המסיבה

אש כבושה

הקדמה מאת חיותה דויטש

מסיבה היא מקום שבו מתכנסים יחד חברים, מכרים, ולעתים גם זרים, סביב שולחנות ערוכים, כיבוד ויין. בספרו מזמין אותנו יצחק מאיר למסיבה מסתורית, בלי שנדע מה יקרה בה, אבל אנחנו מנחשים שיקרה. מסיבה, כל מסיבה, יש בה אש כבושה, פוטנציאלית, היא טומנת בתוכה אפשרויות לשיחה ולחשיפה, לגעגוע ולכעס, להעלאת זיכרונות ולבדיקת מערכות יחסים. מסיבה עשויה להיות אירוע אינטימי, שקט ורגוע, אבל גם אירוע מסעיר, רועש ודרמטי. כשחושבים על זה, מסיבה היא מטפורה לא רעה לחיים עצמם.

ובכן, מה טיבו של האירוע שאליו הוזמַנו בספר זה?

לאורך כל קריאת הספר שלפניכם ליווה אותי געגוע עז לאיש שיצר, שהיה בכוחו ליצור, את המילים הללו. חשוב להדגיש: יצחק האדם היה גדול מסך תפקידיו החשובים, והיו לא מעט כאלה: מחנך ומנהל, חבר הנהלת הסוכנות היהודית, שגריר מדינת ישראל בשווייץ ובבריסל וקונסול כללי בקנדה. הוא היה גם מחזאי, משורר וסופר, אבל בעיקר, יצחק היה איש חכם ורגיש. כזה שהעומדים מולו חשים מיד שהוא מבין את העולם היטב, וגם כשאינו מבין, הוא יודע לשאול את השאלות הנכונות, להצביע על הפצעים הנכונים ועל הפרדוקסים. תמיד על הפרדוקסים. כמה אהב יצחק פרדוקסים. בעיניו, הם היו טיבה היסודי ביותר של המציאות. כמתבונן נצחי, הוא היטיב לזהות אותם בהתנהלות האנושית, ובכך הוא ראה את קסמה ואת יופייה.

יצחק היה לי חבר, יועץ ומנטור. חברותנו הייתה ספרותית, ועסקה בעיקר במילים. תשובותיו לשאלותיי בכל הנושאים ציירו תמיד תמונה רחבה בעלת היבטים פוליטיים, רוחניים, ספרותיים. אף שהוא בן דורו של אבי, הוא הצליח לקרוא את המציאות כאדם צעיר, כשידו על הדופק של ההתרחשויות. הספר שלפנינו הוא דוגמה מבריקה, כואבת ומופלאה לדרך שבה הביט יצחק על העולם, ועל ההיסטוריה שלנו, ומונחים בו כל הדברים שהעסיקו את יצחק כל חייו: הגורל היהודי, העלייה ארצה אחרי החורבן הגדול, חינוכם של העולים והשתלבותם בחיים של יצירה בארץ, המשא הכבד שהביאו משם.

אנחנו, שלא היינו שם... סופגים את הסיפור שלכם לתוכנו, והוא נהיה, בלי שאפשר לשער איך, סיפור שמשנה לחלוטין את חיינו.

את המילים הללו אומר הצבר יפה התואר, דנציגר, לפרופסור צחור שהגיע "משם". הפרופסור, שהוא עולה חדש, סולד מילידי הארץ, אבל דנציגר, כנציג הצברים מכאן, מסביר לו שהוא טועה לחלוטין. לעולים אין מה לפחד, שכן נוכחותם בארץ משפיעה ומורגשת. למעשה, הם שינו אותה:

מאז שהתחלתם לבוא אל הארץ, שיניתם אותה... זה באוויר, זה בריח המלח של חוף תל־אביב, בשיירות שרצות בלילה אל הכותל, זה בקיבוצים, זה בגני הילדים, בבתי הספר, בקיוסקים שנסגרים ביום השואה, בצפירה... זה מטורף, מר פרופסור. קורה לנו מה שלא קרה לנו.

קורה לנו מה שלא קרה לנו — עוד פרדוקס אחד, שבעזרתו מצליח יצחק לנסח את מה שבשפה רגילה ייקרא "שותפות הגורל היהודית". יצחק היה אזרח של שתי הזהויות: מצד אחד, יליד אירופה, ניצול שואה ועולה חדש, ומצד שני, כמעט צבר, השייך לחלוטין לארץ הזו. את הסתירה הזו, שחלק מייסוריה ומכאביה אפשר לפגוש בספר, הוא החזיק בשתי קצותיה, בתוכו.

בפסקה נפלאה אחרת בספר הוא מתאר איך נראה הפער הזה מנקודת מבטם של העולים החדשים, זרים שחשים בכל העוצמה את־אי שייכותם למקום שאליו הם כל כך רוצים להתקבל:

בימי עלומיו בבני ברק, הקישו מרגלית, ואווה ויונצ'י וחייקית, באגרופים קטנים ולבנים על לוח דלתהּ החסון של הארץ הזאת, ובסדק הדק בין משקוף למזוזה שהואיל להיפתח, נכנסו מהססים ומבוישים הזרים לתוך הוויה של חגיגת אמונה נועזת בחֵירות, בהתחדשות, בעמידה גאה בכל אתגר. הם לא היו שייכים. הם לא התאימו. הם נשרו לתוך הגנות והפרדסים כמו שאריות של אפר שרוח נשאה בכנפיה משריפה רחוקה. מי השגיח בהם?

יצחק כותב פרוזה כמו משורר. שפתו עשירה וצבעונית, תמונתית מאוד ועזת מבע. בצעירותו כתב את השיר ששרנו חבריי ואני בבני עקיבא לפני שנים רבות: "לאש הכבושה". שיר מיוחד ומלא עוצמה:

לָאֵשׁ הַכְּבוּשָׁה תַּחַת אֵפֶר אָשִׁירָה,

לְפֶלֶג רוֹתֵחַ בְּסוֹהַר קְרָחִים,

לְזֶרַע חִיטִין, טָמוּן בִּשְֹדֵה שֶׁלֶג,

בּוֹ נָמָה לָהּ פַּת מְלָכִים.

לַקוֹל הַגּוֹאֶה בְּאוֹקְיָנוֹס הַשֶּׁקֶט,

לַגֵּו הַזָּקוּף בְּקוֹמַת־מוּשְׁפָּלִים,

לָאִישׁ שֶׁנִּשְׁבַּע כִּי שַׁלְשֶׁלֶת מַטְבַּעַת,

בִּבְשַֹר אֶזְרוֹעוֹ חוֹתַם תְּפִילִין.

לָ"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ", הָעוֹטֵר שְֹפָתַיִם,

קְמוּצוֹת בִּנְשִׁיקָה סְמוּקַת אַהֲבוֹת,

וּלְכָל נֵרוֹתַיִךְ, אַתְּ, יְרוּשָׁלַיִם,

אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בִּמְנוֹרַת הַלְּבָבוֹת

בטקסט הבראשיתי הזה שלו, כבר נוכחים ויוקדים להם אש ונרות, אותה אש ואותם נרות שמופיעים בלהט ובכאב גם בפרק האחרון של הספר שלפנינו. יצחק — אוד מוצל מאש, מבין באש. האש באירופה כילתה את אביו ואת משפחתו, והרגה במלחמת ששת הימים את אחיו, יעקב. הוא מכיר אש לאומית, ומכיר גם אש פרטית. "אם אשכחך ירושלים" מצד אחד ו"נשיקה סמוקת אהבות" — מנגד. כמו בספר הזה, השוזר סיפור פרטי מאוד, וכללי מאוד, מונח הכפל הזה גם במבטו של יצחק על הסיפור היהודי הגדול, ועל כל הסיפורים הקטנים והאנושיים שבתוכו. את סיפור האהבה המוטעה והטרגי של אווה ויעקב הוא מתאר כאן באחת הפסקאות המדויקות והעצובות שפגשתי, שנכתבו על זוגיות שבורה:

אך יותר מכך ידעה בוודאות גמורה כי היונצ'י — כך בהא הידיעה נהנתה לחשוב עליו כאשר בזה לו — כבר הפליג ממחוזות הטירוף שבהם היא, אווה אשתו, מוכתרת כאֵלָה האחת והיחידה בעולם וניצבת במלוא הדרו של פסל שיש מושלם שאי־אפשר לעבוד אותו אלא אם כן מנתצים אותו לשברי שברים. גם בזאת לא רצתה להביט. הוא אחז בידה, ומי שהיה רואה אותם בכך היה מדמה לנפשו כי אהבה גדולה, שעמדה במבחן שנים מרובות, מחברת את השניים, אלא אם כן היה רואה גם שהאחיזה לא הייתה אלא לפיתה אוזקת.

העמודים האחרונים בספר ורגעי השיא שבהם מזכירים לקורא כי יצחק אינו רק משורר וסופר, אלא גם מחזאי מחונן: בסצנה שיש בה חיים ומוות, אֵימה וחיבוק, הוא מצליח לבנות רגע דרמטי מסעיר בסופה של המסיבה, לממש חלומות לא ממומשים, כאבים עתיקים וגעגוע. מפה לבנה הופכת להיות תכריך, ושמא — שמלת חתונה? לא נדע, שכן, כדבריו, "המסיבה עוד לא תמה".

חיותה דויטש

ה מ ס י ב ה

יצחק מאיר

כל מי שהסב לשולחן שבו ישב, שמע אותו לוחש לאווה אשתו: "היא בלתי נסבלת. איך היא שוכחת האישה הזאת, המסתובבת לה בין השולחנות כבתולה בליל חגהּ, שהיא ככל שאני יודע, ואני יודע, מי כמוני יודע, מזדקנת בת שבעים ומשהו. זה לא מוסרי. לדידי, זה לא מוסרי". החיוך המאובן, שקפא על שפתותיה של אווה כל אימת שהייתה באה בין הבריות, לא הפשיר. היא ישבה זקופה וגווה העליון לא זע ולא נע בשעה שבעטה בלא רחמים מתחת לשולחן באחת מרגליו הפשוטות תמיד של בעלה, הפרופסור יעקב צחור וייס. הוא ספג את החבטה הכואבת בלי ניע, לא בגווֹ ולא בפניו, הטה את ראשו אל ראשה של אווה אשתו ולחש על אוזנה כשהוא מביט מחויך גם הוא בשכניו לשולחן, "את סוסה, יקירתי", ובקול רם הפטיר כנגד המסובים שהביטו בו חתומי פנים, "פלאי פלאים מה שהשמחה הזאת עושה למרגלית שלנו... היא פורחת, הלא כן, אווה?" אווה שחררה מעט את שפתותיה הכפותות בחיוך ואמרה כאילו נועדה להיות אשת־הד לבעלה, "היא פורחת, פלאי פלאים, יעקב, פורחת, ממש פורחת". בדברה לא הסירה את עיניה הירוקות נטולות העפעפיים מלב חללו של האולם שבו נערכה השמחה, ועיניו של יעקב, השוחקות צחוק שבו אחז השיתוק, ננעצו חליפות בה ובמסובים השותקים, מי באי־נוחות ומי במבוכה.

כשהגיעה ההזמנה בדואר, קראו אותה בני הזוג בזה אחר זה במטבח, מקום שם קראו תמיד את המכתבים יחד, ועם שלא אמרו זה לזה מילה, ניכר היה בהם שהם נמנו עם כל אחד לבדו, וגמרו שניהם כאחד, לא לבוא. אווה קראה, חייכה, והניחה את ההזמנה לפני יעקב. הוא קרא בה, נתן אותה לתוך המעטפה שבה הגיעה והטיל את המעטפה — שעליה הייתה הכתובת "פרופסור יעקב צחור, 'וייס' בסוגריים, ורעייתו חוה, 'אווה' בסוגריים", רשומה באותיות גדולות ונאות — לפני אווה. היא התעלמה בבוז משועשע מהטלת המעטפה על השלחן, קמה ממקומה, הלכה אל טרקלין הדירה הקטנה ושקעה שם בכורסה לקרוא בספר. יעקב הלך אל המכתבה שלו בחדר עבודתו הצר, שכל כתליו היו מדפי ספרים עמוסים, פשט את רגליו, האיר את צג המחשב, ומיד החל לזמזם את הניגון האחד שבו ליווה את כל שעות עבודתו במחקר ובכתיבה, "סול או קאקאש מאר...מיקור לס אוז מאר". מדי פעם הרים את ראשו והביט אל עבר הדלת שמאחוריה ישבה אווה בטרקלין, לוחש דברים כגון, "ייקח השד את מרגלית אם הוא רוצה, וגם אותך אווה יקירה, אל ישכח לקחת".

* * *

חלפו כחמישים שנה מאז שמרגלית ואווה עזבו את מוסד הילדים שבו התחנכו שתיהן בבני ברק והלכו אישה לדרכה, מרגלית לגרעין נח"ל בקיבוץ בעמק בית שאן שהיה לבית שלא היה לה, מיד לאחר מכן לצבא שם הייתה מורה חיילת, ולאחר גמר השירות לסמינר למורות, ואווה שהצהירה מטעמי דת אמינים וקיבלה פטור מלשרת, לאוניברסיטה, שם הצטיינה בלימודיה והייתה כבר אחרי שנתיים שלוש לאסיסטנטית. הן למדו בשקידה כל אחת במקומה, עבדו לקיים את עצמן אישה אישה בעבודתה, נישאו לאיש, ילדו ילדים וגם נכדים כבר היו להן, ועדיין לאחר השנים הרבות שעברו, המשיכה אווה לתעב את מרגלית בלבה כבימי ילדותה בלי שידעה עוד למה ובלי שטרחה להשיב לעצמה עוד על מה. מרגלית ספגה את העוינות הרציפה הזאת כאילו הייתה עוד גחמת גורל שמעולם לא היטיב עמה. אם מיחתה בחוּבה בנערותה על חלקה, מיחתה שבעתיים בבגרותה תוך הקפדה יתרה על ארשת שאמרה כי אין בנמצא גורל שיכול לה.

מרגלית באה ארצה מאי–שם בפולניה, יתומה, ככל שהיה ידוע לכול, מאביה ומאימהּ, אסופית. אווה באה מבודפשט, שם ניצלו, הוריה ואחיה והיא, באחד מבתי המחסה של רַאוּל וַלֶנברג השוודי, מהגליה לאושוויץ. המשפחה השלמה עלתה ארצה מיד לאחר המלחמה, ועליית הנוער הסכימה לקלוט אחד משני הילדים למוסדותיה. הבחירה נפלה על אווה שהסכימה לפרידה מבית אביה אך התנתה תנאי כי הקולטת הרחומה, שזופת הפנים הלא־מאופרות ולבנת חולצת האריג האטומה, שישבה במשרדי עליית הנוער בירושלים, תחזור בה מתביעתה שאווה לא תהיה עוד "אווה" שאינו אלא שם של נוכרים שדבק ביהודים מפני שהם נטו להיטמע בין הנוכרים, אלא תיאות להיות "חווה", שם נאה ויאה לבָּנות עבריות. אווה לא נתרשמה כך וסירבה. "חווה־חווה", חזרה בלבה, והצליל נדמה באוזניה כחלול ועלוב ונשמע אווזי לחלוטין. מעליב. הקולטת הרחומה לא התעקשה ואמרה מיד כי היא מבינה ומסכימה ואף אמרה בקול מתוק "אווה" וחייכה חיוך ממיס לבבות, אך רשמה כלאחר־יד "חווה" במחברותיה וברשימותיה, ואווה לא ידעה. אף על פי כן, עיכבה את הסכמתה עד שהקולטת הרחומה שוב אמרה "אוו'לה, אוו'לה", וחזרה על הבטחתה שהכול בעליית הנוער ובכל מקום ומקום בארץ יכבדו את התנאי שהתנתה. היא אמרה "הן" והוריה אמרו "הן", אך עד שהייתה בת שמונה־עשרה הייתה אווה רשומה בכל מקום ובכל מיני התעודות המונפקות לבני אדם בכל שלב משלבי חייהם כ"חווה", אך לא ענתה לאיש אלא אם פנה אליה בשמה שלה, "אווה". המלחמה הגלויה והמתריסה הזאת על השם כביכול לא הקנתה לה חברים הרבה.

היא הייתה הילדה היחידה במוסד שהיו לה הורים, ולא עוד אלא שגם אביה וגם אימהּ הרבו לבקר אותה, פעמים יחד ופעמים לחוד. היא הייתה נוסעת אליהם מדי כמה סופי שבוע ולליל הסדר ולימי קצת מן החגים. ברי היה לה כי מרגלית, שהקפידה תמיד לבוא אצלה ולהיפרד מעליה בפומבי גדול בנוסעה, לא סלחה לה על כך. פעם אמרה לה בשעת הפרידה, "מה יפה שיש לך אבא ויש לך אימא, חווה — או 'אווה' אם את רוצה ומתעקשת. אני לא יודעת אם זה מזל שלך או מזל שלהם, אבל אני יודעת שזה מזל. יש לך הרבה שכל, חוו'לה — אוו'לה, אפילו למזל יש לך מספיק שכל. אני לא מקנאה בך. אין לי גם על מה. אני רק אומרת לך שיש לך שכל למזל". יותר מזה ומן הדומה לזה לא אמרה יותר לעולם, אולם אווה לא שכחה, גם אחרי שנים מרובות לא שכחה, עד שדומה היה בעיניה כי היא שומעת את מרגלית אומרת מה שאמרה גם כשזו דיברה אליה דברים אחרים לחלוטין וגם כשלא דיברה אלא דיברו בה או רק הזכירו את שמה. "אני לא מקנאה בך", הייתה אווה שומעת תמיד את הקול, ותמיד הייתה כמשיבה בקרבה ואומרת, "לא קנאה אחת את מקנאה, אלא קנאה כפולה את מקנאה; אחת על המזל שבו חטאתי לך כאשר פקד אותי, ואחת על השכל שיש בעולם שהיה שמור לך, לולא מיהרתי ונטלתי אותו לעצמי". ואז הייתה מחייכת והייתה כמוסיפה "לא, ילדתי, אני לא מתנצלת, לא היום ולא מחר. אני פשוט לא. זה הסדר בעולם. תמיד. לא חשוב מתי..."

גם מרגלית וגם אווה, שלמדו בכיתה אחת בבית הספר שבו היו רוב הבנות צבריות, הגיעו להישגים מרשימים. כעבור חודשים מעטים בלבד לאחר שבאו לאותו בית ספר כזרות בכול ולכול, הן היטיבו לקרוא ולכתוב ולהתבטא עברית. לשונן הייתה גבוהה מדיוטת הלשון של מרבית התלמידות. לעתים קרובות חסרו מילה או למדו להבין אותה מתוך עצם שימושה שלא כעניינה, והתקשו לאחר שתיקנו אותן לשוב ולדבר בה על פי משמעה הנכון. אמרו עליהן שהן יהירות, שהן לא מבינים מה הן אומרות נטויות הגרון האלה. במקצועות החשבון ובלימודי הטבע ובאנגלית לא הייתה ילדה בכיתה שהגיע לרמתה של אווה, ובדברי הימים ובתנ"ך ובחיבור ובמלאכת יד לא הייתה ילדה שהגיעה לרמתה של מרגלית. אווה לא טרחה להתחרות בחברותיה והייתה ראשונה בקצת מן המקצועות, ומרגלית טרחה גם טרחה והייתה בהתמודדות מתמדת עם כל חברותיה לכיתה — ועם אווה יותר מאשר עם כולן, וגם לאחר שהייתה ראשונה במקצועות שלה, הייתה חותרת להשיג עוד, גם את עצמה. היה לה פנקס סודי שליווה אותה בצאתה ובבואה לבית הספר. הוא נתגלה כשנפל פעם באקראי מתוך תיקה. מישהי מצאה אותו ומיהרה להראות אותו לאווה בטרם תשיב אותו למרגלית. אווה הביטה בכתוב ואולי היה זה הרגע שבו עלה החיוך שלא סר עוד כל ימיה על שפתיה. ארבעה טורים היו בו בפנקס הקטן שהיה כרוך כריכה קשה וכהה ששיוותה לו מראה מהודר ומכובד, טור התאריך, טור הבחינה, טור הציון של אווה, של אווה מכל הבנות בלבד, וטור הציון של מרגלית. מתחת לכל עמוד היה רשום באותיות דפוס קטנות ומוקפדות, "לבדוק כל יום". ציון של מרגלית שהיה נמוך מציון של אווה היה כתוב בעיפרון אדום. ציון של אווה שהיה נמוך מציונה של מרגלית היה כתוב בעיפרון ירוק. תוך שניות אחדות מנתה אווה את הציונים שהיו כתובים אדום, סגרה את הפנקס ואמרה לחברתה, "מהרי להגניב את הפנקס לתוך ילקוטה של מרגלית או לתוך מגירה שלה ובלמי את פיך לעולם. היא תתאבד אם תדע שראיתי אותו". חברתה נשבעה, החזירה הפנקס ושמרה את הדבר. גם אווה. לעולם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*