עושים סיפור

מבוא

פרופ' אדיר כהן

"עושים סיפור" על משקל "עושים אהבה", וכשיוסי אלפי עושה אהבה נולד ספר חדש וכבר משמיע קול חכם, מלמד, מבריק ומאיר נתיבות. ואכן, כדברי המשורר ויליאם וורדסוורת (William Wordsworth) "הילד הוא אבי האיש" וזה — המדריך החדש, הוא אבי המספר.

ועם מי יוסי מתנה "אהבה" בספריו? קודם כול עם הלשון. הוא אומן הלשון על מקורותיה, הקשריה התרבותיים, המסורתיים, החברתיים והרוחניים, ובה בשעה היא הלשון התקשורתית הישירה המדברת לכל נפש הרחוקה מכל התנשאות, הפונה אל השומע או הקורא. מבחינה זו בכל גישתו קרוב הוא לתפיסתו של מורי ורבי הנערץ מרדכי מרטין בובר בעל תורת ה"אני אתה" הישירה, המקבלת את האדם השווה לו, הרחוקה מגישת "האני הלז" המתנשאת עליו, המשתמשת בו.

יוסי הוא מהמובהקים שבמספרי הסיפורים שלנו, מורה לתורת הסיפור, עורך סדנאות, מייסד ומקים "פסטיבל מספרי סיפורים" ועוד ועוד ועוד.

כל סיפוריו הם קודם כול סיפוריו שלו. הוא מדגיש — "הסיפורים שלי הם החיים עצמם". אילו ביקשנו להבהיר את גישתו הפסיכולוגית היה אפשר לציינה כגישה הנרטיבית. האדם מספר את חייו. סיפורנו בידינו, וביוצרנו את חיינו אנחנו בוראים אותם, כותבים את חיינו כמעשה יצירה.

יוסי מתנה אהבים עם הקהל שלו, ובגישתו מקיים את המודל של גישה במודל אהבה, שראשיתו פגישה, המשכו גישה וסיומו... שה!

הוא לומד את קהלו, מכיר אותו, מבקש להגיע אליו ובהמשך נרקם סיפור האהבה החם והמחבק.

הקורא את ספרו והמאזין לסיפוריו רואה תמיד שה"אני המרפא" שלו הוא יוסי. יש לו חותם משלו, נוסח משלו, ניגון משלו ואופי מיוחד של תקשורת.

טיפוחו של האני המספר הוא אחד ממטרותיו של ספרו.

יוסי הוא מספר חברתי החש את החברה בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה. ממנה הוא בא, בה הוא חי ואותה הוא מטפח. בה בשעה שהוא חבר הוא גם מנהיג. הוא אינו נגרר אחר הדברים אלא מנהיג אותם ומוליך את הסיפור ביד רמה.

יוסי אינו רק תיאורטיקן של הסיפור אלא אדם מעשי מאוד. הוא מביא שורה ארוכה של עצות הלכה ומעשה, בהן הוא מדריך את המספרים והקוראים בדרכי נועם. ואכן, העצות מעולות ומסייעות בידיהם להבין את מלאכת הסיפור כמעשה יצירה הדובר אל סקרנותו של השומע, אל ליבו, אל מחשבתו והזדהותו.

ובסיומה של רשימתי הרשו לי להקדיש ליוסי שיר קטן שלי, שדומה שהוא מוסיף פנס קטן להארת ספרו:

לחיות את הסיפור/ אדיר כהן

רק בחיותנו את הסיפור

בכל רגעי התהוותו,

רק בהיותנו בתוכו

נוכל לספרו נאמנה,

והוא יהיה אף

בתוכם של קוראינו.

פתח דבר

יוסי אלפי

בספר הזה אדבר אתכם כגוף ראשון הפונה לזולתו בגוף ראשון. לצערי, השפה העברית טרם מצאה נוסחה מיטבית לשוויון מגדרי ולפיכך לשון הפנייה שלי היא לזכר ולנקבה כאחד, בלשון יחיד ובלשון רבים.

הבחירה בגוף ראשון נובעת מכך שכשאני מנגיש סיפור אני מדבר עם עצמי, זו דרכי לשוחח עם ה"אני" שלי ולהשיא לו עצות מניסיון חיי ומעבודתי המקצועית. גם אם אטעה חלילה ולא אצליח בכך, הרי זה רק משום שאני בן תמותה — מספר סיפורים ולא קוסם.

את הספר הזה תוכלו לקרוא גם לא בצורה מסודרת מתחילתו עד סופו, תוכלו להתחיל לקרוא בו מאחד הפרקים האמצעיים או מסופו, ואם תרצו תוכלו לעלעל בו ולקרוא כל פרק לחוד.

תמיד הייתי מספר סיפורים, ותמיד רציתי שיבינו שהסיפורים שלי הם החיים עצמם. הם האמת המוחלטת, גם אם הם אינם משקפים בהכרח את כל האמת, שכן לכל סיפור יש אמת משלו.

מאז ומתמיד הייתי כזה. בילדותי, כשסיפרתי סיפורים, לרוב החטיפו לי הוריי סטירה, ברוח החינוך של הימים ההם שהתמצה בפסוק "חושך שבטו שונא בנו".

בכל פעם שחזרתי הביתה והתחלתי לספר היה אבי נוזף בי, "אתה לא יכול פשוט ללכת ולחזור בלי דרמה, בלי קטסטרופה, בלי שמשהו ייפתח ובלי שמשהו ייסגר, בלי לספר סיפורים כל הזמן?"

אבי היה איש שהבין את פירושה של המילה, אבל הוא אף פעם לא ראה את התמונה שמאחוריה. כשהייתי בתיכון ושיחקתי את דמותו של הרפגון, ניגש מנהל בית הספר לאבי ואמר לו בהתרגשות ובגאווה, "מר אלפי, הבן שלך נבחר לשחק בתפקיד הראשי בקמצן של מולייר."

אבי הנהן, וכעבור רגע אמר לי בטון נמוך, "אתה עושה לנו בושות במשפחה! למה קמצן, למה? אנחנו קמצנים?"

בילדותי לא הבנתי למה אני תאב כל כך לספר סיפורים. לא הבנתי שבשל היותי ילד שביעי במשפחה של עשרה ילדים עליי למצוא את מקומי, כלומר לגרום לאחרים להקשיב לי. לספר סיפורים הייתה הדרך היחידה שלי.

ככל שהתבגרתי כך גם התפתחה אצלי היכולת לספר סיפור. אז לא היו לי שיטות או טכניקות שאפשר להיעזר בהן במלאכת סיפור הסיפורים. למעשה, המצאתי שיטות שונות תוך כדי תנועה, אבל דבר אחד הבנתי — שבאמצעות הסיפור אצליח לזכות בתשומת לב. כך נעשה הסיפור כלי המאפשר לי להשיג מרחב מחיה, המאפשר לאחרים לראות אותי, ואף צורך קיומי.

בעיראקית יש הרבה מילים וכינויים לילד שמבלבל את המוח, ילד שבכל פעם שהוא מדבר סימן שקרה משהו דרמטי, כפי שאבי מן הסתם חשב עליי תקופה מסוימת. אכן, בתור ילד תמיד הייתי דרמטי. תמיד הייתי מספר ומדבר אבל אף פעם לא אמרתי דברים סתם, בשונה מילד שמשקר כדי לשרוד, כדי להשיג משהו או כדי להתחמק ממשהו.

לספר אין הכוונה לשקר; אולי להגזים לפעמים, לעגל פינות, לשלב בין אירועים. לרוב סיפור טוב מבוסס על אמת, אם כי יש שאומרים שגם שקר טוב הוא קרוב לאמת.

הצורך לפתח דרכים ושיטות חדשות לספר סיפורים גזל ממני כוחות רבים, ואף הוביל לא פעם למשברים שאולי היו יכולים להיחסך ממני אילו ידעתי אז את מה שאני יודע היום, עשרות שנים אחרי שהתחלתי לספר סיפורים כמקצוע.

אך אילו השיטות והדרכים שאני מכיר היום היו מוכרות לי כבר אז, הרי שהסיפור שלי לא היה נכתב על דפי הזמן כפי שנכתב ולא הייתי כותב היום את הספר הזה כמומחה בתחומי. כנראה הייתי צריך לעבור את כל מה שעברתי כדי להגיע עד הלום, והייתי צריך לספר את כל מה שסיפרתי כדי לספר את הספר הזה.

אבי וההורים כולם הם דוגמה מצוינת, אחת מיני רבות: כשאנחנו מכבדים את ההורים שלנו ונותנים מקום בחיינו לסיפור שלהם (וכמובן אין להם רק סיפור אחד אלא עשרות, כמו לכל אדם), אז אנחנו מכירים אותם, חווים אותם ואף עושים אותם באופן החווייתי ביותר חלק מסיפורנו הפרטי.

בכך אנחנו מאריכים את חיינו ומאפשרים להם להיפגש עם חייהם של בני הדור הקודם. באמצעות סיפורם וסיפורנו, אנחנו מצליחים לחיות גם בדורנו וגם בדור של הורינו. כל עוד הסיפור מצוי בזיכרון אבל גם מסופר הוא עדיין מתרחש.

זכרו, כשאתם שותלים את סיפורכם בליבם של אחרים, ובייחוד בלב הצעירים שבהם, אתם מצליחים ליטול חלק בעתיד שבו אולי אתם עצמכם כבר לא תהיו. כשאתם מספרים סיפורים לאחרים אתם יוצרים מקום משלכם גם בזמנים ובמציאויות שאולי לא תזדמנו אליהם בעצמכם.

עוד מאה ועשרים או מאה ושלושים שנה אולי לא תהיו פה, אבל הסיפורים שלכם יוסיפו להיות. וככל שתספרו אותם טוב יותר, לאו דווקא ככל שתספרו יותר סיפורים, כך תחיו יותר. במובן רב אין זו זכות לספר סיפורים, כי אם חובה של כל אחד ואחת מאיתנו.

מטרתו של הספר היא לסייע לכם להכיר בכך שגם בכם מקנן צורך פנימי לספר סיפור, אם לא הרגשתם אותו עד כה או הרגשתם והדחקתם ככל יכולתכם. מידת הרצון או הצורך לספר סיפור שונה מאדם לאדם, מזמן לזמן, וממקום למקום. עם זאת, כל עוד אנחנו מספיק בטוחים בעצמנו ובסיפורים שלנו ימשיכו להתקיים יחסי גומלין פוריים בין הסיפור האישי שלנו לסביבתנו.

לפעמים נדמה שאנחנו מאבדים את יכולתנו לספר סיפור בעיקר בשל משבר הגורם להסתגרות ולהתבצרות — נסיבות החיים, אירוע מסוים או טרגדיה. נדמה אז שהאמירה "לא מבינים אותי!" נובעת מכך שלא מצליחים להתקיים יחסי גומלין בין הסיפור שלי ובין סיפורם של הסובבים אותי. אלה מצבים שאדם מרגיש שאינו מסוגל לספר או שאיש אינו מעוניין לשמוע את מה שיש לו לספר.

לא תמיד ברורה לנו עובדת היותנו חיים. לא תמיד ברור לנו מהם בעצם חיינו. כשאנחנו מספרים לעצמנו מה היינו, או מה עבר עלינו עד כה, אנחנו מבינים דברים שלא הבנו בשלבים שבהם לא היינו מודעים לסיפור שבתוכו חיינו.

אני מניח שבשלב הזה עולות לא מעט שאלות כמו איך לומדים לספר סיפורים? מהיכן הצורך הזה נובע? מה גורמת לי המודעות לסיפור האישי שלי? לאן אני מוביל את עצמי ואת הסובבים אותי באמצעות הסיפור? איך אני מתקשר באמצעות הסיפור? מה יגרום לאנשים להקשיב לי?

על כל השאלות האלה אני מתכוון לענות כמיטב יכולתי.

בספר אנסה לדבר איתכם בכתב, על אף שאומנות מספרי הסיפורים היא אומנות ההיגד; כלומר סיפור הסיפורים נעשה בעל פה ושייך לעולם ההצגה, הפרזנטציה, התיאטרון והדרמה. המפגש בין האומנות הזו והספרות מתאפשר רק באמצעות הפיכת הסיפורים המדוברים לטקסט.

כמו כן, אציג לפניכם תיאוריות שנוצרו במופע "פסטיבל מספרי סיפורים" שאני מריץ כבר שלושים שנה. בתחילת דרכי לא היו בידיי תיאוריות שידריכו את דרכי האומנותית. ככל שביצעתי, הופעתי וסיפרתי יותר, כך נוצרו תיאוריות, טכניקות ומתודות. מה שעשיתי כילד, עשיתי במידה רבה גם כמבוגר.

בהמשך התחלתי ללמד ולתרגל את הגישות והשיטות השונות בעשרות קורסים, סדנאות ומפגשים ברחבי ישראל ובעולם. תודתי הכנה לכל מי שלמדו אצלי במסגרות השונות ובקורסים השונים והמגוונים שקיימתי.

כך או כך, בין אם אתם צעירים המחפשים ודורשים את מקומכם בחברה ובין אם אתם מתעתדים לעסוק במקצועות הדורשים מידה של יכולת לספר סיפור (שאלה רוב המקצועות), אתם עשויים לגלות במהלך הקריאה שכבר בהיותכם ילדים ונערים הצלחתם במקומות שבהם סיפרתם היטב את סיפורכם.

נוסף על כך הרי לכם סוד: אתם כל הזמן מספרים סיפורים, גם אם אינכם ערים לכך. מהיום שבו נולדתם ועד עצם היום הזה סיפרתם, ועודכם מספרים, סיפורים. גם בשתיקותיכם, בבדידותכם, בשיחות שאתם מנהלים עם אחרים, וכמובן בשיחות שאתם מנהלים עם עצמכם.

יקיריי, אתם מספרי סיפורים. לכן כל שנשאר זה לפתח, לארגן ולסדר את סיפורכם כדי שתוכלו להפיק מעצמכם ומחייכם את מלוא התועלת.

אם תחשבו על כך לרגע, יש לכם הרבה סיפורים לספר; הסיפור של כל אחד ואחת מכם ומחבריכם, הסיפור של משפחתכם, הסיפור של הקבוצה שבה אתם חברים, הסיפור של הקהילה שממנה אתם באים, הסיפור מעברכם ואף הסיפור מעברם של אבותיכם.

סיפורים רבים כל כך ממתינים שיספרו אותם, ואם תהיו מודעים לכך, לא יהיה לכם זמן לשקוע בדכדוך, בדיכאון או בבדידות. הסיפורים מעניקים טעם לחיים, ואפשר לפתח ולהאדיר אותם עד שיהיו לכלי שימושי ואף למשענת איתנה בימים קשים.

אם נהייה מודעים לכך שלא רק אנחנו מספרים סיפורים אלא לכל אחד ואחת מהחיים על פני האדמה יש סיפור משלו, נלמד גם להקשיב ולהזין את סיפורנו באמצעות סיפורם של האחרים. אם תדמיינו את עולם הסיפורים כעץ ענקי, תגלו שהסיפור של כל אחד ואחת מאיתנו הוא עלה הצומח על מי מבין ענפיו השונים של העץ, והוא מבקש לזכות במקום משלו במכלול או בעלווה האין־סופית של העלים הצומחים על עץ הסיפורים.

הסיפור יכול להיות מבוסס על ידע מחקרי, אישי או היסטורי. הקהל יכול להיות מיקרוקוסמוס — עולם בזעיר אנפין — כגון המשפחה, חוג החברים והקבוצה, או מאקרוקוסמוס — עולמות רחבים יותר, כמו הקהילה החברתית או המקצועית, ואף הציבור כולו.

כאמור, מטרתנו היא שיקשיבו לנו ושסיפורנו ימשיך לחיות גם לאחר שנרד מהבמה, נעזוב את החדר וניעלם מהמקום שבו אנו נמצאים כעת.

בדיעבד, אני מספר סיפורים כבר למעלה משבעים שנה. אני מודע היטב ליכולתי לתמרן לטובתי את הסיטואציות שבהן אני נמצא באמצעות הסיפורים. כאמור, במשך שנים אני עוסק בהוראה, בהנחיה, בהדרכה ובהעברת קורסים למספרי סיפורים למקצועיים ולחובבים במגוון מסגרות אקדמיות ומקצועיות ובמופעים לקהל הרחב.

אני נעזר בשיטה שאני מכנה "עקרונות עבור מספר הסיפורים", שעליה ארחיב בהמשך. השיטה הזו רלוונטית במיוחד בעת העבודה על הסיפור, החל מיצירתו, דרך עריכתו והתאמתו וכלה בהצגתו לפני הקהל. השיטה הזו גם משמשת מנהיגים המבקשים לפנות ביעילות לציבור באמצעות נאום. עם זאת, חשוב לי להדגיש שלמרות העובדה שהשיטה הזו עבדה ועובדת מצוין עבורי ועבור אחרים ייתכן שתתאים לכם דווקא שיטה אחרת. השיטה שלי היא רק הצעה, היא לא בהכרח הדרך היחידה הקיימת ללמוד לספר סיפורים.

טיפים למספרי סיפורים

1. לא רק אתם מספרי סיפורים.

2. הסיפור שלכם הוא רק זרז שיגרום למי שמקשיב לכם "לארגן" לעצמו את הסיפור האישי שלו.

3. הסיפור שלכם חייב להיות ההשתקפות של מי שמקשיב לכם, בבואה של הקהל.

4. למדו את הקהל שלכם לפני שתספרו לו סיפור.

5. הסיפור שלכם חייב להיות הרבה יותר טוב מהסיפור של מי שמאזין לכם. הסיפור שלכם צריך להניע, להסיע ולהביא את קהל השומעים למחוזות שונים.

6. לספר סיפור זהו צורך. מספר סיפורים אמיתי רוצה לספר, תאב לספר, משתוקק לספר, ממש חייב לספר. איש לא יבקש מכם לספר סיפור, והדבר חייב לנבוע מכם.

7. אם יש לכם סיפורים לספר, שאלו את עצמכם למה אתם מספרים את הסיפור הזה דווקא עכשיו ודווקא לקהל הזה? אם לא מצאתם סיבה, סימן שהסיפור שבחרתם אינו מתאים.

8. שאלו את עצמכם מה ירוויח הקהל שלכם מהסיפור. אם לא השארתם חותם כלשהו בליבו, בזבזתם את זמנו, הוא לא יאפשר לכם לספר באוזניו שנית. במקרה גרוע יותר, אף יפסיק את סיפורכם באמצע.

9. בחרו לכם "אני מספר" ודבקו בו. ה"אני המספר" שלכם אינו חייב להיות אתם עצמכם ממש אך עליו להיות קרוב אליכם, שכן הסיפור שלכם יוצא מהמגרש האישי שלכם.

10. אם עברתם בשלום את תשעת הטיפים הראשונים ויש לכם תשובה מספקת לכל אחד מהם, שאלו את עצמכם כעת איזו תועלת צמחה מכך שסיפרתם סיפור? אם הסיפור לא הועיל לכם במאומה, לא תרצו לספר סיפורים נוספים, וחבל.