סטאז'ר

ימים אחרונים של חסד

בעוד כמה ימים תופיע בתיבת הדואר המעטפה ממשרד הבריאות ובתוכה הרישיון הנכסף. פתאום יצפו ממני לספק את הסחורה: לאזן נוזלים, סוכרים ולחץ דם, לזהות שינויי אלקטרוליטים מסוכנים, והכי נורא — לדעת לטפל בהם.

עד לפני רגע עוד ישבתי בכיסא הסטודנט, ועכשיו אין לי שום נתיב בריחה או תירוץ להסתתר מאחוריו. החשש והחרדה משתלטים עלי ואני מתחיל להזיע. לא בטוח שזה לא גדול עלי.

אני נזכר ביום שנכנסתי לראשונה בשערי בית החולים כאיש צוות, מין דמות לא ברורה המקפצת בין מחלקה למחלקה ותפקידה אינו לגמרי מוגדר. אין לה בוס או מנהל ישיר, אחריות או סמכות ממשית, ובכל זאת, בכל יום שעבר התגבשה אצלי ההבנה: הסטאז'רים הם הסיבה לכך שבית החולים לא קורס. בלי עשרות לוקחי הדמים, מבצעי האק"ג, מזיני ההפניות ומזמיני הייעוצים, רוב המחלקות לא יחזיקו מעמד. ללא כותבי הקבלות, מבצעי ערמות הסִנג'וּרים, מכניסי מאות ואלפי הוונפלונים — לא פעם בקושי ולאחר ניסיונות רבים וכואבים — בית החולים, אני די בטוח, כמעט יחדל מלהתקיים.

לא נדרש לי זמן רב כדי להבין כי מערכת הבריאות הציבורית עובדת במתכונת "אין", די בקביעות. היא נעה בין "אין מספיק" ל"אין באופן מסוכן". ואל תוך הוואקום הזה נכנסים, יותר מכולם, הכולבויניקים, הלוא הם הסטאז'רים. לרוב ללא הכשרה סדורה וכמעט תמיד בלי שהוסבר להם כראוי מה צריך, איך נכון, ולמה בכלל הם עושים את מה שהם עושים.

אחראית הסטאז'רים הציגה את עצמה בחגיגיות. עקבנו אחריה לאורך מסדרון הכניסה, שעל קירותיו העתקי ציורים של טובי האמנים, לעבר חדר הישיבות של ההנהלה. איתי בחבורה היו זוג עולים חדשים שבקושי דיברו עברית; בחור ערבי גבוה ונאה בשם בסאם, שלמד בגרמניה; רונה, שהתייפחה בפנַי בהפסקה הקצרצרה על שהשאירה את התינוק שלה בבית לראשונה והיא מתקשה להאמין שלא תראה אותו שוב עד אחר הצהריים; וכריסטינה, פנמית עם אמא יהודייה פולנייה, שעלתה במסגרת תוכנית מיוחדת של רופאים מפנמה.

"בוקר טוב, קולגות," פתח הסטאז'ר המבוגר למראה שחיכה לנו בחדר הישיבות. "וכל הכבוד לכם. עשיתם את זה. אתם לא רק מתחילים סטאז', אלא עושים זאת באחד מבתי החולים הטובים בארץ." מחאנו כפיים בהתרגשות בעוד בסאם הלם באגרופו על השולחן, כמקובל בגרמניה, ומיד האדים כשהבין שהוא היחיד שעושה כן. סגן מנהל בית החולים נכנס לכמה דקות וסיפר על הסטאז' שלו, אי־שם לפני כשני עשורים. לבסוף ביקש לדעת מה כל אחד מאיתנו יעשה כשיהיה גדול. "רופא ילדים," הכרזתי בהחלטיות.

אז עוד לא ידעתי את מה שאגלה בקרוב: רופא — כן. ילדים — יש מצב. רופא ילדים — לא בדיוק.

גבולות גִזרה

היינו לקראת נחיתה כשפתחתי את מפת העיר שקניתי בדיוטי והתחלתי לחפש אחר שם הרחוב. משום מה הוא לא הופיע, אבל כבר היה מאוחר מכדי לחפש ישראלי לעזרה, כי תכף נוחתים. לא היתה לי ברירה אלא לנסות את מזלי עם הבחור הפקיסטני שלצדי.

"סלח לי," פניתי אליו באנגלית, "אולי אתה יודע איפה יש רחוב ברומא ששמו ויה קָמֶסֶנָה?"

הבחור הוריד את האוזניות. נראה שהחזיק את עצמו שלא להיקרע מצחוק. "מה איבדת אתה ברחוב הנידח הזה?" שאל בעברית מפתיעה שהעלתה באחת חיוך על פני.

"אני נוסע לחבר," הסברתי, "כלומר, סוג של..." הבהרתי במבוכה. "האמת היא שעוד לא נפגשנו. הוא בן של חברים של ההור —" "מי זה, דניאל?" הוא קטע אותי בחיוך של מי שכבר יודע את התשובה.

"מה, אבל איך —" "עזוב, אין לך סיכוי למצוא במפה," אמר הבחור עם השיער השחור משחור שחשבתי לפקיסטני. בהמשך יתברר ששמו אנוש, שהוא לא אחר מהשותף של דניאל, ושבמיטתו הישנה אני עתיד לישון בשבועיים הבאים עד שיעבור רשמית לגור עם בת הזוג שלו. זאת בעוד דניאל ואני — שטרם נפגשנו — נהפוך שותפים.

"זה סוף העולם," אמר, "מחוץ לגבולות הגזרה. תאמין לי, אני גר שם. תיצמד אלי, ניקח מונית יחד, כל הישראלים, ונוריד אותך אצלו. שמע לי, עם דניאל אין לדעת. יש סיכוי טוב שהוא שכח בכלל שאתה מגיע.

ואכן הוא ליווה אותי אל דירתם, הסמוכה לתחנת טיבורטינה, אזור שלימים למדתי שהוא לא רק גבול הגזרה במפה, אלא גם בחיים עצמם. מעבר לו, בכל מטר שמתקדמים, האזור הולך ונהיה עני מרוד וזר. כך הגעתי לפח האשפה שרומא דואגת להסתיר יפה כל כך, אבל בשבילי הוא היה גן מרתק ומפתיע, שעל אדמתו רכשתי את מקצועי ותחת עציו הכרתי את אהובתי.

טקס מקיאטו

עם הירידה מהמטוס עצרנו, על מזוודותינו, בדוכן קפה קטן בטרמינל. "תן לי ארבעה קפה מקיאטו בבקשה, ואספרסו בלי חלב לבחור הטבעוני," אמר אנוש באיטלקית מושלמת והצביע לעבר חברו ארי. מעונב ומתוקתק, ניגש הברמן למשימתו בעודף רשמיות: הקפיץ כוסות באוויר, חימם את החלב לטמפרטורה המושלמת והקציף אותו בדקדקנות, ואז התפנה בזהירות יתרה להכתים כל קפה בטיפת חלב אחת בדיוק, ובכך להופכו מאספרסו פשוט לאספרסו מקיאטו האהוב כל כך על האיטלקים.

עם סיום הטקס הניח הברמן שורה של חמש כוסות קפה בסימטריה מושלמת, ולצדן כוסות מים צוננים. אנוש שילם חמישה יורו על כולנו, והזהיר אותי שבחיים לא אסכים לשלם סכום כזה, אלא בשדה: "קפה ברומא זה שבעים סנט. קבוע. באוניברסיטה אפילו שישים," חידד.

לגמנו את הקפה בעונג כשאנוש המשיך: "כדי שלא תופתע מחר, ארוחת בוקר באיטליה זה סיפור די פשוט בסך הכול. האיטלקים ייפלו מהרגליים אם יראו אותך אוכל לחם עם ביצה וסלט. פה הארוחה כוללת שני דברים: מקיאטו וקורנטו, שהוא בעצם קרואסון. זה אמור להחזיק אותך עד הצהריים. אם בין לבין תוקף אותך רעב, טרמיצינו ביורו וחצי סוגר לך את הפינה. אז לא היה לי שמץ של מושג מהו טרמיצינו. אף על פי כן, בשש השנים הבאות אכלתי לבטח מאות אם לא אלפי טרמיציני — צורת הרבים של טרמיצינו, כריך איטלקי משולש, שעקרון הפשטות הוא סוד קסמו.

תפסנו מונית ויצאנו לדרך. איתנו ישבו עוד שתי ישראליות שהתווכחו ביניהן אם רומא היא עיר נפלאה ללימודים או סיוט שאין כדוגמתו. לא התערבתי בשיחה כי עדיין לא ידעתי את התשובה, אך קשה היה שלא לנטות לאפשרות הראשונה בעודנו חולפים על פני טירת סנט אנג'לו, דרך פיאצה ונציה והקולוסיאום. הנהג, שסירב בכל תוקף שנרים את המזוודות למרות פער הגילים בינינו, ישב וצחק לכל אורך הדרך עם ארי בשפה שהיתה זרה לחלוטין עבורי אך קסמה לי מיד, כמזכירה אווירת חו"ל ורוח אירופאית, התגשמות חלומות והתחלות חדשות. חייכתי בהתרגשות ובציפייה.

ואז הגענו לטיבורטינה.