ירושלים של האנדים

האסופה הזו ראשיתה בנסיעה. נסיעה שכוללת את חציית האוקיינוס, המשכה בנסיעה באוטובוס ולאחר־מכן בנסיעה במונית ספיישל.

נסיעה ראשונה – טיסה:

רתום לחגורת המושב של המטוס ומתנחשל בגל אווירי מעל האוקיינוס המקציף, אני מהרהר במדינה שאני עומד לבקר בה לראשונה: אקוודור. אני יודע עליה אך מעט. קראתי שני מאמרים, כמה עשרות עמודים במדריך טיולים, אבל העיקר היה חסר מבחינתי: לא מצאתי על המדפים אף ספר פרוזה מאקוודור שתורגם לעברית – ספר שהיה עשוי לסייע לי יותר להבין את תרבותה. מפרו, קולומביה, ארגנטינה, מקסיקו, ברזיל, צ'ילה, גוואטמלה, קובה וארצות לטיניות אחרות בדרום היבשת, חשבתי לעצמי, יש ויש – אבל מאקוודור – "נאדה". נשאלה השאלה: מדוע? דווקא שמעתי שאקוודור ידידותית לישראל יותר מכמה משכנותיה. לאחר נחיתתי באקוודור המשכתי במסעות החיפוש שלי, והפעם אחר ספר פרוזה המתורגם מעברית, ושוב – "נאדה".

לקח לי קצת זמן להתארגן, אבל עכשיו יש על המדף בארץ שתי אסופות סיפורים מאקוודור (ספר זה הוא השני בסדרה. הראשון, סיפורים מ"אמצע העולם", אנתולוגיה של ספרות אקוודוריאנית, ראה אור בהוצאת כרמל, ב־2005. רומן של הסופר האקוודורי הנודע, חורחה איקאסה, עומד אף הוא לראות אור בהוצאת כרמל והוא יהיה השלישי במסגרת הפרויקט). לצד שלושת אלה, ראו אור באקוודור, בעריכתי, שני ספרים מישראל ועל ישראל, אבל זהו כבר סיפור אחר.

נסיעה שנייה – מונית:

נהג המונית המסטיסי, שאסף אותי משדה התעופה, היטה אוזנו כאפרכסת לשמע השפה המשונה שבה שוחחו ביניהם שני הגרינגוס, שהסבו במושב האחורי המאובק שלו. יותר מאשר על המכוניות החוצות את מסלולו בנהיגה פראית, על הולכי הרגל החוצים את הכביש, או על המונה המתקתק בפראות לא פחותה מזו של הנהגים, הוא נתן את דעתו על שיחתם של השניים. למרות נימוסיו הטובים, לא התאפק לבסוף הנהג הסקרן ושאל בטון מליצי: "סלחו לי, מכובדי, אבל אני סקרן לדעת באיזו שפה אתם מדברים. שמעתי כבר כל־כך הרבה שפות במונית שלי, אבל מעולם לא את השפה הזו".

"עברית", השבתי לו.

"ואיפה מדברים את השפה הזו?" השתומם הנהג. העברית נראתה לו שפה חייזרית, הלקוחה מסרטים בנוסח "מלחמת הכוכבים".

"כמעט אך ורק בישראל", אמרתי לו, "אבל זו אחת השפות הכי עתיקות בעולם, השפה של התנ"ך".

"אה, הביבליה, לה טיירה סנטה", אורו עיניו של הנהג, שהצביע על תמונת ישו המקשטת כקמיע את המונית. פתאום הכול התבהר: עוד מעריץ אחד בשרשרת ארוכה של מעריציה של ארץ הקודש, שפגשתי באקוודור, מדינה שבה פגשתי מעריצי ישראל יותר מבכל מדינה אחרת שבה ביקרתי בעבר (וביקרתי בלא מעט).

נסיעה שלישית – אוטובוס:

על גב מושב האוטובוס המרופט, שעשה את דרכו משדרות ה־12 באוקטובר אל המרכז ההיסטורי של קיטו, מצאתי כתוב: "ישראל, TQM", דהיינו: טֶה קיֶירוֹ מוּצ'וֹ. האם מדובר בישראל, הנער האהוב, שבת טיפש־עשרה נשבעת לו אהבים על גבי מושב של אוטובוס מזדמן, שיפליג הלאה לדרכו, כפי שישראל עצמו, כדרכם של הלטינים, עלול להמשיך הלאה בדרכו, אל האהובה הטלנובלית הבאה, או שמא מדובר בישראל, המדינה? בכל מדינה אחרת שבה הייתי מבקר, התשובה היא ברורה. ישראל הוא צ'יקו, נער חמקמק שלא משיב אהבה. באקוודור לא מן הנמנע שמדובר דווקא בַּטיֶירה סנטה האהובה, שמעריץ אלמוני טרח להנציחה על גבי הריפוד הקרוע של המושב.

תשובה ברורה לגבי זהותו של אותו אלמוני לא אדע, מן הסתם, לעולם, אבל בקיטו, שהזכירה לי לא במעט את ירושלים (עיר בירה הררית קרירה עם הפגנות סוערות ואזור חיוג 02), ובאזורים אחרים בדרום המדינה, מצאתי, כמדומני, את התשובה על השאלה העקרונית יותר באשר ליחסם של תושבי אקוודור לישראל. בעוד שבמדינות רבות שבהן ביקרתי, ושבהן אהבת היהודים וישראל היא חיזיון נדיר למדי, התלבטתי האם להשיב בישירות לשאלה מהיכן אני, הרי שבאקוודור, אולי בפעם הראשונה, לא נאלצתי להסתיר את זהותי הלאומית. גלי האהדה שבהם נתקלתי היו מפתיעים, והאהדה העממית הזו לישראל (גם המשטר הצביע בדרך־כלל בעדנו באו"ם), שמגיעה משכבות רבות של הציבור, היא זו שהולידה למעשה את הספר הזה.

נרות שבת עם פסלון הבתולה

לא פעם שאלתי את עצמי – לפני ובמהלך איסוף החומרים לאנתולוגיה – מה הטעם לאסוף סיפורים של בני עם זר, הנכתבים על ישראל. את הטעם הראשון סיפקתי בפסקאות הקודמות. הטעם השני הוא שספר דומה, המכיל סיפורים של בני עם אחר שנכתבו על ישראל, לא ראה, כמדומני, אור בארץ. הטעם השלישי הוא כמובן חשוב יותר – הטעם הספרותי. בירור קצר גילה לי, שלא רק העם האקוודורי בכללו מתעניין בישראל, אלא גם מיטב היוצרים המקומיים מקדישים לה מחשבה רבה ולא מעט מהם פרסמו כבר דברי ספרות ומסות על ישראל. כך שלמעשה המטבע היה מונח מתחת לפנס והיה עלי רק לאוספו.

כמה ממשתתפי האנתולוגיה, ועל כך ארחיב בהמשך, נמנים עם בכירי הכותבים באקוודור, ביניהם שני הסופרים אולי הבכירים במדינה בדורנו, שניהם מוכרים מאוד בזכות עצמם ברחבי אמריקה הלטינית (אחד מהם, אליעזר קַרדֶנַס, ביקר בישראל ואף שלח את בתו להתנדב בקיבוץ, והשני, קרלוס קַריוֹן, המייחס עצמו למשפחת אנוסים), ואולי המשורר הבכיר במדינה, חוליו פּאסוֹס, שותפי לעריכת האנתולוגיה, שעמד בראש מכון הידידות ישראל־ אקוודור. לכולם כבר היו סיפורים או שירים שנכתבו על ישראל. אני מתקשה להאמין, שבמדינות רבות (חוץ אולי ממיקרונזיה) שלושה מהיוצרים הבכירים בפרוזה ובשירה, שאליהם הייתי פונה, היו שולפים לי מיד יצירה מוכנה על ישראל. גם ליוצרים אחרים היו פרסומים בפרוזה או רשימות על ישראל. אחרים, ידועים אף הם, שאליהם פניתי, כמו חורחה דַווילָה, אוסבלדו אֶנקַלַדָה, סנטיאגו פָּאֶס ורֶנָטו גוּדיניוֹ, כתבו את סיפוריהם במיוחד עבור האנתולוגיה והותירו אותי אסיר־תודה על מידת ההיענות.

אולם לפני שאגע בנושא הספרות, ברצוני לעסוק ולהרחיב דווקא על אותם מפגשים עם אקוודורים, שאולי אינם קשורים ישירות לספרות, אבל הולידו במקרה זה את הספרות ואף יצרו לא פעם מצבים כמו־ספרותיים. הזיקה העמוקה של האקוודורים לישראל ראשיתה בסיבות דתיות, ובקשר שאפשר לכנותו בעקיפין קשר דם.

האקוודורים הם עם המהווה הכלאה של גזעים שונים (לבנים, בני־תערובת, אינדיאנים, שחורים וקהילות של מהגרים), שהקשר ביניהם רופף למדי, והם נוטים להתאחד לשעה וחצי פלוס עשר דקות הפסקה, בעיקר כאשר נבחרת הכדורגל שלהם מנצחת במונדיאל. אבל ביתר ימות השנה, המדינה סובלת משֶסע חברתי מובהק ומסכסוכים פוליטיים, כלכליים וחברתיים רבים. התסיסה הפוליטית־ חברתית הפכה את האקוודורים לוולקניים מאוד באופיים, כמו שרשרת הרי הגעש החובקת בחיבוק דוב את המדינה. השסע החברתי בא לידי ביטוי גם בהבדלים גדולים למדי בתכונות האופי בין תושבי חבלי הארץ השונים באקוודור, עד שלא פעם, כשנסעתי מחבל אחד למשנהו, ובעיקר מאזור ההר (הסיירה) לאזור החוף (הקוסטה), יכולתי לשאול את עצמי האם אני מבקר בעצם באותה מדינה, והאם ה"סֶרַנוֹס" וה"קוֹסטֵניוֹס" הם אכן בני עם אחד. אבל גם בדרום המדינה, ובמיוחד בעיר לוחה, שעליה ארחיב בהמשך, התושבים, הגם שהם "סרנוס", שונים מאוד באופיים מה"סרנוס" של אזור קיטו והצפון.

מאז ה־15 בינואר 2007, עם היבחרו של נשיא צעיר ודינמי בשם רפאל קוריאה, עוברת המדינה תהליכי שינוי עמוקים שסיסמתם: "המולדת היא עבור כולם", וכמובן לא רק עבור האוליגרכיה ששלטה בה שנים רבות. הנשיא קוריאה שם לו בין השאר למטרה להגביר את תחושת הגאווה הלאומית של בני עמו, לצמצם את הפערים החברתיים והכלכליים, לשפר משמעותית את מצב העניים, ולבער את השחיתות הפושׂה באקוודור בכל שכבות החברה. מרבית העם תומך בתהליך השינוי הנחוץ, אבל גם בקרב התומכים מובע החשש מפני הפיכת אקוודור בתהליך אנטי־דמוקרטי למעין ונצואלה שנייה. הקהילה היהודית באקוודור הביעה מצִדה את חששה הפומבי מפני התקרבות אפשרית ביחסי אקוודור, שהיתה עד לבחירתו של קוריאה פרו־אמריקנית, ואיראן, והוקיעה את הזמנתו השנויה מאוד במחלוקת של נשיא איראן, אחמדינג'אד, לקיטו, לטקס השבעתו של הנשיא. עשרה חודשים לאחר־ מכן, נפגש קוריאה שוב עם אחמדינג'אד בוועידת מדינות אופ"ק בריאד, והצהרותיו שם עוררו שוב את השאלה האם הוא מיישר קו עם נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס. המפגשים האלה עוררו את החשש מפני האפשרות של התקרבות בין אקוודור לאיראן ומעלייה במפלס האנטישמיות, שהיתה מעטה מאוד לעומת המתרחש במדינות אירופה. הנשיא קוריאה מצדו מנסה להזם את החששות באשר לעתיד המדינה, ובשלב זה די בהצלחה. הציבור תומך בצעדיו. אבל גם קוריאה יודע, שבמדינה שבה התחלפו לפניו שמונה נשיאים בשבע שנים, הכול נזיל ותהפוכות נוספות תמיד אפשריות.

תושבי אקוודור מסוגלים להתאחד לא רק סביב שאלת נבחרת הכדורגל, שהצליחה מאוד במונדיאל 2006, אבל כָּשלה במשחקי הקוֹפָּה אמריקה 2007, אלא כמובן גם סביב שאלת הדת. אקוודור התאפיינה בקתוליות המובהקת והשמרנית מאוד שלה, אבל בשני העשורים האחרונים גברה מגמת הפלורליזם הדתי, ורבים ממירים את דתם הקתולית לזרמים אחרים בנצרות. תהליך זה מאפשר פתיחות וסובלנות דתית גדולות מן העבר. האקוודורי הממוצע הוא אדם מאמין, שמבקר בכנסייה, אבל מנהל אורח חיים חופשי, אם כי שמרן יותר ממרבית העמים הלטיניים האחרים שהכרתי. מאידך, הפתיחות היחסית הזו מאפשרת כיום לאקוודורים ראייה אוהדת יותר של היהדות ושל ישראל, ולצאצאי האנוסים במדינה, שעליהם אספר בהמשך, מאפשרת אף להזדהות ללא חשש כבעבר, ככאלה."

האקוודורים הם עם שמאמין באדיקות בבתולות הקדושות, ולא פחות מכך בארץ הקודש. האקוודורי הממוצע שפגשתי רואה בישראלי את ממשיכו של ישו (חֵסוּס). הוא מעריץ את העברי המודרני על הפיתוח הטכנולוגי שלו בתחומים רבים, על הפרחת השממה וחיי הקיבוץ, על הגניוס היהודי, שמהווה עבור האקוודורים מודל לחיקוי, וכן על יכולתו לגבור על אויביו, אם כי בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני, האקוודורים תוהים מדוע טרם הושג הסכם שלום. ובל נתעלם גם מהביקורת שהוטחה בישראל בשל מלחמת לבנון השנייה. מאידך, נתקלתי בלא מעט אקוודורים שסיפרו לי על משה דיין, מבצע אנטבה, מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים ועוד. יצחק שמיר כמעט ונשכח מלִבנו, אבל, מסתבר, לא מלב האקוודורים, המתעניינים כל שני וחמישי במצב בריאותו של אריק שרון. אקוודורית אחת אף שחה לי, שהיתה שמחה להמליך את שרון על אקוודור, כדי שיעשה "קצת סדר במדינה שלי".

"מבחינה דתית השורשים שלנו הם בישראל בזכות ישו", אמר לי הכומר גוסטבו מולינה, שנפצע בפיגוע בישראל, דברים ששמעתי גם מאחרים, וכמדומה מסכמים את היחס הרליגיוזי העמוק של האקוודורים לישראל. "אמנם אנחנו לא יהודים על־פי הגזע שלנו, אבל אנחנו יהודים על־פי האמונה שלנו".

על כל צעד ושעל נתקלתי בגילויי חיבה על כך שבאתי מירושלים של ישראל, אל ירושלים של האנדים. לא מעט אקוודורים בירכו אותי לשלום בעברית. פקיד מכס שמנמן לא הסתפק בכך שליווה אותי בכל מסעותי עם מחשב מרופט שנשלח אלי מארץ הקודש, כאילו גם המחשב הוא קדוש, והזמין אותי לגלידת פיילה מתוצרת בית; בעל חנות בקיטו השמיע לי את אייל גולן; עובדות זרות הציגו לי בגאווה סמלים של ישראל, שאותם הן שומרות כעל בבת־ עינן וסיפרו לי שלמרות העובדה שנוצלו ונעשקו בישראל, הן יחזרו אליה בטיסה הראשונה, אם רק תינתן להן האפשרות, כי בעיניהן ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש ובעיקר עבודה. (יותר משלושה מיליון אקוודורים יצאו לחפש עבודה בחו"ל בגלל המצב הכלכלי הקשה במדינה, שהשכר הרווח בה הוא 200 דולר בחודש, אבל שישית מאוכלוסייתה אינה משתכרת יותר מכמה עשרות דולרים בחודש); נוצרים משיחיים סיפרו לי על ביקוריהם בארץ הקודש, וליוו אותי במהלך ביקורי בעירם; מתנדבים לשעבר סיפרו לי בהתלהבות, שלא ישכחו לעולם כיצד חלבו פרה בקיבוץ, כאילו שחסרות פרות באקוודור, אבל כנראה שטעם החלב של הטיירה סנטה מתוק או קדוש יותר בעיניהם; בערי דרום המדינה, לוחה וקואנקה, חשתי רצוי במיוחד כישראלי. סופרים ואנשי תרבות רבים ביקשו להיפגש עמי בעקבות צאתם של ספרים שערכתי באקוודור על ישראל. שוב ושוב התרשמתי, שהאקוודורים מתעניינים יותר בישראל ויודעים עליה קצת יותר מאשר הישראלי הממוצע יודע עליהם.

במיוחד זכורים לי המפגשים עם ארבעת הצליינים האוונגליסטיים, שנפצעו בחודש נובמבר 2003 בפיגוע במסוף הגבול בעקבה (אקוודורית אחת נהרגה, למרבה הצער, בפיגוע). ציפיתי למפגש מתוח, כמו אלה הנהוגים עם נפגעי פעולות איבה, אבל לתדהמתי, הפצועים לא זו בלבד שלא נוטרים לישראל, אלא אף מעריצים אותה, כמדומה, לאחר פציעתם יותר מתמיד. הם שומרים בגאווה את בגדיהם המנוקבים בקליעים כמזכרת מן הפיגוע. "המתנה שלנו מן הביקור בארץ הקודש", הם אומרים בלי שמץ אירוניה. מבחינתם, העובדה שהקיזו את דמם היא עניין משני: העיקר שזה קרה בארץ הקודש. יצאתי מהמפגש עימם בתחושה, שאם ישראל זקוקה למליצי יושר באמריקה הלטינית, ארבעת הפצועים והפצועות האלה יכולים לשמש עבורה כשגריריה הטובים ביותר.

בתחושה דומה יצאתי מעשרות מפגשים עם חברי קבוצת "סנטי", שהערצתם הכמעט עיוורת לישראל מזכירה את זו של חברי כת ה"מאקויה" מיפאן. "סנטי" היא קבוצה דתית שפורחת באקוודור, ורואה בעצמה גרסה חדשה של הנצרות. הם רואים ביהדות דת אחות ולא דת יריבה. מרכזי ה"סנטי" הנוצריים דומים לא במעט לבתי־ הכנסת היהודיים, והם מעוטרים בכתובות ובסמלים של ישראל. שלוש פעמים בשנה הם עולים לרגל באלפיהם לישראל. קבוצה זו הקימה להקת זמר בשם "רקפת", ששרה שירי פולקלור ישראליים בעברית צחה, ונראית מעין להקת אפי נצר לטינית. בראש הלהקה עומד קולונל בדימוס בצבא אקוודור, פביאן סַפַּטָה, שממנו, כמו מחבריו, יקשה לשמוע מילה רעה על ישראל. יחסם אליה גובל ממש באדיקוּת. "ישראל צודקת בכל מה שהיא עושה", חורץ ספטה ברצינות גמורה, ומי אני שאתווכח.

למעט הקשר הדתי, לאקוודורים רבים יש גם קשר דם עקיף עם ישראל. חלקם אינו מודע לקשר הזה, אבל מי שמודע לו, מגלה עניין מיוחד בישראל, ביהדות ואף בחזרה לשורשיו. לפי מחקר שערך ההיסטוריון האקוודורי ריקרדו אורדונייס צ'יריבוגה, צאצא של משפחת אנוסים שהתגייר כהלכה, לפחות עשרה אחוזים מתושבי לוחה, עיר בדרום אקוודור המונה יותר מ־150 אלף נפש, ועוד אחוזים דומים מאוכלוסיית המחוז והמחוז הסמוך, "אל אורו", המונים יחד מאות אלפים, נמנים בצורה ישירה או עקיפה עם צאצאי האנוסים שהגיעו לאקוודור מספרד. "להיות לוחנו, בן לוחה, פירושו להיות יהודי", כותב צ'יריבוגה במחקרו, "המורשת הספרדית במחוז לוחה" (הוצאת "בית התרבות", קיטו). לטענת אֶלוֹי טוֹרֶס, מנהיג קבוצת אנוסים השבה לשורשיה היהודיים, מדובר בשבעים אחוז.

יהודים רבים בספרד, שביקשו להינצל מן האינקוויזיציה, שפעלה החל מסוף המאה ה־15 ואילך, המירו את דתם לקתולית, אבל המשיכו לשמור בסתר על מצוות היהדות. כדי להתרחק מאימת האינקוויזיציה בחרו רבים מהם לעקור למושבות הקולוניאליות החדשות של ספרד באמריקה הלטינית. ללוחה הגיעו, לפי ההערכות, כ־5000 מהם עם היווסדה ב־1548, ישירות מספרד או מן העיר לימה, שהיתה אז בירת "נואבה קסטיליה", ספרד החדשה. ה"מַרַנוס" בחרו בלוחה כיוון שהיתה מרוחקת מספיק הן מקיטו והן מלימה, וגם משום ששימשה מרכז של כורי זהב. האנוסים קיוו שבלוחה הם יוטרדו פחות מאשר בערים הגדולות.

מאז אמצע המאה ה־17 החלו ה"מרנוס" לאבד בהדרגה את קשריהם עם הקהילות היהודיות האחרות, והיהדות הפכה עבורם מדת למסורת, ובהמשך ממסורת לזיכרון או למורשת. האנוסים שמרו על שמות משפחה יהודיים, שמות פרטיים בעלי צביון יהודי מובהק, וכן מילים וביטויים רבים בלדינו ומנהגים יהודיים של אבלות וקבורה (קוברים בסדין ולא בארון). על שחיטה כשרה הם לא יכלו להקפיד, אבל הקפידו שלא לערבב בשר וחלב. שמירת השבת התבצעה בעזרת ערבוב של מוטיבים יהודיים ונוצריים: הדלקת שני נרות בתוספת פסלון של לָה וירחֶן דֶל סיסנֶה, אחת מקדושות הכנסייה והפטרונית של לוחה.

הקשר עם היהדות התחדש בהדרגה בזכות מוצ'ילרים ישראלים שהגיעו לבקר באזור, שליחים מישראל וכן חוקרי תרבות שהעמיקו את ההתעניינות של ה"מרנוס" בישראל ובחזרה ליהדות. השבט היהודי האבוד של לוחה וסביבותיה, שהרבנות בישראל ממאנת להכיר בו, מונה לפחות כמה אלפים, שמזדהים כיום בגלוי כצאצאי האנוסים ועוד רבים אחרים שיודעים על מוצאם אך לא טורחים להבליטו. הם יצרו חברה סגורה והרמטית למדי, המתחתנת בינה לבין עצמה ושומרת על תערובת מיוחדת של דת, תרבות, שפה ומנהגים שונים לא במעט מסביבתם הקתולית. אבל עד לפני עשור, לא השכילו צאצאי האנוסים להגדיר במדויק את זהותם, הגם שלמעשה מדובר במשפחות המקיימות כבר מאות בשנים מסורות ומנהגים יהודיים.

בשנת 2004 נערך בקיטו כינוס בהשתתפות 160 "מַרַנוֹס" או "קונוורסוס", כפי שהם מכונים באקוודור, שהביעו רצון לעלות לישראל. שישים משפחות, החברות בארגוני האנוסים, הכריזו שהן רוצות להתגייר רשמית. משפחות אלה ואחרות מבקשות ליזום מאבק להכרה ביהדותן, בדומה למאבקם של בני ה"פלאשמורה" מאתיופיה. שבע־עשרה משפחות מתוכן כבר עברו גיור רפורמי על־ידי רב אמריקני, ועוד משפחות רבות נוטות, לפי הדיווחים, לעבור גיור ולעלות לישראל. בפועל, רק שתי משפחות עברו לבסוף, ולאחר קשיים רבים, גיור כהלכה, ורק לאחר שנטשו מאחוריהן את הכול והגיעו לישראל כמתנדבים בקיבוץ. בראש הקבוצה הזו עומד שמואל (גאלו) אלברדו, שחזר מישראל ומנסה לקדם רעיון מהפכני – להקים באזור לוחה קיבוץ יהודי ראשון מסוגו באקוודור, שבו יוכלו חברי הקהילה להתגורר בצוותא ולהכשיר את עצמם לעלייה לישראל. "הסיטואציה שלנו לא פשוטה", אומר אלברדו, "אנחנו יהודים, אבל לא מקבלים אותנו ככאלה".

המשך הפרק בספר המלא