מנהרות לילה
תשרי הנורא, חשוון המר, חנוכה בכסלו הקר, צום עשרה בטבת של תחילת המצור על הבית השני ועדיין האור המבעית מוטל על הדרך. כי "נקע גלגל הזמן חרג מעל כנו" אמר שייקספיר בהמלט במערכה 1, סצנה ה', וממשיך "אבוי לי כי עלי לשוב להתקינו!" זהו תרגומו של אברהם שלונסקי. בין שוד המלכות ועד הרוגי המלכות ושבוייה בעזה, נראה כי כולנו אוחזים בכוח בדלת הממ''ד הישראלי ונלחמים על שלמותו.
החל מיום החטופים הראשון לקראת ליל החשיכה היורד, לכוד בענן תחושות אפשריות של הלכודים בשבי, כתבתי בכל יום הרף עין, מחשבת סף, הבזק של תחושה אפשרית, אקראית, חולפת נעלמת, פרטית, פנימית, מנותקת, כאשר כל אחד מאיתנו, כאן, עם השבויים, שם, מתכווץ מול האפלה העולה על הבטון והמרחב ההרוס. תת-קרקע מתפתלת. מנהרות לילה.
הרוחות הדוברות הן הנערה, האישה, הילד, התינוק, הנער, הגבר, האב, האם, הקשישה והקשיש. בתוך ההיעדר, הקצב והעוצמה משתנים עם זרימת הזמן; שבעה לילות ראשונים, שלושים לילות, מאה לילות. חזרו כלבי השמד. דברי ימים באפלה. פַּטִּישׁ, אֵשׁ, חַשְׁמַל, סַכִּין, יַהֲדוּתִי מְבַעְבַּעַת מִבַּעַד לְפִי.
דוד מיכאלי
אפלה
חושך אפלה עלטה
שנפלה עליי ב - 7.10.2023 אל תוך הודעות מסנג'ר וְואטסאפ לחברה בקיבוץ כפר עזה. לחברה בקיבוץ בארי. מהבוקר. מהצהריים, מהערב, מהלילה, איפה הצבא ולמה לא מגיעים ומה קורה בקיבוץ ואני שומעת צעקות בערבית. ואני שומעת יריות. עוד יריות. ואחר כך שקט וכל הזמן אפלה. כי הממ"ד סגור והחשמל נפל או הופל ולא רואים כלום. אבל שומעים. אבל מריחים. לפעמים מתים. לא כולם. לפעמים נחטפים. אבל לא כולם. ומתחילים להגיע תצלומים. של חברים. של תלמידים. אנשים שחורים כי שרופים. במכוניות. לא במכוניות. ואפלה. ואין צבא. ואין ממשלה. ואחר כך סיוטים וחלומות וסיוטים וריכזתי את כל השבת לנקודה אחת כי קל יותר להתמודד עם נקודה. שחורה. והנקודה הזו איתי בכל יום מאז. גם בכל לילה. גם כשאוכל. גם כששותה. ובאפלה שבמנהרה מה הם אוכלים? מה הם שותים? ומה רואה בחורה בת שמונה-עשרה או תשע-עשרה כשהיא עוצמת עיניים, הכי חזק היא עוצמת כדי לא לראות את ההוא הגוהר או לא גוהר. ואפלה. וחושך. ועלטה.
אני מצלם בחושך או כמעט בחושך או מכהה אם צילמתי בפחות. חפצים שנמצאים בבית. ברז או בקבוק או אגרטל או צמח. מכיר אותם באור. עכשיו עושה אִתם היכרות חדשה. באפלה. אני מתמצא באפלה שאצלי. הנה תראו – איילה
אמנון גרוף
מנהרות לילה
1-100
0
הַקִּבּוּץ נִשְׂרַף
דָּבָר אֵינוֹ מַסְתִּיר עוֹד
אֶת פְּנֵי עַזָּה
1
עַל גִּבְעוֹת הַשְּׂלָוִים
שְׂדֵה הַכֻּתֹּנֶת וְהַדָּם הַנּוֹסָף
2
אֶל מִחוּץ לְדַלְתוֹת הַבָּשָׂר
אֲנָךְ, קְרִיעָה, מְאֻזָּן, אֲפֵלָה
המשך בספר המלא
מנהרות לילה
תשרי הנורא, חשוון המר, חנוכה בכסלו הקר, צום עשרה בטבת של תחילת המצור על הבית השני ועדיין האור המבעית מוטל על הדרך. כי "נקע גלגל הזמן חרג מעל כנו" אמר שייקספיר בהמלט במערכה 1, סצנה ה', וממשיך "אבוי לי כי עלי לשוב להתקינו!" זהו תרגומו של אברהם שלונסקי. בין שוד המלכות ועד הרוגי המלכות ושבוייה בעזה, נראה כי כולנו אוחזים בכוח בדלת הממ''ד הישראלי ונלחמים על שלמותו.
החל מיום החטופים הראשון לקראת ליל החשיכה היורד, לכוד בענן תחושות אפשריות של הלכודים בשבי, כתבתי בכל יום הרף עין, מחשבת סף, הבזק של תחושה אפשרית, אקראית, חולפת נעלמת, פרטית, פנימית, מנותקת, כאשר כל אחד מאיתנו, כאן, עם השבויים, שם, מתכווץ מול האפלה העולה על הבטון והמרחב ההרוס. תת-קרקע מתפתלת. מנהרות לילה.
הרוחות הדוברות הן הנערה, האישה, הילד, התינוק, הנער, הגבר, האב, האם, הקשישה והקשיש. בתוך ההיעדר, הקצב והעוצמה משתנים עם זרימת הזמן; שבעה לילות ראשונים, שלושים לילות, מאה לילות. חזרו כלבי השמד. דברי ימים באפלה. פַּטִּישׁ, אֵשׁ, חַשְׁמַל, סַכִּין, יַהֲדוּתִי מְבַעְבַּעַת מִבַּעַד לְפִי.
דוד מיכאלי
אפלה
חושך אפלה עלטה
שנפלה עליי ב - 7.10.2023 אל תוך הודעות מסנג'ר וְואטסאפ לחברה בקיבוץ כפר עזה. לחברה בקיבוץ בארי. מהבוקר. מהצהריים, מהערב, מהלילה, איפה הצבא ולמה לא מגיעים ומה קורה בקיבוץ ואני שומעת צעקות בערבית. ואני שומעת יריות. עוד יריות. ואחר כך שקט וכל הזמן אפלה. כי הממ"ד סגור והחשמל נפל או הופל ולא רואים כלום. אבל שומעים. אבל מריחים. לפעמים מתים. לא כולם. לפעמים נחטפים. אבל לא כולם. ומתחילים להגיע תצלומים. של חברים. של תלמידים. אנשים שחורים כי שרופים. במכוניות. לא במכוניות. ואפלה. ואין צבא. ואין ממשלה. ואחר כך סיוטים וחלומות וסיוטים וריכזתי את כל השבת לנקודה אחת כי קל יותר להתמודד עם נקודה. שחורה. והנקודה הזו איתי בכל יום מאז. גם בכל לילה. גם כשאוכל. גם כששותה. ובאפלה שבמנהרה מה הם אוכלים? מה הם שותים? ומה רואה בחורה בת שמונה-עשרה או תשע-עשרה כשהיא עוצמת עיניים, הכי חזק היא עוצמת כדי לא לראות את ההוא הגוהר או לא גוהר. ואפלה. וחושך. ועלטה.
אני מצלם בחושך או כמעט בחושך או מכהה אם צילמתי בפחות. חפצים שנמצאים בבית. ברז או בקבוק או אגרטל או צמח. מכיר אותם באור. עכשיו עושה אִתם היכרות חדשה. באפלה. אני מתמצא באפלה שאצלי. הנה תראו – איילה
אמנון גרוף
מנהרות לילה
1-100
0
הַקִּבּוּץ נִשְׂרַף
דָּבָר אֵינוֹ מַסְתִּיר עוֹד
אֶת פְּנֵי עַזָּה
1
עַל גִּבְעוֹת הַשְּׂלָוִים
שְׂדֵה הַכֻּתֹּנֶת וְהַדָּם הַנּוֹסָף
2
אֶל מִחוּץ לְדַלְתוֹת הַבָּשָׂר
אֲנָךְ, קְרִיעָה, מְאֻזָּן, אֲפֵלָה
המשך בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
