רציחות נוסח אליס

אחת

קצת לפני סוף המאה, זמן קצר לאחר סיום לימודיי, קיבלתי מלגה ונסעתי לאנגליה ללמוד לוגיקה מתמטית באוקספורד. בשנה הראשונה שלי שם זכיתי להכיר את ארתור סלדום הגדול, מחבר "האסתטיקה של הטיעונים" וההרחבה הפילוסופית של משפטי האי־שלמות של גֵדֶל. באופן עוד פחות צפוי, בתחום המטושטש שבין מקרה לגורל, היינו שנינו עדים ישירים לסדרה מטרידה של מקרי מוות, חשאיים, קלים, כמעט מופשטים — שהעיתונים כינו "פשעים ערטילאיים". אולי ביום מן הימים אחליט לחשוף את מפתח הסתרים שגיליתי ביחס למקרים האלה; בינתיים אוכל לומר רק משפט ששמעתי מסלדום: "הפשע המושלם אינו פשע שנשאר לא פתור, אלא פשע שנפתר באשם הלא נכון."

ביוני 1994, בתחילת השנה השנייה לשהותי באנגליה, שככו ההדים למאורעות האלה, השקט שב על כנו, והציפייה היחידה שהייתה לי מימי הקיץ הארוכים הייתה להדביק את הפיגור שצברתי בלימודים כדי לעמוד בתאריכי היעד התובעניים של המלגה שלי. המנחה האקדמית שלי אמילי ברונסון מחלה בנדיבות על החודשים שהחסרתי ועל הפעמים הרבות מדי שראתה אותי לבוש בבגדי טניס לצד בחורה ג'ינג'ית חמודה, וקראה אותי לסדר בדרך הבריטית — לא ישירה, אך חד־משמעית — כדי שאבחר בין הנושאים הרבים שהציגה לי אחרי תקופת הסמינרים. בחרתי בנושא היחיד שהשיק, ולו באופן קלוש, לנטייה הספרותית הסודית שלי: פיתוח של תוכנה שתוכל, על סמך קטע טקסט בכתב יד, לשחזר את פעולת הכתיבה, כלומר את תנועת הזרוע והעיפרון בעת ביצוע הכתיבה בזמן אמת. זה היה יישום היפותטי עדיין של משפט מסוים של דואליות טופולוגית שברונסון עצמה הגתה, והאתגר נראה מקורי ומורכב דיו כדי שאוכל להציע לה לכתוב מאמר משותף במקרה שאצליח. עד מהרה, עוד לפני שצפיתי, התקדמתי מספיק כדי להחליט לדפוק על דלת משרדו של סלדום. אחרי סדרת הפשעים שעברנו נשאר בינינו משהו דומה לידידות עדינה, ואף על פי שהמנחה הרשמית שלי הייתה אמילי ברונסון, העדפתי לנסות את רעיונותיי עליו תחילה, אולי כי תחת מבטו הסבלני והמשועשע מעט תמיד הרגשתי נוח יותר להסתכן בהיפותזות, למלא את הלוח בחישובים וכמעט תמיד — לטעות. כבר התווכחנו על הביקורות הסמויות במבוא של ברטרנד ראסל ל"טרקטטוס" של ויטגנשטיין, על הסיבה המתמטית הנסתרת לתופעת האי־שלמות המהותית, על הקשר שבין פייר מנאר של בורחס לחוסר האפשרות להסיק משמעות מהתחביר, על החיפוש אחר שפה מלאכותית מושלמת, על הניסיונות ללכוד את המקרה בנוסחה מתמטית... אני, שלא מזמן מלאו לי עשרים ושלוש, האמנתי שיש לי פתרונות משלי לכמה מההתחבטויות הללו, פתרונות שהיו תמיד תמימים ומגלומניים במידה שווה, אבל בכל זאת, כשדפקתי על דלתו של סלדום, הוא הזיז הצידה את ניירותיו, נשען מעט לאחור בכיסאו והניח לי להיסחף בדיבור נלהב כשעל פניו חצי חיוך, ומדי פעם הצביע על איזו עבודה שכבר השיגה את מה שחשבתי, או דווקא הפריכה אותו. בניגוד לתזה הלאקונית של ויטגנשטיין על מה שאי אפשר לדבר על אודותיו, אני ניסיתי לומר יותר מדי.

אבל הפעם הזו הייתה שונה: הבעיה נראתה לו הגיונית, מעניינת, נגישה. חוץ מזה, אמר לי במסתוריות מסוימת, היא לא רחוקה כל כך מאחרות ששקלנו. בסופו של דבר, המטרה היא להסיק שחזור אפשרי, עבר סביר, על סמך תמונה סטטית — לכידה גרפית של סמלים. גם אני חשבתי כך; האישור שלו עודד אותי, וציירתי על הלוח עיקול מהיר וגחמני, ועוד אחד, סמוך מאוד לראשון, שניסה להתחקות באיטיות אחר מסלולו ולהעתיק אותו: "אני מדמיין מעתיק בהילוך איטי, שמתקדם בזהירות של נמלה קו אחר קו. הוא מנסה לשלוט בפרק היד ולשחזר כל פרט, אבל הטקסט המקורי נכתב בקצב מסוים, בקלילות, במהירות אחרת. ההצעה שלי היא לשחזר משהו מהתנועה הגופנית המקדימה הזו, מפעולת היצירה של הכתיבה. או רישום שלכל הפחות יצביע על ההבדל במהירויות. זה מזכיר את הוויכוח שלנו על פייר מנאר: אין ספק שסרוונטס כתב את 'קיחוטה' המקורי, כפי שדמיין בורחס, מעט באקראי, בשיתוף פעולה עם המקרה, לפי דחפים ושיגיונות. פייר מנאר, לעומת זאת, צריך לשחזר אותו בצעדי צב לוגיים, כשהוא כבול לחוקים ולטיעונים קשיחים. הטקסט שהוא מפיק אמנם זהה במילותיו, אבל לא במהלכים המחשבתיים הסמויים שמאחוריו."

סלדום שקע בהרהורים לרגע, כאילו הוא שוקל את הבעיה מנקודת מבט אחרת או צופה סיבוכים אפשריים, וכתב שם של מתמטיקאי, לייטון הווארד. הוא תלמיד שלו לשעבר, אמר, ועכשיו הוא עובד במחלקה המדעית של המשטרה, בתור מומחה לכתב יד.

"אני בטוח שיצא לך להיתקל בו, כי הוא תמיד בא לשעת התה, אף על פי שהוא מעולם לא דיבר עם אף אחד. הוא אוסטרלי והוא תמיד הולך יחף, בקיץ ובחורף, קשה לא לשים לב אליו. הוא טיפוס קצת מתבודד, אבל אכתוב לו שירשה לך לעבוד איתו קצת. אולי דוגמאות מעשיות יעזרו לך לרדת לקרקע."

כמו תמיד, ההמלצה של סלדום הייתה מוצלחת, ובמרוצת החודש הבא ביליתי שעות רבות במשרד הזעיר שהוקצה ללייטון בעליית גג בתחנת המשטרה. למדתי מהארכיונים ומההערות שלו את כל התכסיסים של מזייפי ההמחאות, את הטיעונים ההסתברותיים של פּוּאַנְקָרֶה בתפקידו המעניין כמומחה למתמטיקה במשפט דרייפוס, את הגוונים הכימיים של הצבעים והניירות, ומקרים היסטוריים של צוואות מזויפות. השגתי בהשאלה זוג אופניים שישמשו אותי לקיץ השני שלי באנגליה, וכשעברתי ברחוב סֵיינט אַלדֵייט בדרכי לתחנת המשטרה נהגתי לעצור לומר שלום לבחורה מהחנות של אליס, שפתחה בדיוק באותה שעה. עם שפע הארנבים, השעונים, קנקני התה ומלכות הלבבות, החנות הייתה קטנה ונוצצת כמו בית בובות. לפעמים, כשהגעתי לתחנה, ראיתי במדרגות הכניסה את המפקח פיטרסן. בפעם הראשונה נמנעתי מלומר לו שלום, מחשש שהנסיבות שהפגישו בינינו אז השאירו בליבו טינה מסוימת כלפי סלדום, ובעקיפין גם כלפיי, אבל למרבה המזל נראה היה שלא, והוא אף ניסה לומר לי בוקר טוב בספרדית, כמעין הלצה חוזרת.

כשעליתי לעליית הגג לייטון תמיד היה שם. ספל הקפה שלו היה מונח על השולחן, והוא הסתפק בניד ראש כתשובה לבוקר טוב שלי. הוא היה לבן מאוד, מנומש, והיה לו זקן אדמוני שהוא אהב לסלסל באצבעותיו כשחשב. הוא היה מבוגר ממני בכחמש עשרה שנים, והזכיר במידה שווה היפי מזדקן ואת הקבצנים בסמרטוטים הגאים שקראו ספרי פילוסופיה בכניסה לקולג'ים. הוא מעולם לא דיבר יותר מהדרוש, וגם זאת רק כשפניתי אליו ישירות; במקרים הנדירים שבהם החליט לפצות את פיו חשב היטב לפני כן על מה שבדעתו לומר, ולבסוף פלט את דברו בצורת משפט יבש שכמו תנאי מתמטי, היה בה בעת מספיק והכרחי. דמיינתי שברגעים שלפני כן השווה בזעף, במין גאווה פרטית וחסרת תועלת, בין דרכים שונות לומר את אותו הדבר, עד שמצא את הניסוח הקצר והמדויק ביותר. למגינת ליבי, ברגע שסיפרתי לו על הפרויקט שלי, הוא הראה לי תוכנה ששימשה את המשטרה כבר שנים. היא הייתה מבוססת על הרעיונות שהגיתי, בלי להחסיר דבר: עובי הדיו וההבדלים בצפיפותה כמדדים למהירות, הרווח בין המילים כאינדיקציה לקצב, הזוויתיות של האותיות כגרדיאנט של תאוצה... אם כי היא פעלה על כוח גס, על בסיס הדמיות בעזרת אלגוריתם של קירובים הדרגתיים. למראה אכזבתי בזבז לייטון משפט שלם כדי לעודד אותי לחקור את התוכנה בכל זאת, בתקווה שהמשפט של המנחה שלי, שניסיתי להסביר לו, יוכל לייעל אותה. החלטתי לשמוע לעצתו. ברגע שהבין שאני מתכוון לעבוד ברצינות הוא פתח למעני בנדיבות את תיבת הקסמים שלו ואפילו הרשה לי להתלוות אליו לשני דיונים בבית המשפט. על הדוכן, מול השופטים, אולי בשל ההכרח לנעול נעליים, חל בו שינוי לרגע חטוף: ההסברים שלו היו חדים, מבריקים, עמוסים פרטים חד־משמעיים, דקדקניים וחסרי רחמים. בדרך חזרה למשרד הייתי מנסה לפעמים להעיר איזו הערה מלאת התפעלות, אבל הוא חזר מיד להברותיו היחידות, כאילו שב והתבצר מבפנים. עם הזמן התרגלתי גם אני לשמור על שקט בשעות העבודה המשותפות שלנו. הדבר היחיד שעדיין הטריד אותי היה שברגעי ההרהור שלו, כששקע בנוסחה זו או אחרת, היה לו הרגל לשלב את כפות רגליו היחפות על השולחן, וכמו בספרים הישנים של שרלוק הולמס, יכולתי לזהות בסוליות רגליו את כל סוגי הבוץ והדשא של אוקספורדשייר, ולרוע המזל, גם את כל הריחות.

עוד לפני סוף החודש שבתי ונתקלתי בסלדום במכון למתמטיקה, בשעת הקפה אחר הצהריים. הוא הזמין אותי לשבת לידו ושאל איך הולך לי עם לייטון. סיפרתי לו באכזבה מסוימת שהתוכנה שהגיתי כבר קיימת ושנשארה לי רק התקווה הקטנה לשפר אותה מעט. הספל של סלדום קפא לרגע באוויר. נדמה שמשהו בדבריי מעניין אותו יותר מהאכזבות הצפויות שלי.

"אתה אומר שלמשטרה כבר יש תוכנה כזו? ואתה יודע להשתמש בה?"

הבטתי בו בסקרנות: סלדום תמיד היה לוגיקאי מהסוג התאורטי, ולא צפיתי שיתעניין ביישום קונקרטי ומעשי של תוכנה כלשהי.

"זה מה שעשיתי כל החודש האחרון. בחנתי אותה מכל זווית אפשרית. לא רק שאני יודע להשתמש בה: בשלב הזה, אני יכול לדקלם לך את הקוד מהזיכרון."

סלדום לגם עוד לגימה מהקפה שלו ושתק לרגע, כאילו יש משהו שאינו מעז לומר או מכשול אחרון שאינו מצליח לסלק ממחשבותיו.

"אבל זו מן הסתם תוכנה מוגנת. וכל השימושים שמישהו עושה בה מתועדים."

משכתי בכתפיי.

"אני לא חושב: יש לי עותק ממש כאן במכון והרצתי אותה כמה פעמים במחשבים במרתף. ובכל הנוגע לסודיות..." החלפתי איתו מבט של הבנה. "אני לא יודע: אף אחד לא דרש ממני להישבע בשם המלכה."

סלדום חייך והנהן באיטיות.

"אם כך, אולי תוכל לעשות לנו טובה ענקית." הוא רכן לפנים בכיסא והנמיך מעט את קולו. "שמעת פעם על אחוות לואיס קרול?"

נדתי בראשי לשלילה.

"יותר טוב ככה," הוא אמר. "בוא הערב בשבע וחצי למֶרטוֹן קולג', יש מישהו שאני רוצה שתפגוש."

שתיים

כשהודעתי על בואי בכניסה למרטון קולג', עוד היו שמי הערב מוארים והיה בהם משהו נרחב ושלֵו, אופייני לימי הקיץ האנגליים. בזמן שחיכיתי שסלדום יבוא לאסוף אותי הצצתי אל תוך הפאטיו הראשון, ושוב הוקסמתי מהמסתורין של הגנים הפנימיים האלה. משהו, אולי איזה יחס בחלק העליון של החומות או ההזדקרות הנקייה של חודי הגגות, הצליח — האם זה היה אפקט אופטי? או פשוט השלווה? — להתקרב לשמיים בצורה פלאית, כאילו הצורה האפלטונית של המלבן חתכה למעלה מקְטע של תכלת, כמעט בהישג יד. באמצע המדשאה ראיתי כמה ערוגות זוהרות וסימטריות של פרגים. קרן שמש אלכסונית הכתה באכסדרות האבן, והזווית שבה האירה את האבן העתיקה הזכירה שעוני שמש של תרבויות עתיקות וסיבוב מילימטרי של זמן על־אנושי. סלדום הופיע מעבר לפינה והוביל אותי דרך אכסדרה שנייה אל הגן של ה־fellows. כמה פרופסורים ממהרים חלפו על פנינו בכיוון ההפוך; בטוגות השחורות שלהם הם הזכירו להקת עורבים.

"כולם בקולג' יהיו עכשיו בחדר האוכל, עסוקים בארוחה," אמר לי סלדום. "נוכל לשוחח בגן בשלווה."

הוא הצביע על שולחן מרוחק באחת מפינות האכסדרה. הגבר הקשיש שישב בו הביט לכיווננו, הניח בזהירות את הסיגר שלו על השולחן והשתמש במקל ההליכה שלו כדי לדחוף את כיסאו לאחור ולהזדקף מעט, באיטיות רבה.

"זה סֵר ריצ'רד רָנֵלָה," לחש לי סלדום. "הוא היה סגן שר ההגנה של הממלכה המאוחדת במשך שנים רבות, ועכשיו, מאז פרישתו, הוא נשיא האחווה שלנו. חוץ מזה, הוא מוכר כאן מאוד כסופר של ספרי ריגול. אין צורך שאומר לך שאת מה שתשמע עכשיו עליך לשמור בסוד מוחלט."

הנהנתי והמשכנו בדרכנו אל השולחן. לחצתי יד שברירית שעדיין ניכרה בה נחישות מפתיעה, הצגתי את עצמי והחלפנו משפטי נימוסים ראשונים. אפילו תחת קפלי הקמטים ועפעפי הצב שלו, רנלה נראה אדם חיוני מאוד; עיניו היו קרות וחודרות, ובזמן שסלדום הציג אותי הוא הנהן קלות ולא חדל לבחון אותי בחיוך זהיר, כאילו הוא מעדיף לשפוט בעצמו ולהשהות את הכרעת הדין לשלב מאוחר יותר. העובדה שהיה מספר שתיים במשרד ההגנה לא הקטינה אותו בעיניי, אלא להפך: קראתי די והותר ספרים של ג'ון לה קארה כדי שאדע שבחוגי הביון, כמו במקומות רבים אחרים, מספר שתיים הוא הבוס האמיתי. על השולחן עמדו שלוש כוסות ובקבוק ויסקי, ונראה שרנלה כבר שתה ממנו לא מעט. סלדום מילא את הכוסות שלנו בניסיון להשיג אותו. כשמיצינו את שיחת הנימוסים, רנלה שב והרים את הסיגר שלו ושאף ממנו שאיפה ארוכה.

"ארתור כבר אמר לך שיש לנו סיפור לא פשוט לספר לך." הוא החליף מבט עם סלדום, כאילו הוא מתכונן למשימה קשה ומבקש את עזרתו. "בכל אופן, שנינו נספר אותו יחד. אבל איך להתחיל?"

"לך בעצת המלך," אמר סלדום, "תתחיל בהתחלה, תמשיך עד שתגיע לסוף ואז תעצור."

"אבל אולי כדאי שנתחיל לפני ההתחלה," אמר רנלה ונשען לאחור בכיסאו כאילו הוא עומד לבחון אותי. "מה ידוע לך על היומנים של לואיס קרול?"

"אפילו לא ידעתי שהם קיימים," אמרתי. "האמת שאני יודע מעט מאוד על חייו."

הרגשתי כאילו חזרתי לשולחן הבחינות בימיי כסטודנט: בילדותי המעורפלת קראתי, בתרגום מפוקפק לספרדית, רק את "אליס בארץ הפלאות" ואת "ציד הסנרק". ואמנם ביקרתי פעם בכרייסט צ'רץ', שם נתן קרול הן שיעורי מתמטיקה והן דרשות דתיות, ועברתי על פני דיוקנו ב־Dining Hall, אך מעולם לא טרחתי להתחקות על עקבותיו. באותה תקופה גם רחשתי מין אדישות מודעת — ובריאה למדי — כלפי הסופרים שחיברו את היצירות, והעדפתי לעסוק ביצירי הדמיון ולא ביוצרים בשר ודם. אבל מובן שלא יכולתי לומר זאת לשני החברים באחוות לואיס קרול בלי להישמע מתנשא.

"היומנים קיימים, בהחלט," אמר רנלה, "ובצורה מטרידה ביותר: לא שלמים. קרול כתב שלוש עשרה מחברות במהלך חייו, והביוגרף הראשון שלו, אחיינו סטיוארט דודג'סון, היה אולי בר המזל היחיד שזכה לקרוא אותן בשלמותן. אנחנו יודעים את זה משום שהוא מצטט מכל המחברות בביוגרפיה החלוצית שלו מ־1898. אחר כך, במשך שלושים שנות דממה, אוחסנו המחברות בבית המשפחה, אבל העניין בקרול שב והתעורר לקראת יום השנה המאה להולדתו, ובני משפחתו החליטו לחפש את כל החומרים ולקבץ אותם. הם ניסו לאתר גם את היומנים, אך גילו שארבע מתוך המחברות המקוריות נעלמו. האם הן אבדו בגלל רשלנות, בעת מעבר או באשמת הזנחה? או שמא היה מישהו אחר במהלך שלושת העשורים האלה, אולי קרוב משפחה להוט יתר על המידה להגן על שמו הטוב של קרול, שקרא גם הוא מחברת אחר מחברת, והחליט לצנזר אותן כראות עיניו ולהעלים את ארבע המחברות האלה כי היו בהן רשומות מפלילות מדי? איננו יודעים. למרבה המזל, המחברות מהתקופה שבה הכיר את אליס לידל וכתב את "אליס בארץ הפלאות" שרדו. אבל גם כאן ה־scholars שבחנו את המחברות בקפידה נתקלו בפרט שמטריף את הדעת, בזרע של ספק שהוליד תילי תילים של השערות וספקולציות. במחברת משנת 1863 חסרים כמה דפים, ויש דף שנתלש בבירור שמתייחס לרגע עדין מאוד ביחסיו של קרול עם הוריה של אליס."

המשך הפרק בספר המלא