בוק בויפרנד 2 - אהבה בין התפרים

פרק 1
קֵנדרה

אור השמש של שעות הבוקר המוקדמות מנצנץ על מכסה המנוע של המכונית שלי ואני מסדרת את משקפי השמש על עיניי. זהו יום יפהפה לנהיגה, וזה טוב, כי צפויה לי נסיעה ארוכה. סוף השבוע היה נהדר, גם אם בעיקרון זה היה בזבוז כסף שאני לא יכולה להרשות לעצמי. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לא ללכת. לא כשאני מתחילה לעבוד כעצמאית.

הטלפון שלי משמיע צליל של הודעת טקסט ואני מחליקה אצבע על המסך. זה ממִיה, ארוסתו של אחי אלכס.

מיה: קיי־לו! כבר חזרת הביתה?

אני מצחקקת למראה הכינוי שהיא המציאה לי. שם המשפחה שלי הוא לוסון, ומיה הצחיקה את עצמה למשך חמש דקות שלמות כשהיא חשבה על זה בפעם הראשונה. אני מדמיינת אותה צוחקת בזמן שהיא הקלידה את זה. מאז התחילה לצאת עם אחי, מיה נעשתה לאחת החברות הכי טובות שלי. היא קצת גמלונית, אבל ברגע שמכירים אותה, היא מצחיקה ומתוקה מאוד. אלכס הצליח איתה.

אני מקישה על המסך כדי להתקשר אליה. היא שונאת לדבר בטלפון, אבל אני לא מתכוונת לשלוח הודעות בזמן נהיגה. חוץ מזה, משעמם לי ויש לי עוד שעה של נסיעה. כדאי מאוד שהיא תענה.

צלצול אחד. שניים. נו, מיה. זה טלפון, הוא לא נושך. שלושה צלצולים.

"קנדרה, למה את מתקשרת אליי? את יודעת שאני לא אוהבת לדבר בטלפון."

אני צוחקת. "מִי, אני נוהגת. אני לא יכולה לענות לך בהודעה."

היא נאנחת. "בסדר. איך עבר עלייך הסופ"ש?"

"היה טוב," אני אומרת. "יצרתי כמה קשרים ממש טובים."

"מעולה," היא אומרת. "תפסת לקוחות חדשים?"

"שום התחייבות בטוחה," אני אומרת. "אבל השגתי הרבה שמות ופרטי קשר. זה שאני יכולה להגיד שאני העורכת של לקסי לוגן ממש עוזר."

"כן, אני בטוחה."

אלכס אחי כותב בחשאי רומנים רומנטיים תחת שם העט "לקסי לוגן". עזרתי לו להפיק את הספרים שלו מההתחלה, ותמיד הייתי העורכת שלו. לזמן מסוים, רק אני ידעתי על זה. עכשיו, "צוות לקסי" מונה אותי, את מיה ואת אחינו, קיילב. רוב האנשים חושבים שאלכס הוא יועץ שעובד מהבית.

אני עוסקת בעריכה מאז שהוצאתי תואר באנגלית. מקום העבודה האחרון שלי היה הוצאת ספרים קטנה, שהעסיקה אותי בעיקר בספרות עיון. החלטתי שאני לא יכולה לשאת את המחשבה שאערוך עוד מדריך לעזרה עצמית, אז התפטרתי.

לא הגעתי להחלטה הזאת בקלות ראש, וזה דבר שהיה צריך לקרות כבר מזמן. הבוס שלי היה גועלי ובאמת, למי יש זמן לזה? אני לא נעשית צעירה יותר, והחלטתי שהגיע הזמן לתפוס שליטה על החיים שלי.

שני האחים שלי נתנו לי על הראש כשסיפרתי להם. אלכס רצה לדעת כמה כסף יש לי בחסכונות (לא הרבה). קיילב רצה לדעת אם יש לי תוכנית עסקית (לא ממש). אני רק יודעת שאני אוהבת לערוך סיפורת, ושהגיע הזמן להסתכן ולעשות את מה שאני אוהבת.

וזה מה שהוביל לנסיעה שלי לסוף השבוע. נרשמתי לכנס סופרים בפורטלנד, ארבע שעות נסיעה מהבית. זה לא היה זול, בעיקר מפני שהייתי צריכה לשלם על חדר במלון לשלושה לילות, אבל זה העניק לי את ההזדמנות לפגוש המון סופרים ולהפיץ את השם שלי. אני באמת צריכה עוד לקוחות — ומהר. היתרון שלי כעורכת של לקסי עוזר, אבל אי אפשר לשלם חשבונות עם מוניטין.

"איך הולך עם חיפוש שותפה לדירה?" שואלת מיה. "מה היה עם ההיא שענתה למודעה שלך בקרייגסליסט?"

למצוא שותף לדירה נמצא ברשימת הדברים שאני צריכה לעשות כדי להצליח.

"מי מהן?" אני שואלת. "הקוראת בטארוט שרצתה לפתוח עסק תקשוּר בסלון שלי? הסטודנטית ששאלה אם אני אסכים לצאת מהבית בימי שישי בערב, כדי שהיא תוכל לארגן שם מסיבות? אה, או זאת שמעשנת כמו קטר?"

"אלה האפשרויות שיש לך?" היא שואלת.

"פחות או יותר. אבל למזלי, מצאתי מישהי אחרת."

"באמת? מי?"

"טוב, האמת שאני עוד לא יודעת עליה הרבה," אני עונה. "זה היה משהו של הרגע האחרון, אבל קיילב מכיר אותה. אני לא יודעת את הפרטים. הוא התקשר אליי ביום שישי, בדיוק כשעמדתי להיכנס למפגש הראשון בכנס. הוא אמר שקולגה שלו צריכה מקום לגור בו באופן זמני. כנראה שרק לכמה חודשים, אבל זה מיידי. חשבתי שאם קיילב מציע אותה, היא בטח לא מזעזעת מדי, נכון?"

"נכון," אומרת מיה. "נשמע מעולה."

"כן, נראה לי," אני עונה. "זה קצת מוזר, אבל מה כבר יכול לקרות? זה לא יהיה להרבה זמן, אז זה ייתן לי הזדמנות לחפש מישהי שתישאר יותר זמן. או שאולי הקריירה העצמאית החדשה שלי תתפוס תאוצה, ואני כבר לא אצטרך יותר לגור עם שותפים."

"זה יהיה מצוין," אומרת מיה. "באותו עניין, אני מספרת עלייך לכל הסופרים שאני מכירה. אז אני מקווה שכמה מהם יחפשו עורכת חדשה."

"תודה, מי, אני ממש מעריכה את זה." מיה היא בלוגרית פופולרית של ספרי רומנטיקה ויש לה הרבה קשרים.

"ברור," היא אומרת. "אז מתי היא עוברת לגור איתך?"

"יכול להיות שהיא כבר שם."

"וואו," היא אומרת. "את יותר אמיצה ממני. אני לא חושבת שהייתי מסכימה לגור עם מישהי בלי לפגוש אותה קודם."

"כן, אבל אם קיילב מכיר אותה, היא בטח בסדר," אני אומרת. "מי יודע, אולי קיילב בעניין של הבחורה הזאת. זה יהיה כיף, נכון?"

"אוי, אלוהים, אני אמות מרוב אושר, קיילב באמת צריך מישהי בחיים שלו. אבל היא חייבת להיות מדהימה."

"טוב, זה ייתן לי הזדמנות לבדוק," אני אומרת. "מושלם."

"ממש מושלם," היא מסכימה. "את חייבת לספר לי עליה הכול."

"ברור."

"טוב, ניצלת את מכסת שיחות הטלפון שלי לכל השבוע."

"נו, בסדר," אני אומרת. "יש לי עוד שעה נסיעה, בערך, ואני חושבת שאני אלך לישון ברגע שאני אגיע הביתה. קמתי בחמש בבוקר, כדי לצאת לדרך מוקדם."

"איכס, טוב, תשלחי לי הודעה ותספרי לי איך היא."

"טוב."

אחרי שאני מסיימת את השיחה עם מיה אני מגבירה את המוזיקה. אני מתחילה להיות קצת מנומנמת, ואני לא רוצה לעצור לפני שאגיע הביתה. במקום לחזור אתמול, נשארתי להשתתף במפגש היכרות בלתי רשמי אחרון בבר של המלון, ולכן הייתי צריכה לקום מוקדם כדי לצאת לדרך. היום יום שני ומחר אני צריכה להגיש עבודת עריכה. זה אחד הלקוחות החדשים הראשונים שלי, ואני ממש לא רוצה לאחר עם הדדליין.

כעבור שעה אני עוצרת ליד הבית. יש לי בית קטן ליד סנד פוינט, קוטג' עם שני חדרי שינה. הוא לא גדול במיוחד, אבל אני לא צריכה הרבה מקום. הוא נבנה ב־1910, אז יש בו את כל פריטי העיצוב המדהימים האלה. ארונות אחסון קטנים, כרכובים יפהפיים, רצפת עץ מקורית. היא קצת חורקת, ורשימת הדברים שאני צריכה לתקן או להחליף הולכת ומתארכת, אבל אני אוהבת את הבית הקטן שלי.

בחניה יש מרצדס שחורה ואלגנטית. וואו. אני לא מבינה גדולה במכוניות, אבל אני בטוחה שהיא לא זולה. קיילב כירורג, אולי השותפה החדשה שלי היא רופאה עמיתה שלו. זה יסביר את המכונית היפה. אבל זה לא משנה לי במה היא נוהגת. ואולי אם היא אוהבת דברים יפים, היא לא תהיה בלגניסטית.

אני לוקחת את התיק מהמושב האחורי ונכנסת, משתדלת לא להרעיש יותר מדי. עדיין מוקדם. אין לי מושג מתי היא עובדת. אם יש לה לוח זמנים כמו של קיילב, היא יכולה לעבוד בכל מיני שעות מטורפות. אם היא ישנה אני לא רוצה להעיר אותה.

עד שאני מניחה את התיק והולכת למטבח, אני כבר שוקלת מחדש את התוכנית ללכת לישון. אני זקוקה לקפה כדי לעבור את היום הזה. אני פשוט אלך לישון מוקדם כדי לפצות על כך. יש לי הרבה עבודה.

הרצפה חורקת מאחוריי ואני מסתובבת בהתנשמות מבוהלת.

"אוי, סליחה," אני אומרת. "הבהלת אותי."

אישה עם שיער בלונדיני מחומצן ושדיים ענקיים בוהה בי בפה פעור. כנראה גם אני הבהלתי אותה.

"הֵיי," אני אומרת בחיוך. "אני קנדרה. נעים מאוד."

"אני לאנה." גבותיה מתכווצות בהבעה של בלבול.

"איזה שם יפה," אני אומרת. "לא זכרתי אם קיילב אמר לי איך קוראים לך. זה מוזר, אני יודעת, אבל הייתי חייבת לסיים את השיחה, אז סגרתי לו בפרצוף. כל הקטע הזה של שותפה לדירה קרה נורא מהר."

"אה." פניה מתבהרות. "שותפה לדירה."

"כן." אני מעיפה מבט סביב, כי אני לא ממש בטוחה למה היא מתכוונת. מי עוד אני יכולה להיות? "בכל מקרה, אני מכינה קפה. קמתי נורא מוקדם ואני חושבת שרק ככה אני אצליח לעשות היום משהו. להכין לך?"

"בטח, נשמע טוב. גם אני לא ישנתי הרבה בלילה."

"חבל." אני שופכת קפה טחון לתוך המכונה. "הבית קצת רועש. הוא חורק, אבל את תתרגלי. אני אפילו כבר לא שמה לב לזה."

"הממ." היא מתיישבת ליד השולחן הקטן שבמטבח.

אני מוציאה שני ספלים ונשענת על השיש בזמן שהקפה מתבשל. אני מנסה לעשות את זה כבדרך אגב, אבל אני לגמרי סוקרת אותה. הציפורניים הארוכות והמטופחות שלה צבועות בוורוד. היא לובשת חולצת בטן לבנה עם הדפס של שפתיים אדומות מבריקות, וסקיני ג'ינס בגזרה גבוהה. אני שולחת מבט אל כפות רגליה — נעלי עקב בצבע אדום עז. תלבושת מוזרה לשעות הבוקר המוקדמות. זה נראה יותר כמו בגדים ליציאה, אבל אולי היא פשוט לא בקטע של בגדים נוחים.

הקפה מוכן ואני מוזגת לכל אחת מאיתנו. "חלב וסוכר?"

"כן, הרבה משניהם," היא אומרת.

אני מוסיפה סוכר וחלב ומגישה לה את הספל, ואז מתיישבת מולה.

אני ממש מתקשה לדמיין אותה עם קיילב. גם אם אין ביניהם כלום עדיין, הוא באמת יהיה מעוניין בה? האיפור הכבד שלה קצת מרוח ודהוי, כאילו היא ישנה איתו. אפשר לראות בשורשים שלה שהיא בלונדינית במקור, אבל גם שהיא מבהירה את השיער. באצבע מטופחת היא מקישה קלות על מסך הטלפון שלה, רגליה משוכלות וכף רגלה מתנדנדת מעלה ומטה כאילו שהיא מאזינה למוזיקה. היא פשוט לא נראית כמו הטיפוס של קיילב.

לא שאני באמת יודעת מי הטיפוס של קיילב. אחי התחתן בגיל צעיר, כשהוא עדיין למד רפואה, אבל למרבה הצער אשתו נהרגה בתאונת דרכים כמה חודשים לאחר שנולדה בתם, שרלוט. זה קרה לפני חמש שנים, ולאחרונה, אחי והאחיינית שלי חזרו מיוסטון לסיאטל, כדי להיות קרובים יותר למשפחה.

אולי קיילב לא בעניין של הבחורה הזאת, כי הוא ממש נזהר עם מי שהוא מכניס לחיים של שרלוט. אני לא רואה את הלאנה הזאת עשויה מחומר של להכיר את הבת שלך.

אבל מה אני יודעת. ואני מתנהגת באופן ממש שיפוטי, עכשיו כשאני חושבת על זה. מעצבן אותי שכשאני מסתכלת עליה, כל מה שעולה לי לראש זה זנזונת. עד כמה שאני יודעת, היא יכולה להיות חכמה בטירוף ורק הטעם האופנתי שלה קצת זנותי. קיילב אמר קולגה, אז היא בטח עובדת בבית החולים.

"אז מה את עושה, לאנה?" אני שואלת.

"אני עובדת בבוקרוֹת בע"מ," היא אומרת. "זה בר במרכז העיר."

אני ממצמצת לעברה. "כן, שמעתי על זה." נורא מוזר. איך העבודה בבר עושה אותה לקולגה של קיילב? "את ברמנית?"

"לא, רקדנית," היא אומרת.

אין לי מושג אפילו מה להגיד על זה. היא מתכוונת שהיא חשפנית? אבל אני לא חושבת שבוקרות בע"מ זה מועדון חשפנות. "אה, באמת? אממ, איך זה?"

"אה, כיף," היא אומרת. "אני רוקדת בעיקר על הבר. וזה טוב כי אני מקבלת טיפים, אבל הם לא יכולים לגעת בי. ואני משאירה עליי חלק מהבגדים. זה הכי קלאסי."

היא נראית מרוצה מאוד מעצמה. זאת אחת השיחות הכי מוזרות שניהלתי בשנים האחרונות. איפה קיילב פגש אותה? לא חשבתי שהוא מסתובב בברים, כאילו, אף פעם. כל כך קשה לו למצוא מטפלת טובה שתהיה עם שרלוט בזמן שהוא בעבודה, שאני לא מתארת לעצמי שיש לו זמן לצאת לברים.

אני פותחת את הפה כדי לשאול מאיפה היא מכירה את אח שלי, כשדלת חדר השינה האחורי נפתחת ומישהו מגיע מהמסדרון. הלב שלי מנתר ואני קולטת שאני נועצת מבט — אבל אני לא יכולה להימנע מזה.

גבר גבוה עם גוף לגמרי מושלם יוצא משם, לבוש רק בתחתוני בוקסר בצבע כחול כהה. עיניים מנומנמות מעפעפות כמה פעמים והוא מפהק. יש לו לסת חזקה ומסותתת ושפתיים מלאות. עיניים אפורות חודרות. מבטי נודד במורד החזה הרחב שלו, על פני שרירי בטן משורגים שמתאימים לכריכה של ספר, ואל הבליטה בתחתונים שלו.

אני מנתקת משם את מבטי ומאלצת את עצמי להסתכל על הפנים שלו, בעודי מרגישה את הלחיים שלי מוצפות בלהט. הרגע הסתכלתי על הזין שלו, ולפי ההבעה שלו, אני מבינה שהוא יודע את זה.

שיט, אני נועצת מבטים בחבר של השותפה החדשה שלי לדירה.

"אוי, סליחה," אני אומרת. "לא קלטתי שיש פה מישהו. כאילו, ברור שזה בסדר. רק לא ציפיתי..."

הדיבור שלי דועך, כי לא ברור לי מה עוד אני יכולה לומר בזמן שאני בוהה בממתק הגברי הלוהט הזה שעומד בבית שלי. לעזאזל, למה צריך להיות לשותפה שלי כזה חבר חתיך? זה יכול להיות מביך.

אני מתחילה לדבר שוב, אבל גם הוא. שנינו מפסיקים ובאותו הרגע, הטלפון שלי בוחר לצלצל. "סליחה, אני רק אבדוק מי זה." אני לוקחת את הטלפון ומסתכלת על השם. קיילב. "זה אחי. סליחה רגע." אני מקווה שקיילב יעזור לי למצוא היגיון במצב המוזר הזה.