צ'זארה פבזה אמר: "אנחנו לא זוכרים ימים, אנחנו זוכרים רגעים".
תת־המודע שלנו זוכר גם דברים נסתרים שנשכחו. היא עומדת מולי, תת־המודע שלי מזכיר לי, ואני מבין שלעולם לא ארצה להיפרד ממנה.
זו היא, הבחורה שאני עומד ומתבונן בה כעת. זו שבה התאהבתי ממבט ראשון.
היא לוחשת את שמי.
ליבי מתכווץ בכאב.
מי שיסתכל עליה עלול לחשוב שהיא השתגעה, אבל לא אני, מפני שאת מה שמתרחש בליבה רק אני יכול להבין.
מבטינו מצטלבים. אני מרגיש שאני פולש למקום לא שלי ומרכין את ראשי.
דקירה חדה מפלחת את ליבי.
אני נושם נשימה עמוקה והלב שלי פועם בחוזקה.
ימים. רגעים.
פרק 1
נטע
חמש בבוקר, יום ראשון, מיהרתי לתחנת הרכבת בירושלים לכיוון תל אביב, משם התכוונתי להמשיך לבאר שבע, לבסיס צאלים. כאב הראש האיום, אחרי ליל שתייה וריקודים עם מירב לא היה לטובתי. התפללתי לאלוהים שיעזור לי, אסור היה לי לאחר.
רצתי עם תיק כבד על הגב. תנועה אחת לא נכונה, בדיוק ברגע שהמדרגות הנעות נעצרו בפתאומיות, ומעדתי היישר אל שתי ידיים חזקות.
"סליחה. באמת, אני לא. שיט, שיט, שיט. דווקא עכשיו החלטתן להתקלקל?" בחור בעל עיניים ירוקות וחיוך הכי יפה שראיתי בחיי הציל אותי מהתרסקות מביכה.
"הידיים שלי ממש לא מקולקלות."
"דיברתי על המדרגות."
"את יודעת שמדרגות נעות אף פעם לא מתקלקלות. הן פשוט הופכות למדרגות רגילות." עיניים, חיוך, והוא גם מתחכם. בהיתי בו, לא מבינה. "מיץ' הדברג, הקומיקאי, לא שמעת עליו?"
אין לי מושג מה קרה פה הרגע ואיך, לעזאזל, הגעתי למצב הזה. "סליחה." ניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלו, אבל הוא המשיך לאחוז בי.
"יופי של נפילה," הוא צחק, ובן רגע הכול נעלם, כאב הראש מליל ההוללות שלי והמכה שחטפתי. הייתי נבוכה. הוא הניח אצבע גדולה על סנטרי וסגר את פי. "זה כדי שלא תבלעי זבוב בטעות." הבטתי בו בעיניים פעורות, ולא יכולתי לזוז. "שנרד? יצרנו כאן פקק לא קטן על המדרגות. אני אמיר שדה, דרך אגב." הוא הושיט לי את ידו.
"נטע שמר, הנופלת המעופפת." לחיצת ידו הייתה בוטחת ועם זאת עדינה בצורה בלתי נשכחת. "תודה על ההצלה, אני לא יודעת איפה הייתי אם לא אתה."
הגענו לרציף, חיכיתי שימשיך בדרכו, רק כדי שאוכל לנשום ולהשלים עם הפדיחה, אבל הוא נשאר לעמוד במקומו. בחנתי אותו, לבוש במדים ירוקים, קיטבג על גבו, כומתה שחורה ותג של חיל השריון על כתפו.
"טוב, נראה ששנינו עולים לרכבת לתל אביב, אז יש לנו די זמן להכיר זה את זה," הוא הרים את התיק שלי והתחיל לצעוד. אבל אני נעמדתי בתנוחה צבאית, ידיי על מותניי. הוא הסתובב והִטה את ראשו בשאלה.
"זה שנפלתי לא אומר שאני חסרת ישע. אני עדיין יכולה לשאת את התיק שלי בעצמי."
הוא הניח את התיק בזהירות על הרצפה, התקרב אליי בהליכה איטית, נעמד באותה תנוחה צבאית שבה עמדתי, הרים את ידו הימנית והצדיע לי. "לא, המפקדת, וכן, המפקדת. לא, כי לרגע לא חשבתי שאת חסרת ישע. כן, כי רציתי להיות ג'נטלמן לאחר ההופעה המדהימה שהפגנת." קולו הנמוך הרטיט את ליבי. מבט נוסף בעיניו הירוקות ובחיוך הכובש שלו הפריח את הפרפרים שבבטני והכרחתי את עצמי להתאפס ומהר. הבנתי שהוא מתלוצץ איתי היות שהוא היה בדרגה צבאית מעליי, אבל החלטתי לשחק את המשחק.
"משוחרר, חייל," אמרתי בקול סמכותי והצדעתי לו בחזרה. לא הצלחתי לעצור את הצחוק ואמיר פרץ בצחוק איתי. שאלוהים יעזור לי, הצחוק שלו היה מהפנט. בלעתי רוק ולא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. הוא הוריד את ידו בלי להתיק את מבטו והרים את התיק שלי כאילו לא שמע מילה ממה שאמרתי.
ברכבת ישבנו זה מול זה. רק השולחן הקטן הפריד בינינו.
"אז לאן מועדות פנייך בבוקר המקסים הזה?" הוא חייך את חיוכו הממֵס והרגשתי את פניי מאדימות ממבוכה. לא מיהרתי לענות, רק בהיתי בעיניים הירוקות שריתקו אותי. אומרים שעיניים הן ראי הנפש, וזו לא קלישאה. "זהו, בלעת את הלשון, נטע המעופפת שמר? דרך אגב, מה את עושה בצבא, אם אפשר לשאול?" הוא בחן את תג היחידה שלי.
"אם אספר לך אצטרך להרוג אותך." אמיר נשען לאחור וגלגל את עיניו. צחקתי בקול. "ומה איתך? אימונים? שבוע קשה לפניך?"
הוא הניח את מרפקיו על השולחן ושילב את אצבעותיו. "את יודעת שפעולה היא המפתח הבסיסי לכל הצלחה?" נאנחתי והנחתי גם אני את מרפקיי על השולחן, קרוב אליו.
"אתה מדבר איתי בחידות?"
"אחח, נטע, נטע."
"ופבלו פיקאסו," עניתי, "הוא בהחלט איש חכם."
הוא חייך חיוך רחב וזה היה הרגע שבו הבנתי שאני אבודה. מילותיה של מירב חברתי הטובה הדהדו בראשי: את אש, כל האסונות נצמדים אלייך, אין פעם אחת שלא תחזרי עם איזה סיפור נפילה. ברוב המקרים היא צדקה. רק לא הפעם. אמיר שדה היה הכול חוץ מאסון.
אם חשבתי שהג'נטלמניות פגה מהעולם, אז טעיתי.
"המפקדת שמר, האם זה בסדר שאעזור לך עם התיק שלך שוב?" הוא הקניט אותי לאחר שהבנו ששנינו עולים לאותו האוטובוס לצאלים.
הוא פינה את הדרך בקידה קטנה ונתן לי להתיישב ראשונה, לפני שהתיישב לצידי. בעשר הדקות הראשונות לא דיברנו. מדי פעם רגלו התחככה ברגלי ולא נרתעתי. המגע שלו הזכיר לי שעבר זמן רב מאז חוויתי קרבה של גבר.
"אז מי את, נטע שמר?" לחש מעל אוזני. רק מהקול הרך שלו לא הצלחתי להוציא מילה. הוא לא ויתר ונפתח אליי כאילו אנחנו מכרים ותיקים. "אני אמיר שדה, את זה את כבר יודעת. בן יחיד, גר בירושלים מיום שאני מכיר את עצמי. קצין ולא חייל..." הוא הרים גבה בשובבות והטה מעט את גופו, ידו נגעה לרגע בידי וחשתי את העקצוץ שוב במקומות שלא חשתי כבר מזמן. אם הוא שם לב לכך הוא לא אמר דבר והמשיך, "לאחר השחרור אני מתכנן לטוס לחו"ל, אחר כך לצאת ללימודים ולהצטרף לאבי בניהול העסק המשפחתי – 'מלונות אטלס'." ראיתי את הניצוץ בעיניים שלו כשדיבר על הטיול ועל הלימודים. את ההתלהבות בקולו כשדיבר על ניהול העסק עם אביו. "אני מבין שהבהלתי אותך. פילוסופיה זו דרך החיים שלי. אולי זה נשמע יומרני, אבל אני לא כזה, יש בי גם צדדים אחרים. כשאני נחוש, נטע, אני לא מוותר," אמר וקולו העמוק שלח זרמים לאורך גבי וצמרר אותי.
רציתי לדבר, רציתי להכיר לו את נטע שמר, להיפתח אליו כפי שהוא נפתח אליי, אבל במקום לספר לו על עצמי כל מה שיצא לי מהפה היה, "בפעם הבאה שהמדרגות הנעות יפסיקו לעבוד, אם אתה זה שיתפוס אותי לא אהסס ליפול."
