הלבן. על קו המים הניחה את הגלשן והחלה בסדרת תרגילי חימום. הוא חייך, הסתובב ונכנס אל הצריף.

"אח, למה לאיש זקן יש עיניים צעירות?" מלמל לעצמו בזמן שפתח צנצנת קפה שחור. "פחות שלושים שנה והיינו מתחתנים," המשיך ללחוש לעצמו בזמן שלחץ על כפתור הקומקום החשמלי. הוא נד בראשו וסירק באצבעותיו בלורית לבנה בתנועה ארוכת שנים, מהימים בהם היה צעיר ובלונדיני.

תמר נכנסה אל הים. לרגע רעדה למגע המים הקרירים. היא השיטה את הגלשן לפנים, מטפסת עליו תוך כדי תנועה. תחילה כרעה, נשענת על ברכיה, וכמעט מיד התרוממה, נסמכת על המשוט, ובתנועות בטוחות החלה חותרת לעומק הים. השמש טרם עלתה והמים עדיין היו כהים, אטומים. היא אהבה את תחושת הבדידות השלמה הזו, קו האופק פרוש לפניה כולו שלה, ובכל זאת שמחה לראות במים קיאק רחוק שחתר צפונה, לכיוונה. הוא התקדם בתנועות קצובות, וכשרק כמה עשרות מטרים הפרידו ביניהם, פנה אליה בקריאת בוקר טוב רמה וידידותית. היא חייכה לעברו והמשיכה לחתור. כשהתקרבה עוד קצת השיבה "בוקר טוב," שנשמע מאופק יותר מקריאתו הלבבית.

הקיאק המשיך להתקרב. להפתעתה החותר סטה מעט ממסלולו כדי לחלוף סמוך מאוד אליה. עכשיו כבר ראתה אותו היטב. הוא חייך, אך היא חשה שחיוכו מאולץ. משהו בנחישות תנועותיו ובמאמץ להתקרב אליה הטריד אותה. להסתובב כבר לא יכלה. היא שקלה אם לעצור, אבל ידעה שבכך לא תשיג דבר, להפך. היא החליטה להאיץ כך שהמפגש ביניהם יהיה קצר ככל האפשר. בלי להבין מדוע החל ליבה להלום בפראות. המרחק הלך והתקצר, והוא המשיך לחייך.

עכשיו התרכזה במכוון בפניו, מנסה לקרוא את כוונותיו. להפתעתה הוא לא נראה ישראלי. היא ניסתה לשחזר אם הוא גם נשמע זר. לרגע הבזיק בה שהיא יכולה להלום בו במשוט ומיד סילקה את המחשבה מראשה. השתגעת? מה הוא עשה שתרביצי לו פתאום בלב ים? הוא חלף על פניה, החיוך המשונה לא מש משפתיו. שיניו היו עקומות, משובצות בכתרי מתכת מכוערים. ידיו החסונות הבריקו מזיעה, ורידי זרועותיו בלטו ממאמץ. אצבעותיו שאחזו במשוט היו גסות. הוא חלף על פניה והיא נשמה לרווחה, כשלפתע הרגישה דחיפה חזקה בחלקו האחורי של הגלשן.

מעוצמת הדחיפה וההפתעה תמר איבדה את שיווי המשקל ונפלה למים. היא צללה ומיד ניסתה לעלות אל פני הים, אבל משהו לפת את רגליה. כשהביטה למטה, ראתה צוללן שאוחז בה. פיה נפער באימה. היא בלעה מים, ואז בתוך רגע התעשתה וניסתה להכות בראשו, אך הוא אחז בה בחוזקה, גורר אותה לקרקעית. גופה התפתל בפראות בניסיון להיחלץ, שוב בלעה מים. ברגע אחרון של צלילות הדעת ניסתה לשלוח את ידה ולמשוך את צינור החמצן מפיו, אבל הוא חמק ממנה בקלות. היא בטשה ברגליה הכפותות, טלטלה את ידיה ללא הבחנה, נלחמת בכוחותיה האחרונים להשתחרר, עד שוויתרה. בשארית הכרתה ידעה שהיא משלמת את מחיר השבועות האחרונים.

המאבק הסתיים וגופה נהיה רפוי. הצוללן שחרר את אחיזתו בה, הסיר את רצועת הליש מרגלה ואז ניתק מגע מהגופה השוקעת.

חצי שנה קודם לכן

1

אתונה

גבר גדל גוף טיפס במעלה חדר מדרגות אפלולי בבניין מגורים ישן. בין הקומות עצר למנוחות קצרות. שעון על קיר חדר המדרגות הביט למעלה ולמטה ואז ימינה ושמאלה, אל דלתות הדירות. אחרי רגעי הפוגה בודדים המשיך, מתנשף, בטיפוס. הוא לבש מעיל ארוך ותחתיו סוודר כהה. ביד ימין אחז תיק מנהלים. זקן קצר ומטופח עיטר את פניו ומשקפי קרן כהים ואופנתיים הסתירו את עיניו. תחילת שיבה זרקה בשערו. פה ושם הוא נאנח. אישה צעירה ירדה לעברו, הוא נדרך לרגע ואז נצמד אל הקיר, מחייך אליה. היא הפטירה "קליספרה", חולפת על פניו מבלי להקדיש לו מבט נוסף. לקראת סוף גרם המדרגות שהוביל לקומה הרביעית הוא השתהה, ידו על מעקה העץ הכהה, ואז נעזר בו לתנופה אחרונה ופנה לימין. הוא ניצב מול דלת צבועה בירוק כהה, מסדיר את נשימתו, ואז התמתח, הביט סביב ולחץ שלוש פעמים על כפתור הפעמון. שני צלצולים קצרים ואחד ארוך. הדלת נפתחה מיד. הוא נכנס והדלת נהדפה אחריו במהירות, נסגרת בדממה.

בתוך הדירה חיבק אותו אדם כבן ארבעים בעל מבנה גוף אתלטי.

"מארק," אמר האיש במעיל, "הרבה זמן, יותר מדי זמן."

"כן, ג'ים, שנינו עסוקים מדי," השיב לו מארק בלבביות באנגלית עם מבטא אמריקאי, אף שנולד בעיירה קטנה כאלף קילומטר ממזרח למוסקבה. את שמו האמיתי, מיכאיל גארין, הדחיק מזמן. הם עמדו בכניסה לסלון רחב ואפלולי, מרוהט ברהיטים ישנים וכבדים. בקצה החדר היה תריס רחב מוגף שנראה כמוביל למרפסת גדולה. אור מועט חדר דרך חרכיו, משרטט קווי מתאר לרהיטים שנראו כגושים כהים.

"תגלה סבלנות, בבקשה," הנחה מארק את ג'ים ופנה אל מסדרון צר וחשוך. ג'ים צעד בעקבותיו בשתיקה. מארק פתח דלת אל חדר מוצף באור פלורסנטי לבן וחזק מדי. ג'ים נכנס אחריו ומצמץ. הוא הביט ביושבים מעברו השני של שולחן עץ ישן שצבעו דהה. בידידות הנהן אל האיש שישב מולו. גבר מבוגר שישב בפינה הרחוקה ועישן סיגריה נראה כמי שמתעלם במכוון מכניסתו.

החדר היה נטול חלונות, קירותיו הלבנים האפירו. על הקיר מול הדלת הייתה תלויה עבודת רקמה, בקתות עץ בנוף הרים מושלג, במסגרת זהב מצועצעת. ריח כבד של עישון עמד באוויר.

"אתה מכיר את החבר איגור בוטרין," ציין מארק.

"וזה החבר ואסילי צ'רניאק מהמרכז במוסקבה," המשיך והחווה בידו תנועת כבוד אל המעשן, שגם עכשיו בקושי הפנה את מבטו.

"נעים להכיר," אמר ג'ים וקד קלות. הוא הניח את תיקו על הרצפה, הוריד את המעיל, תלה אותו על גב הכיסא והתיישב.

ג'ים הסיר את משקפיו האופנתיים, הניח אותם על השולחן ושילב את ידיו. טבעת כבדה מזהב עם אבן אדומה בלטה על זרת ימינו. הגברים מולו לבשו חליפות אפורות ישנות וחולצות כפתורים מבד גס בגוני תכלת.

"טוב לראות אותך," אמר שוב מארק כאילו הרגע נפגשו, והסיט את כיסאו כך שיפנה אל ג'ים הסמוך אליו וגם אל היושבים בצידו השני של השולחן.

"שמח להיפגש שוב. תמיד נחמד לבקר באתונה." ג'ים נשמע שמח וחברותי.

ואסילי השתעל בפינת החדר ואז אמר ברוסית: "עם כמה שאנחנו משלמים לו הייתי מצפה שכבר ידבר רוסית ושלא נצטרך כולנו לשבור את השיניים."

מארק הביט בו שותק, סופג את הביקורת שכוונה גם אליו.

"מה הוא אמר?" שאל ג'ים.

"לא משנה."

"תגיד לו," פקד ואסילי ברוסית, מצביע עם הסיגריה לעבר ג'ים, והוסיף, "אתה זוכר באיזה צד של השולחן אתה, כן?"

"הוא אמר שבכסף שאנחנו משלמים לך הוא היה מצפה שכבר תדבר רוסית," מארק התאמץ להישמע חיובי.

"אה. עם הכבוד העצום שיש לי לאדונים כמו טולסטוי, דוסטוייבסקי ופושקין, הייתי מרגיש מאוד לא נוח לשבש את השפה שלכם. מזלנו שאתם משלמים עבור האנגלית הדרומית שלי," חייך ג'ים.

"אחרי הרבה זמן שאנחנו מסתפקים בחומרים שהאמריקאים משיגים עבור עצמם, אנחנו צריכים עכשיו מקורות ומידע משלנו," דיבר איגור לראשונה, במבטא רוסי כבד, מתעלם מחילופי הדברים עד כה.

"יש לנו גבול חדש־ישן עם הישראלים," המשיך איגור. "אחרי האירוע האחרון עם המטוס שלנו, במוסקבה רוצים לדעת מה קורה שם. מבפנים. לא מוכנים להיות מופתעים יותר בסוריה. הישראלים נזהרים, מבינים שיש לנו פתיל קצר ואם נגיב זה יהיה כואב, אבל ראינו שזה לא מספיק. שילמנו בדם. אי אפשר לסמוך רק על זה. צריך שתהיה לנו יכולת אפקטיבית למנוע, ובהמשך גם להשפיע ולקבוע."

"הם נזהרים לא להרגיז אתכם," אמר ג'ים. "במיוחד אחרי מה שקרה. זה ברור. מספיק לקרוא עיתונים ולראות חדשות כדי להבין כמה הם לא רוצים להעיר אתכם מרבצכם. וזה מופיע גם בחומרים שאתם מכירים."

"מי שאל אותו?" נהם ואסילי ברוסית.

"מסכים," אמר איגור והסתכל אל ג'ים. "ובכל זאת, אסון כבר קרה וטעויות עוד יקרו. המצב הפוליטי שם לא יציב. מישהו יכול להחליט לנסות לעשות רושם. זה מתכון לצרות. יש גם מכירות של סוללות נ"מ בקנה ואנחנו לא ניתן שישפילו אותנו ויפגעו במוצרים שלנו."

"על מה חשבתם?" שאל ג'ים.

המשך הפרק בספר המלא