האמת והחמלה

1.

בשנת 1933 נסחף העם הגרמני אחרי דבריו של היטלר בנאומיו בכנסים באוניברסיטאות. בשנת 1936 הלך העם הגרמני לבחירות. גם יהודים השתתפו בבחירות האלה, בין אם מצאו חן בעיניהם דבריו של היטלר, ובין אם לא. היטלר נבחר ברוב מוחץ בבחירות והיהודים מצאו את עצמם בדילמה קשה מאוד. מתוך נאומיו של היטלר, שסחף את כל מי שרצה לשמוע אותו, הם הבינו שהוא לא נורמלי. במלוא מובן המילה. הוא התחיל להגביל את היהודים בכל הדברים שהיו שייכים רק לעם היהודי, כמו החגים והמנהגים שלהם. הוא החל בבניית חומות וגיטאות, בלי להדליף לאיש דבר או חצי דבר, והיה עורך כנסים סגורים בצבא. בכנסים אלו נכחו כולם, מהחייל הזוטר ועד לדרגות הגבוהות של הצבא – צבא העם שלו. כך הוא תכנן את הכול בקפידה רבה מאד.

באותה שנה, שנת 1936, בעשרה לחודש יולי, נולדה ילדה למשפחת מושקוביץ, משפחה יהודייה מהשכבה החברתית הגבוהה, בעלת אמצעים חומריים רבים. פטריק, בנם הבכור, היה נער מבריק מאוד בלימודיו, ופיטר, אחיו הקטן, ניסה לחקות אותו בכל דבר. הייתה להם ילדות יפה מאוד ומבטיחה עתיד טוב.

כאשר שרה, האם, הובלה לבית החולים על ידי בעלה הנס בשעה שלוש אחר הצוהריים, היא נכנסה לחדר הלידה וילדה תינוקת חמודה מאוד שהיו לה עיניים ירוקות ושיער בלונדיני. כשהרופאים יילדו אותה, הרופא הרים אותה קצת למעלה, ואמר בשיא החוצפה שלו, “עוד ילדה יהודייה מסריחה הגיחה לעולם.״ למרות שלפני הלידה אותו רופא מיילד התרברב בפני הצוות שלו ששאל את שרה, “את יהודייה או נוצרייה?״ והיא גם ענתה לו באותו סלנג שלו, “מה זה משנה לך אם אני יהודייה או נוצרייה? מחובתך המוסרית ליילד אותי.״ הרופא הביט עליה כמה שניות ושאל אותה, “מה מקצועך?״

“אני פסיכולוגית נוער בסיכון,״ היא ענתה והוא הפטיר בין שיניו, “תיפח רוחך, אישה יהודייה מסריחה,״ ופנה לצוות שלו ואמר, “בואו, ניילד אותה.״ כאילו עשו לה טובה, “שבועת הרופאים אומרת לא משנה הגזע או הלאום, צריך ליילד אותה.״

התינוקת הגיחה לעולם כשנשבו רוחות עזות של מלחמה.

לפי מה שסיפר לה הנס בעלה, לאחר הלידה הביאו אותם לחדר אפלולי מאוד וקר כמו מקרר, שרה גוננה על התינוקת, שלא יקרה לה כלום, ואחרי שלושה ימים הן שוחררו הביתה. הנס בא לקחת אותה הביתה ברכב של אחיו וילאם. הייתה להנס אחות נוספת בשם רבקה, ושמה של אימא שלהם היה חנה ושל אביהם מנדי. אלה היו הסבים של שלושת ילדיו של הנס. אשתו של אחיו וילאם הייתה בחודש תשיעי גם כן, אך עדיין לא ילדה.

המשפחה שמחה מאוד על התינוקת שנולדה והבנים הכריחו את הוריהם לקרוא לה ריטה. וריטה הלכה והתפתחה לה בצל רוחות המלחמה עד שמלאו לה שלוש שנים והחלה לפקוד את גן הילדים.

בשנת 1938, אחרי שנזרקה אבן אחת על שמשה של בית השייך למשפחה נוצרית, החל ליל הבדולח. זו הייתה עילה טובה לתקוף את היהודים, שחלקם נטבחו וחלקם נפצעו, וספרי תורה הועלו באש, וכל הנברשות היפות של בתי הכנסת נהיו לגרגרי חול.

בסוף אוגוסט של שנת 1939, כשכולם החזיקו מעמד בכל ההגבלות שהגבילו את העם היהודי, פלש היטלר לפולין. שם היה לו קל להתחיל את המלחמה הזו. שרה אמרה לבעלה הנס, “זהו, הוא התחיל מפולין ומשם הדרך קלה, הוא יפלוש לערים אחרות אחרי שיקבל תיאבון מופרז.״ השיחות האלה ביניהם התנהלו בשעות שכל ילדיהם היו במיטות לשנת הלילה.

בסוף שנת 1939 ביקרו בבית של משפחת מושקוביץ שתי נשים שגילן לא עולה על עשרים וחמש, שאמרו לשרה,״ אנו באנו לרשום את שני בנייך לפנימייה, קיבלנו עליהם הערכה טובה מהמורים שלהם.״ בזמן זה פטריק היה בן שש־עשרה ושמונה חודשים, ואחיו פיטר שנה מתחתיו, ושרה ענתה להן, “מאיפה נחתן עליי עכשיו? צאו בבקשה מביתי, זו הסגת גבול. אנו כבר יודעים מטעם מי נשלחתם לכאן!״ ושתי הנשים הביטו זו על זו, קמו מהכיסאות שישבו עליהם, ואמרו לה בנימוס, “שלום, גברת.״

שרה המשיכה בעיסוקיה. אחרי שפיטרו אותה מעבודתה מהמוסד שבו עבדה כשבע שנים מחייה בעקבות גל פיטורים של יהודים מעמדות מפתח, היא טיפלה בבית ובבישולים. הייתה לה המון עבודה בבית כדי להעסיק את עצמה ולא להיכנס לכל המחשבות על רוחות המלחמה.

אחרי שקצר ניצחון בפולין, פלש היטלר למדינה נוספת בתחילת שנות הארבעים בחודש מרץ. אקציות של יהודים התחילו. מהרכבות מלאות היהודים שעשו את דרכן על מסילות הברזל שמעו את הצרחות עד שורות הבתים שהיו לצידן.

יומיים אחרי כן הבנים קמו בבוקר, התלבשו, וישבו לאכול ארוחת בוקר רגילה, לא עשירה במיוחד. ריטה, שכבר מלאו לה כמעט ארבע שנים רצה והתחבאה מאחורי סינרה של אימה, והתחילה לבכות שפיטר אמר לה משהו לא יפה.

שרה שאלה, “מה אמרת לה שהיא בוכה שוב, פיטר? אתם בוחרים לריב על שטויות כשיש עכשיו צרות גדולות במדינה הזו, די, תתבגרו...״

אחרי שסיימו את ארוחת הבוקר שלהם, יצאו לבתי הספר התיכוניים שלמדו בהם.

שרה נתנה הוראה לשני בניה להגיע מהר הביתה אחרי בית הספר, והם אמרו לה, “בסדר אימא,״ למרות שפטריק נאנח מחוסר שביעות רצון, כיוון שהוא קבע עם לורה קווין, חברתו לספסל הלימודים, לאחרי שעות הלימודים. כך יצאו שני הבנים לבתי הספר התיכוניים שלהם שנמצאו זה ליד זה. בשעה עשר וחצי פרצו לכיתות אנשי האס אס, העמידו את כל תלמידי הכיתה על הרגלים ואמרו, “מי שנגיד את השם שלו, יצעד החוצה.״ הראשון שהיה ברשימה היה פטריק. הוא הביט על חבריו לכיתה, ובעיקר על החברה שלו, שהתחילה לדמוע, ויצא. אחריו יצאו עוד שבעה בנים ושלוש בנות ששמם היה יהודי. הם הובלו על ידי משטרת הגסטפו, ופטריק ראה גם את אחיו פיטר עם שאר הבנים והבנות כשהעלו אותם על משאית קטנה יחסית. והם עברו מתיכון לתיכון ואספו נערים נוספים.

כששרה ראתה שהבנים שלה בוששו להגיע הביתה בשעה הקבועה, בייחוד אחרי ההוראות שנתנה להם, היא התחילה לדאוג מאוד מחשש לשלומם. היא טלפנה להנס, שעבר לעבוד בבנק אחרי שפיטרו אותו שנה קודם מעבודתו כמחנך ומנהל בתיכון של פטריק, כשהחלו הגבלות על היהודים.

הוא שאל אותה, “את בטוחה שהבנים עדיין לא חזרו הביתה?״

“כן,״ שרה ענתה, “אני בטוחה כמו שאני רואה את העננים של היום, הנס. אני בטוחה והשעה כבר שש בערב והם היו צריכים להגיע בשעה שלוש וחצי אחרי הצוהריים.״

הגרון של הנס השתנק והוא אמר לה שהוא יברר אבל באותה הנשימה גם אמר לה, “היו לנו בנים.״ שרה לא רצתה לשמוע דבר כזה. היא החלה לבכות ובכתה כך במשך שעה, כשהיא מנסה להיזכר בשתי הנשים שהגיעו אליהם הביתה לפני שלושה ימים.

הנס, שהיה לו קשר טוב עם איזה מורה באותו התיכון של בניו, שאל אותו, “מה על הבן שלי?״ והוא ענה לו, “תשכח ממנו, הוא נלקח היום עם הילדים מהתיכון השני.״ הנס, שלא היה מוכן לשמוע את הבשורות הקשות, סגר לו את קו הטלפון.

רק יום לפני כן אחיו וילאם סיפר לו שהוא תפס את מרתה אשתו על חם כשהיא מרכיבה אוזניות גדולות על אוזניה, מדברת למיקרופון בלחש, ונותנת רשימה של מתחמי אוכלוסייה יהודית.

הוא עמד מולה, הוריד לה את האוזניות מעל האוזניים ושאל אותה, “האם זאת העבודה שמצאת לך מרתה? שהתרברבת לך לפני כל המשפחה שלי בשבוע שעבר שהיא מכניסה לך כמה מאות מרקים לחודש, והשפלת אותי ממש לידם שאין לי עבודה ואני סתם בטלן, וכל זה כשאת מדווחת איפה נמצאים האחים ואחיות שלנו? זו העבודה שלך? למסור את אחינו ואחיותינו לממזרים האלה? את יודעת שלקחו לך את שני התינוקות שלי שאין להם שנה וחצי!״

וילאם הוציא את החגורה מהמכנסיים שלו והנחית עליה מכות עד זוב דם ואמר לה, “זה על התאומות, שמסרת אותן לידיים של היטלר!!״

היא הצליחה לברוח מהבית ורצה ברחובות המבורג כשהיא בוכה ועלתה על איזה רכב. וילאם צפה ברכב מתרחק והתחיל לבכות על מר גורלם של אחיו ואחיותיו היהודים. הוא בכה כשנזכר בפרצוף של הגננת ושל אחראית הגן שצחקו לו בפנים ואמרו לו בלעג, “ידידי היקר תשכח מהם, הם נלקחו עם עוד עשרה תינוקות כאלה.״ והוא חזר הביתה המום וכואב שידה הארוכה של משטרת הגסטפו לקחה לו את היקר ביותר, ועוד הוא מוצא את מרתה מדווחת לאויב בצד השני על אוכלוסיית יהודים גדולה.

הוא ישב עם עצמו אובד עצות, כשאימו חנה באה ושאלה, “שמעתי כאן צעקות של בכי?״ היא ראתה האוזניות ואת הרמקולים וכל מיני מכשירים שהיו מפוזרים על הרצפה ושאלה, “מה היה כאן, וילי?״ הוא ענה לה, “חביבתנו מרתה מסרה את כל האחים והאחיות שלנו למסריחים האלה דרך המכשירים האלה.״ ופרץ בבכי מר. אימו חיבקה אותו בחיקה ושאלה, “ואיפה הנכדות שלי, ילד?״

זעקת הכאב של וילאם פילחה את האוויר והוא ענה לה, “אימא תשכחי מהן, וגם מהבנים של הנס, שנלקחו לפני יומיים, ואנו הבאים בתור להיכנס למבנים המפחידים האלה שבנו לנו.״

היא נאנחה לה וענתה לו בגרון משתנק, “כן, ראיתי היום בשוק בלגן שלם. מה שעשו המטונפים האלה לאחינו שהתנגדו נחרצות לעלות למשאיות האלה. חיילי הגסטפו ירו עליהם בחלקם. אז זו העבודה החדשה שקיבלה מרתה?״ שאלה חנה, “כן אימא,״ ענה וילאם, “העבודה שהיא התפארה בה בשבוע שעבר בפני שאר בני המשפחה שלנו על המשכורת שהיא מקבלת מבני הזנונים האלה. ואיפה היא עכשיו? היא יצאה אחרי שכיליתי את זעמי בה, והיא יותר לא תיכנס לכאן.״

חנה ענתה לו, “היא יותר מדי עם האף למעלה ילד, חושבת את עצמה שהיא בת אצולה. ברוב הפעמים שהבאתי לה את הקניות שהיא הייתה מבקשת שאני אעשה לה, אישה מבוגרת בגילי, עמדתי מאחורי דלת הכניסה שלכם, ושמעתי שהיא מדברת וצוחקת לה, ויום אחד פתחתי את הדלת, שלא הייתה סגורה, והיא הסתובבה אליי ואמרה לי, ‘את לא מתביישת לעמוד ולצותת לשיחות העבודה, שמכניסה לי מאות מרקים...׳ עניתי לה, ‘כן, היום צריך לעקוב אחרי כל תרחיש שלא ידפוק על סף דלתנו׳, ואמרתי לה שאני יותר לא אעשה לה קניות כי אני לא מספיק צעירה, לא ברגליים שלי, ולא בגוף שלי. ‘בייחוד כשאת כאן יושבת על התחת שלך, ומדברת וצוחקת לעצמך׳. שאלתי אותה אם וילי יודע על העבודה הזו שלה, והיא ענתה לי שכן, ולהגיד לך את האמת? מאוד כעסתי על זה, שאתם לא משתפים אותנו בשום דבר.״

“אימא, אני נשבע לך. לא ידעתי איזה סוג של עבודה היא מבצעת עד היום הזה. כשבאתי מגן הילדים, אחרי שהגננת צחקה לי בפנים, שאמרה לי תשכח מהבנות שלך, הן נלקחו על ידי משטרת הגסטפו. ולא רק ילדיי נלקחו.״

“אני יודעת שלא רק ילדיך נלקחו. שרה התקשרה לכאן להודיע לנו שגם נכדיי פטריק ופיטר נלקחו מהתיכון שלהם, ואלוהים יודע מה יהיה בסופם של הדברים האלה. טוב, צריך להשלים עם הגורל הזה, ילד, שגם האחים שלנו מוכרים אותנו לידי האנשים האלה, שאין להן רחמים, אחרי היום הזה שעשו ממש פוגרום בשוק, והיום לא ירחק שגם אנו הבאים בתור הזה, כאילו אכלנו מהשולחן שלהם. רבקה פוטרה אתמול מעבודתה, ואביך כועס מאוד על זה שהוא לא מוצא איך להוציא אותנו מפה ילד. כן, הכול נסגר בפני היהודים״. חנה נאנחה, “רק אמור לי ילד, מאיפה נחת עלינו בן השטן בהתגלמותו היטלר?״ היא רק שמעה מבנה אנחות כאלה שיצאו לו מעומק הלב שלו.

“טוב, בוא רד לאכול איתנו ארוחת צוהריים, ולחכות לעוד מהדבר הרע שנחת עלינו.״ והחלה לבכות יחד עם הבן השני שלה כשהוא מחובק איתה ורואה איך הכול הולך ונעלם לנגד עיניהם.

החלומות הצעירים שנגוזו להם במחי יד רעה, על כל מה שתוכנן אחרי בר המצווה של נכדה פיטר שחגג בצל הפוגרום שנעשה בשנת 1938. היה זה לילה שייזכר וייחקק בליבם של האנשים – ליל הבדולח. ואחרי כמה ימים משטרת הגסטפו הקישה על דלתם ובקול צורמני ומפחיד מאוד אמרו להם, “כל מי שבבית – החוצה.״

חנה הביטה על ילדיה – רבקה בת העשרים ושתיים, בת הזקונים שלה, וגם על וילי, שהיה שקט אחרי גירושיו ממרתה. הוא מיהר לתת לה גט גירושין מחייו וזאת התקשרה אליו כשהיא מספרת לו שהיא עוברת כל יום אפיזודה של התעללותו מידי הקצין ששידל אותה לעבודה הזו, למסור איפה נמצאים הריכוזים הגדולים של היהודים. היא סיפרה לווילי שהוא הבטיח לה שתמורת המידע שהיא תמסור לו לא יגעו בשתי בנותיה התאומות בנות השנה וחצי. ועוד היא זכתה להמון מתנות, כמו בשמים וכותונות לילה מבד סטן. אבל ההבטחה על ילדותיה לא קוימה, והתינוקות נמסרו לידיהם הרעות של הנאצים, שהמיתו אותן בניסויים של ג׳וזף מנגלה, אחרי שאלו לא צלחו להם, כך היא סיפרה לו באחד הלילות. וילי אמר לה בסוף, את רצית את כל הדברים, מתנות שאני יכולתי לספק לך. ומה עוד ביקש ממך לעשות?

שררה שתקה שתיקה כזו שכבר אמרה לו הכול. הוא כבר הבין שגם מין היה בינה לבין הקצין. כך הבין מדבריה של גרושתו, ואחרי שהשקט שרר ביניהם בשיחה, ניתק לה את הטלפון. לא היה לו רצון להקשיב לה יותר.

הייתה זו תחילתה של שנת 1943, הם חיו בימים רעים, ימים של להיות או לחדול, עד שבאה הנקישה בדלת, וחנה העבירה מבטים מילדיה עד בעלה מנחם שאמר להם, “צו השעה הגיע, גם אנו בדרך לשם, למעלה.״ הוא אמר והרים יד כלפי מעלה כאילו חיפש את האלוהים הזה שלא צץ בשום מקום בסיטואציה כזו, וחנה פתחה להם את הדלת.

כשקציני משטרה החלו להוציא אותם החוצה קצת בכוח ומנחם קצת התנגד להם, ירו בו ירייה בודדת

והוא נפל תוך מלמול תפילת קדיש על עצמו, וכל בני המשפחה, שהיו בה כעת שלוש נפשות, הועלו למשאית תוך כדי דחיפות והצלפות בשוט על ידי הקצינים והם הובאו למחנה אושוויץ הידוע לשמצה.

***

חילקו אותם לתאים קטנים. כמו בקופסת סרדינים דחסו אותם, חנה שוב אמרה לבתה רבקה, “צאתך לשלום, ובואך לשלום בתי.״ כאשר אמרו לה, “את תעבדי במטבח, וילי אתה תהיה השומר על התרנגולות הזקנות האלה שכל היום מקרקרות.״

האחראי על אגף ג׳, שחילק הוראות, אמר להם, “חכו עד שיבוא התור שלכם להיכנס למקלחות הטובות שלנו.״

וכך היה במשך כמה חודשים טובים, בין ייאוש לתקווה קטנה שאולי איזו מדינה תפתח במלחמה עם גרמניה. יצחק, שהיה אחראי לקבורת הגופות, והיה מספר לווילי על מה שנעשה, סיפר לו שגם אחותו רבקה הוצאה להורג מפני שהסתירה חתיכת לחם מתחת לשמלה שלה. היא ראתה את אימא שלה, חנה, הולכת ונעלמת לה בתוך התאים הדחוסים בבני אדם, החיילים העמידו אותה באמצע הרחבה מלאת החול, מול האימא המבוגרת, כבת חמישים ושש שנים, ומול אחיה וילי בן השלוש. היה שם איזה גבר יהודי שהחזיק את חנה, שמו היה יצחק. הוא שאמר תפילת קדיש בלחש על בתה של חנה, שהתבוססה בדמה, ואחרי זה האחראים על האגפים הכניסו אותם חזרה לתאים הדחוסים בבני האדם, ווילי לא היה יכול לבכות על מר גורלה של אחותו הצעירה ממנו בשש שנים. השעות זחלו להן באיטיות רבה, עוד כמה חודשים כאלה שהתאים מתרוקנים, ואחרי כמה שעות שוב ממלאים אותם, כך לכל הפחות שלוש פעמים בשבוע.

חנה השלימה מחוסר ברירה עם מותן של בתה, בת הזקונים של המשפחה, של הנכדות התאומות, של הנכדה הקטנה של בנה הבכור הנס שהשאירה מאחור. אחרי שגם בניו בני העשרה נלקחו לפני שנתיים ורבע, וגם על כלתה מרתה לא רצתה לחשוב, ואמרה שרק שאלוהים יעזור לה בכלא או איפה שהיא לא תהיה על שמכרה את שתי הנשמות הקטנות שלה לבני השטן האלה שהתלבשו עליהם ללא רחמים, שלא ראו בעיניים שום דבר, רק את הדם הארי שלהם.

הם ראו את היהודים כגזע נחות שיש לשפוך את דמו. הם נישלו אותם מעבודותיהם וממשרות מפתח במדינה. חנה חשבה על כך כל שעות היום והלילה בתא הדחוס, כשריחות לא נעימים נדפו באוויר כל היום וכל הלילה מגופם של האנשים, שלא התרחצו חודשים רבים. היא התפללה תפילה חרישית בתוך ליבה, התפללה שתבוא הישועה שלהם מאיזו מדינה שתגאל אותם מהייסורים האלה. כמה ימים לאחר מותה של הבת האהובה שלה, החיילים החליטו להשתלט על קומץ אנשים שמרדו בגטו ורשה, והעבירו קבוצות אנשים מגטו ורשה לגטו שלהם.

אחרי המרד הייתה קבוצת אנשים שתכננה בקפידה רבה לא לתת לחיילים ולהיטלר לחגוג כל יום על חשבונם, והרבה נהרגו במרד הזה, לא פחות מאשר במרד בגטו ורשה.

אחרי שנת 1943, חנה, וילי ויצחק, שהשתתף בקרב, הצליחו לברוח מהגטו. הם הסתתרו במערה וישנו על הרצפה. אחרי כמה ימים, כשראו שאיש לא בא לחפש אותם, וילי יצא לצוד אוכל בשעות לילה מאוחרות. היו כמה ערוגות בסביבת המערה הזו כך שהם קטפו ירקות, לפעמים מצאו תרנגול וחנה הייתה מבשלת הכול בעצי הסקה בתוך המערה בגומחה שווילי בנה לה. כך גם חיממו את המערה. מה שנשאר מבישולי הלילה הם היו אוכלים בבוקר. הם חיו כך במשך שבעה חודשים ולאט לאט התאוששו ממצבם הקשה.

הייתה שמועה שבנות הברית, רוסיה ואמריקה ושאר המדינות הגובלות באירופה יצאו נגד היטלר במלחמה.

***

שני הגברים נטמעו באוכלוסייה הנוצרית, ויום אחר ראו קבוצות של אנשים במעגל כשגבר בשנות השלושים לחייו עמד במרכז המעגל ונשא נאום משכנע על כך שיעזור לכל יהודי שירצה לצאת מהמדינה הזו. היה זה ראול ולנברג, איש שגובהו היה מטר שבעים וחמש. הרבה נרשמו ובימים הבאים הכניסו אותם לספינות קטנות ששטו להן. יצחק אמר לווילי שזה הדבר האמיתי. הם חזרו לשם לשמוע את נאומו, הם השתכנעו וגמלה החלטה בין שלושתם לעזוב את המדינה, והם נרשמו. וילי דאג גם לאימו חנה, שקצת התחזקה לה, ויום למוחרת הם יצאו בשעות הלילה מהמדינה ההיא, שלא הסבירה פנים ליהודים שנולדו בה. היעד שלהם היה אנגלייה. אחרי שלושה או ארבעה ימים בנות הברית התחילו להפציץ עיירות שלמות בגרמניה אחרי הנחיתה בנורמנדי.

הם הגיעו לעיר מנצ׳סטר אחרי הפלגה של חמישה־עשר ימים מורטי עצבים. יצחק, שלא מצא את עצמו בעיר הזו, היגר לניו יורק אחרי כמה חודשים והיה בקשר איתם עד שנת 1957. במכתבו האחרון אליהם הוא סיפר להם שהוא התחתן עם אמריקאית יהודייה ומאז כבר לא שמעו ממנו דבר וחצי דבר.

בינתיים וילי קיבל עבודה בתור מורה מחליף והחליף מורה אחת במשך חמישה חודשים, ובזמן הזה הכיר אישה בשם קלרה אנדרסון. אחרי חמישה חודשים התחתן שוב, ואחרי שנה ורבע חיבקו בן זכר, אך במוחם וזיכרונם, הם לא עזבו אף רגע את אלו שנשארו מאחור בגרמניה. שרה והנס שמרו על הבת היחידה נשארה להם – ריטה, שכבר חגגה יום הולדת חמש. הנס המשיך לעבוד בבנק תשעה וחצי חודשים, ויום אחד הגסטפו הגיעו במשאית שירדו ממנה כמה חיילים חמושים, שלושה מהם התפרסו מחוץ לבנק, ושאר החיילים, עשרה במספר, נכנסו פנימה. הנס היה בשיחת טלפון עם אשתו שרה, הרים את ראשו ואמר לה, “הם באו לאסוף את היהודים.״ וניתק מהר את השיחה. הקצין, בעל ארבע דרגות פלאפלים שהיו פרוסים על החזה השמן שלו וצלב קרס קטן יחסית שתלוי לצידם, צעק שמי שנקרא בשמו צריך לצעוד קדימה לאמצע החדר. הם קראו בשמות לפי רשימה, ומי שקראו בשמו נעמד באמצע החדר. הנס היה השלישי ברשימה. הוא עצם את עיניו וקרא קריאת “שמע״ חרישית בזמן שקולו של חייל האס אס עדיין מקריא שמות. כשהנס פקח את עיניו ראה עוד שישה יהודים שהצטרפו אליו לשורה באמצע החדר. הקצין לחץ את ידו של מנהל העבודה והנס ראה דמעות בעיניו כשהרים את כתפיו במחווה ללא מילים כאומר, ליבי איתכם. הוציאו אותם בנשקים שלופים מאחורי גביהם והעלו אותם למשאית. כשהם עלו זה אחר זה, ראה את ויקטור, חברו לספסל הלימודים ביסודי, בתיכון ובאוניברסיטה. הוא העביר לו מסר בעיניו, כמו שהיו עושים כנערים. הוא אמר במבטו: אנו לא יודעים לאן לוקחים אותנו עכשיו, בני הבליעל האלה, צמאי הדם. הוא החווה תנועה כזו שאמרה להנס: נהיה מאוחדים עד שהמוות יפריד בינינו. הנס הניד לו בראשו, כאומר לו – תודה חברי הטוב. הייתה להם שפת אילמים כזו והם הבינו זה את זה מאז שהיו בכיתה א׳.

המשאית עברה בעוד מקומות לאסוף עוד יהודים ממקומות העבודה שלהם, והכול נעשה לפי הרשימה הלבנה שלהם, ועד סוף היום אספו כשבעים איש. הם נסעו עוד יממה וחצי עד שהגיעו לשער עם חתיכת ברזל ועליה כתוב כמו באותיות קידוש לבנה “העבודה משחררת״.

כולם היו שקטים והביטו זה על זה. החלו להוריד אותם מהמשאית והצעידו אותם עד לרמפה, כשהקור, שהיה עז מאוד, מצליף בהם ללא רחמים. העמידו אותם בשורה אופקית ויצא אליהם איש אחד שלבש בגדים לבנים כמו מלאך המוות. אותו קצין, ששומנים משתפלים לו עד הרגליים, צעק שמי שהרופא יצביע עליו ביד ימין – עליו לצעוד בשקט למשאית, ומי שיצביע עליו ביד שמאל – ייכנס לתוך הבניין. הנס היה השלישי בתור, והרופא הצביע עליו ביד ימין, כלומר שהיה עליו לעלות למשאית. אחריו גם ויקטור עלה על אותה המשאית והתיישב לצידו של הנס. הנס אמר לו, “אלוהים רק יודע לאיפה ייקחו אותנו עכשיו, כנראה לאיזה חור שחור שלא ידוע עליו דבר.״ ויקטור ענה לו, “ככל הנראה אכן ייקחו אותנו למקום הזה חבר יקר.״ הם שתקו כשהחלו לעלות עוד גברים, אך בהמשך הפטירו לעבר החיילים קללות עסיסיות בשפה העברית, שלא הייתה מובנת לחיילים.

הם סיימו את המיון כאשר במשאית חמישים וחמישה גברים מתוך שבעים הגברים שהיו בהתחלה. דרך החלון הקטן שהיה במשאית ויקטור והנס ראו את הנשים צועדות בכוח תוך כדי שהחיילים מצליפים בהן בשוטי עור. המשאית יצאה משער הברזל החוצה וכולם השתתקו. כל גבר היה מכונס בעצמו ובמחשבותיו על בני המשפחה שנותרו מאחור, על אישה אהובה שמחכה. מדי פעם ניתן היה לשמוע אנחות כבדות שיצאו מהם. הם נסעו כיומיים וחצי כשמדי פעם המשאית עוצרת בצמתים לצורך השתנה וחילוץ עצמות. הם חלקו כיכר לחם ושתו מים עד שהגיעו לעיר מינכן. הדרך הייתה עקלקלה ובסופה הם נכנסו לתוך שער הברזל וראו עוד משאיות. היו שם הרבה אנשים שבכו, ילדים שחיילים הכו בגבם ללא רחמים בשוט והעלו לעוד משאיות. ויקטור והנס עלו למשאית מספר עשר עם כמה גברים חסונים וצעירים מהם. העלו מאה גברים למשאית הגדולה ובני עשרה שיחפרו להם בורות קבורה. הורידו אותם מהר ונתנו להם אתי חפירה.

נשמעו צעקות ויללות של הגברים הבוכים, הקצין צעק על אלה שעמדו להביט על היורדים מהמשאית והחיילים עטו עליהם כחיות טרף, צמאי דם, מכים אותם כדי שימשיכו לחפור. ויקטור והנס הופרדו בשורות שנתנו להם לחפור. הנס היה אחרי ויקטור. לפתע הקצין ירה, בלי להניד עפעף, בכל השורה הראשונה, ואנשים נפלו כמו זבובים. ואז הקצין ירה בשורה השנייה, כשבכל שורה כזו יש כמאה גברים. את שאר הגברים הצעידו לתאים קטנים בגודל מטר וחצי על מטר ועשרים. חילקו להם כמה פרוסות לחם עם מים וכיבו את האורות. הנס חשב על משפחתו הקטנה, על אשתו ועל הילדה בת החמש, ושאל את עצמו מה עלה בגורלן.

כך עברו עשרים ימים שבהם הוא נמצא הרחק מהן ובכה כל ערב על מר גורלם של היהודים. שואל את עצמו מה היה החטא ומה היה הפשע? מה הסיבה של הגרמנים להתנכל להם ככה?

במחשבות אלו היה נרדם ולפעמים היה חולם על ריטה ילדתו הקטנה. בחלומו הוא היה מגיע הביתה והיא הייתה רצה אליו, ומחבקת ומנשקת אותו ומספרת לו מה היא עשתה כל היום בבית. ואז הוא רואה את אשתו שרה, שלא השלימה עם רוע הגזרה הזו ששני בניהם נלקחו. הם עדיין לא ידעו מה עלה בגורלם של שני ילדיהם. לא היה מאיפה לקבל תשובה שכן היטלר עוד עשה חיל בכיבושן של עוד מדינות. הם שאלו את עצמם, מתי יעצרו אותו?