רוצה להיות מלכה

מבוא

ספר זה הוא תולדה של הסקרנות שלי כפסיכולוגית להבין לעומק מהו סוד קסמו של מסע "מלכת המדבר" מבית "החברה הגיאוגרפית". במהלך השנים נחשפתי לפרויקט דרך כתבות בעיתונים, באמצעות סרטים שהוקרנו בטלוויזיה, ומתוך מפגש עם נשים שהשתתפו במסע. כפסיכולוגית, וגם כאישה, התעוררה אצלי הסקרנות להבין מה מניע נשים לצאת למסע ומה קורה להן במהלכו ובעקבותיו. ידעתי רק שמדובר במסע ג'יפים אתגרי לנשים, שאורך כעשרה ימים, לעתים אפילו פחות, ושחלק מהמשתתפות בו עוברות טרנספורמציה — אם כזו שניכרת בשינוי שהן עושות בחייהן, ואם כזו שניכרת יותר בעולמן הפנימי — טרנספורמציה שמביאה אותן לשנות תפיסות ביחס לסביבה, אך בעיקר ביחס לעצמן. התעורר בי העניין להבין מה מתרחש במסע של "מלכת המדבר", הגורם לנשים שמשתתפות בו להתגרש, להגדיר מחדש את זהותן המינית, או להצליח לצאת מאבל שליווה אותן לאורך שנים. רציתי להבין מה עומד בבסיס החוויה שהנשים הללו עוברות, ומה גורם להן למאוס במציאות חייהן שבה הן חשות כבולות, ולהתחיל לבחור ולקבל אחריות על הבחירות שלהן, או לצאת מתקופות חשוכות ולהתחיל לראות את האור, וכל זאת, כאמור, בעקבות מסע שאורך ימים ספורים בלבד. עניין אותי גם לבחון מי הוא קהל היעד של הפרויקט, מי הן הנשים שבוחרות לצאת למסע ומאילו מניעים הן מחליטות לעשות זאת, ומה מאפיין את אותן הנשים שהמסע הופך עבורן לחוויה מכוננת, לעומת אלו שעבורן מדובר בסתם טיול מאורגן לנשים. כפסיכולוגית שאלתי גם את עצמי, אילו תהליכים מתרחשים במהלך המסע, שמאפשרים לנשים לעשות שינוי משמעותי בתקופת זמן קצרה כל כך, לעומת התהליכים שמתרחשים בטיפול פסיכולוגי שנפרס על פני חודשים ולעתים אף שנים.

מעבר להסתכלות על "מלכת המדבר" באמצעות זכוכית מגדלת, רציתי גם ללמוד יותר לעומק על עולמן של נשים: מה הן מחפשות? מהי חברות בין נשים? מה מתרחש בתוך קבוצה של נשים? ומה הן יכולות לעשות ולחוות במסגרת שהיא על טוהרת הנשים, שהן אינן מרשות לעצמן כשיש גבר בסביבה? התבוננות כזו מוסיפה לראייה שלי נקודת מבט סוציולוגית־אנתרופולוגית, שכן אי־אפשר לחקור את עולמן של הנשים בלי להבין את מקומה של האישה בחברה.

חשוב לי להדגיש ולומר, שהספר נכתב מתוך מטרה להבין את התהליך שעוברות הנשים שמשתתפות ב"מלכת המדבר", ואין בו כוונה לשפוט את הפרויקט מכל היבט שהוא.

לצורך כתיבת הספר בחרתי להשתמש בפרדיגמה הנרטיבית, שמסתמכת על נתונים סיפוריים. סיפורי חיים הם נחלת כולם, ומשום כך הם נראו בעיני כאמצעי יעיל להגיע לעולמן של "מלכות המדבר". אנשים מבְנים את חייהם באמצעות סיפורים, שמאפשרים להם לקשר בין העולם החיצוני לפנימי, בין עובדות לבין רגשות, והם שופכים אור על האופן שבו הם חווים את המציאות ומוצאים משמעות פנימית לחוויות שעברו. סיפור החיים הוא מעצם טבעו סובייקטיבי, והוא משקף את הבחירה של המסַפֶּרת. הוא שזור באירועים שאותם היא חווה כמשמעותיים, וככזה הוא כולל מרכיב רפלקטיבי, במובן של שיח של האדם עם עצמו. בחירתה של המספרת לספר סיפור על חוויה או על אירוע מסוים, מלמדת על כך שהאירוע היה משמעותי עבורה, שהוא היה גורם מרכזי בעיצוב זהותה, כפי שהיא תופסת אותה בזמן הווה.

מטרת הריאיון הנרטיבי היא לייצר שיחה שמזמינה את המרואיינת לספר סיפורים שיש להם שייכות לשאלה שאותה רוצה המראיינת לבחון ולהבין, כדי שבשלב הניתוח היא תוכל לתת להם משמעות שהיא מעבר לתיאור ששמענו במהלכו. חשוב להדגיש שהנתונים המתקבלים מהריאיון הנרטיבי מציגים תמונה של המציאות הסובייקטיבית כפי שהמספרת חוותה אותה, וכפי שבחרה לספר עליה בזמן הריאיון עצמו. אם המרואיינת חווה את המראיינת כמכבדת, קשובה ומבינה, היא בדרך כלל תרגיש בנוח לספר על עצמה באופן מעמיק, כמו שמתרחש ב"אפקט הזר ברכבת", לפיו דווקא הזר עשוי לגרום לה להיחשף ביתר קלות.

סיפור החיים איננו מנותק מההקשר התרבותי שבו הוא מתחולל, ועל כן נוכל באמצעות הסיפורים האישיים להתבונן בשינויים שמתחוללים בחברה, ובמקרה של "מלכת המדבר" נוכל לבחון את השינויים שהתרחשו וממשיכים להתרחש במעמדן של הנשים ככלל.

לצורך כתיבת הספר נפגשתי באופן אישי עם עשרים וחמש נשים שהשתתפו במסעות שונים של "מלכת המדבר", ובמסגרתם יצאו ליעדים שונים ובזמנים שונים. המפגשים נערכו בחורף 2017. הנשים נבחרו באופן אקראי, בשיטה של "חברה מביאה חברה", אם כי ככל שנכנסתי יותר לעובי הקורה, ניסיתי לאתר נשים שמייצגות קבוצות אוכלוסייה מובחנות. מאחר שזו היתה השיטה שבאמצעותה איתרתי את המשתתפות, חלק מהמרואיינות המופיעות בספר השתתפו באותו המסע, ואחת המרואיינות היא מדריכה בפרויקט.

מתוך עשרים וחמש הנשים בחרתי להביא את סיפורן של ארבע־עשרה מהן. אלו נשים שהמסע היה עבורן, כך התרשמתי, חוויה מכוננת, שגרמה להן לעשות שינוי במציאות החיצונית או הפנימית שלהן. נוסף על כך, רציתי להציג בפני הקוראות והקוראים את אותן הנשים שסיפורן שפך אור על האופן שבו מתנהל הפרויקט, וששימשו עבורי אבני דרך בפיצוח החידה שאיתה יצאתי אני ל"מסע" — מהו סוד קסמו של מסע "מלכת המדבר". מובן שארבע־עשרה הנשים שבחרתי הן קומץ קטן מאלפי הנשים שהשתתפו במסעות במהלך השנים, והן אינן מייצגות את הכלל. לאורך הספר שיבצתי לעתים גם את דבריהן של נשים שסיפורן לא נכלל בסופו של דבר בספר.

טווח הגילים של המרואיינות נע בין שלושים לשבעים, מרביתן בסוף שנות הארבעים לחייהן. מבחינה סוציו־אקונומית, ההשתייכות היא למעמד הבינוני והבינוני־גבוה. הקשר הראשוני עם המרואיינת נעשה בשיחת טלפון, שבתחילתה הצגתי את עצמי, ונקבתי בשמה של האישה שממנה קיבלתי את מספר הטלפון שלה. בהמשך סיפרתי שאני כותבת ספר המתאר את סיפורן של נשים שהשתתפו במסע של "מלכת המדבר", וביקשתי ממנה להיפגש למשך כשעתיים, במקום שבו היא תבחר, והוספתי שבמהלך הפגישה ארצה לשמוע את הסיפור שלה.

מרבית הנשים נעתרו בשמחה לפנייה שלי, ובדיעבד התברר, גם להן וגם לי, שהריאיון סיפק להן הזדמנות נוספת לעבד את החוויה שעברו במהלך המסע, וברוב המקרים השתלב סיפור המסע שלהן גם בתהליך גדול יותר שהן היו בתוכו באותו הזמן.

עם כל המרואיינות, שמוצגות בשמות בדויים ותוך טשטוש פרטים מזהים, נפגשתי פעם אחת לפגישה שנמשכה בין שעה וחצי לשעתיים. במהלך הפגישה ניסיתי להקשיב למרואיינת ללא שיפוט, מתוך עמדה של קבלה ורצון אמיתי לשמוע על מהלך חייה, ועל הקשר שבין סיפור חייה לבין החוויה שעברה במסע של "מלכת המדבר". הופתעתי מהפתיחות של הנשים ומהנכונות שלהן לשתף אותי. היו רגעים של התרגשות ורגעים של בכי, רגעים של צחוק ורגעים של שחרור, ועם רוב הנשים היתה לי תחושה שלשבריר שנייה אני הופכת שותפה למסען, עם הרגעים היפים והמרגשים שהן חוו בו, לצד רגעים עצובים ורגעים של בדידות. הרגשתי שהן הפקידו בידַי אוצר יקר, את סיפור חייהן, וככזה, חשתי חובה להתייחס אליו בכבוד וברגישות.

סוג הריאיון היה פתוח. לאחר שהאישה מסרה לי פרטים כלליים על גילה, מצבה המשפחתי, השכלתה ותחום העיסוק שלה, ביקשתי ממנה לספר לי את סיפור חייה. בשלב השני, לעתים ביוזמתי, ועל פי רוב ביוזמת המרואיינת, גלש הריאיון למסע שלה ב"מלכת המדבר". הנחת העבודה שלי היתה שהדברים החשובים יצופו באופן ספונטני, על פי בחירתה של המרואיינת, ולכן רוב הזמן פשוט הקשבתי, ורק במקומות שבהם הרגשתי שיש צורך בהבהרה או בהעמקה, התערבתי ושאלתי.

הראיונות מופיעים בגוף ראשון, והם מבוססים על ציטוטים ארוכים מתוך המפגשים עם הנשים. ניסיתי להיצמד עד כמה שניתן לשפתה של המרואיינת ולסיפור כפי שהיא סיפרה אותו, אך עם זאת ברור שהיה צורך לצמצם את תמליל הראיונות, להסיר כפילויות ולתקן שיבושי לשון בולטים, זאת כדי שהקריאה תהיה רהוטה ושוטפת. את כל השיחות הקלטתי ושקלטתי בעצמי.

הבחירה שלי לשמוע את סיפורי החיים ואת סיפורי המסע של המשתתפות, פתחה בפנַי את האפשרות להכיר ולחוות תחילה, ורק אחר כך להבין. הסקת המסקנות נעשתה מהפרט אל הכלל, מהאינדיווידואלי לקולקטיבי. ההבנות שאליהן הגעתי לגבי מהות ואופן התהליכים המתרחשים במסעות של "מלכת המדבר", משולבות בחומר תיאורטי רלוונטי, והן עומדות בבסיס עריכת הספר, ומשמשות פתיח לראיונות עצמם.

ברצוני להדגיש שאין מדובר בחיבור שעומד בקריטריונים של מחקר אקדמי.

אף שלהיות חלק מקבוצה של נשים זוהי חוויה שמושכת ומסקרנת אותי, אני עצמי לא השתתפתי במסע — העובדה שמטבעי אינני אוהבת לצאת לטיולים קבוצתיים הכריעה את הכף. עם זאת, המפגשים עם הנשים פתחו בפני את העולם של "מלכת המדבר", ולא אחת הרגשתי שאני מטיילת איתן בערבות קירגיזסטן ועל פסגות הרי ההימלאיה שבהודו, שאני מריחה את הריחות, רואה את המראות, ואפילו רועדת מפחד לפני הגלישה באומגה. פגשתי נשים נפלאות, ונחשפתי לסיפורי חיים מרתקים של נשים שהתמודדו עם אתגרים שהחיים זימנו להן, ושעטו תמיד קדימה.

נותר לי רק להודות מקרב לב לכל המרואיינות שנתנו בי אמון ופתחו בפני את סגור לִבן, לאלו שסיפורן מופיע בספר, ולאלה שלא נכנסו ומצוטטות רק במשפט. ללא שיתוף הפעולה של הנשים הללו, הספר הזה לא היה נולד.

להיות אישה

האוהל האדום

"נשים מדברות על הכול, מספרות על הכול, אפילו עד לשתף במה שקורה אצלן בחדר המיטות. יש משהו מקשר בין נשים."

דליה 

לאורך ההיסטוריה נהגו נשים להיפגש יחדיו כדי לחלוק בשמחותיהן ובמכאוביהן, בקשיי חייהן ובחוכמתן, כשהתכנסויות וטקסי הנשים העניקו להן תחושה של עוצמה, שמקורה בעצם השהייה יחדיו. בעבר היה זה "האוהל האדום", מושג הלקוח משם ספרה של אניטה דיאמנט,² האוהל שהיה מעוֹנן של הנשים בתקופת הנידה, ושלגברים לא היתה בו דריסת רגל. אוהל אשר הפך להיות סמל למקום מפגש לנשים המתפנות מכל מלאכתן ומכל תפקידיהן כדי להיות ביחד.

בשנים האחרונות עוד ועוד נשים מרשות לעצמן לבטא בקול את חוסר שביעות רצונן מכך שהחברה היא יותר מדי גברית עבורן, ושהמרחב הנשי חסר להן, קולות העומדים בבסיס צמיחתן של מסגרות קהילתיות לנשים בלבד: פסטיבלי נשים, סדנאות לנשים, טיולים ומסיבות לנשים, מעגלי לידה, מפגשי תמיכה לאִמהות, מועדוני קריאה לנשים, פורומים לנשים ברשת ועוד. ההשתייכות למסגרות הללו נותנת להן לבטא את האיכויות המייחדות אותן כנשים, לקיים ביניהן תקשורת רכה, אמפתית ואכפתית, לפתוח את לבן, ולחשוף את פנימיותן ללא פחד.

מפגשים אלו מאפשרים לנשים להשתחרר מהסמכות של הגבר, להפוך מפסיביות לאקטיביות, ולעבור מדפוס של שתיקה לדפוס של מחאה. כשהיא נמצאת בחברה של נשים, האישה מצליחה להשתחרר מהמסכות שהיא עוטה על עצמה בתפקידיה השונים ולגלות את האותנטיות שלה, תהליך הגורם לה להאמין בעצמה וביכולותיה. כך ניסחה זאת במילים כל כך ציוריות אישה דתייה שהשתתפה בפעילות לנשים בלבד: "מפגש נשים עבורי הוא כמו כניסה למקווה לצורך היטהרות."

מפגשי נשים מספקים לאישה הזדמנות לבלות זמן איכות בחברת נשים אחרות, זמן שפותח בפניה את האפשרות להתבונן פנימה כשהיא מוקפת בסביבה תומכת, כזו שרק נשים יודעות ויכולות לספק. במפגש מסוג זה האישה יכולה להוציא מתוכה דברים שהיא שומרת בבטן, ולפגוש את עצמה בתוך האחרות. זהו מקום שבו נשים לא רק יכולות להרגיש בטוחות ולהעז ולבטא את רגשותיהן בלי לחשוש שיזכו לתגובות פוגעניות, אלא גם יכולות לדבר "מהבטן", לחשוף חששות וקשיים רגשיים באופן גלוי, מבלי להיתפס כחלשות. להפך, ביטוי כזה מתקבל כשיתוף וגילוי לב רצויים ומוערכים.

אספקט נוסף שיש לתת עליו את הדעת, קשור לעובדה שהאישה, במידה רבה, נתפסת על ידי גברים כאובייקט מיני, ולפיכך מפגשי נשים יוצרים עבורה מקום בטוח, שבו היא יכולה להתלבש, לדבר ולנוע בחופשיות, בלי לחשוש מכך שהתנהגותה תתפרש כמינית. 

"העצמה נשית זו המהות" 

את אביטל פגשתי בביתה, וכבר במבט ראשון התרשמתי מהסדר המופתי ששרר בו. לא היה אפשר לנחש שבבית מתגוררות עשר נפשות, דבר שהתברר לי במהלך הריאיון.

אביטל היא אישה נעימה מאוד, חייכנית, בעלת מבטא צרפתי כבד. מתוך סיפור החיים שגוללה בפני מצטיירת אישה שיודעת לנווט את חייה, אישה שכאשר היא מזהה שהגיעה לצומת, היא בוחרת באומץ ובנחישות את הדרך שהיא רוצה ללכת בה, על פי מה שטוב לה, מבלי לחשוב "מה יחשבו עלי", וכך היא חיה בשלמות מרשימה בין פנים לחוץ, בין עשייה להוויה.

***

אני בת ארבעים ושבע, נשואה לאברהם עשרים וחמש שנים. יש לנו שמונה ילדים, חמש בנות ושלושה בנים, בין גיל עשרים וארבע וחצי לגיל תשע. יש לי דוקטורט בגנטיקה, הייתי חוקרת באוניברסיטת תל אביב, וכשהקטן נולד, לפני תשע שנים, החלטתי שאני רוצה להיות מיילדת, ואני מאוד מאוד שמחה עם זה, נהנית מכל משמרת, כמה שזה קשה.

רותי: ספרי לי את סיפור חייך.

הו הו, יומרני. נתחיל מהתחלה. נולדתי בצרפת למשפחה דתית מודרנית, נגדיר את זה ככה. אני הגעתי אחרי שלאמא שלי היו שני תינוקות שנפטרו בבטן בשבוע ארבעים, והייתי הנכדה הראשונה משני הצדדים, כך שהתחלתי את החיים שלי כשלהורים שלי היו הרבה ציפיות ממני. יש לי אח שצעיר ממני בשלוש שנים, והוא גם גר בארץ עכשיו, ויש לנו קשר חזק. גדלתי במשפחה מאוד אוהבת ותומכת. בגיל חמש החליטו שאני מחוננת, וקפצתי כיתה פעמיים, בכיתה א' ובכיתה ג', ולכן תמיד היה פער של שנתיים ביני לבין החברות. בצרפת היו לי חיים מאוד טובים — גם כיהודייה וגם כבנאדם. גדלתי בין גויים. תמיד ציינו את העובדה שאני יהודייה. גם השם שהורי נתנו לי, אביטל, חידד את הזהות שלי, ולכן לא יכולתי להיות צרפתייה כמו כל הצרפתים. ככל שהתבגרתי, הרגשתי שיהודי לא יכול להיות לגמרי חופשי בצרפת, והאמנתי שמדינת ישראל זו מדינת החופש. היינו דתיים, אך אבא שלי לא הלך עם כיפה. שמרנו על כשרות, על שבת ועל החגים, ושמענו שירים של נעמי שמר. בבית היה הרבה הווי ציוני. בגיל שש־עשרה עשיתי קצת מרד, והחלטתי שאני רוצה לעלות לארץ. ההורים התנגדו. הם לא הבינו למה אני צריכה את זה. באותו הזמן כבר סיימתי בית ספר תיכון, והסכמתי להישאר שנה נוספת, אבל אמרתי להם: "אם לא תסכימו, אז ב-19 במאי, יום אחרי יום ההולדת השבעה־עשר שלי, אני עפה מצרפת." בשנה הזו למדתי וטרינריה, ובסופו של דבר הם הסכימו, ובגיל שבע־עשרה עליתי לארץ במסגרת של בני עקיבא, ואני חייבת לציין שהייתי פחות דתייה משאר החבורה. את השנה הראשונה ביליתי בקיבוץ דתי, ושם למדתי עברית. אחר כך התחלתי ללמוד ביולוגיה כדי להמשיך לווטרינריה. התאהבתי בביולוגיה וויתרתי על הווטרינריה. עשיתי תואר ראשון, שני ושלישי, ואז עבדתי באוניברסיטה במשך עשר שנים.

באחת השבתות שהיתה מאורגנת עבור עולים, הכרתי את אברהם. הוא גדול ממני בחמש שנים, וגם הוא, כמוני, עלה מצרפת כשהיה בן שמונה־עשרה, אחרי שסיים בית ספר. אברהם חזר בתשובה בהיותו בן שלוש־עשרה, זאת למרות שהוריו התנגדו. כשהכרתי אותו הייתי חילונית בהופעה שלי, אבל בתוך תוכי ידעתי שהאמת נמצאת ביהדות, והחלטתי שאחרי שאני אתארס אני אתחיל להתלבש כמו דתייה, ובאמת מאז שהתארסתי התחלתי לנהל אורח חיים דתי מלא. התחתנו כשהייתי בת עשרים ושתיים. אני דווקא מאוד שמחה על השנים החילוניות שהיו לי. טעמתי מהטיפה המרה, טעמתי קלילות, טעמתי חופש, סכנה, ונוכחתי שאפשר ללכת לאיבוד מאוד מהר, ושהדת מגִנה עלייך לא להגיע למקומות... היום אני מבינה שהחילוניות שלי היתה גם מרד וגם חולשה, במובן הזה, שבגיל שבע־עשרה, קל יותר להיות חילוני מאשר דתי. למרות שזה נשמע פרדוקסלי, ככל שהתקרבתי לדת, הבנתי שהמצוות מאפשרות לך להיות יותר חופשייה, כי אחרת את עבד של היצרים שלך. הבת שלי, שנראית חילונית לגמרי, ושיש לה חבר חילוני, הסבירה לי שהיהדות היום זה לא כמו שהיה פעם — שחור ולבן — אלא שכל אחד שם את עצמו באיזשהו מקום באמצע. בהתחלה לא כל כך קיבלתי את זה, אבל עכשיו אני יותר ויותר מבינה למה היא מתכוונת. מבחינת שמירת המצוות, זה נכון שיש בורא עולם ויש תרי"ג מצוות, אבל מה שחשוב באמת, זה שתהיי אמיתית עם עצמך. היום אני באמת חושבת שזו הדרך, לפחות בשבילי.

בשלב מסוים נמאס לי לטפל בתאים ולהקדיש את החיים שלי למבחנות. גם האתגר האינטלקטואלי היה מעייף בשבילי, מהבחינה הזאת שכשאתה עובד ומסביבך כולם דוקטורים ופרופסורים, ויש דרישות, ואתה חוזר הביתה ואתה צריך לקרוא את המאמר האחרון שהתפרסם, ולחזור למחרת בבוקר עם רעיון, זה היה עומס. גם היו הרבה ילדים בבית, והיה לי קשה לשלב בין הבית לבין העבודה. בנוסף לזה גם הסביבה שם היתה נורא אנטי לכל מה שאני: דתייה עם השקפת עולם ימנית, שמאמינה בארץ ישראל השלמה. בתקופת רצח רבין, כשהלכתי לחלוק לו כבוד אחרון, הם ביקרו אותי ואמרו לי: "מה את בכלל מעִזה ללכת לשם?!" שם הרגשתי שהיתה כלפי הכי פחות סובלנות מאשר בכל המגזרים שהכרתי. זה אמור היה להיות הפוך. הייתי מצפה שדווקא האנשים האלו... מסתבר שלא תמיד מיישמים בשטח את הערכים שדוגלים בהם.

תוך כדי הלידה של הבן הקטן שלי, בלי אפידורל, אני אומרת לבעלי: "אני רוצה להיות מיילדת," והוא עונה לי: "זה בסדר, זה יעבור לך. אחרי הצירים הכול יסתדר" (מצחקקת). בשבילו ובשביל ההורים שלי לא התקבל על הדעת שאהיה מיילדת. "יש לך דוקטורט. זה פער חברתי ותרבותי עצום," הם אמרו לי, ולי לא היה אכפת בכלל, כי אני החלטתי שאני עושה בדיוק את הדבר שאני אוהבת לעשות. השונות תמיד רדפה אותי. בצרפת הייתי היהודייה, באוניברסיטה הייתי הדתייה הימנית, ורק בחדר לידה הגעתי למנוחה ולנחלה. בחדר לידה אני באמת מרגישה שהאישיות שלי באה לידי ביטוי. התחלתי לעבוד בחדר לידה בגיל ארבעים ושתיים, כששמונה ילדים מאחורי, כשאני כבר אישה בוגרת. אם היית אומרת לי לפני עשרים שנה שאני אהיה מיילדת, הייתי צוחקת. רק בשנים האחרונות גיליתי שיש לי את הרצון ואת התכונות לטפל באנשים.

בחרתי במיילדוּת מתוך אהבת החיים. אני מאוד פמיניסטית, ואני אוהבת נשים ואוהבת חיים, ובשנים האחרונות גיליתי שאני אוהבת לעזור לאנשים, ולעזור לאישה בלידה זה לעזור לה ברגע הכי משמעותי בחיים שלה. אתמול יילדתי אישה, שסבתא שלה התלוותה אליה, והסבתא סיפרה לי בפרטי פרטים על הלידה שלה, שהיתה לפני יותר מחמישים שנים, כאילו זה קרה אתמול (מצחקקת). זה הרגע הכי חזק בחיים של אישה, וזה לא משנה באיזה גיל האישה וכמה ילדים כבר יש לה. זה באמת ממלא אותי, ולהיות שם זו זכות גדולה. זה דורש המון כוחות, וגם עם המשפחה זה לא פשוט, כי עובדים משמרות, לילות, שבתות, חגים, והם היו צריכים להתרגל לחיים אחרים.

בתור אמא לשמונה ילדים יש לי הרבה אחריות, אבל יש לי גם הרבה שמחה. אף פעם לא משעמם, אבל זה לא פשוט. לפעמים אתה רוצה להיות עם עצמך כמה דקות, אבל זה בלתי אפשרי כי הראש כל הזמן דואג: לא דיברתי איתה כבר יומיים, הוא היה צריך להגיד לי אחרי המבחן ועדיין לא אמר לי. אני אף פעם לא משוחררת מהילדים, ועם כל הלימודים והקריירה שעשיתי בחיים שלי, האימהות זו הדיפלומה הכי חשובה שלי. זה שמונה עולמות. כל אחד עם הכישרונות, השאיפות והקשיים. זו אחריות מאוד מאוד גדולה. עבדנו מאוד קשה, וכשאני מסתכלת אחורה, אני באמת לא יודעת איך עשיתי את זה. הילדים שלי גדלו בלי סבא וסבתא, כי ההורים של אברהם עלו לארץ לפני שבע שנים, וההורים שלי עלו רק לפני שנתיים, כשהם יצאו לפנסיה. זה לא היה קל להתעורר כל לילה לתינוקות ולהיניק, בפרט כשאני יודעת שלמחרת בבוקר אני צריכה להגיע לעבודה. אני לא יכולה להגיד שהכול היה נהדר. ממש לא.

המשך בספר המלא