תפילותיה של חנה קרנטר

חלק א’

בביתנו בכפר ובסטרי הסמוכה

22 ביוני 1941: ההפצצה הראשונה

התעוררתי פתאום. רעש כבד, מחריש אוזניים, הדהים אותי. נדמה לי שכל הבית מתמוטט. ניגשתי לחלון, והרקיע כולו היה מכוסה מטוסים מנמיכי טוס. לכן נראו בגודלם הטבעי כמעט. הם טסו צפוף מאוד ומספרם היה רב.

מלאת חרדה עקבתי אחריהם. השמיים התקדרו פתאום והטילו פחד ומורא בלב. חשתי כי משהו נורא ובלתי רגיל מתרחש. נכנסתי לחדרו של אחי, בונק, וגם הוא היה נרעש ונפחד מהמראה האיום והמיוחד במינו.

"ייתכן שאלה הם תמרונים”, הוא אמר.

"על תמרונים נוהגים להודיע מראש”, עניתי.

אחרי שהתרחקו האווירונים סוף סוף, יצאנו החוצה לחזות במחזה המחריד. כל שכנינו היו כבר בחוץ, מבוהלים, בבגדי לילה, ובפיהם מילה נוראה אחת, מלחמה!

לקחתי כד וקרבתי לבאר לשאוב מעט מים, כדי להתאושש ולרחוץ את הפנים. לפתע צץ מעל ראשי מטוס, שנשאר כנראה בודד מהלהק. הוא צלל ממש מעליי, כאילו התכוון למחוץ אותי. פרצופו של הטייס נצנץ מולי בכובעו ובמשקפיו.

מרוב אימה השתטחתי על הדשא ועצמתי את עיניי. מדוע המטוס צולל אליי?

*

פתאום התרומם המטוס בחזרה.

ובכן, נשמתי לרווחה, חלפה הסכנה.

השכנים עקבו בנשימה עצורה אחרי המטוס. הם ניגשו אליי, ראו שהחוורתי מאוד וניסו לעודד אותי. אמרו שהטייס חמד לו לצון בוודאי. אך אני לא נרגעתי מיד ובקושי התאוששתי. כדאי להעיר כי דיירי ביתנו היו פולנים, עובדי בית החרושת הסמוך לזכוכית.

כעבור שעה קלה חזרו כל המטוסים כלעומת שבאו, אבל ביתר מהירות ובקלות, כי רוקנו את מטענם.

נזכרתי כי לפני שבוע בערך ראיתי בעיתון הפולני ידיעה קצרה, כי אם לא ייסוגו הרוסים תוך עשרה ימים, תפרוץ מלחמה. אבל איש לא שם לב לזה. הידיעה הייתה בחלק הפנימי של העיתון והודפסה באותיות קטנות.

מלחמת הבזק עם רוסיה החלה, למרות הברית של היטלר עם סטלין, שבה חילקו ביניהם את פולין הכבושה. עוד אמש השתוללו הרוסים במסיבות, השתכרו, זללו, רקדו ושרו, ובבוקר השכם הפתיעו אותם הגרמנים בהפצצה אדירה ונוראה.

גיסי פילו בליטנר בא במרוצה

בשעה חמש וחצי בבוקר הייתה מגיעה אלינו הרכבת מסטרי, שבה היה נוסע גיסי כל יום לעבודתו כמנהל הצרכנייה בכפרנו. והנה, חלפו כבר שעתיים ויותר והרכבת איננה.

פתאום ראיתי את גיסי בא במרוצה, חיוור ונרגש ומתנשם בכבדות. הוא סיפר כי הרכבת שבה נסע הופצצה בהיותה תחנה אחת אחרי סטרי. נהג הקטר ונוסעים רבים נהרגו, רבים נפצעו.

הוא ניצל בנס והמשיך ברגל ורץ כ–16 קילומטר, כדי שלא לאחר, חלילה, לעבודה. הרוסים היו מטילים עונשים כבדים על המאחרים ("פרוגול” – איחור נחשב לחטא חמור). הוא לא ידע כי הרוסים נסו ונמלטו על נפשם בבהלה.

כעבור שעה קלה נודעו לנו פרטים נוספים. השכנה, שנסעה לפני יומיים ללדת בבית החולים בעיירה הסמוכה, חזרה הביתה בעגלה שהשיגה בקושי. היא סיפרה כי לפנות בוקר הובאו לבית החולים הרבה חיילים פצועים קשה, לכן שולחו החולים הרגילים והיולדות לבתיהם.

אלה היו הפצועים הראשונים, קורבנות המלחמה. הפציצו אותם בשנתם אותם האווירונים שהחרידו אותנו לפנות בוקר.

הרי הגרמנים אינם ברברים

עכשיו נפתרה גם החידה מדוע צלל האווירון ליד הבאר וכמעט ירה בי. במרחק כחמישה קילומטרים בקו אווירי מאיתנו היה מחנה אוהלים שבהם שוכנו חיילים רוסיים בהיותם בתמרונים. המטוסים הנמיכו טוס וקטלו אותם במקלעיהם.

הבאר המכוסה בגגון נראתה כאוהל השייך למחנה שנצטוו להשמידו.

*

התברר כי לגרמנים הייתה רשת ביון מפותחת מאוד. כשם שידעו בדיוק את מקום מחנה החיילים, כך היו מעודכנים היטב וידעו היכן יתר הנקודות הצבאיות. כשכבשו הרוסים בשנת 1939 את מזרח פולין, לפי הסכם ריבנטרופ, היו בפולין עדיין הרבה גרמנים. הם, כנראה, שימשו כמרגלים ודיווחו על המצב במקום.

נזכרתי במקרה מעניין. בעיר סטרי, בקרבת מגוריה של אחותי הנשואה, גרה משפחת גרמנים מכובדת בשם פייפר. האב היה סגן מנהל הדואר בעיר. פעם סיפרה העוזרת של אחותי כי שמעה מפי חברתה, העוזרת של משפחת פייפר, כי היא סבורה שמעבידה אינו שפוי בדעתו.

היא רואה אותו לעתים קרובות מכניס ראשו לתוך האח שבחדרו ומדבר. אין ספק כי האח שימש לו לתחנת שידור. מובן כי העוזרת לא הבינה את משמעות הדבר.

*

הפולנים לא חשדו בנתיניהם הגרמנים והם תפסו נקודות מפתח במקומות שונים. אמנם הרוסים היו יותר זהירים, הם שילחו את הגרמנים לגרמניה, הם אינם כה תמימים, ובכל זאת נפלו בפח.

הגרמנים הוליכו אותם שולל. כרתו איתם ברית, חילקו ביניהם את פולין, אבל יעדם האמיתי של הגרמנים היה לכבוש גם את רוסיה עצמה. בהפצצה אכזרית ראשונה זו הפתיעו אותם.

*

באותו יום החלה הנסיגה הגדולה של הרוסים. על ידנו, בכביש הראשי, ראינו מאות טנקים וכלי רכב כבדים אחרים נעים יומם ולילה בחיפזון מזרחה.

לא רחוק מביתנו היה בית חרושת לזכוכית, שכל צוותו, מהנדסיו ומנהליו, היו רוסים. גם הם קיבלו פקודת נסיגה מהירה. הם הספיקו לקחת עמם גם בחור יהודי, שעבד שם. שמו היה שפר. לפי מה שידוע לי, לא ניצל הבחור.

אני ואחי נשארנו לבדנו במשק. היינו אובדי עצות. אימת הגרמנים נפלה עלינו. אבל איך עוזבים משק על האינוונטר החי שבו?

לבסוף החליט אחי כי הוא מוכרח לברוח, ואני אישאר לשמור על המשק. הרי הגרמנים אינם ברברים ולא יפגעו בנשים.

בונק מחמיץ הזדמנות לברוח לרוסיה

הרוסים לא הספיקו להכריז על גיוס, אבל אחי הרגיש חובה להתייצב. באותו יום היה כבר מאוחר לצאת לעיירה שבה נמצאה לשכת הגיוס והוא דחה את יציאתו ליום המחרת. כדאי לציין, כי אחי הצעיר ממנו, יוסף, התגייס כחודש לפני זה לצבא האדום.

מאוחר באותו ערב דפקו על הדלת. קול ברוסית שאל, "מי גר פה?”

בשמעו שפה רוסית, ענה אחי בלי היסוס, "ידידים שלכם”, ומיהר לפתוח את הדלת.

לעינינו נתגלה מראה בלהות, כעשרים חיילים עמדו מולנו ורוביהם דרוכים.

כשגילה להם אחי שיהודים אנחנו, קיבלו מיד פקודה, "נוח!” בכל זאת נכנסו הראשונים בזהירות רבה. הם שאלו אם מישהו נוסף גר בבית הזה. ענינו כי גרות פה עוד שתי משפחות, עובדי בית החרושת לזכוכית, אנשי עמל.

הם שאלו לשמותיהם.

*

סיפרנו כי בכניסה השנייה גרה משפחת בוקלו עם ארבעה ילדים, אחד מהם נולד לפני יומיים. שם המשפחה השנייה קולמן. שמע הקצין את השם הגרמני הזה ורצה להיכנס לחקור אותם. ביקשנו שלא יעירו אותם, כי הם אנשים שקטים ועמלים, ולהם 2 ילדים וסבתא זקנה.

לו ידענו אז, כמה צרות וייסורים יגרום לנו אותו קולמן, שהפך אחר כך לפולקסדויטש, היינו נוהגים אחרת.

מפקד הקבוצה גילה לנו את מטרת בואם. הם עייפים מאוד, זה יומיים שהם בדרך ללא שינה. לא קיבלו את הצעתי לישון בבית, אלא השתרעו על הדשא מתחת לעצים ואמרו כי השכם בבוקר ימשיכו בדרכם.

אחי ביקש להצטרף אליהם והם הסכימו ברצון לבקשתו. כשהתעוררתי עם הנץ החמה, ראיתי כי הם כבר הכינו את שתי משאיותיהם, המוסוות בין העצים.

אחד מהם נזכר בבקשת אחי. נכנסתי לחדרו להעירו אבל פקפקתי אם כדאי הדבר. מי יודע מה עלול לקרות לו בדרך. הגרמנים רודפים אחריהם ויפציצו אותם ואני לא אוכל לסלוח לעצמי על שעוררתי אותו.

לצערי הרב, קרה בדיוק ההפך. עד היום אני מתענה לזכר מחשבתי אז.

*

כעבור דקות אחדות הקיץ אחי משנתו. כששמע שהם כבר יצאו לדרך, הצטער מאוד על שלא הערתי אותו. הוא לא נרגע ולא הועילו הסבריי, כי המנוסה כרוכה בסכנה. להם אין ברירה, הם חוזרים למולדתם, לביתם.

בונק טען כי הוא מוכרח לברוח. אימת הגרמנים נפלה עליו. הנוחות בבית לא תארך הרבה זמן.

ראיתי כי לא אוכל לשכנע אותו והחלטתו נחושה. מיהרתי להכין לו צידה לדרך והגשתי לו ארוחת בוקר. הוא אכל בחיפזון רב ונפרדנו. יעדו היה להגיע ללשכת הגיוס שבעיירה ז’ידצ’וב, שם יתייצב למען ישלחוהו באשר ישלחו ובלבד שלא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות לבאות.

נשארתי לבדי.

מסביב היה שקט מוחלט. כבר לא נראו הטנקים הרוסיים, הנסים מזרחה, ולא המפציצים הרודפים ממעל. שקט שלפני הסערה.

פטרול גרמני באופנוע

הייתה לי מועקה על הלב. לא יכולתי לשבת בבית.

לקחתי סלסלה ויצאתי לגינה. הסתתרתי בין מוטות השעועית המטפסת, בין עליהן ותרמילהן הרבים. אהבתי לעסוק בקטיף התרמילים הבשלים. עבודה זו הרגיעה אותי, אבל לא רק זאת הייתה מטרתי. רציתי להתחקות אחר הנעשה מסביב, לראות ולא להיראות.

אחרי זמן מה הבחנתי בנערות כפריות אחדות, שהתקהלו על הכביש ודיברו בעירנות. פתאום הופיע אופנוע צבאי וסירה בצידו. בתוכו היו שלושה גרמנים, קצין, נהג וחייל פשוט.

הם נעצרו ליד הנערות ושאלו אותן דבר מה.

*

הנערות, לצערן, לא הבינו דבר. שמעתי היטב את שאלותיהם של הגרמנים, אבל לא רציתי להתערב.

הנערות היו אובדות עצות והתחילו לתור מסביב. הן הבחינו בי וקראו לי לגשת. בלית ברירה ניגשתי אליהם.

הקצין שאל אותי אם יש עדיין רוסים בסביבה. עניתי כי מהבוקר אין רואים כאן רוסים. כולם מיהרו להימלט על נפשם. "בכל זאת צריך להיזהר – אולי הסתתרו שרידים מהם”.

אמרתי זאת לא מדאגה לגרמנים אלא מהרצון שיפחדו גם הם ולא יהיו כל כך בטוחים בעצמם.

הם קיבלו את דברי אזהרתי באהדה. מובן שלא ידעו כי אני יהודייה. הם חקרו אותי מניין לי הידיעה בשפתם. הסברתי כי רכשתי את הגרמנית בבית הספר.

הם הודו לי והסתלקו מהר מהמקום. הבנות, שהיו עדות לשיחה, התפעלו וקינאו בי. "הנה מה טוב לדעת שפות!” הן העירו, כי לא ייתכן שהגרמנים שונאי יהודים, כפי שמספרים עליהם. הם התנהגו כלפיי יפה ואפילו הצדיעו באדיבות.

ידעתי, כי אחרי שייוודע בכפר דבר השיחה תשתפר תדמיתנו לזמן מה, עד שהמציאות תטפח על פנינו ותהפוך את הקערה על פיה.

לא ארכו הימים והאוקראינים קיבלו אור ירוק ושוכנעו כי מותר להם להתעלל ביהודים כאוות נפשם. למצב זה ציפו בקוצר רוח. הם היו הרבה יותר אכזרים וצמאי דם מהגרמנים עצמם.

ועם רדת היום הופיע אחי.

*

לא ידעתי אם לשמוח או להצטער. לא האמנתי למראה עיניי. הוא סיפר כי הגיע בדרכים עקלקלות לעיירה ז’ידצ’וב, אבל בעיירה הייתה מבוכה ובהלה גדולה. בלשכת הגיוס (הרוסית) לא היה עם מי לדבר. הם ארזו חפציהם בחרדה ומיהרו לנטוש את המקום ככל האפשר מהר.

בתוך ההמולה הספיקו לרצוח קרוב משפחה שלנו, בחור בשם בוימוויל, גדודו עבר דרך העיירה והשתהה לחניה קצרה. כיוון שהייתה לו שם דודה ובני משפחתה, ניצל את ההזדמנות ויצא להיפרד מהם. כשחזר חשדו בו כי רצה לערוק וירו בו.

בבית הדודה היו הכל שרויים באבל ובפחד והאיצו באחי לחזור הביתה ולא לחפש הרפתקאות.

בונק סיפר כי בדרך חזרה, כשעבר בעיירה מיקוליוב, נודע לו כי הגרמנים כבר הספיקו להרוג יהודי אחד על לא עוול בכפו.

המעשה היה כך, הגיע פטרול גרמני ראשון על אופנוע. שאלו חנווני אחד, שעמד בפתח חנותו, אם נמצאים עדיין בעיירה אי אלה חיילים רוסיים. היהודי ענה לתומו כי הרוסים כבר ברחו ואינם. בטוחים שלא נשקפת להם שום סכנה, המשיכו הגרמנים בדרכם לכיוון לבוב.

במרחק כמה קילומטרים מהעיירה הומטרו עליהם פתאום יריות מהיער שבשני צידי הכביש. הגרמנים חזרו מהר אל העיירה, ניגשו ישר אל החנווני, שרצה כביכול להטעות אותם והרגוהו במקום.

אין ספק, כי זה היה אותו האופנוע שנעצר על ידי. טוב עשיתי שעניתי להם כפי שעניתי. התכוונתי רק להפחיד אותם.

*

ובכן, הרוסים ברחו והגרמנים עדיין לא הגיעו, אז התחילו לשלוט האוקראינים. קורבנם הראשון היה דווקא פולני קומוניסט.

לא מכבר היה מנהלו של בית החרושת לזכוכית. אדם הגון וטוב. חטאו היה שהאמין בקומוניזם – שרק דרכו תיגאל האנושות. הוא עצמו היה אדם עני ממש. גר בדירה שכורה וכל רכושו – אשתו וששת ילדיו.

נודע לו, כנראה, שזוממים משהו כנגדו, והוא ניסה לברוח. הרוצחים האוקראינים רדפו אחריו, השיגוהו והרגוהו תוך עינויים.

הכפרית, שסיפרה לנו על המקרה, עבדה בקרבת המקום. בראותה את המתרחש מיהרה להסתתר בשדה קמה, משם שמעה איך התחנן האיש על נפשו. הוא אמר, שהרי לא עשה להם שום רעה והם אינם חסים עליו וישאירו שישה יתומים. אך תחנוניו היו לשווא.

*

אותו הגורל היה, כמעט, לשכן שלנו, בוקלו, שגם הוא היה קומוניסט מחמת עניותו. למחרת באו שני שקצים ובידיהם רובים. הם חיפשו את הדייר שלנו שנמלט, מצאוהו והובילוהו איתם, אבל אשתו יצאה החוצה עם התינוק, זה לא מכבר נולד.

היא פרצה בצעקות היסטריות ובבכי קולני.

זה השפיע. שחררו את בעלה, אבל בתנאי שיעזבו את המקום מיד. ואמנם הם ארזו מיד את מיטלטליהם הדלים, שכרו עגלה ועוד באותו יום יצאו לדרך, כפי שהתחייבו. הם שמו פעמיהם לעיר ברודי, שם התגוררו הורי האישה.

מהתנהגות זו של האוקראינים מתברר כי הם שנאו את המשטר הקומוניסטי שנאה עמוקה. בדרך כלל האיכר שואף לעבוד את אדמתו שלו ולא לחיות ב”קולחוז” עם רכוש משותף, כלומר, בלי רכוש משלו. הרי התוצאות של ”גן העדן” הקומוניסטי הן כי ברוסיה העשירה באדמה חקלאית, אין די לחם. זו עובדה.

המשך הפרק בספר המלא