כריזמה נרכשת

פרק ראשון: המסע נפתח

"חלקו חברים זה עם זה את שאלות חייהם.
אמר הראשון: שלוש שאלות עמדי: מי אני? ובשביל מה אני כאן? ומה כל זה? (והחווה בידו בתנועה רחבה אל הכול).
אמר השני: שאלה אחת עמדי, והיא בוערת בי; הלוואי שידעתי מהי.
אמר הראשון: גדולה שאלתך משאלותיי ."
- עמיר פריימן
 
המחשבה לקום ולעזוב הכול במטרה לצאת למסע שישיב על השאלות הגדולות של חיינו חלפה פעם אחת לפחות בראש של רובנו, אם לא כולנו. אין כוונתי לעוד סדנה רוחנית או לטיול ארוך, אלא, אחת ולתמיד, ללכת עד הסוף.
אצלי זה קרה ממש "באמצע החיים", כשברקע שני ילדים, גרושה, קריירה ובת־זוג. נכון, יש חסכונות, אולם הם צפויים לאפשר מספר חודשים של שקט ותו לא. מה יהיה, אפוא?
a good crisis It’s a shame to waste, אמר לי פעם חבר, ואת המשבר הזה לא הייתה לי כל כוונה "לפספס". למאזין מהצד זה עשוי להישמע כמו עוד סיפור קלסי של משבר גיל ה־40, וייתכן בהחלט שזו אכן ההגדרה המקצועית לחוויה הפרטית שלי, אבל אני הייתי מוכן להתמסר לה עד תום.
מעשייה עתיקה מספרת על שני נזירים שטיפסו במעלה הנהר ולפתע נגלו בפניהם המוני תינוקות מפרפרים בתוך המים. אחד הנזירים זינק פנימה והחל למשות אותם אחד־אחד ולהעבירם לגדה היבשה, ואילו השני החל לרוץ במעלה הנהר. "לאן אתה רץ?" שאל הנזיר שבנהר, וחברו השיב, "לראות מי זורק תינוקות לנהר..." כמו הנזיר השני, היה לי ברור: אני את פרק סיזיפוס סיימתי. הגיע הזמן לרדת אל שורש הדברים. לא עוד כיבוי שרפות וטשטוש סימפטומים. עכשיו זה הדבר האמתי.
המסע שלי מתחיל בעלטה מוחלטת, וביציאה לדרך התחושה היא של סיכון קיומי: מה בדיוק אני מחפש? לאן זה מוביל? ואיך זה ישפיע על המשפחה שלי, על הקריירה ועל המוניטין שבניתי בעמל כה רב? על החסכונות שאינם בלתי מוגבלים? במילים אחרות, הלא ידוע מעולם לא היה כה חסר־ודאות.
בהדרגה, כשהלם החשכה החל להתפוגג, הרגשתי כמו ילד השועט בהתלהבות ראשונית לתוך המליס, חנות הכולבו הלונדונית המציעה אלפי צעצועים מסעירים. שלב זה התבטא במעבר לאופטימיות מתפרצת ולוּוָה ברצון להניח בצד שכבות טבעיות של חשדנות וזהירות. בימים אלו של התרגשות רבתי שיוועתי להתמסר לגמרי לעולם חדש ופנטזתי על גן חוכמה סודי. תקופה זו התאפיינה בפתיחות לכול, בתשוקה ובהתלהבות, בקריאה מרובה של ספרים ומאמרים, בשוטטות אין־סופית באינטרנט, בצפייה בסרטים, בחשיפה למחקרים מובילים ובהשתתפות במגוון סדנאות. אפשר לומר בפשטות שנטישת המוכר פערה אצלי חור רציני ויצרה רעב גדול ללמוד ולהתנסות בדברים חדשים.
באחד הבקרים קיבלתי טלפון מגיא, חבר ותיק. גדלנו יחד וכילדים היינו מכסחים זה את זה במכות — הוא היה רץ לעברי בהתלהבות ומושך לי בשערות, כשעוד היו לי. גיא היה ילד חכם ורציני ויותר מכול שנא להפסיד. מגיל צעיר נכרך אחר הטכנולוגיה, המשיך ללמוד ברצינות את התחום, ואף עסק בו. הוא הציע להיפגש לאחר תקופה ארוכה שלא התראינו, וכשנפגשנו שמתי לב שהעלה מאוד במשקל. שערו האפיר והוא נראה עייף, אך דאג להסתיר זאת בחן. הוא פתח בשיתוף כן על המאבקים שהוא חווה, בעבודה ובבית — עם הבן הצעיר המסרב לקום בבוקר, ועם הבת המתבגרת שעושה מה שבא לה עד שבית הספר כבר לא מוכן לקלוט אותה. הוא המשיך וסיפר על התסכולים הפרטיים, כמה הוא מייחל לחופשה, לעשות דברים שהוא אוהב ובעיקר לנוח. לאחרונה פוטר וקיבל את החופש שרצה בו, כולל שישה חודשים של דמי אבטלה להתארגנות מחדש. לכאורה הזדמנות, אך מרגע שנודע לו הדבר התהלך כארי בסוגר, מודאג ממה שצופן העתיד, לא הצליח לישון לילה רצוף והחל לסבול מטחורים וממיגרנות. לאחר ארבעה חודשים בבית התנפל על העבודה הראשונה שמצא, בתחום שזר לו לחלוטין ורחוק מאוד מתחומי העניין שלו. לגמנו קפה ושוחחנו, וכשקיבל שיחה בטלפון הנייד היה לי רגע להתבונן בו, לראות אותו באמת. הוא ישב מתוח כולו והזכיר לי ילד שאיבד את הדרך הביתה. זה היה שבוע לפני יום הולדתו ה־38, ואני חשבתי על גיא הילד. הבטתי בו שוב: ראיתי אותו, ראיתי אותי, ראיתי אותנו.
באחד מימי הראשון המעיקים שרק ייחלתי לסיומם ומעט אחרי המפגש עם גיא, הגיעה שיחת טלפון מליאן, חברה טובה, כזו שאפשר להתפלסף אתה על החיים בלי רגשות אשם. ליאן היא אשת עסקים מבריקה, בעלת חברה, בוגרת אוניברסיטת INSEAD, ובו־בזמן מתפקדת כאשת משפחה למופת. נדברנו להיפגש אחר הצהריים ליד משרדה ושם היא שיתפה אותי בכך שלאחרונה היא חשה חסרת אנרגיות, מדוכדכת ממש, ובאופן כללי שהיא לא שווה מספיק. "אני ממש תופסת את עצמי ולא מאמינה איזה אחוז מהמחשבות שלי עוסק בלהוכיח לכולם שאני שווה. למעשה, לפעמים נדמה לי שאני פשוט עובדת בזה. עם כל מה שיש לי והשגתי בחיי, למה אני מרגישה ככה? מאיפה זה בא? "פרץ ממנה תסכול רב, כזה שנקבר והודחק זמן רב מדיי. תגברנו בשוקו חם וסיפרתי לה שאני חי בסרט דומה ושבדיוק הגעתי לקצה גבול היכולת שלי. שיתפתי אותה בהחלטתי לצאת ולחקור בדיוק את אותן התחושות.
"אתה יודע," אמרה לפתע, "אומרים שבחיבור בין מה שאדם טוב בו לבין מה שבוער בנשמתו מצויה השאלה שהוא נועד לפתור בעולם הזה." "כן," הרהרתי בקול והודיתי בפניה, ובעיקר בפני עצמי, שהבעיה היא שרובנו לא ממש יודעים במה אנחנו הכי טובים, ולא באמת מוכנים או מסוגלים להודות מה בוער לנו בתוך הנשמה. מי לא מכיר טייס או מנהל שיווק שבכלל רצה כל חייו להיות שף, ורק לעת זקנה הפך סוף־סוף את התשוקה הזאת לתחביב? גם ליאן תהתה בקול: "אני שואלת את עצמי האם זה אומץ או דווקא נאיביות לזנק בקפיצת ראש עיוורת הישר לתוך החלל הזה שקוראים לו ייעוד — חלל מפחיד ללא ספק, אבל אלה שעברו בו מונצחים לעד בפנתיאון האנושי."
קשוב לחלוטין, הבטתי בה. התחושה הייתה כאילו לא בכדי נפגשנו דווקא עכשיו.
"הרי מדובר בצעד שאין ממנו חזרה," המשיכה, "צעד שייקח אותנו למקום לא מוכר ויסגור את הדלת אחרינו. ואם נסתובב אחורה? הדלת הזאת כבר לא תהיה שם, היציאה תהיה רק דרך דלת אחרת. כי באמת, בן, עם כל הקיטורים שלנו, של החברים ושל המכרים שלנו, כמה מאתנו באמת מוכנים לעזוב מצב נתון ושגרה — אם זה מקום עבודה גרוע אם זו זוגיות מדכאת — לפני שמצאנו משהו טוב יותר?"
שתיקה.
"אני פשוט יודעת שאצל רובנו הפחדים הם לא אמתיים", המשיכה בביטחון שהלך וגבר ככל שדיברה. "הפחד המשתק ביותר הוא הפחד שאנחנו לא מוכנים להכיר בו: פחד מכישלון או ממה יגידו עלינו. זהו פחד שאנו בוחרים לא לבדוק או לא להתמודד עם המשמעות שלו, ובכך אנחנו רק מעצימים אותו. הפחד הזה הוא קול שלוחש לנו מבפנים. הוא ההגדרה העצמית שלנו או — מדויק יותר — הזיוף שבה. הזיוף שתחזקנו במשך שנים רבות רק כדי לא לשנות ולא להשתנות. והאמת הזאת משתקת, שכן, מה זה אומר עלינו שההגדרה העצמית שלנו מתגלה כלא אמתית, או סתם לא מעודכנת מאז כיתה ה'? ועל הפחד הזה אני מדברת, זה מה שמונע מאתנו לעשות את הצעד הראשון בדרך לשינוי, את ה־ Leap of Faith. כי אדם שקופץ עוזב לא את מקום העבודה או את בן־הזוג או את המקצוע שלו. אדם שקופץ עוזב קודם כול את עצמו. הוא עוזב את המשקולות שכאילו חיברו אותו למציאות שכבר לא מתאימה לו. ובאותו רגע של הקפיצה הוא משחרר את הנשמה שלו, נותן לה לצאת, להמריא ולצמוח מעבר לאותן מגבלות מוכרות. אגיד לך יותר מזה: נשמה שקפצה — אין לה מגבלות בעולם החדש שהיא יוצרת לעצמה. היא תשיל מעצמה הרגלים ישנים, חברים חסרי אמונה, מקום עבודה ומגורים — כל דבר שיעכב אותה בדרך למימוש עצמי. בדרך ל'אני' החדש שהיא שואפת להיות. בדרך לאמת שלה ולייעוד שלה. אז מה זה יהיה, בן, בּלו פּיל או רד פּיל?" ליאן שיגרה אליי חיוך ממיס, סימן ההיכר שלה, אבל היא עוד לא סיימה.
"ואילו הגיע היום המלאך השומר על חיינו, זה שאיננו מאמינים בקיומו אבל מתפללים לעזרתו בכל פעם שאנו חשים במצוקה, אילו נחת כאן ונתן לך פתק שכתוב עליו הייעוד שלך, האם היית, האם היינו עוזבים הכול והולכים מיד להגשים את אותו ייעוד?" שאלה ומיד המשיכה, "האם היינו מסבירים לכל הנשמות הטובות מסביב שאנחנו לא משוגעים אלא רק עושים את מה שטוב לנו, מה שנכון לנו לעשות? או שהיינו שמים את הפתק בצד — עד שהיינו סוגרים קצוות פתוחים בעבודה, במשפחה, בבנק או בכל מקום אחר — אבל בפועל מקפידים שלא לשוב אליו לעולם? ואולי בכלל היינו מבקשים מהמלאך הוכחה, שיראה לנו שתוכן הפתק באמת יתממש. אתה יודע, שישלוף איזה שפן קטן מהכובע, או לפחות תמונות מהטקס בשוודיה בעוד חמש שנים."
הפשטות שבה הציגה את הנושא הפנטה אותי.
"אבל מה היה קורה, בן," ליאן התקרבה לפואנטה, "לו תלינו את הפתק הזה על המראה, במקום לתחוב אותו מקומט עמוק במגירה, והיינו רואים אותו מול עינינו יום אחר יום?"
לא היה מה להוסיף. התחבקנו ארוכות וידעתי שאני לא נח עד שאשיג תשובות. נדמה שהשיחה, ההזדהות, ובעקבותיהן הרצון הכן לעזור לליאן ולאנשים יקרים ללבי, רק חיזקו את המוטיבציה שלי לצאת לדרך. נחשול אדיר של שליחות וביטחון הציף אותי.
פתחתי, אפוא, את הישורת החוקרת ותאבת הדעת ברשימת ספרים מומלצים ובפירוט שאלות שרציתי להציג לאנשים שביקשתי לפגוש, ביניהם דמויות מפתח מצליחות בעולם העסקים, מורים גדולים בתחומם, נזירים, פסיכולוגים מזרמים שונים, מחפשים ותיקים ומוצאים חדשים. במקביל, העליתי על הכתב את החוויות שזימנתי לעצמי, והקפדתי לתעד בהרחבה את הפגישות, כמו גם את התובנות, מבלי לחסוך במחברות משובחות.
למען האמת, בשלב זה של המסע, בתחילתו עדיין — לאחר קריאה מסוחררת של כמה ספרים שכתבו מורים רוחניים וגורואים הטוענים שמצאו את האור — רציתי גם אני. האמנתי שאם אתאמץ מספיק אוכל גם אני לגעת באור הגנוז, להיות חופשי, "מואר". חברי הטוב ששמע אותי מבטא מחשבות אלו בקול היה בטוח שאני מאבד את זה, אבל העובדה הייתה שבתוך תוכי האמנתי שאכן אגיע לשם, או לפחות אדע אם מחוז חפצי אמנם קיים. בדיעבד, ייתכן שמדובר היה ביהירות טבעית או בהתקף מגלומניה שממנה אני סובל לעתים...
לקראת המפגשים הצפויים הכנתי ל"מרואיינים" שלי רשימה שלא הייתה מביישת מנחה בתכנית תחקירים: למה אתה עושה את מה שאתה עושה? איך נראה יום בחייך? מה זה בדיוק ה"אגו" וכמה הוא שולט במעשים שלך, במחשבה שלך? והפחדים — איך אתה מתנהל מולם? מה זה בעבורך להיות "חופשי"?
התייחסתי לזה ברצינות כמו לתכנית עסקית או לעבודת מחקר אקדמית וציפיתי לתשובות מדויקות, אבל האמת היא שלא היה לי מושג לְמה אני נכנס.
כך או אחרת, שבועיים לאחר שפצחתי בעבודת המחקר החשובה בחיי כבר התמקמתי באי יווני ומצאתי את עצמי בישיבת לוטוס, ממתין עם קבוצה גדולה ומגוונת של אנשים להרצאה של זן מאסטר. בחדר רחב־ידיים ואפוף קטורת, על רצפה בסגנון יפני, הרפיתי לרגע מהחשדנות ומהציניות. לאחר עשר דקות של שתיקה מופלאה, כזו שאפשרה לי להתבונן במחשבות שלי מתרוצצות בחדות של הולוגרמה, פנה המאסטר לכל אחד מהמשתתפים בנפרד ושאל: "האם סבלת מספיק?"
בחורה צעירה ענתה, "תלוי ביחס למי," כאילו הסבל שאנו מרגישים הוא יחסי. גבר אחר השיב: "לא, לא סבלתי הרבה," כאילו קיימת מכסת סבל מינימלית שעל אדם לספוג בגלגול הזה. אני פשוט אמרתי כן. בשלוש שפות.