להרוס את נדב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 6 דק'

תקציר

דדי שוורץ יוצא להרוס את חברו הטוב ביותר, נדב מידן. למה שגבר שפוי יעשה זאת, כאילו פתאום? אהבת השניים לאותה אשה לא די בה להסביר את הדחף הנחוש שמטריף את דעתו ודוחפו למסע אכזרי. גם לא סוד מותה הפתאומי, המוזר, של אשה אחרת בחיק נדב. היכן בעברם המשותף נשתלו שורשי ההתרסקות? זו עלילה הבוחנת ללא פשרות את הרֵעות הישראלית, על סמליה הסדוקים ואת תוחלת החיים של חברות ואהבה. היא נעה בהקשבה מרוכזת אחר פיתולי הלב של השניים עד לשיא, שאינו אפשרי לכאורה אך בלתי נמנע. בסגנון השומר על ריחוק מכוון מגודש ספרותי, הרומן מבקש להבין, מעל לכול, את ההתנהגות של נפשות הפועלות מבלי שירדו בתחילה לסוף דעתן, בעוד היא משתנה מקצה אל קצה. הן בוגדות, ונחרדות מבגידה האורבת להן. ומבעד ליחסים מתפוררים רואה שוורץ, המגולל את סיפור קריעתו מחבר שהוא לו כאח, את אותות הבגידה הנוראה ביותר בעיניו, זו של ארץ בבנֵיה.

להרוס את נדב הוא מסע בעקבות שיגעון פרטי ולאומי, לאורך תחנות החיים של מסַפֵּר סקרני, חרד ועשיר בתובנות. למרות סערת נפשו, ואולי תודות לה, הוא מנווט את דרכו אל מה שמתגלה לו לפתע כרוגע בלתי צפוי.

פרק ראשון

1

מבלי שידעתי יצאתי להרוס את נדב.

אני לא רוצה להישמע מתחסד. באמת לא ידעתי. האמנתי שהרצון להרע לו, שהתחיל להציף אותי מאז אותו לילה נורא, היה שיגעון חולף. אבל התחושה העמומה לא פגה, כאילו היתה חלום אפל שנמחק ושוב חזר. אשתו הפסיכולוגית של נדב, עמליה, לו ידעה על הלך־רוחי כבר אז, היתה טוענת שביקשתי להדחיק את הדחף הזה.

כבר באותו לילה חשבתי על נדב כפי שלא לכד את מוחי מעולם, למעט אותו מקרה לפני שנה וחודשיים, שתכף אגיע אליו. בתחילה לא היה זה כעס או רטט של גינוי על מעשה מביש, כמו בפעם ההיא, אלא מצוקה חדה שרחשה מבלי שאבין עדיין את טבעה. אין מי שמכירים את חברם טוב משנינו והערפל שנמסך לפתע בין נדב לביני כמו קרע את עיני. שהרי במשך כמעט חמישים שנה תמיד היינו יחד, משקיפים בתום איש על רעהו. חיינו לא ידעו כמעט געגוע. החשק שלנו להתראות התמלא אך לעולם לא רווה. היינו חפים מטינה, ונדמה כי שום ספק לא חלחל בינינו. דבר לא הסתרנו זה מזה.

רק חיבתי הישנה לחיטוט פסיכולוגי מזדמן גררה אותי לפעמים לפשפש בדבר מה שעשה נדב מידן או אמר, אך מיד היה טורף את קלפי באיזה הסבר בהיר או בעוד אחד מן הווידויים שבאו לו בקלות כזאת. התערויות הלב הללו הפיגו כל טענה שהיתה טורדת את ראשי, ואם נחתמו בוויכוח קולני ובאי־הסכמה, ראינו בכך עדות לחישוקי חברותנו האיתנים. הוא לגלג, למשל, על חרדתי מהקטסטרופה האורבת לארץ, "האסון" אני קורא לה, ולעתים היה אומר: זה הראש העסוק מדי שלך, תפסיק לבלבל. הראש שלי באמת כזה, מאיץ מחשבות אל גלישות סלאלום. נדב ידע כמעט תמיד להנחית את שלו על קרקע בטוחה.

הכול השתנה כשתמר ברקוביץ מתה פתאום.

על אף התדהמה, אני זוכר כל הגה מן המילים המעטות שפלט בבוקר שלמחרת על מות חברתו, כשפרץ אלי הביתה מתנשם. הוא הגיע בריצה ולשניות אחדות נראה משובב כרגיל, לבוש היטב במכנסי ג'וגינג ובטישרט השחור הנצחי שלו, שכמו נשלף זה עתה מן המדף באיזו חנות יוקרתית לציוד ספורט. ריצה אף פעם לא עייפה אותו במיוחד. משהו במראהו היה אחר. הוא עמד בכניסה, לא הישיר אלי מבט, עיניו התרוצצו לצדדים. תמר מתה, הכריז ולא שעה לבקשותי להסברים, לפרטים, להבעת רגש. תמר מתה אתמול בלילה אצלה בבית, דדי, לא יודע איך, אני משתגע. ואז נעלם כלעומת שהופיע וחמק מן הטלפונים שלי ומן ההודעות המבוהלות שהשארתי לו במשיבון.

לאחר שפרח מהדירה נותרתי תקוע בכורסה והמשכתי לנעוץ מבט אל המקום שפתאום התרוקן ממנו ומלמלתי תהיות על הדברים שפלט כמו שחקן גרוע בתפקיד לא־לו. ואז יצאתי אל הרחוב ושוטטתי ככלב המבקש לרחרח אחר דמות הרפאים שנמוגה ולהדביקה.

זה היה מוזר ביותר. בבת אחת, נדב לא היה עוד מי שידעתי. אבל משונה וכואבת מכול היתה הידיעה שאיני חש רחמים עליו. היא בקעה מהפקעת בגרוני שהתעבתה זה זמן ונפערה עתה. זה היה גם רגע צפוי, ובמרחק הימים אני יכול לומר שבאופן כלשהו אף המתנתי לו ממחשכי חברותנו, מסמטה אפלה כמין אלה שבהן, בסרטי הפעולה אשר אהבנו, מתרגשת לפתע תגרת דמים בינות לפחי האשפה וזוהמת הרחוב, מתחת לפנסים עכורים ולקולה של ניידת מתקרבת, כאשר תפנית בעלילה מתרגשת באבחה אכזרית.

במשך כל אותו יום ובלילה ללא שינה הלמו באוזני דבריו הקצרים וטרפו את דעתי צלילי החיוג שלא נענו. למחרת, בשיחת הטלפון הראשונה, סיפר שנחקר במשטרה, חקירה שהסתיימה בלא־כלום, כדבריו. אחר־כך שוב לא היתה תשובה בביתו והמזכירה במשרד אמרה שנדב נעלם. כשצלצל כעבור יום והתנצל בחיפזון שלא השיב לקריאותי ומלמל על חקירה נוספת, הבנתי שמשהו השתבש מאוד. הוא נשמע מתוח מאוד. יותר אפילו מאותה פעם, בשנה שעברה, כשהזמין אותי בטון רשמי מדי לאכול בבראסרי. זה היה כחודש לאחר שנילי לביא חתמה בטריקת טלפון אחרונה את שרידי הרומן הארוך שלנו. שולט היטב בעצמו ובלי שום הקדמה סיפר לי במסעדה שהתחיל להתראות איתה. בקושי קלטתי את מה שאמר.

כאשר אני כותב את הדברים האלה, אולי לא הייתי מצליח לשחזר את כל פרטי השיחה הארורה אלמלא התעוררתי אחרי כמה לילות אכול כעס ורשמתי את תמציתה במייל ששלחתי לעצמי. הנושא היה 'נבלה'. שוב ושוב קראתי את המייל המכוער, מבחין בעין־העורך שלי בשתי משמעויות המילה, עד שהעברתי אותו אל תא keep של האאוטלוק. כך רשמתי אז:

השתגעת? איך אתה עושה לי דבר כזה?

שותק.

מי יזם?

היא.

מתי?

לפני שבועיים.

שתקת. שיקרת. איפה דיברתם?

תעזוב.

למה עשית את זה?

כי לא עמדתי בצלצול שלה. כי ממילא נפרדתם ורציתי אותה

(מגמגם), כמה שתוכל לתת מעצמה, אפילו מעט.

(משפט שלמה הפוך)

אתה מנוול.

היא אמרה את זה עליך.

ואתה לא הבנת למה?

הבנתי ולא יכולתי אחרת.

משפט שלמה הפוך משום שנדב, בגסות לב, אמר לי בעצם שכיוון שבחרתי שלא תהיה כולה שלי, כאשר החלטתי להישאר עם אשתי, הוא בוצֵע וגוזל את המחצית, או פחות מזה, שהציעה לו נילי.

בשיחת הטלפון השנייה, כעבור עוד יום, רעד קולו העמוק והבוטח בדרך כלל. הוא נשמע מובס. עדיין לא הבנתי כלום ולא יכולתי לשאת את הכורח לחשב מחדש את יחסי אליו. כעסי גבר כאשר ראיתי כיצד כושלים ניסיונותי לשכך את בעבועו. אבל קשה היה תמיד להכריע את מטעני הכריזמה הפרועה של נדב. נדב מידן היפה, המקסים, הכישרוני, היה בלתי־מנוצח. בברנז'ה יצא שם להצלחותיו בפיתוי לקוחות לעבור מחברות הפרסום שלהם לתג/Johnston. עכשיו, כמו אז בבראסרי, דיבר כמתלעלע, וטרק.

שמטתי את השפופרת שהתנדנדה מן השולחן, עד שקפאה כתלוי. יצאתי למרפסת, להשקיף אליו ממרחק, מעבר לנוף של דודי השמש והאנטנות על הגגות התל־אביביים החבולים, שנעטפו באור גחלילי. מלמעלה נראתה העיר כגל גרוטאות ענקי. בשעת הערב המוקדמת עמדו בחוץ שרידי החום ומהרחוב עלו ריחותיה של פסולת היום התוססת. בקומה ממול בהה קשיש בטלוויזיה. מאי־שם בקעו צלילי גיטרה טורדים. קיץ אכזרי, מעיק. בימאי נעלם עם נטייה לקיטש צירף לעונה האיומה ההיא גם את ההכנות לפינוי עזה.

יכולתי רק לנחש איך נראתה תמר במותה. השוטרים בוחנים את הגופה שעיניה פקוחות, אצבעותיה מעוקלות בעווית מוות, והיא קפואה וצפודה באחת ממגרות הקירור של אבו כביר; ואולי הובהלה לבית חולים בניסיון להציל את חייה? ראיתי לנגד עיני את נדב גוחן עליה באמבולנס הזועק את דרכו ברחובות לילה שוממים. עכשיו אני יודע שזו היתה תמונת שווא, אבל אז עוד הנחתי שנדב נשאב אל האסון בצירוף מקרים מסתורי.

שעה ארוכה ישבתי בלי נוע. הערב הלך והחשיך וקיוויתי שבתוך כך, בעוד מִתאר הנוף סביב נעלם מעיני, תתבהר מחשבתי. אך גם כאשר העליתי מאחורי עפעפיים עצומים את תמונת נדב עם תמר ובבואו אלי ובהיבלעותו מאז בביתו ליד הטלפון המצלצל לשווא, רק כאב חשתי ואת הזעם הבלתי־נשלט. ואז ראיתי את כפות ידיו כשעמד מולי עם בשורתו המבעיתה, קפוצות לאגרוף ובדברו נרפית אחיזתן והאצבעות מתחככות אלה בצד אלה בתנועה שלא הכרתי אצלו, מין עווית עצבנית. בהלוויית אבי, נזכרתי, נח מבטי המושפל דקות ארוכות על ידי נדב שניצב מעברו האחר של הקבר הפתוח, כשהקברנים טרודים במלאכתם, ושיחק באותו אופן באצבעותיו החטובות ואז, במה שעורר את פליאתי ומשך את מבטי אליו, חפן אותן, גרף עפר משולי הקבר והטיח אותו פנימה ופנה לאחור ועמד דומם, גבו אלי, מעל קבר אמי הסמוך.

הוא נוהג לחרוץ משפט במהירות ואילו אני, כך אמר לא פעם, מרבה מדי לחשוב. בתחילה נדהמתי מעוצמת היצר לחסל את נדב, זה הנשקף אלי מאירועי לילה שעדיין רק מעט ידעתי עליו, אבל חשתי ששם, בדירתה של תמר, בשעות שהלכה נשמתה ויצאה, ניצבה דמות אשר לא הכרתי והיא דיוקנו האמיתי, הנסתר מעיני שנים כה רבות, ואף עכשיו, כאשר אני שב מעל הדפים האלה בכל הבהירות אל מהפכת הלילה של מות תמר ושוב תוהה כיצד אפשר היה שחשד כה נורא ירחש בי, אני יודע אל נכון שיצאתי אל המסע הזה משום שבתוכי הרעים אז קול נחרץ. הוא כמו ציווה עלי לקעקע את חומת הסוד שהתנשאה ביני לבין חברי הטוב, וכאילו אירע הדבר עכשיו, שבים אלי נהמת הלב וסערת המוח אשר היטו אותי להאמין אז בגרוע מכול.

חזרתי לחדר, הנחתי את השפופרת המצייצת על תושבתה וחייגתי פעם ועוד פעם, מייחל לשמוע עוד מנדב. במשרד אמרו שלקח חופשה ליום־יומיים. ידעתי שהוא שומע את הניתוק אחרי שניים־שלושה צלצולים, את הניסיונות העיקשים. מאז ביקורו החטוף והדיווח קצר־הנשימה על מות תמר לא ראיתי אותו. הוא חמק ממני, מניח למשיבון לענות במקומו. הייתי משוכנע שהוא, כלוא בביתו, שקוע במשהו שנעלם ממני.

הוא צריך היה לדעת שלא ארפה ממנו.

דשדשתי אל שולחן העבודה, מציץ במסך המחשב שעליו ריצד החומר הארור לעריכה, חש את זחילתו האיטית של פחד. חרדתי לספר על כך לנפש חיה, או להתעניין במקרה אף אצל כתב הפלילים הדיסקרטי שלנו. כשנדב הרים לבסוף את השפופרת, דיבר מבלי שהספקתי לומר מילה.

"לא יודע מה להגיד, דדי".

"יש לך עוד. יש. תוציא, תוציא את זה".

"הם עובדים קשה".

"מי?" בקושי שמעתי.

"המשטרה".

"אתה נשמע לא טוב". הוא נשמע נורא.

השיחה הפכה הססנית כקודמתה, כשיחת זרים.

"המנוולים לפחות לא הדליפו כלום", ניסיתי לנחם כביכול.

"לא כי לא היה להם מה, דדי".

גם ברגעיו הקשים היה מסוגל להיות פתאום אירוני. הוא מתעתע בי, או שהוא מתוודה?

לפתע אמר, "תגיד, במבט של עורך, זה יהיה נכון להשתמש בצילומים של חיים זילברג בקמפיין?"

תג/Johnston פתחו במסע יחסי־ציבור גדול. נדב שכנע את המיליארדר החדש, שוחר החשאיות, שהגיע הזמן לרקום מערכת פרסום משוכללת לקבוצת החברות המתעצמת שלו ולנער את תדמיתו כעשיר מנוכר מדי. תג זכו בתיק השמנמן ומינו כמובן את נדב, הכוכב, לנהל את המהלך.

נעתרתי באי־רצון להתחמקותו. "מה הוא אומר? האיש הרי חובב מסתורין, לא?"

"הוא מכחיש את זה. אבל אילו ידע מה הוא רוצה בדיוק, הוא לא היה שוכר אותנו".

הקול המלהג על הקמפיין ושותק על החקירה נשמע גבוה מדי. לא הייתי צריך לראות אותו כדי לדמיין את פניו מתעוותים ואת הקמטים נקשרים בהם. רק כשהיה עייף מאוד ומתוח, היו העיניים הבורקות מצטמצמות ומשנות את ארשתו הבוטחת. חשבתי שככה הוא נראה עכשיו.

אבל ככל שניסיתי לא יכולתי לשער מה נדב חושב בצרתו. כשלעצמו בחר עד כה בהכחשה, כאילו ידו לא היתה בשום מעל, אלא אם הוא שרוי במעשה שקר חדש, ססגוני. כלפי, חשדנות היתה תמיד זרה לו. לא פעם אמר שאני נגוע בה והיה לו המשפט הזה על כך שבלעדיה אי־אפשר לערוך ולכתוב ממש היטב. פעם לקח אותי להרצאה בפני פרסומאים ודיבר שם על אמת וחשדנות בפרסום עם התיזה הנאה שבמקצוע שלהם אסור להיות חשדן. בהניפו זרוע לאולם קרא בשמי ואמר שהחבר העיתונאי הזה ספוג תמיד חשדות וטוב שכך, ואילו אתם, קרא באותה בוטות שהפכה לסמלו המסחרי, פרנסתכם נשענת על אמונה שלמה בנכונות הצרכנים להאמין לכל בלוף ותגמרו רע אם תחשדו אחרת.

לא, הוא לא יודע עדיין. אני מתייסר במזימתי הרוחשת והוא אינו חושד. דיברנו מתוך דירות כמעט זהות, באותו חלק של העיר, המכונה 'הצפון השקט', מלבן הרחובות המשתרע בין שדרות בן גוריון, בערך, עד שפת הירקון ובין אבן גבירול לבן יהודה. כינוי מחמיא לגוש בתי מגורים שרוב רחובותיו רגועים, החנויות בו מעטות ביחס, העצים מצויים בשפע ומאמצי שיפוץ מסווים על התנוונות איטית. שנינו נזקקנו זה לזה. אבל בתוכי כבר חלחלו הטיפות המאכלות.

"אז שים צילומים", אמרתי באי־שקט, ממתין לעיקר. "תכניס אותו יותר למארקר, לגלובס, למוספי סוף־השבוע. כתבה סולידית בשישי בטלוויזיה. מה קורה במשטרה?"

"יש לי עוד שיחה. אני תכף מצלצל".

הוא לא צלצל.

המשך הפרק בספר המלא

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2008
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 6 דק'
להרוס את נדב גדעון סאמט

1

מבלי שידעתי יצאתי להרוס את נדב.

אני לא רוצה להישמע מתחסד. באמת לא ידעתי. האמנתי שהרצון להרע לו, שהתחיל להציף אותי מאז אותו לילה נורא, היה שיגעון חולף. אבל התחושה העמומה לא פגה, כאילו היתה חלום אפל שנמחק ושוב חזר. אשתו הפסיכולוגית של נדב, עמליה, לו ידעה על הלך־רוחי כבר אז, היתה טוענת שביקשתי להדחיק את הדחף הזה.

כבר באותו לילה חשבתי על נדב כפי שלא לכד את מוחי מעולם, למעט אותו מקרה לפני שנה וחודשיים, שתכף אגיע אליו. בתחילה לא היה זה כעס או רטט של גינוי על מעשה מביש, כמו בפעם ההיא, אלא מצוקה חדה שרחשה מבלי שאבין עדיין את טבעה. אין מי שמכירים את חברם טוב משנינו והערפל שנמסך לפתע בין נדב לביני כמו קרע את עיני. שהרי במשך כמעט חמישים שנה תמיד היינו יחד, משקיפים בתום איש על רעהו. חיינו לא ידעו כמעט געגוע. החשק שלנו להתראות התמלא אך לעולם לא רווה. היינו חפים מטינה, ונדמה כי שום ספק לא חלחל בינינו. דבר לא הסתרנו זה מזה.

רק חיבתי הישנה לחיטוט פסיכולוגי מזדמן גררה אותי לפעמים לפשפש בדבר מה שעשה נדב מידן או אמר, אך מיד היה טורף את קלפי באיזה הסבר בהיר או בעוד אחד מן הווידויים שבאו לו בקלות כזאת. התערויות הלב הללו הפיגו כל טענה שהיתה טורדת את ראשי, ואם נחתמו בוויכוח קולני ובאי־הסכמה, ראינו בכך עדות לחישוקי חברותנו האיתנים. הוא לגלג, למשל, על חרדתי מהקטסטרופה האורבת לארץ, "האסון" אני קורא לה, ולעתים היה אומר: זה הראש העסוק מדי שלך, תפסיק לבלבל. הראש שלי באמת כזה, מאיץ מחשבות אל גלישות סלאלום. נדב ידע כמעט תמיד להנחית את שלו על קרקע בטוחה.

הכול השתנה כשתמר ברקוביץ מתה פתאום.

על אף התדהמה, אני זוכר כל הגה מן המילים המעטות שפלט בבוקר שלמחרת על מות חברתו, כשפרץ אלי הביתה מתנשם. הוא הגיע בריצה ולשניות אחדות נראה משובב כרגיל, לבוש היטב במכנסי ג'וגינג ובטישרט השחור הנצחי שלו, שכמו נשלף זה עתה מן המדף באיזו חנות יוקרתית לציוד ספורט. ריצה אף פעם לא עייפה אותו במיוחד. משהו במראהו היה אחר. הוא עמד בכניסה, לא הישיר אלי מבט, עיניו התרוצצו לצדדים. תמר מתה, הכריז ולא שעה לבקשותי להסברים, לפרטים, להבעת רגש. תמר מתה אתמול בלילה אצלה בבית, דדי, לא יודע איך, אני משתגע. ואז נעלם כלעומת שהופיע וחמק מן הטלפונים שלי ומן ההודעות המבוהלות שהשארתי לו במשיבון.

לאחר שפרח מהדירה נותרתי תקוע בכורסה והמשכתי לנעוץ מבט אל המקום שפתאום התרוקן ממנו ומלמלתי תהיות על הדברים שפלט כמו שחקן גרוע בתפקיד לא־לו. ואז יצאתי אל הרחוב ושוטטתי ככלב המבקש לרחרח אחר דמות הרפאים שנמוגה ולהדביקה.

זה היה מוזר ביותר. בבת אחת, נדב לא היה עוד מי שידעתי. אבל משונה וכואבת מכול היתה הידיעה שאיני חש רחמים עליו. היא בקעה מהפקעת בגרוני שהתעבתה זה זמן ונפערה עתה. זה היה גם רגע צפוי, ובמרחק הימים אני יכול לומר שבאופן כלשהו אף המתנתי לו ממחשכי חברותנו, מסמטה אפלה כמין אלה שבהן, בסרטי הפעולה אשר אהבנו, מתרגשת לפתע תגרת דמים בינות לפחי האשפה וזוהמת הרחוב, מתחת לפנסים עכורים ולקולה של ניידת מתקרבת, כאשר תפנית בעלילה מתרגשת באבחה אכזרית.

במשך כל אותו יום ובלילה ללא שינה הלמו באוזני דבריו הקצרים וטרפו את דעתי צלילי החיוג שלא נענו. למחרת, בשיחת הטלפון הראשונה, סיפר שנחקר במשטרה, חקירה שהסתיימה בלא־כלום, כדבריו. אחר־כך שוב לא היתה תשובה בביתו והמזכירה במשרד אמרה שנדב נעלם. כשצלצל כעבור יום והתנצל בחיפזון שלא השיב לקריאותי ומלמל על חקירה נוספת, הבנתי שמשהו השתבש מאוד. הוא נשמע מתוח מאוד. יותר אפילו מאותה פעם, בשנה שעברה, כשהזמין אותי בטון רשמי מדי לאכול בבראסרי. זה היה כחודש לאחר שנילי לביא חתמה בטריקת טלפון אחרונה את שרידי הרומן הארוך שלנו. שולט היטב בעצמו ובלי שום הקדמה סיפר לי במסעדה שהתחיל להתראות איתה. בקושי קלטתי את מה שאמר.

כאשר אני כותב את הדברים האלה, אולי לא הייתי מצליח לשחזר את כל פרטי השיחה הארורה אלמלא התעוררתי אחרי כמה לילות אכול כעס ורשמתי את תמציתה במייל ששלחתי לעצמי. הנושא היה 'נבלה'. שוב ושוב קראתי את המייל המכוער, מבחין בעין־העורך שלי בשתי משמעויות המילה, עד שהעברתי אותו אל תא keep של האאוטלוק. כך רשמתי אז:

השתגעת? איך אתה עושה לי דבר כזה?

שותק.

מי יזם?

היא.

מתי?

לפני שבועיים.

שתקת. שיקרת. איפה דיברתם?

תעזוב.

למה עשית את זה?

כי לא עמדתי בצלצול שלה. כי ממילא נפרדתם ורציתי אותה

(מגמגם), כמה שתוכל לתת מעצמה, אפילו מעט.

(משפט שלמה הפוך)

אתה מנוול.

היא אמרה את זה עליך.

ואתה לא הבנת למה?

הבנתי ולא יכולתי אחרת.

משפט שלמה הפוך משום שנדב, בגסות לב, אמר לי בעצם שכיוון שבחרתי שלא תהיה כולה שלי, כאשר החלטתי להישאר עם אשתי, הוא בוצֵע וגוזל את המחצית, או פחות מזה, שהציעה לו נילי.

בשיחת הטלפון השנייה, כעבור עוד יום, רעד קולו העמוק והבוטח בדרך כלל. הוא נשמע מובס. עדיין לא הבנתי כלום ולא יכולתי לשאת את הכורח לחשב מחדש את יחסי אליו. כעסי גבר כאשר ראיתי כיצד כושלים ניסיונותי לשכך את בעבועו. אבל קשה היה תמיד להכריע את מטעני הכריזמה הפרועה של נדב. נדב מידן היפה, המקסים, הכישרוני, היה בלתי־מנוצח. בברנז'ה יצא שם להצלחותיו בפיתוי לקוחות לעבור מחברות הפרסום שלהם לתג/Johnston. עכשיו, כמו אז בבראסרי, דיבר כמתלעלע, וטרק.

שמטתי את השפופרת שהתנדנדה מן השולחן, עד שקפאה כתלוי. יצאתי למרפסת, להשקיף אליו ממרחק, מעבר לנוף של דודי השמש והאנטנות על הגגות התל־אביביים החבולים, שנעטפו באור גחלילי. מלמעלה נראתה העיר כגל גרוטאות ענקי. בשעת הערב המוקדמת עמדו בחוץ שרידי החום ומהרחוב עלו ריחותיה של פסולת היום התוססת. בקומה ממול בהה קשיש בטלוויזיה. מאי־שם בקעו צלילי גיטרה טורדים. קיץ אכזרי, מעיק. בימאי נעלם עם נטייה לקיטש צירף לעונה האיומה ההיא גם את ההכנות לפינוי עזה.

יכולתי רק לנחש איך נראתה תמר במותה. השוטרים בוחנים את הגופה שעיניה פקוחות, אצבעותיה מעוקלות בעווית מוות, והיא קפואה וצפודה באחת ממגרות הקירור של אבו כביר; ואולי הובהלה לבית חולים בניסיון להציל את חייה? ראיתי לנגד עיני את נדב גוחן עליה באמבולנס הזועק את דרכו ברחובות לילה שוממים. עכשיו אני יודע שזו היתה תמונת שווא, אבל אז עוד הנחתי שנדב נשאב אל האסון בצירוף מקרים מסתורי.

שעה ארוכה ישבתי בלי נוע. הערב הלך והחשיך וקיוויתי שבתוך כך, בעוד מִתאר הנוף סביב נעלם מעיני, תתבהר מחשבתי. אך גם כאשר העליתי מאחורי עפעפיים עצומים את תמונת נדב עם תמר ובבואו אלי ובהיבלעותו מאז בביתו ליד הטלפון המצלצל לשווא, רק כאב חשתי ואת הזעם הבלתי־נשלט. ואז ראיתי את כפות ידיו כשעמד מולי עם בשורתו המבעיתה, קפוצות לאגרוף ובדברו נרפית אחיזתן והאצבעות מתחככות אלה בצד אלה בתנועה שלא הכרתי אצלו, מין עווית עצבנית. בהלוויית אבי, נזכרתי, נח מבטי המושפל דקות ארוכות על ידי נדב שניצב מעברו האחר של הקבר הפתוח, כשהקברנים טרודים במלאכתם, ושיחק באותו אופן באצבעותיו החטובות ואז, במה שעורר את פליאתי ומשך את מבטי אליו, חפן אותן, גרף עפר משולי הקבר והטיח אותו פנימה ופנה לאחור ועמד דומם, גבו אלי, מעל קבר אמי הסמוך.

הוא נוהג לחרוץ משפט במהירות ואילו אני, כך אמר לא פעם, מרבה מדי לחשוב. בתחילה נדהמתי מעוצמת היצר לחסל את נדב, זה הנשקף אלי מאירועי לילה שעדיין רק מעט ידעתי עליו, אבל חשתי ששם, בדירתה של תמר, בשעות שהלכה נשמתה ויצאה, ניצבה דמות אשר לא הכרתי והיא דיוקנו האמיתי, הנסתר מעיני שנים כה רבות, ואף עכשיו, כאשר אני שב מעל הדפים האלה בכל הבהירות אל מהפכת הלילה של מות תמר ושוב תוהה כיצד אפשר היה שחשד כה נורא ירחש בי, אני יודע אל נכון שיצאתי אל המסע הזה משום שבתוכי הרעים אז קול נחרץ. הוא כמו ציווה עלי לקעקע את חומת הסוד שהתנשאה ביני לבין חברי הטוב, וכאילו אירע הדבר עכשיו, שבים אלי נהמת הלב וסערת המוח אשר היטו אותי להאמין אז בגרוע מכול.

חזרתי לחדר, הנחתי את השפופרת המצייצת על תושבתה וחייגתי פעם ועוד פעם, מייחל לשמוע עוד מנדב. במשרד אמרו שלקח חופשה ליום־יומיים. ידעתי שהוא שומע את הניתוק אחרי שניים־שלושה צלצולים, את הניסיונות העיקשים. מאז ביקורו החטוף והדיווח קצר־הנשימה על מות תמר לא ראיתי אותו. הוא חמק ממני, מניח למשיבון לענות במקומו. הייתי משוכנע שהוא, כלוא בביתו, שקוע במשהו שנעלם ממני.

הוא צריך היה לדעת שלא ארפה ממנו.

דשדשתי אל שולחן העבודה, מציץ במסך המחשב שעליו ריצד החומר הארור לעריכה, חש את זחילתו האיטית של פחד. חרדתי לספר על כך לנפש חיה, או להתעניין במקרה אף אצל כתב הפלילים הדיסקרטי שלנו. כשנדב הרים לבסוף את השפופרת, דיבר מבלי שהספקתי לומר מילה.

"לא יודע מה להגיד, דדי".

"יש לך עוד. יש. תוציא, תוציא את זה".

"הם עובדים קשה".

"מי?" בקושי שמעתי.

"המשטרה".

"אתה נשמע לא טוב". הוא נשמע נורא.

השיחה הפכה הססנית כקודמתה, כשיחת זרים.

"המנוולים לפחות לא הדליפו כלום", ניסיתי לנחם כביכול.

"לא כי לא היה להם מה, דדי".

גם ברגעיו הקשים היה מסוגל להיות פתאום אירוני. הוא מתעתע בי, או שהוא מתוודה?

לפתע אמר, "תגיד, במבט של עורך, זה יהיה נכון להשתמש בצילומים של חיים זילברג בקמפיין?"

תג/Johnston פתחו במסע יחסי־ציבור גדול. נדב שכנע את המיליארדר החדש, שוחר החשאיות, שהגיע הזמן לרקום מערכת פרסום משוכללת לקבוצת החברות המתעצמת שלו ולנער את תדמיתו כעשיר מנוכר מדי. תג זכו בתיק השמנמן ומינו כמובן את נדב, הכוכב, לנהל את המהלך.

נעתרתי באי־רצון להתחמקותו. "מה הוא אומר? האיש הרי חובב מסתורין, לא?"

"הוא מכחיש את זה. אבל אילו ידע מה הוא רוצה בדיוק, הוא לא היה שוכר אותנו".

הקול המלהג על הקמפיין ושותק על החקירה נשמע גבוה מדי. לא הייתי צריך לראות אותו כדי לדמיין את פניו מתעוותים ואת הקמטים נקשרים בהם. רק כשהיה עייף מאוד ומתוח, היו העיניים הבורקות מצטמצמות ומשנות את ארשתו הבוטחת. חשבתי שככה הוא נראה עכשיו.

אבל ככל שניסיתי לא יכולתי לשער מה נדב חושב בצרתו. כשלעצמו בחר עד כה בהכחשה, כאילו ידו לא היתה בשום מעל, אלא אם הוא שרוי במעשה שקר חדש, ססגוני. כלפי, חשדנות היתה תמיד זרה לו. לא פעם אמר שאני נגוע בה והיה לו המשפט הזה על כך שבלעדיה אי־אפשר לערוך ולכתוב ממש היטב. פעם לקח אותי להרצאה בפני פרסומאים ודיבר שם על אמת וחשדנות בפרסום עם התיזה הנאה שבמקצוע שלהם אסור להיות חשדן. בהניפו זרוע לאולם קרא בשמי ואמר שהחבר העיתונאי הזה ספוג תמיד חשדות וטוב שכך, ואילו אתם, קרא באותה בוטות שהפכה לסמלו המסחרי, פרנסתכם נשענת על אמונה שלמה בנכונות הצרכנים להאמין לכל בלוף ותגמרו רע אם תחשדו אחרת.

לא, הוא לא יודע עדיין. אני מתייסר במזימתי הרוחשת והוא אינו חושד. דיברנו מתוך דירות כמעט זהות, באותו חלק של העיר, המכונה 'הצפון השקט', מלבן הרחובות המשתרע בין שדרות בן גוריון, בערך, עד שפת הירקון ובין אבן גבירול לבן יהודה. כינוי מחמיא לגוש בתי מגורים שרוב רחובותיו רגועים, החנויות בו מעטות ביחס, העצים מצויים בשפע ומאמצי שיפוץ מסווים על התנוונות איטית. שנינו נזקקנו זה לזה. אבל בתוכי כבר חלחלו הטיפות המאכלות.

"אז שים צילומים", אמרתי באי־שקט, ממתין לעיקר. "תכניס אותו יותר למארקר, לגלובס, למוספי סוף־השבוע. כתבה סולידית בשישי בטלוויזיה. מה קורה במשטרה?"

"יש לי עוד שיחה. אני תכף מצלצל".

הוא לא צלצל.

המשך הפרק בספר המלא