סודות בוערים 3 - אהבות שבורות

פרק 1

בי־ג'יי

כמעט פספוס

"אני יוצא לזירה." אני לוקח תפוח מקערת הפירות ומנשק את אימא שלי על הלחי. היא מעיפה מבט בשעון שעל הכיריים.

"חשבתי שאין לך אימון עם אדל עד עשר."

"אין לי. רק הולך לזמן־סולו על הקרח." אני נוגס מהתפוח בזמן שאני ממלא את ספל הנסיעות שלי בקפה.

"אל תשכח שיש לנו החלקה חופשית הלילה," אומר אבא כשהוא מורח חמאה על טוסט.

"מצפה לזה." אני מניח מכסה על כוס הקפה שלי ופונה לדלת.

"תפוח לא יספיק לארוחת הבוקר, רנדל. אתה צריך חלבון!" אימא קוראת אחריי.

"יש לי חטיפי אנרגיה בתיק. נתראה בזירה!" אני תוחב את רגליי לנעליי, תופס את מפתחות הג'יפ ומוציא את התחת מהבית לפני שאימא תנסה להושיב אותי לארוחה בת שבע מנות. החלקה על בטן מלאה אף פעם לא מומלצת.

דקה לאחר מכן אני יוצא מהחניה אל הכביש, אבנים יורקות מתחת לצמיגים. אני מאט בצומת, מעיף מבט לשני הכיוונים ויוצא אל הכביש הראשי. לפתע דמות על אופניים יוצאת במפתיע מהשביל המיוער שעובר במקביל לכביש. אני לוחץ על הבלמים והצמיגים צורחים.

הלב שלי בגרוני כשאני יוצר קשר עין עם הבחורה שעל האופניים. היא חובשת קסדה, תודה לאל. עיניה פעורות בהלם ושפתיה יוצרות את המילה 'פאק' כשהיא מסובבת את הכידון. אני בטוח שאנחנו עומדים להתנגש, אבל היא מצליחה להתיישר לאחר שהיא כמעט מחליקה.

"לעזאזל, גבר!" היא תופסת בידית הדלת של הג'יפ כדי להתייצב, "קוראים לו תמרור עצור מסיבה טובה! זה לא תמרור 'חכה שנייה ותמשיך לנסוע'!"

ברגע הקצר שבו הפנים שלנו במרחק של בקושי מטר, אני שם לב להרבה דברים. הראשון הוא, שהיא חתיכה לוהטת. פניה הן זוויות וקווים חדים ועיניה בצבע השמיים כשהם סוערים, אבל שפתיה המלאות מרככות את תווי פניה וסנטרה המחודד נותן לפניה צורת לב. יש צלקת משוננת במרכז סנטרה ונמשים שמנקדים את גשר אפה. שערה הארוך והכהה משוך לאחור בצמה שתלויה כמעט עד מותניה, ותיק הוקי קשור לאחורי האופניים שלה. "זמן התגובה שלך מדהים," אני אומר כמו אידיוט.

"ברצינות? יש לך מזל שלא פגעתי בג'יפ שלך, טיפש."

הדבר האחרון שאני צריך לעשות הוא לחייך, אבל אני לא יכול שלא. "לעזאזל. את מהממת ויש לך לשון חדה, ואת גם משחקת הוקי? זו התערבות משמיים. את אשת החלומות שלי."

היא מביטה בי כאילו יש לי שני ראשים ואז מכווצת את שפתיה ודוחפת את עצמה מהג'יפ. היא מקיפה את מכסה המנוע ומרימה אצבע משולשת אל השמשה הקדמית.

"אני מקווה בשבילך שאתה לא מזיין כמו שאתה נוהג!" היא צועקת.

כשהיא רוכבת במדרון התלול המוביל אל השביל בצד הנגדי של הכביש, הצמיג האחורי שלה מחליק על החצץ והיא נופלת. "לעזאזל." אני מדליק את פנסי האיתות שלי, משחרר את החגורה ויוצא מהג'יפ. עד שאני מגיע אליה היא כבר עולה על האופניים שלה ונעלמת לתוך היער, אבל לא לפני שאני קולט את הלוגו של 'בונז' על גב החולצה שלה. זו מאפייה מקומית שמכינה דונאטס תפוחים מטורפים. כל מי שאני מכיר מכור אליהם, וזה כולל אותי.

סימני החלקה מהצמיגים שלה ניכרים על החצץ, ומשהו נוצץ בין פרחי הבר בצד הכביש. אני מתכופף כדי לראות טוב יותר. זה מחליק סקי עם חריצים על הסכין. אני מרים אותו ומחייך. נראה שאעשה עצירת ביניים לפני שאגיע לזירה.

פרק 2

וינטר

סינדרלה על מחליקיים

אני מגיעה ל'בונז' ויש לי עוד עשר דקות פנויות, וזה טוב כי המרפק והברך שלי מדממים, ובחלק האחורי של הירך יש לי שפשוף רציני.

הבוקר הזה היה מחורבן בממדים אפיים. זה התחיל כשהטיימר נדלק בטוסטר אובן והעיר את אבא. הוא אידיוט ביום טוב, ובלתי נסבל כשהוא מתעורר ממשהו שהוא לא השעון המעורר שלו. לא הדרך האידיאלית להתחיל את הבוקר.

אני נועלת את האופניים וסוחבת את תיק ההוקי שלי לתוך 'בונז' דרך הכניסה האחורית. אני מרגישה רע על כך שאני מאחסנת את האופניים בחדר המנוחה כי הם תופסים הרבה מקום, אבל אם אשאיר אותם בחוץ, זה כמו להתחנן שיגנבו אותם.

אני מקלידה את מספר העובד שלי כדי לפתוח את הדלת האחורית, והיא מצלצלת, מסמנת את הגעתי. בחורה בעלת שיער ערמוני מכניסה את ראשה דרך הדלת שמחברת בין המטבח למאפייה.

"היי! את בטח וינטר."

אני מהנהנת. "זו אני." התחלתי פה בשבוע שעבר, אבל עכשיו, כשסיימתי את ההכשרה, אני כבר לא צריכה להיות משובצת רק עם טרייסי לין, המנהלת ובתו של הבעלים.

"אני רוז." היא מפוצצת בועה ורודה כשמבטה נע עליי, עוצר על תיק ההוקי שאני נושאת על כתפי. קשה לפספס אותו, הוא ענקי ושוקל לפחות חמישים קילו. עיניה מתרחבות כשהיא מגיעה אל הברך המדממת שלי.

"אוי, שיט. את מדממת." היא מגלגלת את עיניה. "מה שאני בטוחה שאת כבר יודעת. את בסדר? מה קרה?"

"אני בסדר. איזה אידיוט בג'יפ כמעט דרס אותי." ואז ניסה לפלרטט איתי. אני מצביעה על הברך שלי. "אני רק הולכת לנקות את זה ממש מהר ואצא מייד."

"רוצה שאשים את תיק ההוקי בחדר הצוות?" היא מציעה.

"הוא כבד," אני מזהירה.

"אני חזקה יותר ממה שאני נראית." היא מכופפת זרוע דקה ומראה לי את השריר שלה.

"תודה. אני נשבעת שאני לא תמיד כזאת בלגניסטית." אני מניחה את התיק על הרצפה ומושכת בידית, אבל היא יוצאת רק עד אמצע הדרך. "אחד הגלגלים שבור."

"את בסדר. כרגע שקט." היא מעקמת את פניה כשהיא רואה את השפשוף על הרגל שלי. "כן, זה נראה קשוח."

"כבר הייתי במצבים גרועים יותר. ייקח לי רק דקה." אני תופסת את ערכת העזרה הראשונה מהקיר וממהרת לשירותים, אומרת שלום מהיר לסקוטי שעובד במטבח וחותך את התפוחים לטבעות, וגם מכין סלטים לסנדוויצ'ים של שעת הצהריים.

לא לוקח לי הרבה זמן לנקות ולחבוש את הברך. השפשוף מהכביש אדום ומכוער, אבל זה לא עניין גדול. המרפק שלי יכול להיות גרוע יותר. כשחקנית הוקי אני רגילה לחבלות, לשריטות ואפילו לתפרים, אבל להתחיל משמרת כשאני מדממת זה לא בדיוק מושך את הלקוחות. אני מכסה בתחבושות את הגרוע ביותר ודוחפת את הדלת למאפייה בדיוק בשעה שבע וחמישים ושמונה דקות.

רוז נשענת על הדלפק, טלפון ביד אחת וקפה באחרת, מצלמת סלפי, אם הייתי צריכה לנחש. שערה הערמוני נמשך מבעד לפתח האחורי בכובע אדום של 'בונז', אסוף בפקעת ומכוסה ברשת לשיער. "סליחה על זה. אני מוכנה להתחיל לעבוד. מה אני יכולה לעשות?" אני מעבירה את כפות ידיי הלחות על ירכיי. אני כולי אדרנלין הבוקר.

"טרייסי לין תגיע רק בעוד שעתיים, אז את יכולה להוריד את ההתלהבות בכמה דרגות." היא גוררת את עיניה מהטלפון שלה ומסמנת למכונת האספרסו. "תכיני לעצמך קפה, לאטה או קפוצ'ינו. תנשמי. אולי תיתני לעצמך דקה להתגבר על התאונה שכמעט קרתה לך."

הקפה הרגיל הוא חינם עבורנו, אז אני מוזגת לעצמי כוס ומוסיפה מנה בריאה של שמנת, ושתי שקיות סוכר. "זה היה בוקר מוזר."

הפעמון מעל הדלת מצלצל, מסמן על כניסתו של לקוח. אני מניחה את הקפה על השיש ומסתובבת. זה האידיוט שנהג בג'יפ. לא הייתה לי ממש הזדמנות להעריך את המראה שלו בזמן שניסיתי לא להתנגש בצד הרכב שלו, אבל הוא לוהט, ומוכר במעורפל, אני לא יודעת מאיפה.

עכשיו, כשיש לי זמן, קשה מאוד לא להתפעל מהנוף. הוא גבוה ורזה, עם שיער כהה מגולח בצדדים, החלק העליון ארוך מספיק כדי להימשך לאחור בגומיית ספירלה בצבע ורוד לוהט. זקנו הקצר מטופח למשעי ועיניו בצבע הוויסקי ממוסגרות בריסים עבים שהבנות העשירות שגרות באגם היו משלמות עליהם כסף, אבל זה שרוול הקעקועים שנמשך לאורך זרועו הימנית, פרץ תוסס של פרחים בצבעי מים, שמושך את תשומת ליבי. גם על זרועו השמאלית יש יצירות אומנות שמסתיימות במרפקו. אלה הרבה שעות מתחת למחט. בקנה מידה של בין אחד לאורגזמה ספונטנית, הוא חלום. "אוי, לעזאזל," אני ממלמלת.

רוז מעיפה מבטים ממני אל הבחור ועיניה מאירות. "לא, אין סיכוי. זה האידיוט שכמעט פגע בך?"

זה הולך להיות סופר־מביך. "אולי."

"זה הולך להיות מדהים. הלוואי שהיה לי פופקורן." היא מסתובבת כדי להתמודד עם האידיוט הלוהט. "בי־ג'יי. איזה הזוי, בדיוק דיברנו עליך."

הבטן שלי שוקעת ומתפתלת. "אלוהים אדירים, את מכירה אותו?"

"היי, רוז. נהנית מעונש הקיץ שלך?" עיניו נעות עליי ברפרוף איטי ומעריך.

"הוא הרגע השתפר פי מיליון." היא מניחה את זרועה על הכתף שלי, מה שבטח מביך עבורה, מכיוון שהיא נמוכה ממני בארבעה סנטימטרים טובים. "אני רוצה להכיר לך את וינטר, שכנראה ניסית לדרוס הבוקר."

"טוב, לא הייתי אומרת שהוא ניסה לדרוס אותי." למה אני מגינה על הבחור הזה? "הוא פשוט לא ציית לחוקי התנועה הבסיסיים וכמעט עפתי דרך חלון הנוסע שלו." אוה, הנה הלשון העוקצנית שלי.

צד אחד של פיו מתפתל בחיוך מושך ומעצבן. "זמן התגובה שלך מדליק."

רוז מטה את ראשה לאחור וצוחקת. "זה קסם."

אני משלבת את זרועותיי, נחושה בדעתי לא להיות מושפעת מהיופי שלו. "כמעט להוריד אישה עם הג'יפ שלך מדליק אותך?"

"ממש לא. העובדה שרכבת במהירות של עשרים וחמישה קילומטרים בשעה ועדיין הצלחת לעצור בלי לעוף מהם וגם נתת לי בראש על כך שלא שמתי לב לכביש – זה מה שמדליק." הוא משפשף את שפתו התחתונה באגודלו. "וכן עצרתי לראות אם את בסדר, אבל נראה שמיהרת."

"לא רציתי לאחר לעבודה."

"זה כמו לצפות במשחק מקדים מילולי, ואני כאן בשביל זה." רוז קופצת על הדלפק ומצליבה את רגליה.

"את בסדר?" הוא שואל.

"אני בסדר."

"את לגמרי לא בסדר." רוז קופצת למטה ומסובבת אותי. הצמה שלי מצליפה בזרועה. "תסתכל על זה!" אני מניחה שהיא מצביעה על השפשוף מהכביש, שבמקרה ממוקם ממש מתחת למקום שבו נגמרים המכנסיים הקצרים שלי. בי־ג'יי שואב נשימה. "וזה אפילו לא הגרוע ביותר!" רוז מכריזה.

אני מסתובבת. "אני באמת בסדר. זה נראה גרוע יותר ממה שזה."

"זה לא הולך להרגיש טוב כשתהיי על הקרח אחר כך," הוא ממלמל.

אני זועפת. "איך אתה יודע שאני הולכת להיות על הקרח מאוחר יותר?"

"היה לך תיק הוקי קשור לאופניים."

"נכון." ההיגיון מרמז שההנחה שלו מדויקת, אבל תיק ההוקי שלי כרגע מלא בבגדים מלוכלכים שאקח למכבסה אחרי המשמרת. "כמה שריטות לא יאטו אותי."

חיוך מתפשט על פניו, וככל שאני לא רוצה להודות בזה, זה רק הופך אותו ללוהט יותר. "קיוויתי שתגידי את זה."

"אה, כן. אני יודעת מה מגיע! זה כל־כך קורה." רוז מוחאת כפיים בהתלהבות.

אני נותנת לה מבט. היא מוזרה. היא רק מגחכת ועוברת לטיגון דונאטס התפוחים.

"יש החלקה חופשית בזירה הלילה," אומר בי־ג'יי.

אני זועפת. "החדשה או הישנה?" היא קיימת כמה שנים, אבל המקומיים עדיין קוראים לה 'הזירה החדשה' כדי להבדיל בינה לבין זו שנבנתה לפני יותר מחמישים שנה.

"החדשה."

"לא ראיתי פרסום על זה." אני תמיד עוקבת אחר ההחלקות החופשיות. מפרסמים אותן בספרייה על לוח הקהילה. הייתי שם אתמול, וההחלקה החופשית הבאה לא אמורה להיות עד מחר, אבל אעבוד, אז לא אוכל להגיע.

"יש לנו את הקרח משבע עד תשע."

רוז מוציאה את דונאטס התפוחים וטובלת אותם בקערות קינמון וסוכר, מצפה אותם לפני שהיא מכניסה אותם לקופסה מרופדת בנייר. שעתיים של זמן־קרח חופשי זה חלום, והזירה החדשה מדהימה. "אני אמורה לשחק בעמדת מאסף בזירה הישנה מאוחר יותר."

"זה יכול להיות קשה עם מחליק אחד," אומר בי־ג'יי.

"מה?" רוז מעבירה לי את קופסת הדונאטס, ואני מוסרת אותה לבי־ג'יי.

הוא משאיר שטר של עשרה דולר על הדלפק ונסוג. "אני חושב שאולי איבדת אחד. את צריכה לבדוק את התיק שלך, לוודא שיש לך שניים." הוא נע לכיוון הכניסה. "אם חסר לך אחד, את יודעת איפה את יכולה למצוא אותו. מקווה שנתראה מאוחר יותר הלילה. משטח שלוש, שעה שבע."

"רגע, מה?"

הוא דוחף את הדלת. "היה נחמד לפגוש אותך, וינטר. אני מצטער על מה שקרה."

אני מחזיקה את העשירייה. חבילה של שש טבעות מטוגנות עולה שמונה דולרים. "מה עם העודף?"

"זה בסדר. תשמרי אותו."

הדלת נסגרת ואני צופה בו חולף על פני החלון הקדמי ועולה לג'יפ שלו. אני עדיין המומה. "מה, לעזאזל, קרה עכשיו?"

"בי־ג'יי קרה." רוז לוגמת מהקפה שלה.

"אני צריכה לבדוק משהו." אני ממהרת לחדר האחורי כדי להסתכל בתיק ההוקי שלי. אם היה לי מספיק זמן, הייתי משחיזה את המחליקיים שלי אחר הצהריים. אני מחטטת בתכולה ומוצאת מחליק אחד בלבד. הוא אמר את האמת. אני חוזרת לחזית החנות, שם רוז חזרה להסתכל בטלפון שלה. "אני חושבת שאולי הוא מחזיק במחליק שלי כבן ערובה."

היא מכסה את הטלפון שלה. "נראה כמו משהו שבי־ג'יי היה עושה. אני כנראה אוכל להחזיר לך אותו אם את לא רוצה לבוא להחלקה החופשית, אבל אני הולכת, ויהיה כיף. מנצלים את השעה הראשונה להחלקה חופשית, ואם יש מספיק שחקנים, הם משחקים במסירות אחריה."

"באמת?" שעה של זמן־קרח ומשחקי מסירות?

עיניה של רוז מאירות כמו ילדה בחג המולד. "את באה, נכון?"

"אולי." זו הזדמנות שאני לא בטוחה שאני רוצה לוותר עליה. "מה הקטע עם בי־ג'יי? איך אתם מכירים?"

היא נותנת בי מבט סקרן. "המשפחות שלנו חברות כל חיי. הוא פלרטטן בלתי נלאה, אבל בחור טוב."

"אז לא להתייחס ברצינות לשטויות שלו על זה שאני אשת החלומות שלו?" אני ממלמלת.

"קשה לומר. בי־ג'יי הוא לא הטיפוס שזורק מילים שהוא לא מתכוון אליהן."

"הא."

הפעמון מעל הדלת מצלצל שוב וקבוצה של בני נוער שמבקרת פה בקיץ נכנסת. נהיה עמוס אחרי זה, אז אין לי הזדמנות לשאול את רוז שאלות. אני מרוכזת מדי בטיגון דונאטס תפוחים. קצב הלקוחות נשאר יציב לאורך כל המשמרת עד שהיא הולכת בצהריים. אנחנו מחליפות מספרי טלפון לפני שהיא עוזבת, והיא מציעה לאסוף אותי אם אני רוצה להצטרף להחלקה החינמית הזאת.

אני עדיין לא החלטתי אם זה רעיון טוב, אבל אני נוטה ללכת. זה לא עולה כסף, וקשה לוותר על ההזדמנות.