לייקשור יו 2 - על קרח דק

פרולוג

מייסון

יום שלישי נקניקיות היה בדרך כלל אחד הימים האהובים עליי בשבוע. כמה מהבחורים בקבוצה גרו בבית ממש מחוץ לקמפוס. זה לא היה מפגש של כל הקבוצה, רק כמה שחקנים שהיו יותר אחים מאשר חברים לקבוצה.

אהבתי את הקבוצה שלי, הלייקרס של לייקשור יו. אבל הכי אהבתי את החבר'ה האלה. אלא שהיום קרה משהו שונה. היום, אורורה, האחות הצעירה של אוסטין, וחברה שלה הצטרפו אלינו. התפרצו, יותר נכון, אבל הרחקתי את המחשבה כשבהיתי בחברתה של רורי, הארפר.

בלונדינית, דקיקה, יפה בצורה מעצבנת. היא פסעה אל החצר כאילו המקום המזוין שייך לה, התיישבה ודיברה על הוקי כאילו היא יודעת הכול על הענף. אבא שלה היה שחקן גדול פעם, אפשר לחשוב, זה לא שינה שום פאקינג דבר. היא הייתה שפנפנת הוקי מכף רגל ועד ראש, ונראתה מרוצה להשתמש בקשרים שלה להשיג לעצמה שחקן לייקרס.

והחרא הזה נמאס עליי.

"איך היה היום שלך?" אוסטין שאל את אחותו.

"היה טוב."

"אל תתביישי, רורי," הארפר חייכה חיוך מעצבן. "תספרי לו על החדשות המרעישות שלך."

"מ...מה?" כולם התבוננו ברורי, שנהייתה אדומה כמו עגבנייה.

"כן, שורטקייק, למה שלא תספרי לנו על החדשות המרעישות שלך." עיניו של נואה נצצו בעניין. על אף שהתעקש שהוא לא מעוניין, הבחור היה כל כך שקוף.

"זה שום דבר," היא אמרה והרכינה את ראשה להסתיר את פניה.

"נו, בחייך," הוא התגרה, "אל תתביישי."

"יש לאורורה דייט," הארפר פלטה. "טוב, יהיה לה דייט כשנמצא את החתיך מבית הקפה ונגיד לו שהיא תשמח לצאת איתו." היא מחאה כפיים, ואני הכרחתי את עצמי לא לגחך מההצגה שלה.

"הארפר," רורי סיננה. "זה לא... זה לא היה..."

"ממש עניין גדול," מלמלתי. "אפשר לאכול עכשיו?"

"אתה לא צריך להיות כל כך גס רוח," בלונדי התפרצה עליי, ועיניי התכווצו.

"סליחה, ומי לעזאזל את אמורה להיות?"

"אני חברה של אורורה, ואתה חתיכת מניאק, מייסון סטיל."

אז היא ידעה מי אני, לא מפליא. השפנפנות למדו את כל הדברים החשובים. שם. גובה. סטטיסטיקות הוקי... גודל הזין.

"חברה, בטח," נאנחתי בלעג. "כי כולנו רוצים חברה שתמכור אותנו לאח שלנו ולחברים שלו. כל הכבוד, בלונדי." הפניתי את תשומת ליבי לאוסטין. "תביא לי נקניקייה, אני מת מרעב."

בזווית עיני הבחנתי בהארפר מחייכת בעצב לרורי. "אורורה, אני לא... יש לי הרגל לדחוף את האף שלי יותר מדי. אני מצטערת אם הבכתי אותך."

"תירגעי, רורי בסדר, נכון?" אוסטין כרך את זרועו סביב כתפה של אחותו. "את בסדר, נכון?"

"אני בסדר," היא אמרה.

"יופי." הוא הפנה את תשומת ליבו להארפר, וראיתי את התשוקה שם. הוא רצה אותה.

חזיר מזוין.

"רעבה?"

"תמיד," היא ענתה, אבל היא לא הסתכלה על אוסטין... היא הסתכלה על נואה.

"אני חושבת שאעלה להביא סוודר," רורי אמרה, ושברה את המתח המוזר שהיה בין ארבעתם.

ואני חזרתי לאכול את הנקניקייה נטולת הדרמות שלי.

"מה אתן עושות שם?" אוסטין קרא לעבר הבנות.

אחרי שהארפר הלכה לחפש את אורורה, הן חזרו, אבל שמרו על מרחק, ובחרו לשבת כמה שיותר רחוק מאיתנו, לאכזבתו הרבה של אוסטין.

השתיים בילו את מחצית השעה האחרונה בצחקוקים ממשהו שראו בטלפון של הארפר. לאורך כל הזמן הזה, נואה לא הסיר את עיניו מרורי.

"אתן יודעות, זאת גסות רוח לחלוק בדיחות פרטיות כשאתן בחברה," קונור אמר בשעשוע קל כשלגם מהבירה שלו.

"אם אתה חייב לדעת, אנחנו מסתכלות על ממים של אוסטן."

"אל תסתכלו עליי," אוסטין רטן. "זה אוס־טן, לא אוס־טין."

"הסופרת שכתבה על הבחור ההוא, דרסי, שגורם לכל הבנות להשתגע?"

"כן. שתינו מעריצות גדולות." הארפר דחפה קלות את כתפה של אורורה, והיא הסמיקה.

"אני לא אובססיבית או משהו."

"אני לא מבין את זה." אוסטין נשען לאחור בכיסאו. "מה כל כך מיוחד בו?"

"עשיר, חתיך, חובב מושבע של המילה הכתובה. איך אפשר שלא לאהוב אותו?" הארפר משכה בכתפיה.

"זה יותר מזה," אורורה אמרה.

"תאירי את עינינו, הארט הקטנה. אולי המניאקים האלה ילמדו דבר או שניים." קונור קרץ לנואה, ואני נענעתי בראשי. הוא נהיה כזה רכרוכי.

"מר דרסי הוא התגלמות הג'נטלמן," היא אמרה בשקט. "הוא לא ניסה לשנות את אליזבת או לעצב אותה להיות מה שהוא חשב שהיא צריכה להיות. הוא התייחס לאנשים בכבוד וביושר, אפילו כלפי אלו שלא היו במעמד החברתי שלו. אבל יותר מכך, הוא היה גלוי וכן, והוא אהב את אליזבת, לא בגלל מה שהיא הייתה, אלא בגלל מי שהיא הייתה."

"נשמע כמו שעמום ענק, אם תשאלו אותי," אמרתי בפיהוק מוגזם.

"ברור שתגיד את זה." הארפר לגלגה, נעצתי בה מבט עוין. לא אהבתי את הטון השיפוטי שלה.

"מה זה פאקינג אמור להביע?"

"בחייך," היא נאנחה בבוז, "אתם הולכים בקמפוס כאילו הייתם מתנת האל למין הנשי."

"אז לא נפנפת בריסים שלך ושידרת אנרגיות של אני רוצה לרכוב על הזין שלך בכל פעם שהסתכלת על הולדן במהלך השעה האחרונה?"

מי לעזאזל היא חשבה שהיא? היא לא הכירה אותי או ידעה משהו על החיים שלי.

"אני... זאת לא הנקודה," הארפר גמגמה במבוכה כשהביטה ברורי שהחווירה כמו רוח רפאים.

שיט. לא התכוונתי לגרום לרורי להרגיש רע, אבל החברה שלה הוציאה אותי מדעתי. לא אהבתי את זה, או את איך שהיא גרמה לי להרגיש.

בדרך כלל לא נתתי לבחורות כאלה להשפיע עליי. הייתי מבצר מפלדה, וככה אהבתי את זה. אבל היה בה משהו שחדר לי מתחת לעור.

"הזין שלי תמיד פנוי," אוסטין אמר בניסיון צולע להקליל את האווירה.

"זה היה דוחה ולא נחוץ." אורורה נעצה בו מבט נוקב ואז פנתה חזרה להארפר. "מוכנה ללכת?"

"לצאת? את לא יכולה ללכת, הארט הקטנה, זה יום שלישי נק..."

"מצטערת, קון. אבל הארפר צריכה להספיק למשמרת שלה במילרס."

"מילרס בר אנד גריל?" קונור שאל, והארפר הנהנה.

"כן. אני עובדת במשמרות המאוחרות. אני ציפור לילה, וההכנסה הנוספת עוזרת."

"מגניב, אבל זה לא אומר שאת לא יכולה להישאר, רורי, בייבי." הוא זעף והניע את שפתיו.

"פעם אחרת. קדימה," היא אמרה להארפר שהלכה בעקבותיה.

"תודה על הנקניקייה." הארפר חייכה אליו לפני שהפנתה את מבטה לנואה. "נואה. מקווה שאראה אותך בסביבה."

"אה, בטח," הוא מלמל.

משהו בחילופי הדברים ביניהם הפריע לי.

הבנות נעלמו לתוך הבית, ואוסטין שרק. "אלוהים, היא לוהטת."

"היא מעצבנת," אמרתי.

"אתה פשוט עצבני שהיא רוצה את הולדן." קונור גיחך.

"זין על זה."

הוא טעה.

כל כך טעה.

"היא לא הטיפוס שלי," אמרתי. "אני אוהב בחורות שהן פחות... מה שזה לעזאזל היה."

לא אהבתי את הצורה שבה הוא הסתכל עליי... כולו זחוח ומסתורי. כאילו הוא ידע משהו שאני לא.

אבל זה לא שינה דבר. לא משנה מה הוא חשב שהוא יודע, זו הייתה טעות. הארפר הייתה מסוג הבחורות שהייתי צריך להימנע מהן, במיוחד אם רציתי חיים נטולי דרמה. ולא רק רציתי, הייתי צריך את זה.

אז אכלתי את הנקניקייה שלי, שתיתי את הבירה שלי והרחקתי את כל המחשבות על החברה החדשה של רורי מתוך הראש שלי. לא היה מקום בחיי לבחורה.

במיוחד לא אחת כמו הארפר דיקסון.

פרק 1

מייסון

"משחק טוב, גבר." סטו הברמן הושיט את ידו, והשבתי לו בלחיצת יד.

"תודה."

"העניינים נראו מפחידים שם לכמה רגעים."

הוא לא חידש לי.

הדסקית עוד לא נגעה בקרח, וכבר שניים מהשחקנים שלנו היו מוכנים להתחיל קטטה עם הפאלקונים של אוניברסיטת פיטון. זה מה שקורה כששחקנים איבדו את הראש המזוין שלהם בגלל בחורה.

הרוחות התלקחו, והאגרופים זינקו.

למרות הניצחון בתוצאה של 6 — 2, למאמן טאקר כמעט נשרף הפיוז אחרי המשחק. השוער שלנו, אוסטין, הורחק מהמשחק הבא, והמאמן דאג להבהיר באופן שלא השתמע לשתי פנים, שאם אי פעם נעשה משהו כזה שוב — לא רק השופט יחלק עונשים.

הטלפון שלי רטט. שלפתי אותו מהכיס וחייכתי להודעה.

סקוטי: משחק טוב, מייסון אחי. כל הכבוד, על אף שהחמצת שני בישולים. באסה. אראה אותך בקרוב?

צחקתי לעצמי נוכח הכנות שלו.

אני: תודה, אחי. אשתדל יותר בפעם הבאה. אני עדיין לא בטוח, אבל אתקשר מחר, בסדר?

סקוטי: אוקיי. אוהב אותך, מ"א.

אני: גם אני אותך, ס"א.

"מי זאת?" סטו שאל בחיוך רחב מאוזן לאוזן.

"זאת?" כיווצתי את מצחי.

"כן, הבחורה שגורמת לך לחייך כמו חתול שאכל את השמנת." הוא חייך בשעשוע כשניגב את הבר.

הפנלטי בוקס היה מקום הבילוי המועדף על הקבוצה, וכנראה הסיבה הייתה קשורה לזה שהם לא בדקו תעודות זהות לשחקני הלייקרס. המקום נראה כמעט כמו מקדש להצלחת הקבוצה לאורך השנים. חולצות, גזרי עיתונים ותצלומים ממוסגרים של שחקנים בוגרים עיטרו את הקירות ומילאו את ארון הזכוכית הגדול שניצב לצד הקיר.

הלילה המקום היה הומה. מלא עד אפס מקום באנשים שרצו לחגוג עם הקבוצה את הניצחון השני של העונה החדשה.

"לא היא," אמרתי. "אחי הקטן, סקוטי."

"טעות שלי, אחי."

הנפתי יד בביטול, והחלקתי לו שטר עבור בקבוק ההייניקן הקפוא. עדיין לא הצטרפתי לחברים שלי, נשענתי לאחור על הבר, וספגתי את האווירה.

שנה שלישית.

פאק.

לפעמים זה הרגיש כאילו השנתיים האחרונות חלפו במצמוץ. בין המשחקים עם הקבוצה, שמירה על ממוצע הציונים שלי והנסיעות הלוך ושוב לפיטסבורג, לא נשאר לי יותר מדי זמן לשום דבר אחר.

הבחנתי בחבר שלי נואה ובחברה שלו רורי בקצה החדר, אבודים בעולם הקטן שלהם. היא עברה לגור איתו, ועם אחיה אוסטין וקונור בתחילת הסמסטר, ובואו נגיד שנואה לא הצליח לעבוד על אף אחד כשאמר שהיא לא הטעם שלו.

שמתי לב שהוא רצה אותה כמעט מייד. חודש אחר כך הם כבר היו עמוק בהפגנות החיבה, ובאני אוהב אותך.

לא הרגשתי ממורמר מהעניין. הוא מצא את הבחורה שלו, והיא הייתה די מדהימה. פשוט לא רציתי שהוא יחשוב שגם אני צריך לפגוש מישהי ולהתמסד.

כי לא הייתי צריך. על הזין שלי מערכות יחסים, עם סוכריות צבעוניות מעל.

החלטתי ללכת לחברים שלי ולהצטרף לחגיגות. התחלתי לעשות את דרכי בין האנשים, אך נעצרתי מייד.

"היי, מייסון." הברונטית החמודה חייכה אליי, כולה עיניים שאומרות זיין אותי ורגליים ארוכות.

"אה, היי."

"אני טסמין. נפגשנו במסיבה בסוף השבוע האחרון."

"אני הולך להרבה מסיבות."

"אני יודעת. ראיתי אותך בסביבה. אני סטודנטית שנה שנייה." היא עפעפה בריסיה, וחייכה אליי חיוך ביישני ומתגרה, זה מה שבחורות עשו בכל פעם שהן רצו משהו. לא הייתי צריך להיות גאון כדי להבין מה היא רוצה, או מציעה, הערב.

"שמח בשבילך, טסמין," אמרתי בגיחוך מזלזל. "אני מצטרף לחברים שלי, אבל אולי אראה אותך יותר מאוחר." ניסיתי לחלוף על פניה, אבל היא תפסה בזרועי.

"או שנוכל לצאת מכאן? השותפה שלי לא חוזרת הביתה הלילה, אז הדירה שלי פנויה."

פעמוני אזהרה התחילו לצלצל בראשי. ידעתי איך ההצעה הזו תיגמר, איתי אצלה, בזמן שהיא מנסה לצלם כמה תמונות סלפי לרשתות החברתיות עם ההאשטאג מתגלגלת בין הסדינים עם שחקן לייקרס.

זה היה משהו שחלק משפנפנות ההוקי אהבו לעשות. אבל בניגוד להרבה מהחבר'ה בקבוצה, לא היה לי שום עניין להיות מטרה לתהילה של מישהי.

"לא הלילה, טניה."

"טסמין." הבעתה החמיצה, אבל היא מיהרה להדביק שוב על שפתיה חיוך עדין. "אדאג שזה יהיה שווה את הזמן שלך."

"אני בטוח בזה." פי התעקל. "אבל התשובה שלי היא עדיין לא."

חלפתי על פניה והמשכתי ללכת, הבירה שלי לא תספיק אם איאלץ לשרוד את השפנפנות הלילה.

"מייס..."

"ברצינות," הסתובבתי אל הבחורה. "איזה חלק במילה לא את לא... הארפר?" גבותיי התכווצו בבלבול.

היא הייתה האדם האחרון שציפיתי לראות.

"היי." הארפר דיקסון, הבחורה שממש ניסיתי להתחמק ממנה מאז שרורי הציגה אותה בפני החבר'ה ביום שלישי נקניקיות לפני כמה שבועות, חייכה אליי. "משחק מעולה הערב."

"תודה. אם את מחפשת את רורי, היא שם." סימנתי לעבר המקום שבו ישב החבר הכי טוב שלי בזמן שהכניס את הלשון שלו לתוך הגרון של החברה שלה.

"האמת, חיפשתי אותך."

"אותי?" גבותיי התכווצו עוד יותר. כל מה שרציתי היה לשתות עם החברים שלי ולחגוג את הזכייה שלנו.

לא היה לי זמן לחרא הזה.

"כן. אני... אה, אז חשבתי שאנחנו צריכים לבלות מתישהו."

"סליחה, מה?" צחוק חנוק חמק ממני כי לא היה פאקינג סיכוי. "זאת בדיחה? הולדן שכנע אותך לעשות את זה?"

"למה שנואה..."

"את לא צוחקת?" נרתעתי, וניסיתי לנבור במוחי למה לעזאזל היא חושבת שלבלות יחד זה רעיון טוב.

הייתה לנו מעט מאוד אינטראקציה מאז שנפגשנו לראשונה בבית של נואה, והיה די ברור שהיא ואני לא סובלים זה את זה.

פניה נפלו, והאוויר סביבנו הסמיך. "לא, פשוט חשבתי שאולי נוכל לבלות מתישהו, לאור העובדה שהחברים הכי טובים שלנו יחד עכשיו."

"למה לעזאזל שנעשה את זה?"

הארפר הייתה... ובכן, היא הייתה מעצבנת במיוחד. אין ספק שהיא נראתה טוב עם השיער הבלונדיני הארוך והזוהר, העיניים הכחולות הבהירות, ותווי הפנים העדינים. אבל היא הייתה אחת מהבחורות שטענו שהן אוהבות הוקי רק כדי להרשים בחורים. תוסיפו את הלשון החדה שלה ואת הביטחון העצמי המופרז, והיא הייתה כל מה שלא יכולתי לסבול במין הנשי.

"חשבתי שיהיה נחמד לעשות את זה," היא השיבה במשיכת כתף קלה.

"את הוזה?"

"אני... לא, רק חשבתי..."

"חשבת לא נכון, בלונדי. זה שהולדן מזיין עכשיו את החברה שלך, לא אומר שאני רוצה קשר איתך. למען האמת, אני חושב שעדיף שתישארי כמה שיותר רחוקה ממני."

ייאוש הבהב בעיניה כשניסתה לחשוב על תגובה עוקצנית משלה. אבל לא נתתי לה את ההזדמנות.

"מה? בלעת את הלשון?"

עיניה התכווצו באכזבה, אבל הזעם שלה בקושי נגע בקרח שהיה סביב הלב שלי. "ובכן," היא אמרה. "אני רואה שעשיתי טעות."

"בהחלט עשית. עכשיו, עופי. אני בטוח שתצליחי למצוא מישהו מהשחקנים האחרים שיהיה מוכן להיכנס איתך למיטה לזיון רחמים."

המילים טסו מפי לפני שהספקתי לעצור בעדן, אבל ראיתי את השנייה שבה הן נחתו. הארפר שאפה בחדות והתכווצה ברתיעה לרמיזה שלי.

"שיט, הארפר, אני..."

"תשכח מזה, סטיל," היא ענתה לי. "אני חושבת שקיבלתי את המסר. אל תדאג. זאת הפעם האחרונה שאדבר איתך."

היא הפנתה אליי את גבה ונעלמה בתוך הקהל כשהשאירה אותי עם טעם מר בפה.

לא התכוונתי להיות כל כך אכזרי, אבל היא הייתה כל מה שלא היה לי כוח או זמן בשבילו. והאמת הייתה שלא רציתי לבלות איתה או להכיר אותה, גם אם היא הייתה החברה הכי טובה של אורורה.

בחורות כמו הארפר היו כאב ראש צפוי.

והספיק לי מבחורות כאלה למשך שארית חיי.

יצאתי מהבר לפני שהעניינים נהיו מלוכלכים מדי. אף אחד לא הבחין, ולא הופתעתי. כולם היו שיכורים מהניצחון, מהעונה שעמדה לפנינו, מהאפשרויות וההזדמנות לחזור לטורניר הפרוזן פור אחרי שלא הצלחנו להגיע אליו בעונה שעברה.

האמת הייתה שהייתי עייף.

מותש עד העצם, ועברו רק שבועיים מתחילת העונה. פאק.

לקחתי נשימה עמוקה, והנחתי לאוויר הקר של אוקטובר למלא את ריאותיי, הכנסתי את ידיי לכיסים והתחלתי ללכת ללייקרס האוס.

כשהבית נראה באופק, נזכרתי בפעם הראשונה שהגעתי ללייקשור יו. לעזאזל, הייתי כל כך להוט לעבור לבית האחווה של שחקני ההוקי. לכך שסוף־סוף יהיה לי מקום משלי ואוכל לחיות את החיים שלי.

זה היה כיף לזמן קצר. עד שהאשמה החלה להתפשט בתוכי וקלטתי שאני לא יכול לעשות את זה. אני לא יכול להיות כאן ולהעמיד פנים שהחיים בבית בפיטסבורג בסדר, שאימא שלי וסקוטי לא מתקשים.

כך קרה שביליתי שבעים אחוז כאן ושלושים אחוז שם. הם היו צריכים אותי, והייתי נחוש להיות שם בשבילם.

גם אם אימא שלי התווכחה איתי על זה.

כיוון ששאר הקבוצה עדיין חגגה בבר, הבית היה שרוי בחשכה כשהגעתי אל דלת הכניסה. נכנסתי והמשכתי למטבח הפתוח הגדול כדי לקחת בקבוק מים מהמקרר.

המקום היה מסודר ונקי יחסית לבית אחווה, הודות לשניים מהבחורים שהיו חולי ניקיון. הם קיבלו את שני החדרים הכי טובים בבית, ובתמורה לזה, קיבלנו בית נקי כל הזמן. לא שהייתי בטלן.

נהגתי לעזור לאימא שלי בבית מאז שאני זוכר את עצמי. לא היה לה קל לגדל את סקוטי לבד, אז תמיד ניסיתי לעשות ככל שיכולתי כדי להקל עליה.

בדרך לחדר השינה שלי, בדקתי את הטלפון. היה מאוחר מכדי לשלוח הודעה לסקוטי, וכבר דיברתי עם אימא. ידעתי שהם צפו במשחקים שלי כשיכלו. ואם המשחקים לא שודרו בשידור חי, סקוטי היה מקשיב לרדיו כדי להישאר מעודכן. האובססיה שלו ללייקרס לא ידעה גבולות.

אלוהים, אהבתי את הילד הזה והתגעגעתי אליו בטירוף.

הטלפון שלי צפצף, וציפיתי לראות את השם שלו. נדודי שינה לא היו עניין חריג בשבילו, אפילו עם התרופות שלו.

אבל זה לא היה סקוטי.

זו הייתה ג'ני פולסון.

ג'ני: ברכותיי על הניצחון הערב. שמעתי שהמשחק היה טוב.

אני: זה אומר שלא צפית בו?

ג'ני: עבדתי עד מאוחר. אבל בדיוק סיימתי. איפה אתה?

אני: בבית. לא התחשק לי לבלות הלילה.

ג'ני: רוצה חברה? אביא משהו לנשנש.

פי התעוות. הבחורה הזו הכירה אותי.

אני: אני חושב שאלך לישון. פעם אחרת?

ג'ני: בטח. אתה יודע איפה למצוא אותי. XO

לא עניתי לה. ג'ני לא הייתה תלותית. הזדיינו מדי פעם, ללא התחייבויות וללא הבטחות. זה היה קל, חשאי ונטול דרמות.

ולא הזיק שהיא הייתה פאקינג מהממת. רגליים ארוכות, קימורים נשיים, ושיער שחור ארוך שיכולתי לכרוך סביב אגרופי ו...

שיט. עכשיו עמד לי בטירוף והייתה לי רק יד ימין. אבל לפחות היד שלי לא רצתה להתכרבל או לדבר, או שום דבר מהחרא הזה שבנות אהבו לעשות אחרי סקס.

רוקנתי את כיסי המכנסיים שלי, פשטתי את הקפוצ'ון והג'ינס, וצנחתי על קצה המיטה. רכנתי לעבר שידת הלילה ופתחתי את המגירה כדי להוציא את חומר הסיכה ששמרתי שם, מרחתי מעט על ידי וכרכתי את אגרופי סביב הזין כשהתחלתי לפמפם באיטיות.

התנשפתי בין שיניים חשוקות בזמן שלחצתי את איברי, נזכר בפעם האחרונה ששכבתי עם ג'ני. עיני הדבש הגדולות שלה שהביטו מעלה אליי כשהניעה את ראשה מעלה ומטה על הזין שלי.

אבל התמונה בראשי הייתה מוזרה לגמרי.

השיער שלה לא היה שחור כמו הלילה, הוא היה בלונדיני כמו השמש. ועיניה לא היו חומות כדבש, אלא בגוון הכחול ביותר. צמרמורת קפואה חלפה בגופי כי הפנטזיה הזאת הייתה טעות מוחלטת. כל כך פאקינג טעות.

ג'ני הייתה מושלמת, היא הייתה הבחורה המושלמת בשבילי. לא פנויה רגשית, עסוקה בלימודים ובעבודה, ובלי שום ציפיות ממני או מאיתנו.

אז למה לעזאזל דמיינתי את הארפר דיקסון על הברכיים, מוכנה למצוץ את כל המתח היישר מתוכי?