אל מלא רחמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל מלא רחמים
מכר
מאות
עותקים
אל מלא רחמים
מכר
מאות
עותקים

אל מלא רחמים

5 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

לירון פיין

לירון פיין (נולד ב-8.12.1971) הוא סופר ישראלי. לאחר קריירה ארוכת שנים בתחום הפרסום, החליט להתמסר לאהבת חייו: כתיבת ספרים, עריכת ספרים, והוראת כתיבה ועריכה. לירון הוא מייסד בית העורכים והאקדמיה לסופרים. הוא סופר, תסריטאי, קופירייטר, עורך ספרותי, ומדריך עריכה ספרותית וכתיבה יוצרת שיטתית. בין ספריו: "אל מלא רחמים", "עלמוות", "סוף איכילוב", "מהפך במטבח" רב המכר ״מדריך הכתיבה של אוג״ ועוד.

תקציר

מלחמת העולם השנייה. פולין. צעירה יהודיה, נואשת, מקריבה את חייה על מנת להציל את שני התאומים הרכים שלה.

53 שנים לאחר מכן, ירמיהו נוימן, רב ניו - יורקי, מגלה את עובדת קיומו של אחיו התאום. הגילוי גורם לירמיהו לאובדן עשתונות - כשמסתבר לו שאחיו, דמו ובשרו, מכהן ככומר נוצרי. שני האחים, המומים מעוצמת הגילוי, יוצאים למסע שורשים בערבות פולין, וחושפים, עמוד אחר עמוד, את הסוד הנורא, מקפיא הדם של מורשתם.

אל מלא רחמים יטלטל אתכם טלטלה עזה אל הגבולות המטושטשים בין אנושיות למפלצתיות, בין אכזריות לחסד, בין יהדות לנצרות. נשמת האם המתה, המגוננת על בניה, מוצאת לה מקום בנפש בתו המורדת של ירמיהו. הבת המנודה, תוך גילוי תעצומות נפש ואומץ, חושפת את החוט המקשר בין זוועת השואה לאנטישמיות הקיימת זה אלפי שנים. סיפור העלילה המצמרר, בועט בלב הממסד הדתי, ומעלה על פני השטח שאלות קשות ונוקבות על טבע האדם, אופי אמונתו וקיומו.

פרק ראשון

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם" (תהילים ח", ג")

1947

היא עוד יכולה לעשות את זה.

אולי.

ענפי עצים קפואים הצליפו בפניה, אבל לא האטו אותה. היא יכולה לעשות את זה. היא יכולה. ימין שמאל ימין שמאל. פם פם פם פם.

רגליה טבעו בשלג, נחבטו בענפים עירומים. זה כאב, אבל אולי היה לה עוד סיכוי. המלחמה נגמרה, והשטח כבר היה... ידידותי? רוצי מספיק רחוק, מספיק מהר, ואולי עוד תצילי את עצמך! ואת הילדים. הכי חשוב.

ימין שמאל ימין שמאל. פם פם פם פם.

האוויר בער בריאותיה, וסלסילת הנצרים הקטנה, בה שכבו התאומים, הכבידה על ידיה, על כתפיה, על הגב. היא תיקנה את אחיזתה, הצמידה אותה לגופה ולפתה בה חזק יותר. צמוד לחזה, צמוד לנפשה.

פם פם פם פם. ימין שמאל. פם פם.

הזרועות כאבו. הידיים צרחו. אבל היא לא הקשיבה, לא ענתה לתביעות המנוחה של ידיה, רגליה, ריאותיה. אין זמן לזה. לא עכשיו. כרגע יש רק מטרה אחת: להגיע לקצה השני של היער. לברוח. לברוח.

בכוונה היא בחרה בנתיב הארוך יותר, המפותל יותר. בכוונה ויתרה על נתיב הפיתוי הקל, שהתאים יותר לנעליים הקלות שלה. ועכשיו היא היתה בין העלים הנוטפים לאדמה הקפואה, רצה לאט יותר ויותר, נזהרת מענפים חובטים ומשורשים מכשילים. אסור לה ליפול. אסור לה לעצור. מאחוריה...

אבל היא לא הביטה לאחור.

* * *

מאחוריה רדף המוות, חמוש ברובה ציידים משומן. הוא היה לבוש בכבדות, במגפי איכרים תפורים היטב, במכנסי צמר אפורים ובמעיל חורפי, מעור פרה גס. המוות התמצא ביער הזה פחות טוב ממנה, אבל עדיין מספיק כדי להבין לאן היא בורחת. הכביש. היא מנסה להגיע לכביש. הוא המשיך הלאה, מקלל את שלוש השנים האחרונות, בהן הזניח את האימונים היומיומיים וטיפח כרס איכרים.

מדי פעם הוא ראה הבזקי כותונת כחולים בין הענפים, וידע שהוא סוגר עליה. איך היא התחמקה ממני בכלל, מלכתחילה? הוא לא רצה להודות בתשובה. הוא לא רצה לחשוב בכלל. הוא היה המוות, ומטרתו היתה מוות, ושום דבר אחר לא שינה עכשיו. הוא ידע מה הוא צריך לעשות.

ימין שמאל ימין שמאל, פם פם פם פם.

המרדף נמשך...

לירון פיין

לירון פיין (נולד ב-8.12.1971) הוא סופר ישראלי. לאחר קריירה ארוכת שנים בתחום הפרסום, החליט להתמסר לאהבת חייו: כתיבת ספרים, עריכת ספרים, והוראת כתיבה ועריכה. לירון הוא מייסד בית העורכים והאקדמיה לסופרים. הוא סופר, תסריטאי, קופירייטר, עורך ספרותי, ומדריך עריכה ספרותית וכתיבה יוצרת שיטתית. בין ספריו: "אל מלא רחמים", "עלמוות", "סוף איכילוב", "מהפך במטבח" רב המכר ״מדריך הכתיבה של אוג״ ועוד.

אל מלא רחמים לירון פיין

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם" (תהילים ח", ג")

1947

היא עוד יכולה לעשות את זה.

אולי.

ענפי עצים קפואים הצליפו בפניה, אבל לא האטו אותה. היא יכולה לעשות את זה. היא יכולה. ימין שמאל ימין שמאל. פם פם פם פם.

רגליה טבעו בשלג, נחבטו בענפים עירומים. זה כאב, אבל אולי היה לה עוד סיכוי. המלחמה נגמרה, והשטח כבר היה... ידידותי? רוצי מספיק רחוק, מספיק מהר, ואולי עוד תצילי את עצמך! ואת הילדים. הכי חשוב.

ימין שמאל ימין שמאל. פם פם פם פם.

האוויר בער בריאותיה, וסלסילת הנצרים הקטנה, בה שכבו התאומים, הכבידה על ידיה, על כתפיה, על הגב. היא תיקנה את אחיזתה, הצמידה אותה לגופה ולפתה בה חזק יותר. צמוד לחזה, צמוד לנפשה.

פם פם פם פם. ימין שמאל. פם פם.

הזרועות כאבו. הידיים צרחו. אבל היא לא הקשיבה, לא ענתה לתביעות המנוחה של ידיה, רגליה, ריאותיה. אין זמן לזה. לא עכשיו. כרגע יש רק מטרה אחת: להגיע לקצה השני של היער. לברוח. לברוח.

בכוונה היא בחרה בנתיב הארוך יותר, המפותל יותר. בכוונה ויתרה על נתיב הפיתוי הקל, שהתאים יותר לנעליים הקלות שלה. ועכשיו היא היתה בין העלים הנוטפים לאדמה הקפואה, רצה לאט יותר ויותר, נזהרת מענפים חובטים ומשורשים מכשילים. אסור לה ליפול. אסור לה לעצור. מאחוריה...

אבל היא לא הביטה לאחור.

* * *

מאחוריה רדף המוות, חמוש ברובה ציידים משומן. הוא היה לבוש בכבדות, במגפי איכרים תפורים היטב, במכנסי צמר אפורים ובמעיל חורפי, מעור פרה גס. המוות התמצא ביער הזה פחות טוב ממנה, אבל עדיין מספיק כדי להבין לאן היא בורחת. הכביש. היא מנסה להגיע לכביש. הוא המשיך הלאה, מקלל את שלוש השנים האחרונות, בהן הזניח את האימונים היומיומיים וטיפח כרס איכרים.

מדי פעם הוא ראה הבזקי כותונת כחולים בין הענפים, וידע שהוא סוגר עליה. איך היא התחמקה ממני בכלל, מלכתחילה? הוא לא רצה להודות בתשובה. הוא לא רצה לחשוב בכלל. הוא היה המוות, ומטרתו היתה מוות, ושום דבר אחר לא שינה עכשיו. הוא ידע מה הוא צריך לעשות.

ימין שמאל ימין שמאל, פם פם פם פם.

המרדף נמשך...