והתחדש עלי עולמי

פרולוג

מים. מים וחושך. קולות עמומים. החדר שופע אור. שיער זהוב תלתלים-תלתלים. של מי השיער? אימא של דונה בהיריון. "שההה, שההה". גבר גבוה ורזה עם שפם דק וסינר מלטף לה את התלתלים הבהירים. דונה? "כן, אני כאן, אימא, פאפא!" היא שומעת הכול, היא רואה הכול. הגוף המתהווה שט במים, בועט, צובט אוויר ומסביב מים. כל כך הרבה מים, כמו בדנובה בחורף. עלים צהובים וגדולים ממלאים את השבילים. האופניים של גוסטי כחולים וגדולים והוא מדווש במרץ. אדי קור עולים מהפה שלו. השבילים מכוסים בקרח שנשבר ושלוליות מים נקוות ומקשות על הנסיעה. עננים שחורים ואפורים מעל לראש שלהם. דונה מדוושת במרץ, מנסה להשיג את גוסטי, שמתקדם מהר מדי עם הרגליים הארוכות שלו. "חכה לי!" הקול של דונה נבלע במים, הפה שלה מלא במים והעיניים טובלות בחושך רטוב ורך.

"אימאל'ה, שבי בנוח. להביא לך משהו?" דאגה בקול של פאפא. אין כאן יציאה. צפוף כל כך. סגור בדבקות מהודקת. חושך. עוד קולות עמומים. צעקה של ילד. זה בטח גוסטי. הוא חי לו לבד עם פאפא ואימא כמו מלך. רק שיחכה. היא כבר באה. היא תצא מכאן כשתוכל, כשהכול יבשיל ויסתיים. הבית יפה. הרבה תמונות של סבא וסבתא ואור מהחלונות הגדולים. וינה יפה בתקופה הזאת של השנה. היא כבר יכולה לצאת. חוטים קטנים משתרגים בתוך הגוף שלה וסיבים והמון מים ודם. למטה נוסעות החשמליות ברחוב בשקשוק עליז. הוויטרינות מלאות בעוגות מקושטות, מלאות שוקולד, תפוחים, נטפי סוכר והרים אווריריים של קצפת. הינה, אפשר לצאת עכשיו.

חלק ראשון

וינה

דצמבר 1936, וינה

וינה היא העיר הכי יפה בעולם, חושבת דונה על עיר מגוריה. יש בה רחובות רחבים, כשבצידיהם פסלים משיש או ברונזה של דמויות חשובות מעולם המוזיקה, כמו של ברהמס, בטהובן ושטראוס, וגם פסל של פרנץ יוזף הקיסר ועוד כל מיני שהיא לא זוכרת בדיוק, היסטוריה זה לא המקצוע החזק שלה. חלק מהפסלים מצופים בזהב ומבהיקים בשמש וזה יפה כל כך ומרשים. דונה רזה, כמעט גרמית, עם שיער כהה וגלי ועיניים ירוקות שתמיד נדמה שהן פקוחות יתר על המידה. אימא שלה אומרת שזה כיוון שדונה רוצה לבלוע את כל העולם. היא מדברת בניב האוסטרי שאפילו הוריה, זהבה ופאליק, לא מדברים בו.

"דונליין, אל תאחרי, אנני מכינה ארוחת צוהריים. תבואי ישר למפעל."

היא בת עשר ואוהבת ללכת מייד אחרי בית ספר למפעל העוגות והממתקים של אימא ופאפא ברחוב לינצרשטרסה 102. היא הולכת את המרחק הקטן מבית הספר דרך השדרה עם הפסלים.

דונה מדלגת את המטרים האחרונים לתוך אולם הפועלים. סביב שולחן כהה, כבד מידות הם יושבים בחלוקים לבנים, נוטלים תפוזים עטופים בניירות משי ומקלפים אותם. היא אוהבת לאסוף את ניירות המשי האלה, הם רכים ומרשרשים. היא מגלגלת אותם לכדור בגודל תפוז ומכניסה בסתר לאחד התפוזים המרוקנים, זה משחק שהיא אוהבת לשחק איתם. האיש שבראש השולחן צוחק בקול גדול, "חה חי חה, איזו ילדה חכמה יש לך, פאליק."

היא מתקרבת ומחייכת אליו. הוא גבוה, ראשו מורם מעל ראשי העובדים האחרים והעיניים שלו קטנות בתוך החרכים המתהווים. הוא מחייך אליה חזרה. קוראים לו היינריך והוא גר ברחוב לינצרשטראסה לא רחוק מהמפעל. אשתו טרודל עובדת בשוק בדוכן התבלינים. להיינריך אין ילדים, ולכן אוהב אותה כל כך, היא החליטה.

דונה מתבוננת שוב בידיו המקלפות. הקליפות נותרות מעוגלות, כאילו פנים התפוז עודו שם. ריח הדרים סביב והיא מתיישבת לידו, אוספת את שערה הסורר בגומייה קטנה שלא יפריע ועיניה נוצצות.

הקליפות האלה, זאת המצאה של פאפא. היא יודעת שלאחר הקילוף הוא מרתיח אותן בסיר מתכת רחב. הסירים הכסופים של פאפא גדולים כל כך, עד שהיא יכולה להתחבא בהם ועוד יישאר מקום. אחר כך מניחים את הקליפות המורתחות לייבוש לכמה ימים ואז שוב מרתיחים, ככה יוצאת מהן המרירות פאפא הסביר לה. אחר כך מניחים אותן בערמות גדולות ומקומטות מתחת למשקולת ברזל כבדה, כדי שיהיו שטוחות. בשלב הזה מרתיחים שוב עם נוזל מתוק שקוראים לו גלוקוז. את הגלוקוז פאפא מאחסן בחביות ענקיות בחצר של המפעל. היא אוהבת לטפס על החביות החלקלקות, כשמביאים אותן מהשוק ולהחליק מהן לרצפה. פאפא לא אוהב את המשחק הזה, כי הוא חושב שזה מסוכן, אבל היא ממשיכה לשחק אותו, ילדה שובבה כזאת. סבלים מורידים את החביות ממשאית שחונה מול המפעל, מגלגלים אותן ברחבה המרוצפת אבנים קטנות מעוינות דרך המוסך, עד הפרימוסים הגדולים שכבר מובערים. ושם, אחרי בישול איטי ושוב ייבוש, הקליפות יוצאות מתוקות, מצופות בגבישי סוכר מנצנצים.

פאפא שלה מצוין בעבודה הזאת. הקליפות שהוא עושה ידועות בכל וינה, וסוחרים ובעלי בתי קפה מגיעים לקנות אצלו. תמיד אמרה לפאפא, שכשתגדל תהיה קונדיטורית כמוהו והמילים שלה החליקו על עיניו כמו חמאה וגרמו להן לזרוח באושר. בוויטרינות מקושטות במלמלה ורודה מונחות להן העוגות של פאפא, האפפל שטרודל שלו עם פירורי הבצק הפריך, הזאכר טארט עם מטבע השוקולד העבה והציפוי הקשה שמכסה על ריבת משמש מתוקה והמון קצפת אמיתית. פאפא מכין אותה בעצמו שלא תהיה מימית מדי או קשה מדי. הקליפות המסוכרות שלו מקשטות את עוגות המוקה והלימון, את פאי הדובדבנים עם רצועות הבצק ועוד עוגות וממתקים שאת השמות שלהם היא לא זוכרת.

עכשיו פאפא מגיע מהמטבח, מנגב את ידיו בסינר האפור והישן, שכתמי שוקולד כהים וסוכר נוזלי מכסים אותו. "אכלת משהו, מיידלע?" הוא מלטף לה את הראש.

את הדרך מבית החרושת הביתה היא עושה בדילוגים, תיק בית הספר מקפץ על גבה ואז מול הדלת היא נעצרת רגע וממששת את שני התפוזים שקיבלה מהיינריך, ריחם דבק בידיה. היא דופקת בדלת, וגוסטי אח שלה פותח לכדי חרך צר, "מה אכלת היום, דונה? לא פותח, אם את לא מספרת."

גוסטי אוהב את האוכל של אנני, את כדורי הבשר האווריריים שהיא מכינה במטבח המפעל, טובלים ברוטב עגבניות סמיך שריח שום חריף נודף ממנו. את מחית תפוחי האדמה בחלב ובחמאה הנימוחה בפה ואת תרמילי השעועית הירוקה המבושלת במי מלח, שגם עליהם מניחה אנני חמאה.

"היום היא הכינה את המחית הזאת שאתה אוהב כל כך, ושניצל ענקקקק."

בכוונה מושכת דונה את המילה כשהיא נכנסת הביתה וסוגרת את הדלת מאחוריה.

"טוב, בסדר, הבנתי תינוקת," משרבב גוסטי את המילים מתחת לשפם קטנטן שרק החל לצוץ מעל שפתו העליונה.

"ביקשת לדעת, לא? אז למה אתה מבקש ואחר כך מתעצבן?"

דונה יודעת להשיב. פאפא שלה אומר שאף פעם לא נפלה על הלשון. ביטוי מצחיק – ליפול על הלשון.

אנני מבשלת לעובדים במפעל. לעיתים נדמה שהם מוכנים לעבוד שם רק בגלל האוכל שלה. אנני היא אישה עגלגלה בכל הגוף עם חיוך רחב ועיניים ירוקות צוחקות. היא גרה בווינה עם אחותה ושתיהן "רווקות זקנות", ככה אימא סיפרה לדונה. אימא סיפרה גם בלחיים סמוקות, שלאנני יש מחזר, דוקטור מכובד מאוד שאוהב אותה אהבת נפש. אנני אף פעם לא מתלוננת, הידיים שלה מקומחות תמיד, טרודות בהכנה. אנני קבועה בעולמה של דונה, כמו הדלתות בבית, כמו הנהר, משהו שאי אפשר בלעדיו ותמיד נמצא.

פעם, כשישבו מול האח, אנני סרגה סוודר טלאים יפהפה ודונה הכינה שיעורי בית באלגברה. דונה שאלה אותה: "למה אף פעם לא התחתנת?" אנני לא ענתה, אבל זוויות העין שלה זזו ודונה נעמדה מולה, שקופה ועיניה פקוחות ושואלות: "אני לא מבינה למה אין לך בעל וילדים, כמו לכולם."

אנני נאנחה והאנחה כאילו יצאה מהבטן שלה, עברה בלב ובריאות ואז נפלטה מהפנים החוצה עד לעיניים. "טוב, אנני, את לא חייבת להסביר לי, רק רציתי לדעת!" אמרה דונה, וחזרה לשולחן ולמחברת האלגברה שלה. מאז לא שאלה יותר.

אימא כמעט לא נמצאת במפעל. יש לה משאית גדולה וכחולה עם פגושים ופנסים ענקיים ועגולים, ודונה עוזרת לה לנקות את המכונית אחרי יום העבודה. אימה מסיעה סחורות שהיא קונה בכל מיני מקומות בווינה: תפוחים ותפוזים מה-NACHMARKET, סוכר נוזלי מולדורף במריה הילפרשראסה ועוד מיני מוצרים שפאפא צריך. המשאית היא סימן ההיכר של אימא, עם הפנים הגדולות והאדומות מהרוח והשמש והגוף הגדול שלה שעטוף בשמלה רחבה עם סינר תכול קשור עליה. השיער הבהיר שלה משוך אל מאחורי האוזניים, אבל תמיד מבצבץ תלתל אחד מן המצח. עיניה הירוקות צוחקות, ואם ממש מצחיקים אותה הן הופכות צרות, כמו שני פסים בצבע טורקיז. וזה קורה לעיתים קרובות מאוד, במיוחד בזמן שהירקנים מהשוק ליד הנהר מדברים איתה ומקשקשים בבליל של גרמנית וינאית. הם מנופפים בכובעים שלהם והיא חולפת לידם בגאווה, הם עושים לה כבוד. אין עוד לקוחה טובה כמותה, שקונה הרבה סחורה, בעיקר תפוזים ואשכוליות שמגיעים באונייה גדולה מספרד. דונה אוהבת להסתובב איתה בשוק הצבעוני, שריחות תבלינים וקפה מעורבבים בו עם ריחות זיעה ושניצלים מטוגנים מדי. היא אוהבת להביט בעובדים שצוחקים בקול רם, ונושאים בזרועות חזקות ומשורגות שרירים את ארגזי העץ העמוסים בתפוזים המדיפים ריח חזק של בושם. במשך היום אימא נוהגת במשאית והשוטרים השכונתיים מצדיעים לה לשלום, והמדים שלהם נמתחים למעלה ומבליטים כרס קטנה ומצחיקה. כשידם האחת עודה מונפת להצדעה, הם מושכים בידם השנייה את החולצה הנמתחת מעליה.

"היי, פראו גולדי, ווי גֶייט אינן הוייטה?" מה שלומך? הם שואלים. אימא מצדיעה להם בחיוך ענק והם טופחים זה לזה על השכם. ילדים פרומי מעיל עם תיקי בית ספר על גביהם או כתפיהם רודפים אחריה לצד המשאית על מדרכת האבן וקוראים בשמה בשמחה, ומכרים מנופפים בידיהם לשלום. ואז אימא מגיעה עמוסה בסחורה, והפועלים בחלוקים הלבנים ופאפא איתם יוצאים לפרוק את הארגזים. דונה רצה מייד החוצה ומחבקת אותה חזק ושתיהן מסתובבות, מקפצות על המדרכה כאילו לא ראו זו את זו ימים ארוכים. ואז אימא מרחיקה אותה ממנה ומסתכלת בה לראות אם הכול בסדר. "אז איך היה בבית הספר היום, מיידלע?" היא שואלת במבט החוקר הזה, שבודק אם לא העליבו אותה.

פברואר 1937, וינה
בשבת בבוקר קרני שמש עדינות חודרות מבעד לשלבי התריסים. הבית דומם והכול שקט סביב, כי ההורים שלה נחים. במהלך השבוע הם עובדים משעות הבוקר המוקדמות ועד הלילה. כן, זו עבודה תובענית.

אפילו שדונה יודעת שזה יום המנוחה היחיד של ההורים, היא מסדרת כיסאות בשורות ושמה עליהם פתקים קטנים עם השמות של כולם – פאפא, אימא וגוסטי. היא מצטערת שזה היום החופשי של אנני ושהאישה החביבה הזו לא תצפה בהצגה הקטנה שלה.

היא מכינה פתקים קטנים עם ערך כסף נקוב: 3 גרושן, 5 גרושן ו-10 גרושן לכיסא הכי קרוב, שנחשב המקום הטוב ביותר לצפייה. פאפא, אימא וגוסטי יהיו הצופים שימחאו כפיים, והיא תהיה מאושרת כל כך.

גוסטי מגיע ראשון. הוא מסדר את הכיסא שלו וצוחק: "דונה, אף פעם לא תסדרי לי את המקום הטוב, הא?"

גם דונה צוחקת: "המקומות הטובים שמורים לאנשים החשובים, מאמא ופאפא, אתה השני בחשיבות, הבנת?"

גוסטי מתיישב ורוצה לענות, אבל דונה הולכת לחדר שלה כדי להתארגן. לגוסטי אין חדר משלו, הוא ישן בסלון, כשאת הספה הירוקה פותחים והיא הופכת למיטה. דונה קיבלה חדר משלה. חדר קטן, אבל יש לו חלון גדול שמשקיף אל הרחוב ואל עצי הערמונים הגבוהים עם גזעיהם העבים. יום אחד דונה תחמוק מהחלון ותחליק על הגזע עד למדרכה, אבל בינתיים אין לה אומץ לעשות את זה.

דונה מתלבשת. מחליקה גרביון עבה בצבע גוף על רגליה ואז לובשת את חצאית הטוטו הלבנה שלה, שעוטפת בגד גוף לבן אף הוא. את נעלי הבלט היא נועלת בחרדת קודש, שומרת עליהן מכל משמר. הן יקרות מאוד ובלעדיהן לא תוכל לרקוד. לאחר כל ריקוד היא מנקה אותן בווקס ניקוי מיוחד ושומרת אותן בנייר דק במגירת הארון שלה.

היא אוהבת לרקוד וחולמת להיות בלרינה, לפחות כמו פאני אלסלר הרקדנית האוסטרית הנודעת. הריקוד ממלא אותה שמחה ושיעורי המחול והריתמיקה הם האהובים עליה ביותר בבית הספר. משם היא מכירה את שמות המלחינים ואת המוזיקה שלהם שהיא רוקדת לצליליה. זה עולם קסום שאליו היא נסחפת בסחרור. הצעדים גורמים לה כמעט לרחף ולצאת מגבולות הסלון שלהם. תוך כדי ריקוד היא חולמת שהיא גרה בארמון מוזהב, מלא פסלים ומסביב גנים מופלאים, מרובי פרחים רעננים שטיפות טל מתעגלות בעלי הכותרת שלהם. פרחים אדומים, צהובים, סגולים ולבנים שצבעיהם הבוהקים מסנוורים אותה. היא מדמה אותם לנברשות הבוהקות שתלויות בארמונות של וינה, ומקשטות את האולמות שבהם רוקדים האצילים.

"כולם מוכנים שם?" דונה שואלת בקול חזק.

"כן-כן, גרונה צייגה שלנו," פאפא אומר וצוחק בקול. דונה לא זוכרת איך הפך "גרונה צייגה" להיות הכינוי שלה בפיו של פאפא, אבל היא אוהבת לשמוע אותו קורא לה ככה. היא ממש לא חושבת שהיא דומה לעז, ומה פתאום עז ירוקה? אין כזה דבר, אבל ככה פאפא והשטויות שלו.

דונה מציצה מהחדר ומסמנת לגוסטי להדליק את הרדיו הגדול והחום שבסלון, ולכוון לתחנה שמשדרת ואלסים. זה הרדיו החום והגדול שבפינת הסלון שיש לו שוליים מעוטרים חומים והרבה נקודות שמהן בוקע הקול. כשהייתה בת שלוש ליטפה את הנקודות והתפלאה מהקסם. באצבעות תינוקיות ושמנמנות סובבה כל אצבע סביב חריר קטן, ורעידות הקול שדגדגו אותה גרמו לה להזיז מייד את האצבעות בבהלה.

"אתם מוכנים שם?" דונה שואלת שוב, מייצבת את עצמה ומתכוננת להיכנס לסלון בצעדי רחיפה.

"כן-כן, הכול מוכן עבורך." גוסטי מדליק את הרדיו וצלילי המוזיקה של שופן שופעים לתוך החדר. מאמא מסתכלת בה בעיניה הירוקות והטובות ומסלסלת תלתל על אצבעה הקטנה, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מתרגשת, ופאפא יושב בפישוק רגליים ומשלב ידיים. כיוון ששבת היום הוא לובש מכנסי בד אפורים וחולצה לבנה, בניגוד גמור לחלוק האפור המהוה שמלא כתמי שוקולד ובצק, שהוא לובש במפעל. בשבת בבוקר פאפא שב מבית הכנסת הגדול ה-Stattempel ויושב ליד שולחן המטבח לפצח את הדג שאימא מכינה לו. דונה נגעלת מהעצמות הקטנות שפאפא מניח בצידי הצלחת, עצמות קטנות ולבנות, כמו שיניים חדות של חיה רעה. פאפא נאנח בהנאה ומוצץ את האדרה בקולות חזקים. אבל עכשיו אבא שלה מרוכז בבתו הרוקדת, והעיניים שלו נוצצות בגאווה.

מחיאות הכפיים של המשפחה הקטנה שלה מרגשות את דונה והיא זוהרת. היא משתחווה ומפזרת נשיקות לכולם.

"זה היה נהדר, מיידלע, את תהיי רקדנית מפורסמת," אימא שלה אומרת כשהיא קמה ומתחילה לסדר את הכיסאות.

"אני מסכים." אבא שלה פותח זרועותיו הגדולות לחבק את דונה שמצטנפת בתוכן בהתרגשות.

"יפה, עכשיו אני משוחרר לשיעורי הבית שלי, נכון?" גוסטי אומר ונותן לדונה כיף חברי.

"עכשיו כולם משוחררים לשבת שלהם, אוהבת אתכם." דונה מחייכת וכמו משום מקום היא שומעת את פאפא שלה שר לאימא שלה ביידיש ואימא מזמזמת אחריו.

"אין וועלדל ביַים טיַיכל דאָרט זייַנען געוואַקסן

מאַרגאַריטקעלעך, עלנט און קליין,

ווי קליינינקע זונען מיט ווייַסינקע שטראַלן

מיט ווייַסינקע – טראַ-לאַ-לאַ-לא"[¹]

הערות:

1 "בַּחֻרְשָׁה עַל אַמַּת הַמַּיִם שָׁם פָּרְחוּ
מַרְגָּנִיּוֹת צְנוּעוֹת לְבָד,
כִּשְׁמָשׁוֹת קְטַנּוֹנוֹת קַרְנֵיהֶן צְחַרְחָרוֹת
צְחַרְחָרוֹת הֵן" (תרגום זלמן שניאור).

נובמבר 1937, וינה

בבית הספר דונה ואלי יושבות זו ליד זו ומסדרות את הספרים על השולחן. המורה לאלגברה עוברת ובודקת עם סרגל את הסדר והדיוק של החפצים. "סדר ודיוק מביאים הצלחה ורק אחר כך השכל עושה את חלקו," אומרת גברת הנדקה בקול גבוה וחלול.

דונה לא אוהבת אותה. היא גבוהה וצנומה, שקועת לחיים עם חיוך מזויף ושתי שיני זהב. היא מדמיינת שגברת הנדקה מודדת גם אותה בסרגל הזה, מודדת ורושמת לעצמה במחברת כל מיני רישומים. התסרוקת הגבוהה של גברת הנדקה מתנדנדת עם כל סיבוב של הראש. מדי פעם היא מגרדת בעומקה, ואז טופחת עליה קצת עם הקמיצה והאמה. רות קופף וגרטה החליטו שככה היא הורגת את הכינים שמטיילות לה על הראש. "הכינים של גברת הנדקה," הן מסבירות, "מעדיפות תסרוקות גבוהות עם הרבה נפח לטפס ולגלוש." ופורצות בצחוק איום מלווה בפרצופים.

גם את רות קופף דונה לא אוהבת. רות קופף מגיעה לבית הספר ברכב שחור ומוארך, נהג פותח לה את הדלת והיא מדלגת החוצה, נותנת לו מכה קטנה ונכנסת לחצר בית הספר. הרבה ילדות הן חברות של רות קופף רק מפני שהן מפחדות ממנה.

בכיתה אין לדונה סבלנות לשבת יותר מדי זמן במקום שלה. מדי פעם היא קמה, עומדת עמידה ראשונה בבלט ועושה כמה פירואטים. אלי יושבת מאחוריה ופוכרת אצבעותיה בייאוש.

"אני לא מבינה כלום בחומר הזה," אומרת אלי בעצב ודונה מסתובבת אליה.

"מה אלי, מה הבעיה? אני טובה בזה, אני אראה לך."

"את טובה בזה, מה?" נשמע קול מאחור. רות קופף עומדת לידה, מסתכלת במחברת של אלי ונושפת: "אתם היהודים לא טובים בשום דבר. אבא שלי אומר שעוד מעט כל היהודים לא יהיו כאן יותר, ואבא שלי תמיד צודקקקק!" היא מדגישה את ההברה האחרונה.

דונה מתקפלת פנימה, מנסה להצטמצם, שלא יראו שהיא כאן, שלא יבחינו בגוף שלה ובפנים ובשיער, שתיעלם.

אחרי השיעור דונה ממהרת לאסוף את המחברות והעפרונות, דוחפת הכול מהר-מהר לתיק ורצה במעבר הטורים. הראש שלה כבר לא שם, היא לא תחשוב על רות קופף, לא תקשיב לדברי השטות שהיא אומרת, לא תשים לב ללעג הרע שלה. המוזיקה כבר מתנגנת לה באוזניים והרגליים רוצות להתחיל לרקוד. איליה ונדרובה מחלקת עוד תפקידים מחר, אולי עדיין יש לה סיכוי לקבל את ריקוד פיית השזיף שהיא רוצה כל כך, חולמת עליו בלילות, מדמיינת את עצמה לבושה בטוטו בצבע בורדו שאנני תפרה לה, מסתובבת בפירואטים לצלילי המוזיקה של מפצח האגוזים. הרגליים שלה מסתובבות בסחרור בקצב הוואלס והעיניים נעוצות בנקודה מרוחקת, מעבר לחלון של הכיתה.

"הי, תיזהרי איך שאת הולכת, יהודייה מסריחה!" דונה לא שמה לב שהפילה כמה ספרי לימוד מאחד השולחנות. היא נעצרת בפתאומיות, כשתנועת הריצה עדיין בגוף שלה והמילים צורבות, כאילו לוחצות בראש וגורמות לכאב עז ופתאומי. היא מסתובבת לאט ומסתכלת ברות קופף. תמיד שנאה אותה. מאז ומתמיד הציקה לה בכל הזדמנות. בדברים הקטנים האלה, בחבטות לפני שיעור ספורט כשכל הבנות יושבות בטור, לבושות במכנסיים התפוחים המחוזקים בגומי ובחולצה הלבנה עם סמל בית הספר. משיכה בשיער, מכה קטנה בגב. הייתה רוצה להחזיר לה פעם. אולי גוסטי יביא כמה חברים שלו ויחכו לה יום אחד אחרי בית הספר, ולפני שהנהג עם הרכב המבריק יבוא, הם יחטיפו לה מכות.

"שלא תחלמי אפילו שיתנו לך את ריקוד הפיה. ליהודייה לא יתנו תפקיד ראשי, אם בכלל יתנו תפקיד," אומרת פרידה שדווקא לא שונאת אותה. רות מוחאת כפיים בהסכמה, "ברור שלא יתנו לה."

למשמע המילים האלה, אלי אוספת את הספרים שלה ומתקרבת אליהן. הבנות בכיתה מייד משתתקות. אחיה הגדול של אלי התגייס לא מזמן להיטלריוגנד ובלב שלהן הן מעריצות אותה. תמיד יש לה מה להגיד למורים ותמיד התשובות שלה נכונות ומדויקות. עכשיו אלי לא אומרת דבר, רק אוחזת בידה של דונה ושתיהן יוצאות יחד מהכיתה.

כשאלי החליטה שתשב ליד דונה לפני שנתיים, כולן הרימו גבה. מאז דונה ואלי מבלות את הזמן שלהן יחד לפעמים אצל דונה ולעיתים בבית של אלי. בחדר של אלי, קלארק גייבל בוהה בהן מן הקיר בעיניו הכהות ובחיוכו הנצחי, ובובות יפהפיות מונחות בכל מקום. הן יושבות שם ומתכננות מה יעשו כשיהיו גדולות. הן מחליפות בגדים, מודדות את החזיות החדשות של אלי, שקצת גדולות על דונה ומצחקקות. הן חושבות בקול רם איזה בנים יאהבו אותן, ומסתודדות בשקט על האחד שהן ממש מחבבות. לפעמים הן עומדות מול המראה הגדולה שבחדר של אלי ועושות פרצופים, מסדרות את השיער בקוקו אסוף גבוה ומדמיינות שהן גבירות רמות מעלה. ואז הן מכינות קצת שיעורים, לצאת ידי חובה, ודונה מונה את המורים הכי רעים שאי אפשר לסבול ואלי את אלה שהן אוהבות. אימא של אלי מגישה פרוסת עוגת אפפל שטרודל טעימה, אפופה הררי קצפת לבנה מאוד על צלחת חרסינה לבנה-לבנה עם חריטת האות k.

כשהידיים שלה מזיעות ורטובות והפנים אדומות, דונה הולכת עם אלי בשביל אל הכביש הגדול בדרך הביתה. בצד עומדת חבורה של נערים וכמה ילדים קטנים יותר מכיתות נמוכות. הם מסתכלים בעיניים קטנות וצרות ומלחששים זה לזה. אלי אוחזת חזק-חזק בידה של דונה והן ממשיכות ללכת ישר, בלי לסובב את הראש.

***

כשהן מגיעות למפעל של ההורים של דונה, הן כבר כמעט שוכחות את הריצה ואת הילדים המציקים. דונה מחזיקה ביד של אלי והן מדלגות את המטרים האחרונים לתוך אולם הפועלים. סביב שולחן כהה וכבד מידות הפועלים יושבים בחלוקים לבנים, נוטלים תפוזים עטופים בניירות משי ומקלפים אותם. דונה עדיין אדומה ונסערת, אבל עם כניסתן למפעל מתפשט בה רוגע והיא מתלהבת.

"אלי, בואי ניקח קליפות תפוזים וניירות משי! זה שיגוע שאני אוהבת לעשות עם הפועלים. הינה, תראי." דונה אוספת את ניירות המשי הרכים והמרשרשים ומראה לאלי את השיגוע הקטן שלה. אלי מתפעלת מאוד והעיניים שלה נוצצות.

"דונה, זה נפלא! אף פעם לא לקחת אותי לתוך המפעל."

"נכון," דונה אומרת ומגלגלת על הרצפה את התפוז הממולא שלה, "אבל היום החלטתי שהגיע הזמן. אנחנו מכירות מספיק זמן כדי שתיכנסי לקודש הקודשים!" היא מצטחקת ומסתכלת בהיינריך בחיבה ומוסיפה לאלי בלחש, "ומגיע לנו משהו מתוק אחרי היום הזה."

"הקליפות האלה הן המצאה של פאפא שלי. בואי נלך אליו, הוא נמצא באזור של הבישול."

אבא שלה מצוין בעבודה הזאת.

"היי פאפא, הבאתי את אלי היום. אבל אל תשאל," אבא של דונה מגיח מאחורי סיר גדול שבו נוזל מבעבע וריח משכר של הדרים.

"מה קרה, מיידלע?" פאפא מנגב את הידיים הגדולות שלו בסינר המלא כתמים כהים של שוקולד ומחייך אל אלי.

"עזבי דונה, אנחנו כבר אחרי זה," אלי אומרת ונותנת לדונה יד.

"הבנות האלה, פאפא, מה הן רצות ממני, למה הן רעות אליי?" השאלה של דונה נזרקת לחלל החדר בו מבעבעים סירים עם נוזל מתקתק, ואבא שלה נראה חושב רגע.

"אולי דונה, חשבת על זה, שיכול להיות שהן מקנאות בך?"

"מקנאות? מה יש לקנא בי?" דונה לא מבינה ופאפא שלה מתחיל למנות כמה סיבות לקנאה בדונה.

"נכון," אלי מוסיפה, "אולי הן מקנאות בך, דונה. זה בהחלט הגיוני." וכשאלי מדברת על היגיון, דונה משתתקת, כי אלי היא קול ההיגיון בהתגלמותו.

"טוב פאפא, בסדר. הן מקנאות, אבל זה לא נעים והן גם כל הזמן מזכירות את זה שאני יהודייה, מה הקשר?"

אבא של דונה נראה מוטרד, אבל לא מגיב ורק בוחש בסיר הגדול. "בואו בנות, תעזרו לי כאן עם הערבוב."

דונה לוקחת את המצקת הגדולה ומתחילה לערבב במיומנות, כשאלי עוזרת לה לבחוש.