אדיטה

פרולוג

לעלות על פסגה גבוהה ולהביט לאחור על הדרך שעשית, על הקשיים שהיו בדרך, על ההצלחות הקטנות בנקודות זמן מסוימות, זו גדולה וגם הגשמת חלום אמיתית.

לחפש כל החיים את אדיטה שנספתה כנראה בשואה, לחיות בצילה, להגשים את חלומה עם אחוזים משמעותיים מהדנ״א שלה, זה לא מובן מאליו.

להתחיל מבראשית, לבנות עולם שלם מהזיכרון שהותירה אחריה, להיות בנעליים של אדיטה כדור המשך, כאשר לגיבורת הספר, גם היא אדיטה, קורות חיים שונות מאדיטה ההיא: אב דומיננטי בעל יכולות הישרדות מדהימות בחיים שלאחר השואה, חיים בתקופה הקומוניסטית ברומניה.

אדיטה, גיבורת הספר, חיה את חייה בתוך ניגודים, קופצת באומץ לב בין עולמות והיא מבחינה היטב בינם, היא יודעת לבחור את הכי טוב עבורה:

משפחה ענפה שנספתה בשואה, אל מול משפחה קיימת אך לרוב רחוקה מכל הבחינות,

אב הרפתקן וחמקמק, איש העולם הגדול, אל מול אם מיושבת, מחבקת, שנלחמת בשבילה,

משפחה קטנה ומאושרת, אל מול משפחה מתפרקת, בצל החיפוש המתמיד של אביה אחר אישה שתהיה דומה לאימו שנספתה בשואה, ושלעולם לא ימצא,

שלווה במשפחה של אביה, אל מול אלימות קשה בבית אימה,

תקופת החיים הקצרה כילדה הגרה עם אחים, אל מול החיפוש המתמיד אחריהם,

החיים הפשוטים והשלווים בכפר, אל מול החיים בעיר הסואנת,

החיים בקהילה היהודית, אל מול החיים הפשוטים, ללא מסגרת וללא השתייכות רוחנית.

פרק 1

אדיטה הראשונה

״אדיטה, את יודעת שאת שמך קיבלת על שמה של אחותי שנספתה בשואה בגיל ארבע־עשרה?״ זה מה שאביה נהג לומר לה פעם אחר פעם מאז שהיא זוכרת את עצמה, כשהוא מצביע על התמונה היחידה שהצליח למצוא בבית הוריו לאחר שחזר מאושוויץ, מטהאוזן, גוסן, מהשואה, לעיר הולדתו צ׳חול סילבניאי CEHUL SILVANIEI אשר בטרנסילבניה, רומניה.

אולי הוא יכול היה לא להגיע לגטו, לא לעלות על רכבת המוות; אולי יכול היה למנוע את הגעתו לאושוויץ, למנוע את קעקוע המספר על האמה הימנית, מספר שיזכרו הוא, ילדיו, נכדיו, נשותיו ומכריו כל חייהם. אולי יכול היה לא לצעוד בצעדות המוות, לא להיפצע מיריות, לא לסחוב חיים שלמים של חוסר, של זוועות, של געגועים אין־סופיים למשפחה היקרה. החסכים הללו ליוו אותו כל חייו והוא העביר אותם גם לנו, לילדיו, כמו תכונה גנטית המועברת בתורשה אלינו, דור שני לניצולי שואה.

״אסור לבזבז קליפה של תפוח אדמה! צריך לקלף כמה שיותר דק. כשהייתי בשואה, קליפה כזאת נחשבה כיקרה מפז, יכולה הייתה להשתיק רעב, אפילו בלי לבשל, כך סתם, להכניס לפה ולהרגיע את הבטן ואת הנשמה.״

אסור לבזבז קליפת בצל! מאותה סיבה. אין לזרוק לחם, כי הוא מציל מרעב, ממוות.

כל כך לא חשוב אם פג תוקפו של התאריך על המוצר, הוא בטוח טוב לשימוש. אסור לזרוק אוכל!

כל כך מקובע בתוך תוכה הרצון לאוכל זמין, ללא בזבוז. ילדיה צוחקים עליה לא פעם, ״אימא, אין כבר שואה. את לא רואה שפג תוקף על חבילת האוכל? תזרקי את זה, נקנה חדש.״ כמה שלא תסביר את עצמה, את שאביה לימד אותה, הם אולי יבינו, אבל לא יפעלו על פי תורתו. היא תישאר כך, עם המחשבות שאביה החדיר לזיכרונותיה, בכל פעם שתקלף תפוח אדמה או בצל, או שתעמוד בפני ״דילמת תאריך פג התוקף״, כלואה בין דברי אביה לבין ילדיה, וככל הנראה כמעט במאת האחוזים תבחר בדרכו של אביה. זה לא יעבור לה לעולם.

אביה גדל במחוזות טרנסילבניה, אך נולד בסוברנץ, צ׳כוסלובקיה. ישנו תיעוד המוכיח שכבר במאה השבע־עשרה הייתה קהילה יהודית בסוברנץ. אזורים נרחבים במזרח אירופה השתייכו לאימפריה האוסטרו־הונגרית, הפסבורגית, ובה דיברו בשפה ההונגרית והגרמנית לרוב ובנוסף את השפה המקומית. רבה הראשי של הקהילה היה מנשה שמחה פרידמן, ואומרים ששמו הלך לפניו. הוא היה סבו של אביה. הוא שירת בנאמנות את הקהילה היהודית במשך ארבעים שנה עד פטירתו בשנת 1926. הוא גם היה הרב האחרון של הקהילה. לרב נולדו עשרה ילדים, בהם, אימו של אביה, תרזה טויבה.

לעומת זאת, לקהילה היהודית בעיר צ׳חול סילבניאי, מרחק של כמאתיים שמונים קילומטר משם, בלב טרנסילבניה, שעכשיו השתייכה רק להונגריה, ראש הקהילה היה הרב חיים בצלאל פאנט, בנו של רבה הראשי של טרנסילבניה, הרב פאנט, שהיה הרב הראשון בקהילת צ׳חול סילבניאי בשנת 1867. בין שני הרבנים היו קשרי משפחה רחוקים בזכות שידוכים שהביאו לחתונות.

כך קרה גם לתרזה־טויבה לבית פרידמן, בחורה משכילה שהמשיכה לימודים גבוהים ובהם ניהול עסקים, הנהלת חשבונות ושפות, ובהן גם אנגלית, דבר שהיה נדיר מאוד בזמנים האלה עבור בחורה בכלל ובטח עבור בחורה יהודייה מבית דתי מאוד. בבית הוריה היא גם למדה כינור יחד עם אחיה, עוד דבר שהיה נדיר אז, שאישה תנגן בכינור, אך אביה, הרב פרידמן, נתן את הסכמתו לכך.

דודה, הרב חיים בצלאל פאנט מצ׳חול סילבניאי, הציע לרב פרידמן מסוברנץ לשדך לה את יוסף יהודה יעקב, בן הקהילה היהודית, ובה גם דיברו בשפה ההונגרית כמו בבית הוריה. יוסף היה תלמיד חכם, שסיים את לימודיו בישיבה בברטיסלבה. בקהילה הוא בלט בחוכמתו, היה איש הגון, לימד ילדים ב״חיידר״ (תלמוד תורה לילדים מגיל שלוש־ארבע), הוא היה ממונה על גזברות הקהילה ושימש כרשם הקהילה. כמו כן, הוא היה ממונה על גמילות חסדים ועל העזרה לקהילה, לעניים.

יוסף וטויבה התחתנו בצ׳חול סילבניאי וקבעו את ביתם שם. כשנכנסה להיריון, היא בחרה לנסוע חזרה אל בית הוריה בסוברנץ, המרוחק מאוד, על מנת ללדת שם, מוקפת באימה, באחיותיה, במשפחתה. שם נולד בנה הבכור, אביה של אדיטה, גיבורת הסיפור. הם נאלצו להישאר שם יחסית הרבה זמן לאחר הלידה, עקב מחלת הטיפוס שהשתוללה באזור. עזבו לביתם, על מנת להתאחד עם האב, רק כשהבן הבכור היה בן שנה, אז ראה אותו אביו לראשונה. שש שנים לאחר מכן, בשנת 1930 נולדה האחות של אביה, אדיטה, בצ׳חול סילבניאי, כי הורי האם כבר לא היו בחיים וחלק מהמשפחה עלו כבר לישראל או עזבו למקומות אחרים בעקבות נישואים. האח הבכור, עכשיו בן שש, היה כל כך גאה שיש לו אחות קטנה והיה שומר עליה מכל משמר, מוותר על משחקים עם החברים בני גילו על מנת לשחק איתה, היה מספר לה סיפורים מהתנ״ך, היא הייתה משוש עיניו. האהבה בין שני האחים הייתה עמוקה מאוד.

יהודי הונגריה היו בין ראשוני היהודים על אדמת אירופה שהחלו לסבול מהאנטישמיות שהופיעה בצורתה המודרנית והפוליטית. על מנת לכבוש חזרה אזורים נרחבים ביוגוסלביה, רומניה, צ׳כוסלובקיה ועוד, שאותם איבדו בנסיבות פוליטיות, ההנהגה ההונגרית, ברשות גומבוש ואחר כך הורטי, חברו להנהגת אוסטריה וגרמניה לעזרה עוד משנות השלושים. אלה מצידם התנו את עזרתם בשליטה וסחיטה בהונגריה.

בספטמבר 1940, עם כניסתם לצפון טרנסילבניה, ההונגרים החלו בדיכוי היהודים בצורות שונות. בהתחלה התמקדו ברכוש היהודים ובענפי הכלכלה של הקהילה היהודית. רבים מיהודי הקהילה נדחפו מחוץ לעסקיהם או הוגבלו בסחר, ענף שהיה מרכזי בחייהם ובו הצטיינו. כדי למנוע סגירה מוחלטת של העסקים, היהודים נאלצו, בעל כורחם, להתאחד עם אזרחים הונגרים בעלי השפעה וסמכות באזור.

כך קרה לעסק שהיה בבעלות המשפחה, חנות מבוקשת מאוד למזון ולצריכה ביתית. החנות הייתה מקור הפרנסה העיקרי של המשפחה ואפילו הילדים היו עוזרים להם, אך להורים היה קשה לעבוד עם האנשים הלא רצויים הללו והחליטו למסור את העסק, מחוסר בררה. האם, שהפליאה בנגינתה, החלה ללמד עכשיו לנגן בכינור ילדים בקהילה היהודית. במקביל, המשיך האב למלא את התחייבויותיו לקהילה היהודית, בין היתר ברישומים, בתיעוד חיי הקהילה, כי כתב ידו היה ממש יפה, קריא. הוא ידע גם לכתוב בשפות אידיש, הונגרית וגרמנית. הוא היה דואג שלא יישאר אף עני רעב ללא ארוחת שבת, חלה ויין, והוא עצמו ואביה של אדיטה היו דואגים שהדברים יגיעו למי שזקוק, בשקט ובצניעות.

כבר בתקופה של שנות השלושים המאוחרות, החלה לתפוס תאוצה התנועה הציונית, ומשפחות ואפילו פרטניים, יחידי סגולה, בעלי ראייה מרחבית, תפיסה והבנה מרחיקת לכת לאותם זמנים, חשו שאיום גדול עומד להגיע אליהם. הם היגרו לפלשתינה ולארצות אחרות. במחשבות כל יהודי הקהילה, צעירים כקשישים, תמיד הדהד אותו החלק מהתפילה, שכל יהודי היה בקיא בה,״לשנה הבאה בירושלים הבנויה״. שיר נוסף, בהונגרית, השפה המקומית, התנגן אצל יהודי טרנסילבניה, כנראה מהמאה השמונה־עשרה, לאחר שהמנגינה עברה ״גיור״ והוכנסו לתוך החרוזים מילים בעברית בסתר ושמו היה, סול א־קוקוש מר״ (התרנגול קורא), שגם הוא סימל את רצון היהודים לעלות ישראל, כש״ייבנה המקדש״ ו״עיר ציון תמלא״. המנגינה עצובה והמילים מספרות על תרנגול צבעוני, יפה, שמטייל באור השמש ביער ורוצה לחזור הביתה. בהשפעת חסידות הונגריה, הכוונה ״הביתה״ מתורגמת לעלות לארץ ישראל. אביה של אדיטה סיפר שבתקופה הקומוניסטית אסור היה להשמיע את השיר בקול רם מפחד השלטונות.

גם תוכניתה של המשפחה הייתה לעלות לישראל, אך עקב ביורוקרטיה מורכבת, הם לא הצליחו לקבל את המסמכים הדרושים בזמן, ונשארו במקום. אביה של אדיטה, לעולם לא יכול היה להשלים עם הפספוס הזה. לו היו מצליחים לקבל את האשרות בזמן, הם היו עוזבים את המקום עוד הרבה לפני שההונגרים והגרמנים פלשו לאזור.

בבירת טרנסילבניה, קלוז׳, פרט לבתי כנסת ומוסדות נוספים עבור היהודים המקומיים, היו עוד כאלה ששימשו את כל יהודי טרנסילבניה, ובהם בית החולים היהודי, שאותו עד היום זוכרים זקני העיר כבית החולים הטוב ביותר בעיר. אליו נשלחו גם יהודים ממקומות מרוחקים יותר, כשהיה צורך באשפוז ובטיפול. סבה של אדיטה היה דואג לנושא זה בקהילת צ׳חול סילבניאי. אם ליהודים עניים לא היה כסף לשלם לבית החולים, הוא דאג לכסות את ההוצאות מתקציב הקהילה, שהוא היה ממונה עליו. הכספים שהופקדו לטובת הקהילה באו מתרומות של עשירי העיר וגם באמצעות אגרה הוגנת שהיהודים שילמו לטובת הקהילה כולה.

החל משנת 1940 התלמידים היהודים לא הורשו להשתלב במערכת החינוך המקומית שנוהלה על ידי ההונגרים. הקהילה עשתה מעשה ודאגה להקים גני ילדים ובתי ספר יסודיים וגימנזיום, אחד לבנות ואחד לבנים רק עבור הילדים היהודים מכל אזור טרנסילבניה. במסמכים של הקהילה היהודית בקלוז׳, נמצאו חלק מהמסמכים המתעדים את חיי הילדים היהודיים בבתי הספר האלה, עבודות שלהם, מבחנים, ציונים ועוד. אחות אביה, תלמידה מצטיינת, למדה שם בקלוז׳ בגימנזיום היהודי. לקראת כניסת הנאצים לרומניה ואיומים מצד ההונגרים, שנאלצו לסגור אותו, הילדים היהודים, בינם גם האחות, חזרו לבית ההורים.

בין השנים 1944-1942 נאלצו יהודים רבים לעבוד בכפייה עבור ההונגרים. חלקם נשלחו לאוקראינה, שם מתו רובם בשל מחסור במזון, הקור העז בחורף או שנהרגו על ידי הצבא ההונגרי. למרות זאת, הקהילה בצ׳חול סילבניאי המשיכה בשגרת חייה, עד כמה שניתן היה בזמנים האלה, עד למרץ 1944.

לאחר הכיבוש הנאצי ב־19 במרץ 1944 המצב החל להחמיר: היהודים נאלצו לענוד את הטלאי הצהוב, הוגבלו בתנועה לשעתיים ביום, ורכושם נלקח מהם. השואה האמיתית של קהילת צ׳חול סילבניאי החלה ב־3 במאי 1944, כשחויבו להיאסף בכל פעם עשר משפחות, לפי רשימה שהוכנה מראש על ידי ההונגרים, ברחובותיה הראשיים של העיר. היהודים הורשו לקחת עימם רק כמה פרטי לבוש. החפצים היקרים, כמו טבעות, עגילים וכדומה, נלקחו מהם. ביתם ננעל על ידי ההונגרים באמתלה שישמרו על הבתים עד שיחזרו. היהודים הובאו לתחנת הרכבת והועלו לקרונות לסחורות ולחיות. כשבעים אנשים בכל קרון. לכל קרון הוקצבו שישה כיכרות לחם בלבד, ללא מים.

כחמש מאות יהודים נלקחו מצ׳חול סילבניאי ב־3 במאי 1944 בשעה אחת־עשרה בבוקר. לאחר יציאת הרכבת מהעיר, בדרך נלקחו יהודים נוספים מיישובים סמוכים, כשהרכבת עוצרת בכמה תחנות. בתחנה אחת היא עצרה ליממה. כל הנסיעה של ארבעים הקילומטרים, לקחה ארבע ימים שלמים עד שהגיעה ליעד, לצ׳חאיו CHEHEIU, שם היה הגטו. כבר בגטו עצמו היו יהודים שעונו למוות, כדי שיגלו היכן החביאו את רכושם, על מנת שיוכלו לגזול אותו מהם.

אביה של אדיטה היה איש בעל חשיבה לוגית, יצירתית, רחבה ומעשית. עמוק בתוכו הוא החל לחוש שהחיים כיהודי כבר לא בטוחים כבעבר. הישגיו בלימודים, בישיבה בסיגט, היו טובים מאוד, והביאו גאווה למשפחתו. ייתכן והיה ממשיך ללמוד בחפץ לב אם לא היה חש בליבו כי מקצוע מוחשי יכול להועיל יותר. הוא החל להרגיש ש״הקרקע״ כבר לא יציבה, שנושא היהדות נדחק הצידה לנוכח האיומים הפיזיים על חיי היהודים, ושעבודה פיזית יכולה לטשטש ולו במעט את יהדותו. הוא עזב את הישיבה בסיגט לאחר ריב קשה עם אביו, דמות חשובה, מוערכת ומכובדת בקהילה היהודית בעירו. הוא פנה ללמוד מקצועות הקשורים למכונאות ולעיבוד ברזל, תעשייה משגשגת באותן שנים. הוא נסע לבודפשט ולבירת רומניה, בוקרשט, שם למד היטב, קיבל תעודה אחר תעודה, ולאחר מכן התחיל לעבוד בקלוז׳ CLUJ.

כששמע על גירוש יהודי טרנסילבניה בכלל ואחר כך על גירוש יהודי עירו בפרט, והוא כבר בן עשרים, נסע בדרך לא דרך חזרה לעירו. כשלא מצא את משפחתו ושמע מהשכנים שכל היהודים נלקחו, הוא המשיך במסעו עד שהצטרף למשפחתו שהייתה כבר בגטו, בשבי ההונגרים. כמו פרפר הנמשך אל האש, הוא התקרב אל משפחתו, למרות שידע שזהו צעד מסוכן מאוד, אך הוא היה חייב להיות איתם, הוא היה בטוח שיוכל לעזור להם, הרי הוא צעיר, חכם וחסון. לאורך כל חייו העתידים לבוא, מצפונו לא ייתן לו מנוח — מדוע לא בנה בונקר בחצר ומילא אותו באוכל, וכך הוא ומשפחתו היקרה היו חיים שם עד יעבור זעם.

במאי 1944, על פי העדויות והרישומים, נאספו יהודי עירו בגטו המאולתר, בחצר גדולה, ללא אמצעים אנושיים מינימליים, ללא אוכל, היגיינה או קורת גג שתגן מפגעי מזג האוויר. אבן גדולה נגולה מעל ליבו כשפגש את משפחתו. הוא חשב לעצמו שיעשה הכול על מנת להציל אותם. הוא באמת היה תמים. החיילים ההונגרים היו מאוד אכזרים וכלל לא הפריע להם לראות את סבלם של היהודים. הם הרי קינאו ביכולת הכלכלית של היהודים שלרוב הייתה טובה משלהם, או שהראו כלפיהם שנאה ללא סיבה עוד לפני פלישת גרמניה הנאצית להונגריה, טרנסילבניה.

הוא, משפחתו והיהודים שהיו בגטו, הועברו ברכבות לאושוויץ. אחותו בת הארבע־עשרה, שעל פי התמונה היחידה ששרדה, נראתה שברירית וקטנה לגילה, הייתה חלשה מכל תלאות הדרך, אך שרדה איכשהו את המסע הארוך לאושוויץ. כך גם אימו, אביו והוא עצמו.

בהגיעם לאושוויץ, סיפר אביה, כי חיילים נאצים חמושים חיכו להם, פזורים בכל מקום, מוכנים לכל תרחיש של הפרת סדר. הם ירו בכל מי שזז, אפילו אם רק חשדו במשהו, ולבטח אם התחוללו הפרות סדר של ממש. חייל נאצי, חצי רדום, היה מסתכל לשבריר של שנייה על היורדים מהרכבת, וכך בלי להניף עפעף, היה שולח ימינה או שמאלה, גוזר דין. מי לחיים ומי למוות.

אימו נלקחה לכיוון תאי הגזים. אחותו, לעומת זאת, נשלחה לקבוצת הנשים העובדות. אולם ברגע שהאחות הבינה שהיא נפרדת מאימה, היא החליטה שהיא מצטרפת אליה. וכך קרה. משם אימו ואחותו נלקחו הישר לחדר ״הרחצה״, לתאי הגזים. הוא ואביו נלקחו לקבוצת העובדים הפוטנציאלים של מכונת המלחמה הנאצית המשומנת. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה את אדיטה אחותו ואת אימו. תמונה זו לא תיעלם מראשו לעולם.

אדיטה, שנקראה על שם אחות אביה, חיפשה כל חייה אחר אדיטה, דודתה, שאולי שרדה. כל כך רצתה לראות אותה, לגלות על שם מי היא קרויה, לראות את פניה, לחבק אותה. לפעמים הייתה יושבת לבדה כילדה ומדמיינת איך תשב לדבר איתה.

כשהגיעה לגיל ארבע־עשרה, הגיל שבו אדיטה, אחות אביה, נעלמה מעל פני האדמה, היא חשבה לעצמה איך יכולים החיים להפסיק בגיל ארבע־עשרה, כשהכול נראה מבטיח, כשמדברים על עלייה לארץ ישראל. אולי היא חשבה שהעלייה לארץ הייתה החלום הגדול שניתן להגשים? הם הרי כבר הכירו יהודים שעלו לארץ, ואפילו היו להם קרובי משפחה בארץ הקודש. אולי היא חשבה שבארץ ישראל יהיה לה טוב יחד עם משפחתה?

היא תהתה בינה לבין עצמה איך אביה מרגיש עם זה שהילדה שלו הגיעה לגיל שבו אחותו נספתה בשואה. האם היא דומה לה? אולי יש להן תחביבים דומים? אולי היא מתנהגת כמוה? אוהבת את אותם הדברים? בטח יש הרבה דברים דומים לשתי האדיטות. לא פעם אביה היה מלטף את לחייה עם חיוך אוהב על פניו ודמעות זולגות מעיניו, חוזר ואומר לה שהיא נראית בדיוק כמו אחותו אדיטה. היא הייתה מסמיקה, והיו רגעים ארוכים של שקט, שבהם כל אחד שקע במחשבותיו. היא הייתה מנסה לראות בעיני רוחה את הדמיון שביניהן. לפעמים אפילו הייתה מתביישת, מרגישה נחותה מפני שבלידתה, נכנסה ל״נעליה״ של אדיטה הראשונה. היא לא יודעת אם הן במידה הנכונה, אם היא עונה על ציפיותיו של אביה.

כל כך הייתה רוצה לשמוע דברים מפיה של אדיטה הראשונה, סיפורים על חייה לפני השואה, על בית הוריה, על תקופת השואה שעברה ועל מה שקרה אחריה. בניסיון למצוא מידע עליה, בכל ערבי יום השואה וגם זמן רב לפני המועד ואחריו, הייתה מחפשת שעות וימים בכל מקום שרק הייתה יכולה. אחיה הבוגרים ממנה אמרו לה שאין טעם כי היא לא שרדה, אבל העניין לא נתן לה מרגוע. הייתה אובססיבית למצוא אותה בחיים, במיוחד לאחר שאביה עזב לנצח. רק לאחר שחלתה בסרטן, כשמשהו בנפשה השתנה, היא הפסיקה לחפש בקדחתנות, אבל עדיין חולמת למצוא אותה ועדיין מחפשת כל פיסת מידע על אודותיה. בכל פעם שהיא נתקלת במשהו שמזכיר אותה, היא מתחילה לחפש בקדחתנות. כך קרה, ממש לאחרונה, הצליחה למצוא אזכורים באתר הקהילה היהודית בקלוז׳, מסמכים מהגימנזיום שבו למדה, והיא מתכננת לבדוק שם כל פיסת מידע והוא יהיה כל כך יקר לליבה. יחד עם זאת, כנראה היא תפגוש אותה רק בעולם הבא, יחד עם סבה ועם סבתה ועם אביה... פגישה שתשמח את ליבה ותמלא את החלל הריק שהשאירו אחריהם במותם.