לילות לואיזיאנה 3 - ביום שתעז לחלום

פרק 1

דקוטה

העולם השתגע. אני די משוכנעת בזה. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שהחבר שלך, הבחור שאת חושבת שאת אוהבת ושאוהב אותך בחזרה, קם בוקר אחד ומודיע לך שהוא החליט לרדוף אחרי החלומות שלו ושהוא עוזב את העיר?

אפילו היום, חודשיים אחרי אותה שיחה הזויה ובלתי צפויה, אני מתקשה להבין. הרי רק בערב שקדם לאותו מאורע דרמטי הוא נישק אותי וחיבק אותי ואמר שאני העתיד שלו, שאני הכול בשבילו, שהוא לעולם לא יכיר עוד מישהי כמוני. פחות מעשרים וארבע שעות אחר כך, העתיד שלו השתנה, אני הייתי כלום ושום דבר, ואותם חלומות גרנדיוזיים שחלם להגשים היו הדבר היחיד שעניין אותו.

ההתלהבות שאחזה בו, בניגוד גמור להלם שתקף אותי, הוכיחה לי את כל מה שהייתי צריכה לדעת – מדוקס פארקר לא ידע מה זו אהבה. לא באמת. לא כפי שניסה להעמיד פנים. ובעוד שאני התכוונתי לכל מילה שאמרתי לו בחמשת החודשים שבהם היינו יחד, הוא התכוון בעיקר למה שאמר בשנייה שאמר את זה. שתים־עשרה שעות אחר כך הכוונות שלו היו שונות לחלוטין. התוכניות שלו היו שונות לחלוטין. והן לא כללו אותי.

אני מורידה עוד שוט של טקילה זולה, מטיחה את כוס הזכוכית בדלפק העץ הכהה ב'מקום של ג'ים' ומסמנת בידי לג'ימבו שימלא את הכוס שלי שוב. הוא עוצר לרגע כדי להעריך את המצב ואולי כדי לנסות להניא אותי מלשתות עוד, אבל הוא מכיר אותי, והוא יודע שהוא לא ישנה את דעתי. כשאני רוצה לשתות אני שותה, כשאני רוצה ללכת הביתה אני הולכת, כשאני רוצה לבכות... טוב, אני לא בוכה. הדמעות שלי יקרות מכדי שאבזבז אותן על מדוקס פארקר החרא הקטן.

"זאת האחרונה," ג'ים מוזג עוד שוט של טקילה לכוסית שלי ומניד בראשו בדאגה. "אני מתכוון לזה, דקוטה. אני לא רוצה בעיות עם ההורים שלך."

אני נוחרת בזלזול, מורידה את המשקה בלגימה אחת ומטיחה שוב את הכוס בבר. "אני תמיד יכולה לקנות בקבוק בכולבו של מר בראון. אתה מבין, ג'ימבו, אני אשתה כך או אחרת. השאלה היחידה היא מי ירוויח מזה, אתה או מר בראון."

"אבא שלך תפס אותי לשיחה," ג'ים מושך בזקן שלו בתנועה עצבנית. "הוא חושב שאת מבלה פה יותר מדי שעות."

"אני בת עשרים וחמש, ועם כל הכבוד לאבא שלי, הוא לא יחליט מה אני עושה עם הזמן שלי." אני באמת אוהבת את אבא שלי, ויש לי הרבה מאוד כבוד והערכה כלפיו וכלפי אימא שלי, אבל ברצינות. אני כמעט בת עשרים ושש. אני אחרי פרידה. הם בסך הכול כועסים כי לא חזרתי לגור בבית אחרי שמדוקס עזב, וכי אני מעדיפה לשלם שכר דירה מופקע על המקום שחלקתי עם האקס שלי מאשר לחזור להתגורר בבית שלהם איתם ועם סיידי, אחותי בת השמונה־עשרה. הם כעסו גם כשהחלטתי לעבור לגור עם מדוקס אחרי חודשיים, וטענו שמערכת היחסים שלנו טרייה ושברירית ועוד כמה מילים שהם זרקו לאוויר כשלא ממש הקשבתי. עשיתי מה שראיתי לנכון, הלכתי אחרי הלב שלי ואחרי עוד כמה איברים מטומטמים ששיבשו את האיזון ההורמונלי שלי, ועכשיו אני כאן. על הבר במקום של ג'ים, שותה את עצמי למוות או לפחות עד אובדן חושים.

הולי לא תהיה מרוצה.

אני לא מאשימה אותה. הבוסית שלי היא אישה די מדהימה, והיא מנסה להתחשב בי ככל יכולתה, אבל אני לא עושה לה חיים קלים. אחרי הכול לא פשוט להסביר ללקוחות שלך בסלון היופי למה המניקוריסטית שלהן מריחה כמו מזקקה ונראית כאילו הכתה בה סופת טורנדו בדרגה חמש.

החיבור בינינו לא היה מקרי. או שאולי כן, אני כבר לא יודעת להגיד בוודאות. מה שאני בטוחה בו זה שהולי הייתה כלואה בתוך נישואים אומללים, וכשהיא פתחה את 'הולי ביוטי' – סלון היופי שבבעלותה – היא הציעה לי לבוא לעבוד אצלה. אני קפצתי על ההזדמנות, כי האמת האומללה היא שלא היו לי הצעות אחרות. הולי נתנה לי צ'אנס, בניגוד להרבה אנשים אחרים בברידג' ואלי, ובעיקר נשים אחרות שהיו מעדיפות לראות אותי נופלת על התחת ונכשלת.

הנשמות הטובות של ברידג' ואלי לא תמיד היו בצד שלי, והן בטח לא היו בצד של הולי, מה שרק חיזק את החיבור בינינו. הייתי שם כשהיא נאבקה להתגרש מקיידן, הייתי איתה בחדר הלידה כשהוא לא טרח להופיע, והייתי לצידה כשהיא הכירה את נואה והייתה צריכה דחיפה קטנה כדי להתניע את מערכת היחסים ביניהם. ועכשיו היא עושה הכול כדי להיות בצד שלי, ואני רק מציבה בפניה אתגרים בלתי פוסקים.

זה לא שאני מרחמת על עצמי או משהו. ממש לא. אני בסך הכול חוגגת את הרווקות שלי, ואז חוגגת אותה שוב ושוב, בכל ערב מחדש. ג'ים לא צריך לסלק אותי, הוא צריך להפוך אותי ללקוחת וי־איי־פי ולהודות לי ולכסף שלי שממלאים את הקופה שלו והופכים את תזרים המזומנים שלו לנזיל במיוחד.

אני מסמנת לבעל הבית בידי ומצביעה על הכוס שלי בפעם המי יודע כמה. הוא מעמיד פנים שהוא לא רואה אותי. אני משתעלת בהפגנתיות, אבל הוא מפנה לי את הגב והולך לקצה השני של הבר לשוחח עם מישהו אחר שבוודאי לא מכניס לו הרבה כסף כמוני.

אני מכווצת את המצח. הוא לא רציני, נכון? הוא לא באמת התכוון לדבריו כשאמר שהכוסית האחרונה היא האחרונה? כאילו, נכון?

אני מביטה בו כשהוא מתעלם מקיומי וממשיך לדבר עם אחרים בזמן שאני יושבת במקום שלי צמאה.

בסדר, אני לא צמאה. אני מתוסכלת. אני יודעת את ההבדל. אני לא טיפשה.

היית טיפשה כשהאמנת למדוקס פארקר ולשקרים שלו.

שילך לעזאזל. שילכו כולם לעזאזל! מדוקס וג'ים וכל מי שחושב שאני ילדה קטנה שצריכה שיטפלו בה. כי אני לא! אני אישה בוגרת ואחראית – רוב הזמן – אני עובדת ומפרנסת את עצמי, אני פאקינג לוהטת, ואני לא אקרוס רק כי אידיוט אחד היה עיוור ולא הצליח לראות את זה, לראות שאני שווה שהוא יישאר בשבילי.

אני מחליטה לוותר על הטקילה שככל הנראה לא תגיע אליי, מוציאה את הארנק, זורקת שטר על הדלפק ויורדת מהכיסא הגבוה בתנועה מגושמת ולא זהירה. העקב הגבוה שאני נועלת מתעקם, הרגל שלי מתקפלת, ואני מאבדת את שיווי המשקל. אני מנסה להיאחז בדלפק ביד אחת ובכיסא ביד השנייה, ורגע לפני שאני פוגשת את הרצפה מול עיניהם של כל הנוכחים שצופים במחזה, אני מרגישה אצבעות שנסגרות סביב זרועי ומונעות את ההתרסקות המבישה שלי. אני מרימה מבט חצי מעורפל אל הדמות הענקית שמגלגלת לעברי את העיניים שלה.

שיט.

זה ממש לא יום המזל שלי.