מאורת הארנב

"אם לא רוצים למכור אותם כחיות מחמד, צריך להיפטר מהם כבשר. הם כולם בשר. אבל תביני, הם מתחילים לעשות את זה אחד לשני."

אישה מצביעה על ארנבות.

"לעשות מה?"

"להשתין אחד על השני וכאלה, ככל שהם מתבגרים. ואם אין עשרה כלובים נפרדים בשבילם, הם מתחילים לריב. ואז הזכרים מסרסים זכרים אחרים. בחיי. הם נוגסים להם את הביצים ותולשים אותן. ואז הכול מתמלא בדם. לכן צריך לשחוט אותם לפני גיל מסוים, אחרת יש לך חתיכת בלגן."

— רונדה בריטון, פלינט, מישיגן, דיירת, 1989

"דברים בלתי נראים ונצחיים נודעים באמצעות דברים נראים וזמניים".

— הילדגארד מבּינגֶן, אם־מנזר בנדיקטינית, 1151

ההפך מכלום

בלילה חם בדירה ג'4, בּלנדין ווֹטקינס יוצאת מתוך גופה. היא בסך הכול בת שמונה־עשרה, אבל רוב חייה עברו עליה בשאיפה שזה יקרה. הסבל מתוק, בדיוק כמו שהבטיחו המיסטיקניות. כאילו דוקרים את הנשמה באור, אמרו המיסטיקניות, וצדקו גם בעניין הזה. המיסטיקניות קוראות לחוויה הזאת טרנסוֶורבֶּרציה של הלב, או "תקיפת השֹרף", אבל שום מלאך לא נגלה לבלנדין. במקום זה הופיע גבר בשנות החמישים לחייו וזהר כמו גחלילית. הוא רץ לעברה וצעק.

סכין, כותנה, פרסה, אקונומיקה, כאב, פרווה, אושר — בלנדין היא כל אלה כשהיא יוצאת מתוך עצמה. היא כל דייר בבניין שלה. היא אשפה ומלאך, נעל גומי על קרקעית הים, הסרבל הכתום של אביה, מברשת חולפת בשיער של אמה. המפעל הראשון והאחרון של זוֹרְן אוטומובּילס בוואקה וֵייל, אינדיאנה. גרעין־תא בגבר ששדד את גופה כשהייתה בת ארבע־עשרה, משקפי שמש אדומים על פני הספרנית האהובה עליה, צנון נעקר מחלקת אדמה. היא אף אחת. היא קייטי כלבת המים הפורטוגלית, שליקקה את פניה בכל פעם שמשפחת האומנה גירשה את שתיהן לשלג, כי הן הסתובבו בין הרגליים. אלגוריתם לקידום תוכן וברד כחול מתחנת הדלק. נעלי הסטפס הראשונות על כפות רגליה של ילדת פלא, והגבר שמורה לה להשתדל יותר. היא הטלפון החכם שמצלם אותה כשהיא מדממת על רצפת העץ של דירתה, והיא הלק הסדוק בציפורן של הנערה שהרכיבה את החלק התשעים בטלפון הזה, על רצפת מפעל ירוקה בשֶנגֶ'ן, סין. לוויין אמריקאי, מילה גסה, הטבעת על אצבעו של במאי התיאטרון מהתיכון שלה. היא כל ארנבון־יער שמלחך את הצמחייה בעיר הגוועת לכאורה. עשר דקות של עונג שניצת בין האנשים שיצרו אותה, טבליית האוקסיקודון האחרונה על הלשון של אמה, פטיש השופטים שיָדוּן את הבחורים האלה למאסר בגלל מה שהם עושים עכשיו לבלנדין. כל אלה לא קיימים עכשיו. היא סתם עוד בחורה צעירה פצועה על הרצפה, שגברים משספים את גופה כדי לזכות במשאבים שלו — לא. היא שמה לב. היא הצחוק האחרון.

באותו לילה חם בדירה ג'4, כשבלנדין ווטקינס יוצאת מגופה, היא לא הכול. לא בדיוק. היא רק ההפך מכלום.

ועכשיו כולם ביחד

ג'12: ביום רביעי בלילה, בשעה תשע, הגבר שגר ארבע קומות מעל הפשע לוטש מבט באפליקציה שנקראת "שווה ציוּן!" (למבוגרים בלבד!). האפליקציה מהבהבת באדום כהה, והוא בטוח שאין בתוכה אף אחד. כמו כל גבר למוד דחיות מצד נשים, הגבר בדירה ג'12 מאמין שלנשים יש הכי הרבה כוח בכדור הארץ. כשהראיות מעמידות אותו על טעותו, הוא מתרגז. זהו רוגז ייחודי לאנשים שאימצו טיעון שגוי מן היסוד. הגבר — כיום בשנות השישים לחייו — שוכב על הסדין בחושך. הוא סיים את היום, אבל היום לא הסתיים; מוקדם מדי לישון. הוא חוטב עצים שעבר את תאריך התפוגה המקצועי שלו אבל חסר אמצעים פיננסיים ופסיכולוגיים הדרושים לפרישה. לא פעם הוא מרגיש את משקלו של בול עץ רפאי על גבו, כמו ילד. לא פעם הוא מרגיש את משקלו של ילד רפאי על גבו, כמו בול עץ. מאז מות אשתו לפני שש שנים הדירה כמו התרוקנה מרהיטים, אבל בעצם היא מתפקעת מרהיטים. הגבר המיוזע מערסל את המסך הגדול הבוהק בידיו.

נראה נחמד, כמו אבא, אבל יותר שמן מאשר בתמונת הפרופיל. קשר עין = גרוע. לא מתעניין בך ונראה אובססיבי לגבי מחירים. ארנק וֶלקרו, המשתמשת מֶלבֶּל23 השאירה את ההערה הזאת בפרופיל שלו לפני שבועיים. ריח של גֶרי, אינדיאנה.

ההערה השנייה והאחרונה בפרופיל שלו נכתבה לפני שישה חודשים, על ידי "דניז החיה": האיש הזה הוא סטוקר מקריפ.

רעש מתגלגל ועולה מאחת הדירות למטה. הוא מניח שיש שם מסיבה.

ג'10: המתבגר מכוון את התאורה בחדרו להלוגן מחמיא. הוא מעביר יד בשערו, מורח שפתון לחות. מעביר דוגמית מי קולון מהעיתון על החזה, אף שזו מחווה מגוחכת. מכוון את המצלמה כך שתקלוט את הקימורים והצללים המחמיאים לו ביותר. אמו עובדת במשמרת לילה, אבל הוא נועל את הדלת. קופץ שלושים פעם לפישוק ובחזרה, עושה שלושים שכיבות סמיכה. שולח הודעה: מוכן.

ג'8: האֵם נושאת את התינוק אל הספה ומרימה את הגופייה שלה. הוא לא אמור להיות ער בשעה מאוחרת כל כך, אבל תינוקות שמים פס על חוקים. בעודו יונק הוא דורש ליצור קשר, ואמו מנסה. מנסה שוב. משתדלת יותר. אבל היא לא מצליחה. הוא מטיח בעורה האשמה חריפה, טלפתית, בוגרת. היא מרגישה אותה. הוא יונק בחוזקה ושורט אותה בציפורניו, שאי־אפשר לגזוז אותן מפאת עדינותן, אבל הן ארוכות וחדות כל כך שהן פוצעות אותה. בידה הפנויה היא בודקת את הטלפון. הודעה מאמה של האם: תמונה של דייזי החרדונית המזוקנת בתלבושת אופנוענית מיניאטורית. קסדה מרופדת קשורה לראשה האלמוגי, הדוקרני, ז'קט עור מלאכותי רצוע לבטנה. על גב הז'קט כתוב בפונט של "הֵל'ס איינג'לס": חרדון זה אסון. הלטאה מביטה למצלמה ממקום מושבה על שולחן האוכל, והבעתה לא ברורה. האֵם מגדילה את עין הדינוזאור של דייזי, שכביכול מתבוננת בה מעידן אחר, מלפני 90 מיליון שנה.

לך יש תינוק ולי יש תינוקת!! כתבה אמה של האם, שגרה בפֶּנסָקוֹלה עם בעלה השני. חה חה חה! רוי מצא את התחפושת הזאת... קורעת לא???  שאלוהים יברך אותך ואת הנכד המתוק שלי

האם מסלקת את השרשור מהמסך בחמת זעם ומתחילה לנוע בין שלוש רשתות חברתיות, חשה את משקלו ואת חומו של התינוק תחת זרועה, נוצרת לליבה את הצלילים הקטנים של שביעות הרצון שהוא פולט כשהוא יונק. באינטרנט, עברייני מין עושים שַמוֹת כרגיל. עברייני מין הם האנשים היחידים בעיר. אילו ביקשו מהאם לסכם את עלילת החיים העכשוויים, היא הייתה אומרת: כולם מענישים את כולם על דברים שהם לא עשו. והנה היא, מסרבת להביט בתינוק שלה, מענישה אותו על משהו שלא עשה.

האם פיתחה פוביה מהעיניים של התינוק.

הוא בן ארבעה שבועות. וכבר ארבעה שבועות היא חיה במרתף התודעה שלה. כל היום היא מזינה את חרדתה בבלוגים של אימהות. הם איומים, הבלוגים של האימהות, גרועים יותר מאתרים רפואיים, אבל דומים להם כי הם מנצלים את התָנָטוֹס שלך. אימהוּת היא העבודה המשמעותית ביותר שתעשי בחיים, מכריזים הבלוגים בשכנוע חסין גשם. לפני שהאֵם נכנסת לבלוגים, היא מתכוננת נפשית לאבחנה האיומה ביותר שאפשר לקבל: את אמא גרועה. בעצם, זאת לא האבחנה האיומה ביותר. את פסיכופתית, סיכמו הבלוגים. את מאיימת על כולנו.

האם, היושבת על הספה ומערסלת את תינוקה, מתחילה להילחץ ומנסה להירגע. שאיפה עמוקה, ולנשוף את כל המתח. להרפות את המצח, הגבות והפה. לשמוע רק את הזמזום של מאוורר התקרה. היא אמורה לדמיין את הגוף שלה כמדוזה או משהו. לראות בעיני רוחה איך הגבולות בין הגוף לעולם מתמוססים. בת דודתה קארה לימדה אותה את הטריקים האלה כשהן גרו יחד.

לפני שהייתה אֵם, האֵם הייתה הופ. "מצחיק שקוראים לך הופ," אמרה קארה פעם. "כי, כאילו, אַת מה זה גרועה בתקווה." אחרי התיכון הופ התחילה לעבוד כמלצרית, וקארה כספרית. הן שכרו יחד בית זול ליד הנהר. קארה אהבה בגדים בצבעים ניאוניים, מסטיקים בטעם קינמון וגברים מיוסרים. צבע השיער שלה השתנה כל כמה חודשים, אבל היא העדיפה סגול. היא הייתה מאושרת באופן תמוה, ולא פעם שאגה שירים של סלין דיון ורקדה תוך כדי שבישלה. הופ תהתה לא פעם איך היא הייתה מרגישה אילו יצאה לחופשה בתוך הפסיכולוגיה של בת דודתה. כשהיו בנות עשרים, קארה מצאה את הופ על רצפת האמבטיה בשלוש לפנות בוקר, מצונפת בתנוחת עוּבּר ומתייפחת על כך שהיא מפחדת, מפחדת מהכול, הכול כל כך גדול שהוא כבר כלום, והכלום בלע אותה, בלע הכול. למחרת קארה הסיעה את הופ ל"גן הירק", החנות היחידה למזון בריאות בוואקה וייל — קובייה קטנה של אור מרצד שפיתתה את שתיהן בבושם תבליניה ובמגוון תחליפי הסוכר שלה. הן חזרו עם שקית נייר מלאה תרופות הומיאופתיות, שהופ לא הבינה ולא יכלה להרשות לעצמה: אָקוֹניטוּם, אַרגֶנטוּם ניטראט, דָטוּרה זקופת פרי, אַרסֶניקוּם אלבּוּם, איגנַציה. בכל פעם שהופ טבעה באחד הצללים המחשמלים שלה, קארה הגישה לה חופן תרופות, חלטה תה לוונדר, רשמה טיולים. מדיטציה. יוגה. מגנזיום. לא פעם היא הקרינה פרק של סדרת הטלוויזיה האהובה על הופ, שכנים ונהנים. "תענדי את השרשרת הזאת," אמרה קארה. "זה אָמֶתיסט — הקריסטל הכי מרגיע, מעולה לחרדה. מסלק שליליוּת. בואי, נעשה תרגילי נשימה ביחד." כפי שקארה אמרה בדרך כלל לגברים בברים, לפי שאלון מאיֶירס־בּריגס, דפוס האישיות שלה הוא INFP ("המגשרת"), לפי מבחן אניאגרם היא טיפוס 2 ("המעניקה") ומזל בתולה ("המרפאה"). היא האמינה שהייעוד שלה הוא לתמוך.

עכשיו, בדירתה, הופ עדיין שומעת את קארה מדריכה אותה בתרגילי נשימה, וקול הלילך שלה מרחף בחדר. שאיפה עמוקה. נשיפה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר. ושוב. בעודה נושמת, היא מרגישה את התינוק חמים ורך כנגד עורה.

הפחד שלה לא עד כדי כך מסתורי, היא מחליטה. בעלה עובד באתר בנייה כל היום, ובהיסטוריה העכשווית שלה אין שינה, רק גוש של צינון מתקרב בגרון. השדיים שלה התנפחו לגודל סלבריטאי, מכות חולפות ברשת החשמל של מוחה, וגופה התעורר למצב של דריכות חייתית ללא עזרת קפה. ההורמונים הגבירו את עוצמת העולם עד הסוף, הטו את אוזניה לתינוק, אילצו אותה להקשיב — תמיד להקשיב — לקול החדש, המצצני הזה. היא מרגישה כמו שועל. כמו שועל על אדרל.

שלא לדבר על זוועות הגוף הגדולות יותר. אחרי הלידה הוא הפסיק להיות כּוּס וחזר להיות נרתיק. היא מגלה שהיריון, לידה והתאוששות הם שלוש מערכות בסרט אימה, שאסור לך לצפות בו לפני שחיית אותו. בבית הספר הקתולי הכריחו את הופ ואת בנות כיתתה לצפות בסרטונים על הפלות, הכריחו אותן להקשיב לנשים בוכות אחר כך, הכריחו אותן לצפות בעובר נרתע ומתכווץ ברחם מפני הכלי של הרופא. אבל האם מישהו סיפר להן מה יקרה כשידחפו את העובר החוצה, אל העולם? לא. זה יהיה "יפהפה". זה יהיה "טבעי". ומעל לכול, זה יהיה "נס". אימהות עטויה הינומה כחולה מקודשת, שמסתירה את הפרטים המקבריים — מזימה מתוחכמת שנועדה להוליך שולל את הקתולים כדי שייצרו עוד קתולים. כשהאם מיניקה, הכאבים מכים בגופה כמו ברקים מטעמו של האל. ההנקה לא אינטואיטיבית, ושאיבה גורמת לה להרגיש כמו פרת סייבּוֹרג. בכל פעם שהיא מתעטשת, היא משתינה. כדי לטפל בזה, היא אמורה לעשות תרגילים מהגיהינום לרצפת האגן. האינטרנט מורה לה לדמיין שהיא יושבת על גולה. הדקי את שרירי רצפת האגן כאילו את מנסה להרים גולה. "את האמת," אמרה האם לבעלה לילה אחד, אחרי שהקריאה לו את ההוראות בקול, "מה נסגר?" היא מתארת את מצבה הגופני לבעלה באופן כפייתי, בפרטי פרטים, כמו בובה שמופעלת בידי פיתום. אם בעלה לא משלם את המחיר, הוא ייאלץ לפחות לדמיין אותו.

אבל היא לא צריכה לאלץ אותו. ברגע שהיא מתחילה לדבר על המחיר שגבתה ממנה הלידה, הוא אוחז בידיה, במבטה, בכאבה. "הלוואי שיכולתי לעבור את זה במקומך," הוא אומר. "הלוואי שיכולתי לקחת ממך הכול ולסבול בעצמי." ואז הוא מנשק את צווארה ומחזיר אותה בעדינות לחיים. הוא אומר לה שהוא רוצה את זה. הוא רוצה את קרישי הדם; הוא רוצה את ארבע לפנות בוקר; הוא רוצה את ההתחלה ואת האמצע ואת הסוף; הוא רוצה לתקן את כל מה שאפשר לתקן ולתמוך בה בכל היתר; הוא רוצה את הרע ואת הטוב; הוא רוצה את החולי והבריאות. "אני רוצה אותך," הוא אומר. "את כולך." הוא מכנה אותה אֵלה. גיבורה. נס.

לא, חושבת האֵם. לא, היא לא מתחרפנת. וכן, זה נורמלי להרגיש לא נורמלית אחרי שגוף יצא מתוך גופך. אמה טוענת שאף שהמצב הייחודי שלה לא מופיע ברשת, זה בכלל לא מוזר לפחד פחד־מוות מהעיניים של התינוק שלך, כשמזג האוויר משתולל בתוכך וטוויטר מקרקר את החדשות. יריות, רצח, כתם נפט, טרור, שריפות יער, חטיפות, פצצות, שיטפונות. סרטון מצחיק שבו אישה פותחת את המכונית ומוצאת דוב חום יושב מאחורי ההגה ומנשנש את המצרכים שקנתה. רצח, רצח, מלחמה. האינטרנט נסער. בתקופה כזאת, מי שחווה את המציאות כחופן של מי ברז נמצא בחברה טובה. האם זאת המשמעות של בייבי בלוז? ניאון וצווחות?

מה בעצם יש בעיניים של התינוק שלה? הן עגולות מדי. המומות תמיד. התינוק מקטלג כל תמונה בהבעה זועמת, בוחן את העולם כאילו מתכוון לתבוע אותו. הוא לא ממצמץ מספיק. היא מנסה למשוך את תשומת ליבו — מקשקשת במפתחות, מאירה בפנס על צנצנת ריקה, מניעה את האצבעות — אבל הגירוי החזותי מציף אותו, ובכל פעם שהיא מנסה לעשות דבר כזה, הוא פורץ בבכי. התינוק מעדיף להסתכל על משטחים חלקים ולא מאיימים, כמו הקירות. והן מהפנטות, העיניים שלו, כמעט שחורות, תמיד נוזליות, לא פעם מוטרפות. התכונה הזאת עברה בתורשה מהצד של אביו — שבט נאה של בני דודים מצוברחים והורסים שמצטיינים בפאזלים. האֵם אוהבת את זוג העיניים הזה, את הזוג שגופה יצר כמו גבישים יקרי ערך מפחמן שהופעל עליו לחץ. היא אוהבת את העיניים שלו באותה המידה שהיא אוהבת את ציפורני הרגליים הזערוריות שלו, את פלומת השיער השחור, את ריח הראש, את הפריחה בצורת ברקוד על צווארו השמנמן, הרופס. היא אוהבת את התינוק שלה בצבעים שלא ראתה קודם, בדיוק כפי שהזהירו האימהות מהבלוגים. אבל אהבה לא שוללת אֵימה — בגיל עשרים וחמש האֵם יודעת שהאחרונה כמעט תמיד נלווית לראשונה. העיניים שלו מבעיתות אותה.

המשך הפרק בספר המלא