לילה. אוגוסט 1989
משהו נורא עומד לקרות.
השעה היא בדיוק אחת וחצי בלילה.
אני לא צריך שעון בשביל לדעת את זה. אני מתעורר כל לילה בשעה הזאת בשביל לשמור שלא יהרגו את כולנו.
קודם כול אני בודק שהשרשרת עדיין על הצוואר שלי.
על השרשרת תלוי בקבוקון קטן מפלסטיק שמצאתי פעם.
בתוך הבקבוקון יש פתק.
בפתק כתוב איך למצוא את המחברת הזאת.
ככה יוכלו לדעת מה קרה אחרי שימצאו את הגופה שלי.
אני פותח את הבקבוקון ובודק שהפתק נמצא בתוכו. על הפתק כתוב:
ארון בגדים בחדר הילדים, לפתוח עד הסוף את מגירת הנעליים הכי ימנית, זאת שצמודה לרצפה, ולהרים את הקצה הקדמי שלה. המחברת נמצאת על הרצפה מתחת למגירה. שם כתוב הכול.
אני מחזיר את הפתק לבקבוקון וסוגר אותו.
אני קם מהמיטה והולך בשקט מהחדר שלי למבואת הכניסה. אני הולך עם גרביים ואף אחד לא שומע את הצעדים שלי. צרור המפתחות של אבא נעוץ במנעול, אבל יכול להיות שהם שוב שכחו לנעול את הדלת.
לאט לאט אני מוריד את ידית דלת הכניסה כדי לא לעשות רעש ואז מושך בעדינות את הדלת.
היא לא נפתחת.
סימן שהיא נעולה.
אני מוריד שוב את הידית לאט לאט ומושך שוב את הדלת.
ועוד פעם.
עכשיו קצת יותר מהר אבל עדיין בשקט, שבע פעמים:
תָק
תָק
תָק
תָק
תָק
תָק
תָק
הדלת לא נפתחת.
אני הולך בחזרה אל החדר שלי ועובר ליד החדר של אבא ואמא. אני שומע שהם ישנים. הנשימות שלהם שלוות וארוכות. הם לא נושמים קצר כמוני.
בחדר שלי אני מוציא את הסרגל מהקלמר.
אני הולך בצעדים שקטים למטבח.
אף אחד לא שומע אותי.
על הדלת של המקרר תלוי לוח שנה מגנטי עם תמונות של פרחי בר. בכל חודש תולשים ממנו דף, והתמונה מתחלפת. עכשיו יש תמונה של פרח אדום־שחור ומתחתיה כתוב "אירוס הארגמן". למעלה כתוב באותיות גדולות יותר "אוגוסט" ועוד יותר למעלה כתובה השנה "1989", וזה אומר שאני כבר בן עשר וחצי כי נולדתי ב־1978, שזה מספר שמתחלק בשתיים בלי שארית אבל לא בשלוש או בארבע או בחמש או בשש או בשבע או בשמונה או בתשע. רק בשתיים.
אני פותח את דלת המקרר והאור שבוקע מתוכו מציף את המטבח. אני מחכה רגע כדי לוודא שלא הערתי את אבא או את אמא. אם הם יקומו, אני אגיד שאני צמא וקמתי לקחת מים קרים מהמקרר.
אני לוקח את הסרגל ובודק את הגובה של המים בבקבוקים שבמקרר. באחד יש עשרים סנטימטרים ושבעה מילימטרים ובשני יש חמישה עשר סנטימטרים בדיוק. אני לא מסמן את גובה המים בעיפרון על הבקבוקים כי אמא אומרת לאבא שזו לא התנהגות שמתאימה לילד בגילי או בעצם לילד בכלל, וזה מדאיג אותה.
בבוקר אני אבדוק שוב את הגובה של המים. ככה אדע שלא הוסיפו להם רעל או חומר אחר.
אני בודק שוב את הגובה של המים.
עוד פעם אחת אחרונה ואני סוגר לאט את הדלת.
אני מציץ בסדק הדלת בשביל לראות שהאור במקרר נכבה טיפה לפני שהדלת נסגרת לגמרי. זה חשוב.
אני נכנס לחדר של אמא ואבא ועומד מול המיטה שלהם.
הם ישנים.
אני מסתכל עליהם עוד כמה דקות.
הם לא יודעים כמה זה מסוכן.
אם אגלה להם הם ימותו.
אני צריך לשמור על כולנו.
אני חוזר אל החדר שלי ושם את הסרגל בחזרה בתוך הקלמר ואת הקלמר בחזרה בתוך תיק בית הספר. תכף אחזיר גם את המחברת למקום שלה מתחת למגירה.
אמא אומרת שכדאי לי לכתוב יומן.
ככה היועצת בבית הספר אמרה לה.
היא אמרה לה, "זה יעזור לו."